First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ, גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָטֵל. קָדַם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ וְאָמַר לָהּ, גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָטֵל. אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ:
ברטנורה
השולח והגיע בשליח. שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו, אלא שנשתהה השליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו וביטל הגט, אפילו הכי בטל, ולא אמרינן לצעורא בעלמא מכוין, שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו:אינו יכול לבטלו. הא קא משמע לן דאף על פי דחזינן ליה דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה, לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע דבטולי בטליה. והיכא דיהיב אינש גיטא לדביתהו לזמן או על תנאי, אי אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולזמן פלוני או אם יתקיים תנאי פלוני, מכי מטי גיטה לידה לא מצי תו לבטליה, ותהיה מגורשת לאותו זמן או כשיתקיים התנאי. ואי לא אמר לה מעכשיו, אפילו לבתר דמטא גטה לידה מצי מבטל ליה:
תוסופות יום טוב
או ששלח אחריו שליח. מ"ד לא אלימא שליחותא דבתרא. משליחותא דקמא לבטליה. קמ"ל. גמ':
קדם אצל אשתו. מ"ד כי לא אמרי' לצעוריה קא מכוין ה"מ לשליח אבל לדידה ודאי לצעורה קמכוין קמ"ל. גמ'. ופי' הר"ן דדומיא דשליח דהיינו דפגע ממילא הכא נמי באשתו דפגע בה ממילא וקמ"ל דלא אמרינן לצעורה קמכוין ואע"ג דתנן קדם לאו דוקא אלא ה"ה פגע וקדם דנקט משום אורחא דמלתא דסתם שולח גט לאשתו אינו פוגע בה אא"כ מקדים וממהר ללכת אצלה.
או ששלח אצלה שליח. מ"ד איהו הוא דלא טרח אדעתא לצעורא. אבל שליח דלא איכפת ליה. כי טרח. ודאי לצעורה קמכוין. גמ'. וטרח דנקט לאו טרחת הדרך ורדיפה אבתרה קאמר. אלא כלומר טרחת הדבור שלא היה מטריח עצמו לדבר לה אי לא עביד אלא משום צערא בעלמא שהדבר ידוע שיש טורח על האדם לצער האדם בדבור על ידי עצמו משא"כ כשידבר לשליח שהוא ידבר שאין זה לו לעמל וטורח. כך נ"ל לפרש לסלק תמיהת התוס' דתמהו דלפ"ז משמע דקדם היינו ע"י טירחא ולא ממילא ואמאי [*לא נקט רבותא טפי נזדמן אצל אשתו ממילא. או שלוחו דלא אמרי' לצעורא קמכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל בטול. ע"כ]. ולפימ"ש ל"ק ולא מידי:
יכין
מלכת שלמה
1.
If man sends a get to his wife and then catches up with the messenger, or sends a messenger after the original messenger, and says to him, “The get which I gave you is annulled”, then it is annulled. If the husband arrives at his wife before [the messenger] or sends a messenger to her and says, “The get which I sent to you is annulled”, then it is annulled. Once the get has reached her hand, he cannot annul it.משנה ב
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶׂה בֵית דִּין בְּמָקוֹם אַחֵר וּמְבַטְּלוֹ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. וְהִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא כוֹתֵב, אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אִשָּׁה פְלוֹנִית וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:
ברטנורה
בראשונה. לא היה מבטלו בפני האשה ולא בפני השליח, אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה:מפני תקון העולם. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נישאת בו. ומכח תקנת רבן גמליאל מלקין על מי שמבטל הגט או מוסר מודעא על הגט:בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט, ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם:מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני, לומר לא גרשה בעלה שאין זה שמו. ואדם שהוחזק בשני שמות בשני מקומות, חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה אינה מגורשת עד שיכתוב שם של מקום הנתינה ושם של מקום הכתיבה עמו. אבל אם הוחזק בשני שמות במקום אחד וכתב אחד מן השמות, בדיעבד הגט כשר. מיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם. והיכא דשינה שמו או שמה בגט, אע״פ שכתב אחר כך וכל שם שיש לי, הגט בטל:
תוסופות יום טוב
היה עושה ב"ד. פי' הר"ב שלשה וזוהי דעת רב ששת. וריש לקיש נמי כוותיה ס"ל דדייקי דב"ד היינו שלשה. וטעמא דמצריכין שיהו שלשה. והרי אין זה אלא עדות בעלמא. כתב הר"ן דתקנה קדומה. היתה כדי שיהא לדבר קול. ע"כ. כדאמרי' בגמ' לקמן דבי תרי לא מפקי קלא. [דהכא בעינן גילוי מלתא טפי. ולא דמי לגובה מנכסים משועבדים ע"י שני עדי מסירה כדתנן במשנה ד' פרק בתרא כמ"ש התוס'] והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלא ומינסבא ואיכא ממזרים. ולכך אמרו דבטול יהא דוקא בג' כי היכי דמפקי לקלא. וכח ביד חכמים לתקן שלא יהא בטול ושיהא גט משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ואפילו אי קדיש בביאה עשו בעילתו בעילת זנות. ותימא לי דלקמן אדתנן התקין ר"ג כו' פי' הר"ב שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נישאת בו. וכן לשון רש"י. וליתא למאן דמפרש דב"ד דתנן דהיינו בפני ג' דלדידיה ליכא חששא שתנשא. דהא ג' מפקי לקלא. אלא טעמא דתקנת ר' גמליאל היתה מפני העגונות כדאיתא בגמרא. דהשתא דאצריכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח. הוא לא יטרח בכל אלה בשביל לעגנה. אבל זה שפירש"י בדהתקין ר"ג דטעמא שמא תנשא בו. הוא אליביה דרב נחמן. ור' יוחנן נמי כוותיה ס"ל. דהא דתנן ב"ד היינו תרי דתרי נמי ב"ד קרי להו. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דשביעית לפי סברתו וכמ"ש שם בס"ד. והשתא קודם תקנת ר"ג היה סגי בביטול בפני ב' דלא צריכין אלא עדות בעלמא. ומיהו עדות בעינן. דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואע"ג דב"ד קרי ליה לא נגעו בו אלא משום עדות כמ"ש הר"ן וכיון דבי תרי לית להו קלא ושמא תנשא וירבו ממזרים בישראל. התקין ר"ג דתרי לא סגי ומכיון דראה לתקן. התקין דלא לסגי אלא בפניו. ואע"ג דחששא דממזרים בתלתא הוי מיתקן. כיון שהוצרך לתקן תיקן ג"כ מפני עגונות וכמ"ש התוס'. ונמצאת למד שז"ש הר"ב ברישא בשלשה והדר ופי' גבי תקנה שהיתה מחשש שלא תנשא. דמזכי שטרא אבי תרי. ואי הא לא הא. ולא עוד אלא שז"ש בשלשה והיינו כרב ששת וריש לקיש. וזה דלא כרב נחמן ור' יוחנן. קשיא טובא דאע"ג דמשום רב נחמן ורב ששת דהלכה כרב נחמן בדיני ליתא. משום דהכא איסורא איכא. מ"מ רבי יוחנן לגבי ריש לקיש הלכתא כוותיה בר מתלת. וכן פסקו הפוסקים הלכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כותיה. ולא תקשה על מ"ש במשנה ד' פרק בתרא דשביעית. דלהטור התם בשלשה. והיינו כרב ששת וכמ"ש שם בס"ד. היינו דפלוגתא דר"י ור"ל ליתא אלא בביטול דהכא. אבל בפרוזבול לא פליגי. ואע"ג דרב נחמן מייתי ליה לדהכא סייעתא מדשביעית דמדהתם בתרי ה"נ בתרי. לא קשיא. דאיכא למימר דר' יוחנן התם נמי ס"ל דב"ד דוקא בג' צריך. ואפ"ה הכא לא בעי אלא ב' וטעמא רבה איכא לחלק. דפרוזבול מכח דין נגעו בו שיהו שטרותיו מסורין לב"ד. דתו לא קרינן ביה לא יגוש. ולפיכך צריך שיהו שלשה. דהיינו ב"ד ממש. מה שאין כן הכא בביטול. שלא נגעו בו אלא מכח עדות בעלמא וסגי בשנים וכדאמרן. וא"ת ולר' יוחנן דסגי ליה בשנים אמאי קרי ליה ב"ד. דבשלמא לרב נחמן כדכתבו התוס' כיון דפרוזבול סגי ליה בב'. קרי להו ב"ד. דהא התם משום ב"ד נגעו בו ואפ"ה סגי בב'. אלא לר"י שכתבתי דהתם ס"ל נמי בג' כי היכי דלא תקשה לסברת הפוסקים שם בג' והכא פסקינן בב'. ונ"ל דלטעמיך תקשה רב נחמן גופיה אמאי קרי ליה הכא ב"ד. כיון שאין כאן אלא שנים. ואין אנו צריכין להם אלא מכח עדות. ואמאי קרי להו כלל ב"ד. [ועיין בכ"מ סוף פ' ב' מהלכות סנהדרין בשם תשובת הרשב"א] ונותן בזה מקום לטעות ושיהיו צריכין ג' ובפחות לא הוי בטול ונמצאת מתיר א"א לעלמא. אלא על כרחך אית לך למימר דמש"ה קרי להו ב"ד. לפי שאע"פ שאינם אלא משום להעיד. אפ"ה כיון דבעלמא לא אברי סהדי אלא לשקרי. ואילו בדבר שבערוה אפילו שניהם מודים וליכא שקרי. הצריך הכתוב לשנים. כדאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. ונמצא שזה שהצריך הכתוב שנים אינו דומה ממש לעדיות אחרות. אלא כעין מקיימי ומחזיקי הדבר הם וכלפי הא הוא דקרי להו ב"ד. ורב נחמן אי לא אשכח בשום דוכתא דקרי להו לתרי ב"ד לא היה מפרש כן בכאן. אבל ר"י מה"ט לחוד שכתבתי סגי ליה לפרש הכא בשנים. ומכח סברא בעלמא דאין אנו צריכים אלא לשנים. ודקרי להו ב"ד היינו מזה הטעם שכתבתי. ואפשר נמי דרב נחמן גופיה לרווחא דמלתא מייתי ראיה מדשביעית. וא"נ לא ה"ל ראיה היה מפרש כן. וכדר"י. ואלא מיהת לר"י נוכל לומר שאין צריכין לראיה ואע"ג דהכא ס"ל )א) [*בשנים לא משום כך אנו מוכרחים לומר דבשביעית ס"ל] [גם כן] בשנים אלא התם בעי ג' כדין כל ב"ד דמשום ב"ד ממש נגעו בו התם. ולא תקשה דברי הפוסקי' אהדדי. כך נ"ל:
מפני תקון העולם. כתב הר"ב ומכח תקנת ר"ג מלקין כו' וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בחיבורו פרק ו' כתב מכין אותו מכת מרדות. דודאי דאין כאן מלקות דאורייתא. ועיין מ"ש בכיוצא בזה בריש מסכת שבת בס"ד וטעמא דמלקין משום דקיי"ל דתקנתא דר"ג לא היתה אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל. ומיהו דוקא לאחר תקנת ר"ג. אבל מה שקודם ר"ג למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. אפילו בדיעבד הוא ומהטעם שכתבתי בריש מתני':
היה משנה שמו כו'. פי' הר"ב כשהיה לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים. עיין מ"ש במשנה ח' פרק בתרא ומה שכתב והיכא דשינה שמו כו'. כדתנן במ"ה פ"ח. ועיין מ"ש שם.
יכין
מלכת שלמה
2.
Originally, a husband would bring together a court wherever he was and annul the get. Rabban Gamaliel the Elder established that this should not be done, because of “tikkun olam”. Originally the husband would change his name, or his wife’s name, or the name of his town or of his wife’s town. Rabban Gamaliel the Elder established that he should write, “The man so-and-so or any name that he has,”; “the woman so-and-so or any name that she has,” because of “tikkun olam.”משנה ג
אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְתוֹמִים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְגוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. הִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל מִפְּנֵּי תִקּוּן הָעוֹלָם:
ברטנורה
אין אלמנה נפרעת. כתובתה:מנכסי יתומים, אלא בשבועה. שלא נתקבלה כלום:נמנעו מלהשביעה. שמפני שהיא טורחת לפני היתומים מורה התירא לעצמה לישבע שלא לקחה כלום. ואף על פי שלקחה דבר מועט סבורה שבשכר טרחה נוטלתו ואינו מפרעון כתובתה. ולפיכך נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה:התקין ר״ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי:וגובה כתובתה. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה, ואם ידירוה אחר שנשאת, שמא יפר לה בעלה, כיצד יעשו, משביעין אותה חוץ לב״ד שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה, ונוטלת כתובתה אחר שנשאת. וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר (הרשות ביד היתומים, רצו משביעין אותה חוץ לב״ד, או מדירים אותה בב״ד:העדים חותמים על הגט מפני תקון העולם. אתרווייהו קאי, גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו, מפני תקון העולם, שיהיו הנשים נישאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן. וגבי עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, דהואיל ועדי מסירה כרתי, שהעדים שנמסר הגט בפניהם לאשה הם עיקר הגירושין, לא היה צריך שיחתמו עדים בגט, אלא מפני תיקון העולם, דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם, ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא: הלל התקין פרוזבול. שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט״ו:ט׳) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, עמד והתקין פרוזבול. וזה גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם פלוני ופלוני דיינים. שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה:
תוסופות יום טוב
אין אלמנה נפרעת כו'. וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים כדתנן במ"ב פ"ט דכתובות )ב). וה"מ למתני אין נפרעים מנכסי יתומים )ג) שלא בשבועה. ונמנעו מלהשביע האלמנה. אלא דאלמנה הוי חדוש טפי דסד"א משום חינא אקילו רבנן עלה. ולכך נקט רישא נמי באלמנה. כדאיתא בגמ' ותוס'. וכתבו עוד בתוס' וא"ת הא תנינא בפ"ט דכתובות מ"ז. וי"ל דאיכא לאוקמה בגרושה. וה"א דאלמנה שהוא בתוך זמנה. דאין כתובה ניתנה לגבות מחיים דלא קמ"ל. ועוד דדרך התנא להשמיע בקיצור אפילו למה שמפורש כבר כמ"ש בריש ברכות:
נמנעו ב"ד. רמב"ם.
מלהשביעה. כתב הר"ב שמפני שהיא טורחת לפני היתומים כו'. ולפיכך באלמנה הוא דנמנעו. אבל לא בגרושה. גמרא:
שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. פי' הר"ב כגון קונם מיני מזונות. וז"ל הר"ן. כל מה שירצו. יבחרו היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי כו'. ולא חשידא לעבור על נדרה. ואפילו תעבור. אין ענשן של נדרים חמור כל כך. כענשן של שבועות. שנפרעים ממנו ומכל העולם. [ועיין מ"ש במ"ד פ"ג דנדרים] ובירושלמי אמרו בראשונה היו נשבעות לשקר וקוברות את בניהם. ועוד שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות ע"כ. ובגמ' וניחוש דלמא אזלה לחכם ושרי לה. קסבר צריך לפרט הנדר היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטא קמיה. דליתומים נדרה וכך נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה. ומ"ש הר"ב ואם ידירוה אחר שנשאת. שמא יפר לה בעלה. גמ'. וכתב הרא"ש וא"ת ידירוה בדברים שאין בהן עינוי נפש שאין הבעל יכול להפר וי"ל כיון שאין בהן עינוי נפש לא תחוש אם תקיימם וא"ת היאך יכול להפר שלא בפני היתומים דילפינן ממשה שא"ל הקב"ה במדין נדרת כו'. [כמ"ש הר"ב במ"ד פ"ט דנדרים] י"ל דודאי לכתחלה אין להתיר שלא בפני היתומים אבל אם התיר מותר. תדע מדסמך צדקיה שהיה צדיק גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר. ועוד תירצו בתוס' בענין אחר. וא"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה מכתובתה. כלומר ותאכלנו לאלתר בפנינו. וי"ל דלא תחוש לעונש זה אלא בנדר שע"י עומדת באיסור כל ימיה. וא"ת ידירוה על דעת רבים שאין לו הפרה [כדפירש הר"ב בסוף פ"ז דבכורות] וי"ל דהבעל יכול להפר אפי' נדר שהודר על דעת רבים. משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ואין לה כח לתלות באחרים. ואפשר דאפי' רשות הבעל לתלות באחרים אינו מועיל ויכול לחזור. דהכתוב תלה הפרת הבבעל. וא"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר [כדפי' הר"ב בר"פ עשירי דנדרים] וי"ל דחיישינן שמא יפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי ע"כ. ובגמ' וכי לא נישאת נמי לכי מנסבה מיפר [לה] בעל. אין הבעל מיפר בקודמין. ומ"ש הר"ב משביעין אותה חוץ לב"ד. פירש"י ששבועת הדיינים של תורה היא ונקיט ס"ת בידיה או תפילין ומשבע לה בשם או בכינוי. כדאשכחן באברהם (בראשית כ״ד:ב׳) שים נא ידך וגו' ואשביעך. ועונשה מרובה. וחוץ לב"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי. ואין עונשה כל כך. ע"כ. ומסיים הר"ן ואע"פ ששבועת הבא ליפרע כו' שבועת המשנה היא שטכסיסה כשל תורה [כמ"ש הר"ב ברפ"ו דשבועות] תקנה תקנו כאן להקל בכך כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר:
העדים חותמין על הגט מפני תקון העולם. לאו למימרא שיהיו צריכין כך לכתחילה. דהא במ"ד פ"ב מכשירין חכמים דהיינו רבי אליעזר אפילו בלא עדי חתימה. אלא תיקן ולימד לעשות כן כדי שלא יהא צריך לעידי מסירה. אבל אם ירצה לכתחילה לסמוך על עדי מסירה. יש לסמוך. הרא"ש:
הלל התקין פרוזבול כו'. עיין בפ' בתרא דשביעית. ומ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
3.
A widow is paid back [her kethubah] from the property of orphans only by taking an oath. [When the court] refrained from imposing an oath on her, Rabban Gamaliel the Elder established that she could take any vow which the orphans wanted and collect her kethubah. Witnesses sign their names on a get because of tikkun olam. Hillel instituted the prosbul because of tikkun olam.משנה ד
עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ, אִם לְשׁוּם עֶבֶד, יִשְׁתַּעְבֵּד. אִם לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין, לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד. עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי לַאֲחֵרִים וְשִׁחְרְרוֹ, שׁוּרַת הַדִּין, אֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר:
ברטנורה
עבד שנשבה ופדאוהו. ישראלים אחרים לאחר שנתיאש רבו ממנו:אם לשום עבד ישתעבד. לרבו שני:לשום בן חורין לא ישתעבד. לא לרבו ראשון, ולא לרבו שני. לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא, דלמא ממנעי ולא פרקי:רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד. לרבו ראשון. שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו:אפותיקי. פה תהא קאי. מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר:ושחררו. רבו ראשון:שורת הדין אין העבד חייב כלום. לרבו שני. שהשחרור ששחררו רבו ראשון מפקיעו מידי שעבוד:אלא מפני תקון העולם. שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:כופין את רבו. שני, ועושהו בן חורין. וכותב לו העבד שט״ח על דמיו, כלומר כפי מה שהוא שוה לימכר בשוק, לא כפי החוב אם היה החוב יתר על דמיו:רשב״ג אמר אין העבד כותב. שטר חוב, שהוא אינו חייב כלום. אלא רבו ראשון שהזיק שעבודו של זה, הוא שצריך לשלם לו דמיו, שהמזיק שעבודו של חברו חייב. והלכה כרשב״ג:
תוסופות יום טוב
ישתעבד. פי' הר"ב לרבו שני דקני ליה משבאי. דכיון דרבו ראשון אייאש קנאו השבאי במה שמחזיק בו דיכול גוי לקנות גוי למעשה ידיו מק"ו דישראל. דגוי קונה ישראל. דכתיב (במדבר כ״א:א׳) וישב ממנו שבי. כדאיתא בגמרא:
לא ישתעבד. פי' הר"ב לרבו ראשון לא. דלמא ממנעי ולא מפרקי. ותימה דתיפוק ליה לפי שנתיאש ממנו. וכ"כ הרמב"ם. והכי איתא בגמ'. והאי טעמא דדלמא ממנעי כו'. אמרו בגמ' למאן דמוקי למתני' בלפני יאוש ומפרש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון. ונמצאת אומר דהר"ב מזכי שטרא אבי תרי. ועיין עוד מזה לקמן:
רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' ישתעבד. פי' הר"ב לרבו ראשון שלא יהא כל אחד ואחד כו'. דאי ישתעבד לשני אכתי יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו כמו שקנאו השבאי שממנו קנאו הוא. ופעמים נמי שהוא שונא לרבו מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו. תוס'. ודע שזה הטעם שאמרו היינו למאן דמוקי לאחר יאוש. אבל לדמוקי לפני יאוש. וטעמא דת"ק משום דלמא ממנעי ולא פרקי. אמרו בגמ' דקסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין [כך] מצוה לפדות את העבדים. ולא חייש לממנעי כו'. כיון דמצוה היא. ועיין בסוף משנתינו אם הלכה כרשב"ג:
ישתעבד. ורבו נותן דמיו. תוס' הביאה הר"ן. ופירשה הכסף משנה דהיינו אם פדאו לשם עבד. אבל כשפדאו לשם בן חורין. הרי הפקיר דמיו:
אפותיקי. לשון הר"ב פה תהא קאי מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר. כלומר שכך כתב לו בהדיא מזה וכו' ולא ממקום אחר. לאפוקי אם כתב לו גבה חובך מזה. וז"ל הר"ן מתני' באפותיקי מפורש עסקינן. דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהי נכסי אלא ודאי מתני' באפותיקי מפורש היא. ע"כ. וכ"כ התוס':
רשב"ג אומר וכו' אלא משחררו. פי' הר"ב שהמזיק שעבודו של חבירו חייב. והלכה כרשב"ג. ועיין מ"ש במשנה ד' פרק דלקמן. וז"ל הרמב"ם ואחר שהעיקר אצלינו דדיינינן דיני דגרמי יהיה בזה המאמר האחרון. הלכה כרשב"ג. ע"כ. ולענין כללא. דהלכה כרשב"ג בכל מקום ששנה במשנתינו. כבר כתבתי בזה בפ"ח דעירובין משנה ז'. אבל יש מן הפוסקים שפוסקים ברישא נמי כרשב"ג כמו שהזכירם טוי"ד סי' רס"ז. ואין לנו הכרע בדברי הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
4.
A [non-Jewish] slave [of a Jew] was taken captive and then ransomed [by a third party]: If [he is ransomed] to be a slave he goes back to slavery, If [he is ransomed] as a free man he does not go back to slavery. Rabban Shimon ben Gamaliel says: in either case he goes back to slavery. If a man makes his slave a pledge [for a debt] to another man and then he emancipates him, according to the “letter of the law” the slave is not liable to do anything. But because of tikkun olam we force his [second] master to emancipate him and he [the slave] writes a document for his purchase price. Rabban Shimon ben Gamaliel says that the slave does not write the document but rather the one who emancipates him.משנה ה
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם. לִשָּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין. בַּת חוֹרִין אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ עָבֶד. יִבָּטֵל, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וְלִרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה) לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. וְחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
ברטנורה
מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון עבד של ב׳ שותפים ושחררו אחד מהם. א״נ שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותם הדמים:תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום:לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו:כופין את רבו ועושהו בן חורין. וה״ה אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כלם לשחררו:
תוסופות יום טוב
וחציו בן חורין. פי' הר"ב שקבל ממנו חצי דמיו עיין במשנה ג' פ"ק דקדושין:
דברי ב"ה. עיין מ"ש במ"ט פ"ג דסוכה למה הקדים ב"ה לב"ש:
לישא שפחה א"א. משום לאו דלא יהיה קדש (דברים כ״ג:י״ח) [דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה] וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולדחי הלאו. וי"ל דאפשר לקיים שניהם ע"י כפייה [ועוד עיין מה שאכתוב לקמן] וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות [ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ח דכלאים] וא"ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בספ"ג דקידושין וצד חירות נמי שרי בה כדתנן ברפ"ד דקדושין חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ"ת אתי צד עבדות וישתמש באשת איש ישאנה באיסור בלא קדושין כמו שממזר נושא שפחה. ואומר ר"ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל [כדמפרש הר"ב בספ"ג דקדושין בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר] וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתינין מותרין לבא זה בזה כדתנן בריש פ"ד דקדושין וי"ל דצד עבדות אסור בנתינה והא דאסור טפי בנתין מבממזר אע"ג דשניהם פסולי קהל. אור"ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכוליה מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי בה קידושין [ועיין מ"ש בספ"ג דקדושין] והא דשרי חרורי בנתינה ואסירי בשפחה. אע"ג דבתרווייהו איכא לאו. אור"ת דנתינה ילפינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל אבל עבדות דלא בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו. תוס':
שנאמר לא תהו בראה כו'. הא דלא נקט קרא דאורייתא דפרו ורבו משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו. משום פרו ורבו לא הוה כפינן ליה דלא מחייב בה כיון דאנוס הוא. ועוד י"ל דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות [דאתתא לא מפקדה אפריה ורביה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה]. תוס':
לא תהו בראה. יוצר הארץ לא על תהו להיות רקנין ברא אותה כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה. רש"י.
יכין
מלכת שלמה
5.
One who is half a slave and half free works for his master one day and for himself one day, the words of Beth Hillel. Beth Shammai said to them: you have set things right for the master but you have not set things right for the slave. He cannot marry a female slave because he is already half free, and he cannot marry a free woman because he is half a slave. Shall he then decease [from having children]? But wasn’t the world only made to be populated, as it says, “He did not create it as a waste, he formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather because of tikkun olam we compel his master to emancipate him and he writes a document for half his purchase price. Beth Hillel retracted [their opinion and] ruled like Beth Shammai.משנה ו
הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ, יָצָא בֶן חוֹרִין. אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשְּׁבוּיִין. וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:
ברטנורה
יצא בן חורין. אם ברח מן הנכרי, או שקנסו אותו ב״ד לפדותו מן הנכרים, כדאמרינן כופין אותו לפדותו ואחר שפדאו לא ישתעבד בו. וקנס חכמים הוא, לפי שהפקיעו מן המצות. וכן לחו״ל יצא לחירות לפי שהוציאו מא״י:מפני תקון העולם. שלא ימסרו הנכרים עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהם:ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם. שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם:רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. דלא חייש רשב״ג על העתידים לבא בשביה, אלא על אותם שהם שבויים עתה עמו. שאם אין שבוי אלא הוא יחידי, מבריחין אותו, ואין לחוש כאן מפני תקנת שבויים אחרים כשאין שבויים אחרים עמו. והלכה כרשב״ג:
תוסופות יום טוב
המוכר עבדו לנכרי. מ"ש הר"ש שקנסו כו' כדאמרי'. ר"ל בגמ':
או לח"ל יצא בן חורין. פי' הר"ב לפי שהוציאו מא"י וכן ל' רש"י. ואלוקח קאי שהוא המוציאו ואיסורא גביה איתא ואותו קונסין שיאבד דמיו. כדאיתא בגמ'.
רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבוין. כתב הר"ב והלכה כרשב"ג. סמך על הכלל שבכל מקום ששנה רשב"ג כו'. ואני כתבתי כבר בזה בפ"ח דעירובין משנה ז' דלאו כללא הוא. וכן הרמב"ם בכאן כתב הלכה כחכמים וכ"כ בחבורו. והטור י"ד סימן רנ"ב כתב אין מבריחין השבוים כדי שלא יהו האויבים כו'. והב"י מפרש דברי הטור אליביה דת"ק. אבל לי נראה שאפשר שהטור סובר דהלכה כרשב"ג. מדלא כתב מפני תקון העולם כמ"ש גבי אין פודין כו'. והרי הרמב"ם בחבורו פ"ח מהלכות מתנות עניים כתב בשניהם מפני תקון העולם. והב"י שהביא פסק הרמב"ם בפירושו היה יותר ראוי להביא מחבורו שהם אחרונים:
ואין לוקחים ספרים כו'. שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. הרמב"ם פ"א מה' תפילין:
יכין
מלכת שלמה
6.
If a man sells his slave to a Gentile or [to someone living] outside the land [of Israel] the slave goes free. Captives should not be redeemed for more than their value, because of tikkun olam. Captives should not be helped to escape, because of tikkun olam. Rabban Shimon ben Gamaliel says [that the reason is] to prevent the ill-treatment of fellow captives. Torah scrolls of the law, tefillin and mezuzoth are not bought from Gentiles at more than their value, because of tikkun olam.משנה ז
הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע, לֹא יַחֲזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשֵׁךְ, וְגֵרְשָׁהּ. וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:
ברטנורה
משום שם רע. שיצא עליה לעז זנות:משום נדר. שנדרה והוא אומר אי אפשי באשה נדרנית:לא יחזיר. ואפילו נמצאו הדברים שקר, או הנדר התירו חכם. שמא תלך ותנשא לאחר וימצא הלעז של זנות שקר, והנדר יתירנו חכם והיא לא תהיה פרוצה בנדרים, ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר עולמית, ומתוך הדברים הללו הוא גומר ומגרש גירושין גמורים ולא מצי תו לקלקלה:ר׳ יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר. רבי יהודה סבר דטעמא דאמור רבנן המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר, כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים. ומש״ה קאמר דנדר שידעו בו רבים, עשרה מישראל או יותר איכא פריצותא טפי, וקנסוה ולא יחזיר. ושלא ידעו בו רבים ליכא פריצותא כולי האי ולא קנסוה:לא יחזיר. דר״מ סבר, טעמא משום קלקולא. הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר, יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה:ושאינו צריך חקירת חכם. אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה, לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו׳, שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר:לא אסרו זה. שצריך חקירת חכם, להחזיר:אלא מפני זה. שאינו צריך. דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקולא לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרש, דאנן סהדי שאעפ״כ היה מגרש, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד בפני חכם לילך לבית דינו ולשאול על נדרה. אלא מפני נדר. שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר, אסרו את כולן, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשה:א״ר יוסי בר׳ יהודה כו׳ בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים כשנדרה היא, אבל נדר הוא שיגרשנה וגרשה, יחזיר ולא חיישינן לקלקולא:ואמר ר׳ יוסי ברבי יהודה מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה:מפני תקון העולם. כלומר שלא אמרו חכמים המגרש את אשתו משום נדר לא יחזירנה אלא מפני תקון העולם דחיישינן לקלקולא, והא לא שייך אלא משום נדר דידה, אבל כשנדר הוא שאין כאן משום תקון העולם, התירו להחזיר. והלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
המוציא וכו' משום נדר. לשון הר"ב והוא אומר אי אפשי כו'. וכן ל' רש"י ואמר אי אפשי כו'. ונ"ל שלא באו לומר שצריך שיאמר כן בשעת גירושין דא"כ במוציא משום שם רע נמי היה להם לפרש כן אלא שפירשו מאי איכפת ליה באם נדרה וקאמרי שהוא אומר אי אפשי כו'. ומיהו לפי מ"ש הר"ב במשנה דלקמן על וחכ"א יחזיר. דהתם מיירי בדלא כפליה לתנאיה. מתניתין דהכא בדכפליה וכמ"ש שם. והיה לו לפרש כן. דהא דרש"י אינו מפרש היינו משום שמפרש לפי סדר המשנה בגמ'. ואין לו לפרש מה שאומר הגמ' אבל הר"ב שמוציא מהגמ' פי' המשנה והואיל ולקמן מפרש לאותו לשון שבגמ' בדלא כפליה. ה"ל לפרש כאן בדכפליה. אבל יש עוד ל' בגמרא ולאותו לשון מתני' דהכא ודלקמן אפי' באינו אומר כלום למה מגרשה חייש לקלקולא. ואפשר דלאותו ל' מפרש מתני' דהכא. ואע"ג דלאותו לשון הצריכו חכמים שיאמר לה שמפני זה מגרשה וכדי ליסרה. אין זה תפיסה על הר"ב למה לא כתב שצריך שיאמר לה כו' דכיון דאין הקלקול דמתני' תלוי בכך. שאפי' לא אמר חייש לקלקלה. לפיכך לא הוצרך לפרש. שכבר נודע מענין הפי' של הר"ב והרמב"ם שאין כותבין כל חלוקי הדינים המסתעפים וזה ג"כ לפי זה הלשון אינו אלא דין בפני עצמו שהצריכו חכמים שיאמר כן כדי ליסרה [ודע דבש"ע סימן י' שכתב די"א אע"פ שלא אמר כו' והשמיט דלפי זה הצריכו לומר כדי ליסרה כו' הוא מן התימה כי הוא פוסק לא מפרש] אבל לפי לשון הראשון שבגמרא שאין אנו חוששין לקלקלה אלא דוקא כשאומר כן בשעת גירושין אלו היה הר"ב מפרש לפי אותו לשון ודאי שהיה מן הצורך שיכתוב כן. ועיין מ"ש במתני' דלקמן:
לא יחזיר. פי' הר"ב שמא תלך וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לאו דוקא דהא לא התנה בכך. וכמ"ש במתניתין דלקמן בס"ד. אלא לעז בעלמא וכ"כ התוס':
רבי יהודה אומר כל נדר כו'. פי' הר"ב ר"י סבר דטעמא כו' כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים וכפירש"י ותימה דבמתני' דלקמן אר"י לא יחזיר ש"מ דחייש לקלקולא. והכי אמרי' התם בגמ' ורמינן דר"י אדר"י. ומשנינן איפוך. וא"ד לא תיפוך לעולם ר"י חייש לקלקולא. והכא ס"ל כר"מ וס"ל כר"א. בצריך חקירת חכם ס"ל כר"א דאין אדם רוצה שתתבזה כו'. ובשאינו צריך ס"ל כר"מ דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר כו'. והשתא בעריות טעמא משום קלקולא. ומש"ה לא פליג. אבל בנדרים דלא שייך קלקולא משום דס"ל כר"מ וכר"א. מ"מ סובר דבנדר שידעו רבים לא יחזיר. ובהא איכא למימר דטעמא משום קנס דפריצותא יתירה שנתפרסם הרבה:
ושאינו צריך חקירת חכם כו'. פי' הר"ב מפני שאינו יכול לקלקלה כו' שהרי נדר פתוח הוא וה"ל להפר כו'. נ"ל דר"מ לטעמיה דמשנה ז' פי"א דנדרים באומר לא הייתי יודע שזה נדר שאעפ"כ ה"ל להפר. וקשיא לי דהתם ברישא תנן יודע אני שיש נדרים. אבל איני יודע שיש מפירין ול"פ ר"מ. וא"כ היה לנו לחוש בכאן שמא יאמר לא הייתי יודע שיש מפירין. ונ"ל דכיון דבעינן שיאמרו לו הוי יודע כו' כדפירש הר"ב בדברי ת"ק. הלכך כשמגרש משום נדר צריך שיאמר הנדר וכשיראו שהנדר צריך חקירת חכם אומרים לו וכו' וכשיראו שא"צ חקירת חכם יאמרו לו שיוכל להפר ושוב אינו יכול לומר שלא היה יודע שיש מפירין.
אר"א כו' אלא מפני זה. פירש [הר"ב] מפני נדר שא"צ חכם כו' שלא יאמר אילו הייתי יודע כו'. ס"ל כרבנן דר"מ מ"ז פרק י"א דנדרים דיכול לומר איני יודע שזה נדר:
אר"י בר"י כו' והתירו לו חכמים. כתב הר"ב חסורי מחסרא כו' בד"א כו'. אבל נדר הוא כו' ולא חיישינן לקלקולא. בגמ' פשיטא מאי נחוש לה. מהו דתימא לגזור משום ר"נ דתניא ר"נ אומר הנודר כאילו בנה במה. והמקיימו כמי שהקריב עליה קרבן. והאי כיון דקיום נדרו נקנסיה מלהחזיר. קמ"ל:
יכין
מלכת שלמה
7.
If a man divorces his wife because of ill-repute, he cannot remarry her. If because of a vow, he cannot remarry her. Rabbi Judah says: [if he divorces her] for vows which she made in front of many people, he may not remarry her, but if for vows which she did not make in front of many people, he may remarry her. Rabbi Meir says: [if he divorces her] for a vow which requires the investigation of a sage, he may not remarry her, but if for one which does not require the investigation of a sage, he may remarry her. Rabbi Eliezer says: they only forbid that one because of that one . Rabbi Yose son of Rabbi Judah said: a case happened in Sidon of a man who said to his wife, “Konam, if I do not divorce you”, and he did divorce her, and the Sages permitted him to remarry her because of tikkun olam.משנה ח
הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַחֲזִיר. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ, וְהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמְרִים לָהּ, שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה לִיךְ מִדִּבּוּרִיךְ:
ברטנורה
רבי יהודה אומר, לא יחזיר. שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך:וחכמים אומרים יחזיר. שלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מפרש מאן חכמים, ר״מ, דאמר בעינן תנאי כפול. והכי במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה, שלא אמר לה הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך, ואם אין את אילונית לא יהא גט, דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית:והיא תובעת כתובתה. שהאילונית אין לה כתובה. ועכשיו שנמצא שאינה אילונית, תובעת כתובתה:שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך, נמצא גט בטל ובניה ממזרים:
תוסופות יום טוב
המוציא את אשתו משום אילונית. לשון הר"ן פירוש שחשב שהיא אילונות גמורה. דהיינו דוכרניתא דלא ילדה וגרשה בגט. ואף על פי שהאילונית אינה צריכה גט. כדתנן ביבמות [רפ"ק] וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות. ואילו היתה צריכה גט ואפילו מדרבנן לא היתה [צרתה] מותרת להתיבם. דה"ל צרת ערוה וכדאיתא התם. י"ל דלא נולדו בה סימני אילונית גמורים אלא שהוא חשב כן. והיינו דקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים. ואם נולדו בה סימני אילונית א"א בשום צד שיהיו לה בנים. ע"כ. וכ"כ התוספת וכדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ב דיבמות. אשר תלד פרט לאילונית:
רבי יהודה אומר לא יחזיר. פירש הר"ב שמא כו' ויאמר כו' לא הייתי מגרשך. ומסיים רש"י לפיכך א"ל קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית. ע"כ. ועיין עוד לקמן בסמוך:
וחכמים אומרים יחזיר. כתב הר"ב דלא חיישינן לקלקולא. מפרש בגמרא מאן חכמים ר"מ וכו' והב"ע דלא כפליה כו'. כלומר והשתא רבנן נמי חיישי לקלקולא. וקשה דאמאי מפרש הר"ב מעיקרא דלא חייש לקלקולא דלא כהגמרא. ועוד דא"כ תקשה דרבנן דהכא את"ק דמתניתין דלעיל דחייש לקלקולא דמשום הך רומיא מוקי לה רבא לחכמים כר"מ כדאיתא בגמ'. ונ"ל שהר"ב סובר דכיון דסתמא דגמרא לא רמי אלא ר"י אדר"י וכן אביי לא משני אלא ר"י אדר"י. דהיינו טעמא משום דבשלמא ר"י אדר"י ודאי קשיא דהא חד תנא הוא וקשיא מדידיה אדידיה. אבל ת"ק דלעיל אחכמים דהכא לא קשיא. דא"ל דהני חכמים לאו הני חכמים ואע"ג דתרווייהו בר פלוגתייהו דר"י הם. דהא ר"מ דבר פלוגתיה דר"י בכל מקום הוא חולק ג"כ עם ת"ק דלעיל. ולפיכך ליכא לאקשויי אע"ג דת"ק דלעיל סובר חיישינן לקלקולא. וחכמים דהכא סברי דלא חיישינן לקלקולא. וכיוצא בזה כתב הב"י ס"י דלסתמא דגמרא וכן לאביי לא רמינן רבנן אדרבנן מטעמא דמתניתין דלעיל מוקמי באומר לה משום כך אני מגרשך. והכא מיירי בדלא א"ל כלל אלא גרשה סתם. אלא ר"י דאמר לעיל דבנדר שלא ידעו רבים יחזיר ולא חייש לקלקולא. אע"ג דאמר לה. והכא דלא אמר לה אמר דלא יחזיר וחייש לקלקולא. ומשנינן כדכתבתי לעיל. אלא דלהר"ב שלא פירש לעיל דוקא בדאמר לה לא סלקא ליה דברי הב"י אלא כמ"ש. ומ"מ הואיל והר"ב מפרש בכאן גם פירש זה שבגמרא דהכא בדלא כפליה ה"ל לפרש דלפי זה הלשון מתניתין דלעיל בדאמר וכפליה. וכן מסיים הרא"ש ורישא כלומר מתניתין דלעיל בדכפליה. ומ"ש הר"ב בפירש דכפליה שאומר ואם [אין] את אילונית לא יהא גט. וכן ל' רש"י. וקשיא דא"כ הטיל התנאי בגט עצמו וכשלא נתקיים נמצא שהגט עצמו בטל. ובמתניתין דלעיל דכפליה כי לא נתקיים התנאי והגט בטל מה הועילו חכמים בתקנתם דלא יחזיר. ול' הרמב"ם בפירושו מסיים ואילו לא היית אילונית לא הייתי מגרשך. וכן דברי הטור ס"י. וכ"כ התוס' [מ"ו] בד"ה דאי א"ל כו' בדכפליה למלתיה ולא כפליה לתנאיה. דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא וכי לא כפליה למילתיה אפי' לעז ליכא. דחשש קלקול זה אינו אלא לעז בעלמא. ע"כ. והוי יודע שז"ש דחכמים כר"מ כו' לאו למימרא דר"מ היא. ויחידאה נינהו ואין הלכה כמותם. שהרי במ"ד פ"ג דקדושין פסק הר"ב דבעינן תנאי כפול. ואע"פ שהמגיד בפרק י' מהלכות גרושין כתב שאין הלכה כחכמים דהכא מהאי טעמא. ולא השיגו הכ"מ. הנה בספרו ב"י סימן י' השיגו בזה. ובאמת שבפירוש הרמב"ם משמע שסובר דאין הלכה כחכמים. שכתב פי' לדברי חכמים והסמיך אח"כ והלכה כר"י. משמע דאר"י דרישא קאי. ועוד דאין נראה לומר דקאי על ר"י דסיפא דאי הלכה כחכמים. הא מכי אמרינן דיחזיר והוי גט מעליא אפילו אינה אילונית. נמצא דאין יכול לומר לה שתיקותיך כו'. וצ"ע שגם בפירושו במ"ד פ"ק דקדושין פוסק דבעינן תנאי כפול כשאינו אומר על מנת:
שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. פירש הר"ב שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה כו'. כי הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גרש על דעת שתתבע כתובה. הר"ן:
יכין
מלכת שלמה
8.
A man divorces his wife because she is an aylonit: Rabbi Judah says he may not remarry her, But the sages say that he may remarry her. She marries someone else and has children from him and then demands her ketubah settlement [from her first husband]: Rabbi Judah said, they say to her, “Your silence is better than your speaking.”משנה ט
הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְגוֹי וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל, הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא מִמֶּנּוּ בִכּוּרִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:
ברטנורה
אין פודין אותו. והוא שרגיל בכך. כגון שמכר ושנה ושלש:לוקח ומביא ביכורים. בכל שנה צריך ליקח מהנכרי ביכורי פירותיה בדמים, ומביאן לירושלים:מפני תקון העולם. שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל לנכרים. ואם מכר יטרח לחזור ולפדות:
תוסופות יום טוב
וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא כו'. ה"ג בספרים מדוייקים. וזו היא גירסת הרמב"ם. וז"ל בפירושו כבר בארנו במקומות מסדר זרעים שהעיקר אצלנו. אין קנין לנכרים בארץ להפקיע מן המעשרות. לפיכך לקח מן הנכרי יביא מן התורה. וכשראו חכמים שהיו מתיקרים בלקיחתם מן הנכרים. התקינו שהלוקח מן הנכרים [לא] יביא בכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם. וכשראו ג"כ שזה גורם שתשאר ביד הנכרים ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קנין לנכרי בא"י קנין גמור ולכך ישתדל בפדיון זה הקרקע מידו לפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות עכ"ל. וזה לשון הגמ' מפני תקון העולם אין. מדאורייתא לא. כלומר ואי אין קנין לנכרים כו' מדאורייתא יביא. אמר רב אשי ב' תקנות הוו. מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא. כיון דחזו דקא מיקרי ומזבני דסברי בקדושתייהו קיימין תיקנו להו דלא ליתו. כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבין וקא משתקען ביד נכרי הדר תקינו להו דליתו. ע"כ. וצ"ל שגרסתו בגמ' לא היתה כן. אלא ה"ג. כיון דחזו דקא מייקרי ומזבני תקינו להו כו' והא דתנן וחזר ולקחה ממנו. פי' הקרקע חזר ולקח וקמ"ל דאין קנין לנכרי כו' לומר שאם אח"כ חזר הישראל ולקחה שתהא ככבוש יחיד. שכן דעת הרמב'"ם בחבורו פ"א מהל' תרומות סי' י'. והא דבפי' המשנה ט' פ"ד דפיאה ומשנה ט' פ"ה דדמאי פסק דיש קנין כו'. התם מיירי שלא חזר הישראל וקנאה לשדה עצמה אלא שקנה התבואה. וגי' הר"ב במשנתינו לא כן היה. אלא ה"ג המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא כו' וכן היא גי' רש"י ומפרש בכל שנה צריך ליקח כו' כמ"ש הר"ב והקשו בתוס' דאי הכי מאי מקשה בגמ' מפני תקון העולם אין כו' ש"מ דיש קנין. דדלמא תקון העולם קאי אהא דחייבוהו ליקח. ואומר ר"ת דברוב ספרים ל"ג ומביא בוי"ו. וה"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים. ל"ש מוכר. ל"ש אחר. ור"ח גרס הלוקח מביא כו' וכן בירושלמי. ע"כ. וז"ל ר"ן הלוקח מביא בכורים. פי' אע"פ שגדלו הפירות ברשות נכרי. ע"כ. והר"ב שסתם ולא כתב דתרי תקנות נינהו כמו שהעתיק הרמב"ם מהגמ' דלדברי הר"ב ל"ג וחזר ולקחה כו' וכבר פסק בפאה ובדמאי דיש קנין כו' ומפרש למשנתינו כמ"ד דיש קנין כו' דלא כשינויא דרב אשי:
יכין
מלכת שלמה