First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל, כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי. כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָזֶה. לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָזֶה. גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי, כֻּלָּם מֻתָּרִין לָבֹא זֶה בָזֶה:
ברטנורה
עשרה יוחסין עלו מבבל. שהפריש עזרא כל הפסולים שהיו בבבל והוליכן עמו, כדי שלא יתערבו עם המיוחסין, מאחר שאין שם ב״ד:חללי. כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה חללה זונה לכהן הדיוט:חרורי. עבדים משוחררים:נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבא בקהל:שתוקי ואסופי. מפרש להו ואזיל:גיורי וחרורי ממזרין כו׳ כולם מותרין לבא זה בזה. דקהל גרים לא אקרי קהל, ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים. אבל לויי וישראלי בממזרי לא. ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרין להתערב בממזר ודאי, דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא:
תוסופות יום טוב
עשרה יוחסין כו'. שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו לדעת ענינו. על איזה דרך שנולד. ולפיכך כל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין יצדק עליהם שם היחס אחרי שנודעו מי הם אביהם. ועל איזה דרך שנולדו:
עלו מבבל. כתב הר"ב שהפריש עזרא כל הפסולים כו' מדלא תנן עלו לא"י אלא עלו מבבל. לאשמועינן שכולם עלו מבבל. גמ'. ומ"ש מפני שאין [שם] בית דין כלומר סנהדרי גדולה שהיו יושבים ודנין את הכהונה כו' כדתנן בסוף מסכת מדות:
כהני. הנו"ן בחירק כמו שאתה קורא החנוכי הפלואי:
כהני לויי ישראלי. מנלן דסליקו. דכתיב (עזרא ב׳:ע׳) וישבו הכהנים והלוים ומן העם המשוררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם. גמ':
לויי. והא דכתיב (שם ח') ומבני לוי לא מצאתי שם. תירץ רש"י והתוס' דכל הלוים שעלו עמו היו קצוצי בהונות כשאמר להם נבוכד נצר שירו לנו משיר ציון עמדו וקצצו בהונות ידיהם בשיניהם ואמרו ליה איך נשיר [לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר] אין לנו במה [למשמש בנימי הכנורות ואינם ראוים לשורר שירה של דוכן ע"כ. וזה לדסברי עיקר שירה בכלי. אבל דעת הר"ב במ"ד פ"ב דערכין דעיקר שירה בפה. וכן דעת הרמב"ם כמ"ש במי"ג פ' בתרא דעירובין אין תירוצם עולה דאי משום מום. הא תנן במ"ו פ"ק דחולין דפסול בכהנים דהיינו מומים כשר בלוים. ומפני כן תלה רש"י הטעם שלא יוכל למשמש ולא משום שהם בעלי מומין. ונ"ל דמעיקרא לאו קושיא. דזה שנאמר ולא מצאתי מבני לוי היה בעודו בבבל. כמ"ש שם [ח' ט"ו] ואקבצם על הנהר הבא על אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם ואח"כ כתיב ואשלחה לאליעזר וגו' ויביאו לנו כיד אלקינו הטובה עלינו איש שכל מבני מחלי בן לוי בן ישראל ושרביה וגו' ואת חשביה וגו' מבני מררי. והא דאמרי' שעזרא קנס הלוים מפני שלא עלו עמו כמו שכתב הר"ב בסוף מסכת מעשר שני ובפרק בתרא דסוטה מ"י. היינו לפי שלא נתעוררו מעצמם לעלות עד שהוצרך לשלוח אחריהם ניחא טפי דאילו עלו קצוצי בהונות למה קנס אותם. [*ומיהו אפשר דאע"ג דעיקר שירה בפה. מ"מ תקנה קדומה מימות שמואל הרואה ודוד המלך ע"ה ככתוב בדברי הימים לשורר בכלים ולפיכך קנסום מאחר שלא עלו [אותם] שלא נקצצו בהונותם וזה י"ל בדעת רש"י ותוס' ומ"מ מה שכתבתי נ"ל עיקר ועיין מ"ש ג"כ בסוף מסכת מע"ש]: חללי. גמ' מנלן שנאמר (עזרא ב׳:ס״ב) ומבני הכהנים וגו' אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצא ויגאלו מן הכהונה ש"מ נתחללו מן הכהונה והיינו חללים. ומ"ש הר"ב חללי כו'. כגון אלמנה לכ"ג כו' ולא מני חלוצה משום דד"ס היא וכמ"ש במ"ג פ"ט דיבמות ומ"מ הנולד מחלוצה לכ"ה הולד חלל מדבריהם כמ"ש הרמב"ם בפי"ט מהא"ב. אבל הא קשיא לי שה"ל להר"ב לחשוב חללה עצמה והחללה היא שנולדה מאסורי כהונה כמ"ש הר"ב וכן האסורה לכהונה ונבעלה לכהן בגמ' דף ע"ז וזונה מפורשת במ"ה פ"ו דיבמות ועיין מ"ש שם:
גירי וחרורי. גמ' מנלן דאמר קרא (שם ו') כל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם:
ממזרי וכו'. גמ' מנלן דכתיב (שם ב') ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדן אימר ולא יכלו להגיד בית אבותם [וזרעם] אם מזרע ישראל הם. תל מלח אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשי סדום שנהפכה לתל מלח. פירש"י שהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית י״ג:י״ג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמר בחלק דף ק"ט דמחי לאתתא דחבריה ומפילה. א"ל תיהוי גבך עד דמעברא. הרי ממזרים לגבי ישראל ע"כ. תל חרשא זה שקורא אבא ואמו משתקתו ולא יכלו להגיד וגו' זה הוא אסופי שנאסף מן השוק:
נתיני. לא אמרו בגמ' מנלן אבל בהדיא כתיב בעזרא [ח'] ומן הנתינים שנתן דוד וגו' מאתים ועשרים. ומ"ש הר"ב גבעונים שמלו בימי יהושע שנאמר (יהושע ח׳:י״ג) ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. וחייבים ישראל למול עבדיהם הכנענים והני הוו בכלל מקנת כספו. ומדין הנתינים אם הם מדאורייתא כתבתי במ"ג פ"ח דיבמות וריש פ"ג דמכות:
לויי ישראלי חללי גרי כו'. אבל כהני בחללי גירי וחרורי לא. שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה. רש"י. כדתנן במ"ה פ"ו דיבמות. ועיין מ"ש שם:
וחרורי. לשון הר"ן והא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר"ט דקי"ל כוותיה ה"ה לממזרים דמותרין בעבדים. אלא דמשום אינך השנויים במשנתינו שאין מותרים בעבדים תנא חרורי. כולם מותרים לבא זה בזה. לשון הר"ן וא"ת והני כולהו היאך מותרים בנתינים. והא קיימא בלא תתחתן בם דקאי אשבעה עממין בגירותן. [כמ"ש ברפ"ג דמכות ע"ש] [ואיכא] למימר דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא חששא דכי יסיר לפי שלא חששה תורה *) ליחס אלא המיוחסים אבל הפסולים לא אלא דבגיותן אסירי משום חשש הסרה אבל נתיני שהם גרים וחייבים בכל המצות לאו בני הסרה נינהו ע"כ. ומ"ש הר"ב ושתוקי ואסופי ספק ממזרים כו' דאמרי' בקהל ודאי כו' גמ'. וה"נ איכא למדרש ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא ולשרו בישראל שתוקי ואסופי. וה"נ אמרינן בהדיא בגמ' אלא דחכמים הם שעשו מעלה ביוחסין ולא רצו להכשירם לישראל. אבל זה בזה לא עשו מעלה ולקמן במ"ג חולק ר"א ופסק הר"ב הלכה כמותו וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
1.
Ten genealogical classes went up from Babylonia [in the time of Ezra and Nehemiah]: Priests, Levites, Israelites, halalim, converts, freed slaves, mamzerim, netinim, hushlings and foundlings. Priests, Levites and Israelites may marry each other. Levites, Israelites, halalim, converts, and freed slaves may marry each other. Converts, freed slaves, mamzerim and netinim, hushlings and foundlings, may marry each other.משנה ב
וְאֵלּוּ הֵם שְׁתוּקֵי, כֹּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו. אֲסוּפֵי, כֹּל שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ. אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לִשְׁתוּקֵי, בְּדוּקֵי:
ברטנורה
שתוקי, כל שהוא מכיר את אמו. שקורא אבא, ואמו משתקתו:בדוקי. שבודקין את אמו. אם אמרה לכשר נבעלתי, הולד כשר. והלכה כאבא שאול:
תוסופות יום טוב
אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. פי' הר"ב שבודקין את אמו וכו' וכה"ג דתנן בפרק קמא דכתובות מ"ט ועיין לקמן מ"ח. ולא קשיא תנינא חדא זמנא דאבא שאול עדיפא מדר"ג דאי מהתם ה"א התם דרוב כשרים אצלה אבל היכא דרוב פסולים אצלה כגון ארוסה שעיברה או פנויה ורוב העיר פסולין אצלה אימא לא מהימנינן לה צריכא. ומ"ש הר"ב והלכה כאבא שאול הכי אפסק בגמרא ומשמע ודאי דלאבא שאול לכתחילה כשרה. וכבר כתבתי בשם הר"ן והמגיד לחלק בטוב טעם בין אמה דאיירי בה ר"ג התם וכתב הר"ב דלכתחילה לא תנשא לבין בתה דאיירינן בה הכא ולכתחילה תנשא ואפילו לפי מ"ש שם שדעת הר"ב אפשר לפרשו שסובר דגם בתה לכתחילה לא אפ"ה לא קשיא ולא מידי דבין לר"ג בין לאבא שאול אמה ובתה אפילו לכתחילה שריין ושמואל הוא דאמר התם בדר"ג ואת לא תעביד עובדא כו' ומינה יליף לה הר"ב לדין בתה. וכ"כ המגיד בשם מאן דהו בפרק ט"ו מה' אסורי ביאה:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
כָּל הָאֲסוּרִים לָבֹא בַקָּהָל, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וַדָּאָן בְּוַדָּאָן, מֻתָּר. וַדָּאָן בִּסְפֵקָן, (וּסְפֵקָן בְּוַדָּאָן), וּסְפֵקָן בִּסְפֵקָן, אָסוּר. וְאֵלּוּ הֵן הַסְּפֵקוֹת, שְׁתוּקִי, אֲסוּפִי וְכוּתִי:
ברטנורה
כל האסורים לבא בקהל. אע״ג דתנינן לה ברישא ממזרי ונתיני וכו׳ מותרים לבא זה בזה, הא קמ״ל כגון גר עמוני ומואבי עם ממזר שתוקי ואסופי:ר״י אוסר. מפרש בגמרא דהכי קאמר, אפילו ר׳ יהודה שאוסר גר בממזרת, הני מילי גר של שאר נכרים שמותר לבא בקהל הוא דאסור בממזרת לרבי יהודה דס״ל קהל גרים אקרי קהל, אבל גר עמוני ומואבי שאסור לבא בקהל מודה רבי יהודה שמותר בממזרת:ודאן בודאן מותר. כגון ממזרי בנתיני:ודאן בספיקן. ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי:ספיקן בספיקן. שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית, ואסופי בשתוקית. אע״פ שזה ספק וזה ספק אסור, שמא זה כשר וזה פסול. והלכה כרבי אליעזר:כותי. הוי ספיקייהו, לפי שאין בקיאין בתורת גטין וקדושין. והאידנא עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם:
תוסופות יום טוב
רבי אליעזר אומר כו' ודאן בספיקן כו'. דס"ל עשו מעלה ביוחסין אפי' בהני. ומ"ש הר"ב דהלכה כמותו. משום דרב פסק כן בגמ':
ספיקן בספיקן. אין להגיה בדברי הר"ב חלוקת שתוקי באסופית. לפי שגם רש"י והר"ן השמיטום. דממילא משמע:
יכין
מלכת שלמה
3.
All who are forbidden to enter into the assembly may intermarry with each other. Rabbi Judah forbids it. Rabbi Elazar says: those who are certain [may marry] those who are certain, but those who are certain with those who are doubtful and those who are doubtful with those who are certain and those who are doubtful with others who are doubtful this is prohibited. Who are “those who are doubtful”? The shtuki, the asufi and the Samaritan.משנה ד
הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה כֹהֶנֶת צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵן שְׁמֹנֶה, אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אִמָּהּ וְאִמָּהּ, וְאֵם אָבִיהָ וְאִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אָבִיהָ וְאִמָּהּ. לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָת:
ברטנורה
ארבע אמהות. ב׳ מצד האב וב׳ מצד האם:שהם שמנה. ארבע מן האב וארבע מן האם ואלו הן. אמה. אם אמה. אם אבי אמה. אם אם אבי אמה. אם אביה. אם אם אביה. אם אבי אביה. אם אם אבי אביה. בודקים בהם שלא היה באחת מהן מן הפסולות:ואם היתה לויה וישראלית. וכהן בא לכנסה:מוסיפין עליהן עוד אחת. אם אחת בכל זוג וזוג. כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה, וכן כולם. והא דבדקינן באמהות ולא בדקינן באבות שמא יש פסול באביה או באבי אביה, משום דדרך האנשים כשמגנין זה את זה מתוך קטטה, מגנין ביוחסין, ואם היה שום פסול מצד האבות היה ידוע. אבל הנשים אין זו מגנה את זו בפסול יחס אלא בזנות, וכי איכא בהו מילתא בפסול יוחסין לית ליד קלא. ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערער, אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדוק, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. ודאיש בלבד דוא שצריך לבדוק כשבא לישא אשה ממשפחה שיש בה חשד, אבל כהנת שבאת לינשא אינד צריכה לבדוק אחר האיש, שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, וכהנת מותרת לכתחלה להנשא לגר ולחלל, וכ״ש לויה וישראלית:
תוסופות יום טוב
הנושא אשה כהנת. כתבו התוס' פי' כהן שבא לישא אשה כהנת וקאמר דצריך לבדוק משום שאנו רוצים שבנה ישמש על גבי המזבח. אבל אין לפרש דמיירי בישראל הבא לישא אשה כהנת ורוצה שיהיה בנה [כלומר ולדה] כשר לכהונה דא"כ אמאי נקט כהנת. אפי' היתה חללה נמי הוי בנה [כלומר ולדה] כשר לכהונה ע"כ. וכדתנן במשנה ו'. והא דכתבו בכהן משום בנו שישמש על גבי המזבח [*וכ"כ עוד בדבור דלקמן המתחיל צריך לבדוק וכו' בשם ספר הישר דדוקא להכשיר בניהם לעבודה. א"נ להכשיר עצמו לעבודה] ונראה דלא כתבו כן אלא למאן דלא מוקים מתני' בשקרא עליה ערעור. אבל הר"ב שמפרש למשנתינו בשקרא עליה ערעור דין הבדיקה משום עצמו היא שלא ישא למוזהר עליה. ואפ"ה אין לפרש משנתינו בישראל מפני שאע"פ שקרא עליה ערעור דממזרות הרי צריכין אנו לפרש דכל שאין כאן פסול חללות לא הצריכו בדיקה אפי' לממזרות ודלא כהמגיד פרק י"ט מה' אסורי ביאה שפי' הנושא כהנת כו' מי שיהיה הנושא אם כהן אם לוי אם ישראל. וידוע הוא שהכהן יש לו לחוש אף לספק חללות ולא האחרים. ע"כ. והוא עצמו הביא לשון רש"י דבסיפא. דעיקר בדיקה משום חללות. ועיין מ"ש לקמן בזה וכן אוכיח בדבור לויה וישראלית. שדעת רש"י והר"ב דמתני' דוקא בכהן:
צריך לבדוק כו'. כתב הר"ב שלא היה בהן אחת מן הפסולות. ולשון רש"י בודקים שלא היו ממזרות או אחת מן הפסולות לקהל. וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ט מהא"ב. ועיין מ"ש לקמן. ומ"ש הר"ב שלא נאמרה בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערעור פירש"י שאמרו עליה ב' עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול. והרמב"ם כתב בפי"ט מהא"ב שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהן עבדות. ומ"ש הר"ב שהאיש בלבד הוא שצריך לבדוק. אבל כהנת כו' שלא הוזהרו כו'. וכבר כתבתי במ"ז דפ"ק דלמי שהוזהר עליה הן ג"כ מוזהרות עליו. ולפיכך כתב רש"י וז"ל וכיון שלא הקפידה תורה עליהם ליוחסים רבנן נמי לא עביד בהו מעלה לאצרכינהו בדיקה ואפי' מחמתממזרות ושתוקות אלא כי אתחזק איסורא ביה. אבל לחששא ולמבדק לא אצרוכינהו ע"כ. וכ"כ התוס' דעיקר הבדיקה ותקנה משום פסול חללות ואגב בדיקה דחללות כו'. אבל גבי איהי דליכא פסול חללות כו'. ע"כ. ואין ספק שבפירש"י שבידיהם לא היה דבור זה שלפנינו ומכאן ראיה למה שכתבתי לעיל. דלעולם אין לפרש משנתינו בישראל הנושא. דכיון שאין בישראל איסור נשואי חללות לא בו ולא בולד הנולד לא הוצרכו לבדוק כמו שלא הצריכו באשה לבדוק באיש. וזה תימה על המגיד שמפרש אף בישראל הנושא כמ"ש לעיל בשמו. ואין לדקדק מלשון רש"י דלא הצריכו לאשה שתבדוק באיש. אלא כשלא הוחזקו וכו' וכלומר אבל כשקרא ערעור אה"נ דבודקת. והמגיד בקרא עליה ערעור קאי ולפיכך פי' דאף ישראל יבדוק. שא"א לומר כן. מפני שאע"פ שאפשר שרש"י לכך נתכוין. וזה לפי שהוא מפרש כן קודם דמוקמינן בקרא עליה ערעור. אבל המגיד א"א שכך היה דעתו. שהרי הרמב"ם פוסק שם בקרא עליה ערעור ופוסק נמי שאשה אינה בודקת. והביא המגיד לשון רש"י והשמיט מלשונו כי אתחזק כו'. והטעם נ"ל דס"ל כמ"ש שרש"י לא כתב כן אלא דאכתי לא איירי בקרא ערעור. אבל כי איירי בקרא ערעור אפילו אתחזק דהיינו קרא ערעור האשה אינה בודקת. וכיון שכן הוא אף הוא אם הוא ישראל שלא הוזהר על החללות. לא נצרכינהו בדיקה. וגם נ"ל שאין להסתייע מלשון הרמב"ם שכתבתי לעיל שכתב שנתערב בהן ממזר או חלל וכו' די"ל לפי שכיון שיש בכהנת צד איסור חלל היכא דנתערב בהו והצריכו בדיקה. לפיכך אף כשאין כאן אלא חשש ממזרות הצריכוה בדיקה מידי דהוה אלויה וישראלית דלקמן בסיפא כמו שאכתוב בשם תוס':
ארבע אמהות שהן שמנה. נקט האי לישנא לפי שמפני בדיקות הארבע צריך לבדוק האחרות שאין הארבע נבדקות יפה אא"כ הוא בודק שלמעלה מהן. הר"ן:
לויה וישראלית. כתב הר"ב וכהן בא לכנסה. וכן ל' רש"י ומכאן ראיה דלא מיירי מתני' לדברי רש"י והר"ב אלא בכהן. ומשום דהכא לויה וישראלית תנן ואיכא למטעי ולומר בין ברישא בין בסיפא. הנושא הוא כמו הנישאת. ורישא דכהנת. הנושא ג"כ כהן. והכא לויה וישראלית הנושא ג"כ לוי וישראל. הלכך פירשו בכאן בהדיא דמיירי בכהן. אבל אי אמרת דרישא בין כהן בין ישראל. א"כ הכא בסיפא אמאי הצריכו כהן לבדוק יותר מישראל. וכתבו התוס'. דאע"ג דלויה וישראלית אין בהם חשש פסול חללות. שאביה הוא לוי וישראל אפילו כשאמה חללה היא כשרה לכהונה כדתנן במשנה ו' מ"מ הואיל והצריכו לכהן לבדוק משום פסול חללות בכהנת דשייכי בה. הלכך הצריכוהו לבדוק היאך דלא שייך אלא פסול ממזרות. כגון לויה וישראלית:
מוסיפין כו'. לפי שהתערובות בהם יותר. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
4.
He who marries a the daughter of a priest must investigate her lineage up to four mothers, which are eight: her mother and her mother’s mother, her mother’s father’s mother and her mother, her father’s mother and her mother, her father’s father’s mother and her mother. [In the case of] the daughter of a Levite or an Israelite, one more is added.משנה ה
אֵין בּוֹדְקִין לֹא מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן הַדּוּכָן וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן סַנְהֶדְרִין וּלְמָעְלָה. וְכֹל שֶׁהֻחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי הָרַבִּים וְגַבָּאֵי צְדָקָה, מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרֵיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה חָתוּם עֵד בָּעַרְכֵי הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה מֻכְתָּב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁל מֶלֶךְ:
ברטנורה
אין בודקין מן המזבח ולמעלה. התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שימש על גבי המזבח א״צ לבדוק אחר אם אבי אביה. דכיון דבנה שמש ע״ג דמזבח בידוע שמיוחס היה:ולא מן הדוכן ולמעלה. אם מצא שהיה משורר על הדוכן:ולא מן הסנהדרין ולמעלה. ודוקא מן הסנהדרין שבירושלים ואפילו מאותן שדנין דיני ממונות בלבד, שלא היו מעמידין מן הסנהדרין בירושלים אלא כהן ולוי וישראל מיוחס, שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) והתיצבו שם עמך, בדומין לך ביחס ובחכמה:וגבאי צדקה. כיון דמנצו בהדי אינשי, שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, אי הוה בהו מלתא, קלא הוה להו:בערכי ישנה של צפורי. בסנהדראות של עיר ששמה ישנה, הסמוכה לצפורי:ערכי. סנדראות שהיו עורכין ומסדרין היחסין:אסטרטיא של מלך. בחלוקת חודש בחודש לצאת למלחמת בית דוד משפחה פלונית בחודש פלוני. ולא היו יוצאים למלחמה אלא מיוחסין, שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן:
תוסופות יום טוב
אין בודקין לא מן המזבח וכו'. כתב הר"ב התחיל וכו' ומצא שאבי אביה שמש כו' וכן לשון רש"י וה"ה באביה שא"צ לבדוק עוד לא באמו ולא באם [אם] אביה וכן בכל אב:
מן המזבח ולמעלה. הקשו בתוס' למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין שכתבתי במשנה ח' פרק ב' דכתובות דמתני' דלא כוותיה. ותירצו דהכא רבותא קמ"ל דמיירי אפי' בעבודות הכשירות בזרים כגון שחיטה או הפשט. אע"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים ע"כ. ודוחק הוא שא"כ זה שמצאוהו עובד יהיה דוקא לכתחילה ומאין נדע זה. היתכן לומר שמצוים לשחוט ולהפשיט בכל פעם ופעם ובפ"ב דכתובות דף כ"ד תירצו עוד תירוץ אחר דתרומה בכלל מזבח. אבל לשון הר"ב ששמש ע"ג מזבח. וגם לתירוץ הראשון קשיא לשון ע"ג שכתב הר"ב שאין במשמעו אלא עבודות הכהנים שהם ע"ג המזבח. ועוד הקשו שם בתוס' אמאי לא חשיב ספר תורה שקרא בחזקת כהן וי"ל דאיכא למימר תנא ושייר ס"ת ותרומה ונשיאת כפים וכן לשטרות דאיכא דסבר דמכולהו מעלין ע"כ:
[*ולא מן הדוכן ולמעלה. דאמר מר ששם היו יושבין סנהדרי גדולה מיחסי כהונה מיחסי לויה. גמ'. ועיין בסוף מסכת מדות]:
ולא מן הסנהדרין ולמעלה. כתב הר"ב בירושלים ותימה לי דהא תנן במשנה ב' פ"ד דסנהדרין דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלח המשיאים לכהונה. וכיון שהסנהדרין היו דנין דיני נפשות כדתנן במשנה ד' פ"ק דסנהדרין א"כ אין הכל כשרים לה וכל עיר שיש בה ק"ך ראויה לסנהדרין כדתנן התם ספ"ק. אלא עיקרא דמילתא דסנהדרין בכל מקום ומקום יהיו מיוחסין. ותנאי דבירושלים לא אמרו בגמ' אלא בשוטרי הרבים משום דבמשנה ב' פ"ד דסנהדרין תנן דהכל כשרים לדון דיני ממונות ומפרשינן ואפי' ממזר. לפיכך מוקמי' מתני' דהכא בירושלים והשתא קרא דוהתיצבו שם עמך לא אתא כלל אשוטרי הרבים דא"כ בכ"מ ומקום. אלא אסנהדרין קאי. ובגמ' הקשו היכי מצי למילף מהאי קרא דוהתיצבו שם עמך דדלמא משום שכינה דלנבואה נאספו כדכתיב (במדבר י״א:י״ז) ואצלתי מן הרוח וגו'. אבל סנהדרין שהן לדון כגון סנהדרי דיתרו לא ומסיק דילפינן מונשאו אתך בדומין לך דהאי קרא בסנהדרי דיתרו כתיב וכ"פ הר"ב במשנה ב' פ"ד דסנהדרין וכדמסיק נמי התם בגמ'. אבל הרמב"ם בפירושו כתב ג"כ קרא דוהתיצבו וכ"כ עוד הר"ב גם הרמב"ם במשנה ד' פ"ק דהוריות וגם שם בגמ' מסקינן כי הכא. ומצאתי בכסף משנה פ"ב מה' סנהדרין ששם כתב ג"כ הרמב"ם לקרא דוהתיצבו והקשה הכ"מ דהא מהאי קרא ליכא למילף כדדייק בגמ' דדלמא משום שכינה וכתב שאפשר לומר דס"ל דהאי קושיא לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרי בספ"ק דסנהדרין סנהדרי גדולה של ע"א ואמרינן התם ור"י עמך משום שכינה משמע ע"כ. ועיין מ"ש בספ"ק דסנהדרין:
משוטרי הרבים. היינו דפי' הר"ב שדנין דיני ממונות וכן מבואר בפירש"י והרמב"ם:
מי שחתום עד בערכי הישנה. כתב הר"ב שהיו עורכין ומסדרין היוחסין וז"ל רש"י בערכי שהיה כתוב בסדרי הדיינין שהיו רגילין לייחס את הראוים לדון שהיו מיוחסין וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילים בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס ע"כ. ונ"ל דלא גרס עד והכי מסתבר דלא אשכחן שיהא ממזר פסול לעדות אבל ל' הרמב"ם וערכי הישנה של ציפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס:
מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך. דאמר קרא (ד"ה א' ז') והתיחשם בצבא המלחמה גמ'. ומה שפי' הר"ב שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן. הכי איתא בגמ' ותמיהני מה זכות עצמו ביחס ובפירש"י שתסייעם זכות אבותם. וגם בפי' הרמב"ם שתהא זכות אבותן מסייעתן [*ונ"ל ליישב דמאי דאיתא בגמ' שזכותן היינו לומר דכמו שמצינו דבעינן זכותן. ואליבא דר"י הגלילי. ור' יוסי דמ"ה פ"ח דסוטה. דפירש איש הירא ורך הלבב. זה המתירא מעבירות שבידו וכו'. הכי נמי הצריך דוד המלך ע"ה שיהיה להם ג"כ זכות אבותם]:
יכין
מלכת שלמה
5.
They do not check from the altar and upwards, nor from the duchan [dais] and upwards, nor from the Sanhedrin and upwards. And all those whose fathers were established to have been among the public officers or charity collectors may marry [their daughters] into the priesthood, and he doesn’t need to check after them. Rabbi Yose says: even one who was signed as a witness in the old court of Tzippori. Rabbi Hanina ben Antigonus says: even one who was recorded in the king’s list of officers.משנה ו
בַּת חָלָל זָכָר, פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה לְעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה, בִּתּוֹ כְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ פְסוּלָה לַכְּהֻנָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר:
ברטנורה
בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם. בת בנו או בת בן בנו, עד סוף כל הדורות. אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה, דבת חלל עצמה מישראל כשרה לכהונה:בת גר זכר. אפילו מישראלית, פסולה לכהונה כבת חלל זכר:
תוסופות יום טוב
בת חלל זכר פסולה לכהונה. עיין במי"ב פרק דלעיל. ומ"ש שם:
לעולם. גמ' מהו דתימא מידי דהוה אמצרי ואדומי. מה להלן לאחר ג' דורות. אף כאן לאחר ג' דורות. קמ"ל:
ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. יליף בגמ' נאמר כאן (ויקרא כ״א:ד׳) לא יחלל זרעו בעמיו. ונאמר להלן (שם) לא יטמא בעל בעמיו. מה להלן זכרים ולא נקבות. [כדתנן במשנה ז' פ"ג דסוטה] אף כאן זכרים ולא נקבות. וליכא למילף אולד עצמו הנולד מאיסורי כהונה דא"כ לכתוב בנו. מדכתב זרעו. ש"מ דולד עצמו אפי' נקבות הוי חללה. אלא כי אתא קרא להכשיר הבא מהולד הזה. וליכא למימר להכשיר הבא מהולד בין שהולד הוא זכר או נקבה. מדכתיב זרעו האב והזרע הוזכרו בתיבה זו. הוקש זרעו לו. מה הוא בתו פסולה. אף זרעו בתו פסולה. וכדתנן בת חלל זכר כו'. וכי אהני ג"ש לבת בתו אהני. והיינו ישראל שנשא חללה כו' וכתב רש"י אבל כהן שנשא חללה בתו חללה. דכל ולד הנולד בביאת איסור. כהונה הוי חלל וכדכתיבנא בריש פירקין.
חלל שנשא בת ישראל כו'. גמ' הא תנא לה רישא בת חלל זכר כו' איידי דתנא ישראל שנשא חללה תנא נמי חלל שנשא בת ישראל:
רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. ובמתני' דלקמן פליגי עליה תנאי ושם אכתוב טעם שלשתם:
יכין
מלכת שלמה
6.
The daughter of a male halal is unfit for the priesthood for all time. If an Israelite marries a halalah, his daughter is fit for the priesthood. If a halal marries the daughter of an Israelite, his daughter is unfit for the priesthood. Rabbi Judah says: the daughter of a male convert is as the daughter of a male halal.משנה ז
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. וְגֵר שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ כְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. אֲבָל גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ פְסוּלָה לַכְּהֻנָּה. אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, עַד שֶׁתְּהֵא אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה:
ברטנורה
ר״א בן יעקב אומר כו׳ מסקינן בגמרא שהבא לימלך מורין לו כר״א ב״י שלא ישא כהן בת גר וגיורת. אבל אם נשא, הלכה כר׳ יוסי, ואין מוציאין אותה מידו, וזרעו ממנה כשר:
תוסופות יום טוב
ראב"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה כו' ר"י אומר אף גר שנשא גיורת כו'. הרי ג' מחלוקת בדבר. לרבי יהודה דלעיל. בת גר זכר פסולה. ואפי' נשא ישראלית. לר"א איכא צד אחד ישראל מכשיר ומיהו גר וגיורת בתו פסולה. ולרבי יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה. ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי. ובגמ' וכולן מקרא אחד דרשו אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל (יחזקאל מ״ד:כ״ב). ר"י סבר עד דאיתא כל זרע מישראל פירש"י כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר. ראב"י סבר מזרע ואפי' מקצת זרע פירש"י אפי' זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית. ר' יוסי סבר משנזרעו בישראל. פירש"י שתהא הורתה בקדושה ע"כ. ואע"ג דרישא דקרא בכ"ג כתיב. דהא אלמנה לא מתסרי לכ"ה הך מזרע בית ישראל בכל כהן כתיב:
[*אפילו עד עשרה דורות. עיין מ"ש בזה בפ"ק דבכורים משנה ה']:
יכין
מלכת שלמה
7.
Rabbi Eliezer ben Jacob says: if an Israelite marries a female convert, his daughter is fit for the priesthood, and if a male convert marries the daughter of an Israelite, his daughter is fit for the priesthood. But if a male convert marries a female convert, his daughter is unfit for the priesthood. [The same law applies to] a convert as to freed slaves, even for ten generations, [his daughter is unfit] unless his mother is of Israelite stock. Rabbi Yose says: even if a male convert marries a female convert, his daughter is fit for the priesthood.משנה ח
הָאוֹמֵר, בְּנִי זֶה מַמְזֵר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא, אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִים:
ברטנורה
האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן. דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד:ואפילו שניהם. הבעל ואשתו. ולא מבעיא כשהאב לבדו מעיד שהוא ממזר, דלא מרימן, דלא קים ליה בגויה. אלא אפילו אמו דקים ליה בגויה, אינה נאמנת:אפילו על עובר שבמעיה. שלא היה לעולם בחזקת כשרות:ר׳ יהודה אומר נאמנים. טעמא דר׳ יהודה דכתיב יכיר, יכירנו לאחרים. מכאן שהאב נאמן לפסול את בנו, ואין האם נאמנת על בנה. ודוקא על בנו הוא נאמן, אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
אינו נאמן. כתב הר"ב דקרוב הוא אצלו. ואין קרוב כשר להעיד. וכ"כ רש"י. וכתב הר"ן ותמיהני למה הוצרך לכך. דהא כיון דבחזקת כשרות הוא. אין ערעור פחות משנים. ע"כ. וכתבו הר"ב במשנה ח' פ"ב דכתובות. ולי נראה דמשום עובר שאין לו חזקה דכשרות. כמ"ש הר"ב. והכי איתא בגמ' מש"ה הוצרך לכתוב כן:
רבי יהודה אומר נאמנים. פירש הר"ב יכיר יכירנו לאחרים. כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כ"א) ופי' הרשב"ם בפ"ח דב"ב דף קכ"ז דיכיר קרא יתירה. ונ"ל דר"ל דכולה קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר יתירה הוא דסגי לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו'. לתת לו וגו' והא דלא נקט אלא יכיר משום דאלישנא דר"י דנקט יכיר קאי. והיינו דדייק לכתוב קרא יתירה. ולא יתירה בלבד. ובגמ' לרבנן יכיר למה לי. בדצריך היכר כשבא ממ"ה ולא הוחזק שהוא בכור אלא ע"פ אביו ובנכסים שנפלו לאחר מיכן דלית ליה מגו דאי בעי יהיב ליה דאין אדם מקנה דשלב"ל [ומשמע דבמוחזק בבכור פליגי ר"י ורבנן וכן בהדיא בפ"ח דב"ב דף קכ"ו היו מוחזקים בא' שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. ואמרי' דרבי יהודה היא ובסיפא פליגי עליה רבנן. ותימה על רש"י שפי' דבבכור ל"פ] וא"ת והא קרא בבכור איירי ואכתי מנלן שיהא נאמן לפסול ותירצו התוס' [*לעיל דף ע"ד ע"א] ובפ"ח דב"ב דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה. דהיינו שנואה בנשואיה כדמפרש ברפ"ב דיבמות כגון חייבי לאוין שנשא [כהן] גרושה. ע"כ. וקצת קשה בעיני. דאי הכי דלמא ע"כ לא האמינתו התורה אלא לפוסלו מכהונה. אבל לפוסלו מלבא בקהל דלמא לא האמינתו דעל כרחך שנואה בנשואיה ליתא אלא בדתפסי בהו קדושין ומהכא ילפינן דקדושין תפסו בהו מדכתיב גבה כי תהיין כמ"ש במשנה ז' פ"ב והיא עצמה הסוגיא ההיא דפ"ב דיבמות. [*ובגמ' ברייתא דר' יהודה אומר שנאמן לומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה. משמע דאה"נ דדוקא להא נאמן ולא לממזר אבל א"כ ה"ל להגמ' למירמי משנה וברייתא אהדדי] וצ"ל דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינתו התורה לומר כי הוא זה. והתוס' כתבו עוד פי' אחר דמדיכול לומר שהבן השני הוא בכור א"כ הראשון ממזר אבל כתבו דבירושלמי משמע דמיכיר יליף [*ובתוס' דפרקין דף ע"ד ע"א כתבו דבירושלמי פירשו כמו הפי' הראשון שכתבתי לעיל בשמם] ומה שכתב הר"ב ואין האם נאמנת כו'. אע"פ שלהכשיר נאמנת כדלעיל במשנה ב' לאבא שאול וכן הלכה וכיון שנאמנת להכשיר היה נראה שכ"ש שנאמנת לפסול. כתב המגיד בפט"ו מהא"ב דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל כמ"ש במשנה א'. אלא דרבנן גזרו עליהן. והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא. בקהל ואסור בממזרת ודאית. ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב ואפי' לאב נחלקו חכמים ע"כ. ומ"ש הר"ב שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והואיל ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן שאם נאמינהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן. הר"ן. ובית יוסף בשם הרא"ש תוספות והמגיד.
נאמנים. כן הוא בכל הנוסחאות. וכן העתיק הר"ן אבל ברש"י העתיק נאמן. ונראה לי לקיים גירסת הספר דכיון דארישא נמי פליג. וכן כתב רש"י ור"ן. קאי נאמנים אאב האומר בני זה ממזר והיינו דרישא. ואב האומר על העובר כו' והיינו סיפא. ומה שכתב דהלכה כר"י הכי איפסיקבפרק יש נוחלין וכן בפרק החולץ. הרא"ש:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ, אִם שֶׁלּוֹ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ, וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ, אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ, קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לָהּ גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:
ברטנורה
וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה. אצטריך תנא לאשמועינן באב שעשה שליח לקדש את בתו ובאשה שעשתה שליח לקדש את עצמה. דאי אשמועינן באב, ה״א אב דקים ליה ביוחסין, וכשמצא מיוחס זה קידשה לו, הוא דאמרינן דבטל את השליח אבל אתתא דלא קים לה ביוחסין אע״ג דקדשה את עצמה לא סמכה על קדושיה ולא בטלה את השליח, דסברה דלמא משכח שליח אדם מיוחס מזה. ואי אשמועינן בדידה, הוה אמינא משום דאתתא דייקא ומנסבא, כי קדשה עצמה בטלה את השליח, אבל אב דלא קפיד על בתו אם תנשא לבעל כל דהו, לא בטליה לשליחות דשליח, והאי דקדים וקדשה, סבר דלמא לא משכח, צריכא:
תוסופות יום טוב
שניהם נותנים גט. אם באת לינשא לאחר. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
9.
If a man gives permission to his agent to give his daughter in betrothal, and then he himself goes and gives her in betrothal to another, if his [betrothal] was first, his betrothal is valid; if the agent’s was first, his betrothal is valid. And if it is unknown, both must give her a divorce. And if they wish, one gives a divorce, and the other marries her. Similarly, if a woman gives permission to her agent to give her in betrothal, and she goes and betroths herself [to another]: if her own preceded, her betrothal is valid; if her agent’s preceded, his betrothal is valid. And if they do not know, both must give her a divorce. And if they wish, one gives a divorce and the other marries her.משנה י
מִי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאָמַר, אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי לִמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, לֹא עַל הָאִשָּׁה וְלֹא עַל הַבָּנִים. מֵתָה וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה:
ברטנורה
אינו צריך להביא ראיה לא על האשה. שהיא מיוחסת, שכבר בדקה כשנשאה:ולא על הבנים. בבנים קטנים שכרוכים אחרי אמן:
תוסופות יום טוב
אינו צריך להביא ראיה על האשה. פי' הר"ב שכבר נבדקת כשנשאה וכ"כ רש"י והקשו בתוס' מאי קמ"ל מתני' פשיטא דכיון דנבדקה כבר דשוב א"צ להביא ראיה וע"ק אמאי איצטריך לחזור ולמתני [בסיפא ואינו מביא ראיה על האשה] הא תנא ליה ברישא. לכן פר"י א"צ להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרי' שלקחה האשה איש אחר במ"ה ולא על האשה שיהיו בניה כיון דכרוכים אחריה. מתה מביא ראיה על הבנים. פי' [שהן שלו מן האשה שמתה אבל אינו מביא ראיה] שהם מן האשה שהלכה עמו למ"ה דידעינן בה שהיא מיוחסת שהרי כבר בדקניה אלא מאחר שהביא ראיה שהבנים הם מאשתו שמתה במ"ה. א"צ תו להביא ראיה שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה אלו בנים. דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם. מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת. והאשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למ"ה. ע"כ. ובאמת שפי' התוס' דחוק. דעל הבנים דסיפא וכן על האשה לא הוי דומיא דברישא גם דחוק מה שפירשו ברישא ולא על האשה שיהיו בניה. ומה שהקשו פשיטא כיון דנבדקת כו'. ועוד אמאי אצטריך לחזור ולמתני כו'. י"ל דאה"נ דכולה מתני' לא איצטריך אלא משום ראיה דעל הבנים דברישא א"צ כיון דכרוכים. ובסיפא כיון דמתה צריך. ואגב נסיב נמי בין ברישא בין בסיפא דא"צ ראיה על האשה. כך נ"ל. ודברי הרמב"ם בפ"ק מהא"ב מטין ג"כ כפירש"י:
ולא על הבנים. לשון הר"ב קטנים שכרוכים אחרי אמן. גמ'. ופירש"י כרוכים. נדבקים אצלה:
מביא ראיה על הבנים. נ"ל דמתני' אפילו לרבי יהודה דמ"ח שסובר דדין תורה האב נאמן לפוסלו. ואם האמינתו התורה לפוסלו כ"ש להכשירו. וכמ"ש שם בשם המגיד דלהכשיר אין כאן אלא להוציאו מספק ממזר. וספק ממזר מותר מן התורה. אבל לפסול ולעשותו ממזר שנמצאת אתה מתירו בממזרת ודאית. נמצא שחומרו קולו. אפ"ה משום מעלה דיוחסין אמרו חכמים שלא להאמינו. וא"ת ולמה לא נאמינהו. ולא עוד אלא שאף בלא דבריו מהיכא תיתי שלא יהא כשר. והא לא אמרו לבדוק אלא בשקרא ערער כמ"ש הר"ב לעיל משנה ד'. אבל בלא ערעור כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. כבר כתב המגיד בזה בשם יש מן המפרשים אהא דכתב הרמב"ם בפ"ך מהא"ב כהן מיוחס שאמר בני זה כהן. אין מעלין אותו ליוחסין. דה"פ שכל כהן שהוא בודק אינו נושא את בתו. וכן המשפחות הבדוקות כגון של דוכן. ושל מזבח ושל סנהדרין. אינן נבדקות בו כדי שתהא משפחתן בדוקה. אבל אם לא רצו לבדוק ולהחזיק משפחתן לאחד מדברים אלו. הרי הוא נושא שכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל. ע"כ.
יכין
מלכת שלמה
10.
If a man went overseas together with his wife, and then he, his wife, and his children returned, and he said, “Behold, this is she [who went with me overseas,] and these are her children”, he need not bring proof with regard to the woman or the children. [If he declares,] “She died [abroad] and these are her children,” he must bring proof with regard to the children, but not with regard to the woman.משנה יא
אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם, הֲרֵי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים. מֵתָה, וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים:
ברטנורה
תוסופות יום טוב
ואין צריך להביא ראיה על הבנים. הקטנים הכרוכים אחריה כדאיתא בגמ':
יכין
מלכת שלמה
משנה יב
לֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּפֻנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ. מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ, זוֹ יְשֵׁנָה בִכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ:
ברטנורה
לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות:אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. שהאחד בוש מחברו. ופסק ההלכה, לא תתיחד אשה אחת עם שני אנשים, וכ״ש איש אחד עם ב׳ נשים. אלא א״כ היו שתי הנשים צרות או יבמות, או אשה ובת בעלה, או אשה וחמותה, או אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, לפי שאלו שונאות זו את זו, ומתיראות זו מזו. וכן היא מתיראת מן הקטנה שמא תראה ותגיד. ומלקים על יחוד הפנויה. ועל יחוד עם העריות, חוץ מאשת איש שאין מלקין עליה שלא להוציא לעז על בניה. ומותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכר, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:הגדילו זו ישנה בכסותה וכו׳ והוא שתהיה הבת מי״ב שנה ויום א׳, והבן מי״ג שנה ויום א׳. ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה, אפילו בפחות מכן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה:
תוסופות יום טוב
לא יתיחד אדם כו'. גמ' רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים י״ג:ז׳) כי יסיתך אחיך בן אמך. וכי בן אם מסית. בן אב אינו מסית. אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו [כלומר להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם] ואסור להתיחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב וכו'. לפי שזה אינו אלא רמז בעלמא. ולכך כתב הרמב"ם פכ"ב מהא"ב ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכתב עוד כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד וב"ד על יחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותים. ע"כ. ולכך סתמא תנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים. וכל נשים במשמע. ומיהו בראויה לביאה הוא שאסור. אבל בפחות מג' שנים ויום א' לא. כך פירש בירושלמי ופסקו הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שמתיחד כששתי הנשים צרות וכו'. לפי שאלו שונאות כו' וטעמא מפורש במשנה ד' פט"ו דיבמות. והתם תנן נמי בת חמותה וכן במשנה ב' פ"ו דסוטה. אבל לשון הר"ב דברי רבא בגמ'. וכן העתיקו הרמב"ם בפירושו אבל בפירוש רש"י נסיב נמי ובת חמותו וכן העתיק הרמב"ם בחיבורו סוף [הלכות] איסורי ביאה. ומ"ש הר"ב או אשה עם תנוקות שיודעת טעם ביאה פירש"י כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות. ומ"ש הר"ב ומלקים על יחוד וכו'. כתב הרמב"ם שניהם בכלל:
רבי שמעון אומר אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן כו'. הקשו בתוס' מרפ"ב דעבודה זרה דתנן ולא תתיחד אשה עמהם. ומפרשינן אפי' כשאשתו עמו דבישראל שרי כמ"ש שם הר"ב. משמע שאשה אחת מתיחדת עם איש שאשתו עמו. ואילו הכא משמע דר"ש לא התיר באשתו עמו אלא בשתי נשים. וכ"ש לרבנן אפילו אשתו עמו לא התירו. א"כ מתני' דפ"ב דע"ז דלא כמאן. לכך כתבו דה"ג רש"א אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים. ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפי' לרבנן ואפי' עם אשה א'. ע"כ. וכן גירסת הרי"ף בראש משנה בזמן שאשתו עמו ישן כו':
ועם בתו. כדאמר לעיל בן מתיחד עם אמו וה"ה לאב עם בתו. הר"ן:
ואם הגדילו כו'. כתב הר"ב ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה כו'. פירש"י בידוע שיש בה טעם ביאה כלומר ויש לחוש שמוסרת עצמה לביאה ואין זה כטעם ביאה דלעיל דהתם אינה מוסרת כו'. [*ומשום הכי לעיל אמרי' שיודעת והכא שיש בה]:
יכין
מלכת שלמה
12.
A man may not be alone with two women, but one woman may be alone with two men. Rabbi Shimon says: even one man may be alone with two women, if his wife is with him, and he may sleep with them in an inn, because his wife watches him. A man may be alone with his mother and his daughter, and he may sleep with them in immediate bodily contact; but when they grow up, she must sleep in her garment and he in his.משנה יג
לֹא יִלְמַד אָדָם רַוָּק סוֹפְרִים, וְלֹא תִלְמַד אִשָּׁה סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, לֹא יִלְמַד סוֹפְרִים:
ברטנורה
רווק. פנוי בלא אשה:לא ילמד סופרים. לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, כלומר מלמד תינוקות. מפני אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר:אף מי שאין לו אשה. אע״פ שאינו פנוי אלא יש לו אשה ואינה שרוייה עמו לא ילמד סופרים. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
לא ילמד אדם כו' כתב הר"ב מפני אמותיהן דאילו תינוקות עצמן לא נחשדו ישראל על הזכור. כדלעיל. וכחכמים דלקמן. גמ':
רווק. תרגום של ובחורים כשול יכשלו (ישעיה ט') הוי רווקים. תוספות. וכ"כ הרמב"ם:
ולא תלמד אשה סופרים. לא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות. רש"י. וטעמא מפרשינן בגמ'. מפני אביהם שבאים להביא את בניהם וכו':
רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה. פי' הר"ב שאינה שרויה עמו. גמ'. וכתב הר"ב דאין הלכה כר"א וכן כתב הרמב"ם בפירושו וזה מכריע פי' השני דהמגיד בסוף הא"ב. שדעת הרמב"ם לפסוק כת"ק. ול' הרמב"ם ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר. אלא היא בביתה. והוא מלמד במקומו. ע"כ. ונמצא דהאי שרויה אצלו לר"א. אצלו בבית הספר קאמר. וטעמא דת"ק משום דאע"פ שאינה עמו בבית הספר. מקרי פת בסלו על דרך שנתבאר במ"ז פ"ה דכתובות. נ"ל:
יכין
מלכת שלמה
משנה יד
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה, וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. כָּל שֶׁעִסְקוֹ עִם הַנָּשִׁים, לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר. וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר. אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. אַבָּא גֻרְיָן אִישׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻרְיָא, לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ, חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, הַחַמָּרִין, רֻבָּן רְשָׁעִים, וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לְגֵיהִנֹּם. וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְקֶרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנוּת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא מְשַׁמַּרְתּוֹ מִכָּל רָע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ, מַה הוּא אוֹמֵר, (ישעיה מ) וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. בְּזִקְנוּתוֹ, מַהוּ אוֹמֵר, (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
ברטנורה
וחכמים מתירין. והלכה כחכמים. שלא נחשדו ישראל על הזכור:כל שאומנתו בין הנשים. שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו:לא יתיחד עם הנשים. ואפילו עם הרבה נשים. לפי שלבן גס בו ומחפות עליו. ואילו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן דלא, שלש וד׳ שפיר דמי. ורמב״ם פירש דלא שרינן אפילו משום כדי חייו להתיחד עם הנשים הואיל ופרנסתו מהן:חמר גמל וספן. כל אלו אומנות לסטות, כשלנין בדרכים נכנסים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם:רועה. [בהמות שלו] שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים:חנוני. מלומד באונאה, להטיל מים ביין, וצרורות בחיטין. שחייב אדם ללמד את בנו אומנות נקיה:
תוסופות יום טוב
וחכמים מתירין. כתב הר"ב שלא נחשדו ישראל על הזכור. ועל הבהמה. ר"ן ורש"י. [ועיין מ"ש ברפ"ד דזבים]: כל שאומנתו בין הנשים לא יתיחד כו'. כתב הר"ב בשם הרמב"ם דלא שרינן [אפילו] משום כדי חייו כו'. כלומר דה"א דלשרי להתיחד עם שתי נשים משום כדי חייו ובסוף הא"ב מסיים הרמב"ם. כיצד יעשה. יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת: אומנות נקייה וקלה. בגמ' מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיות שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה כן יובן מל' רש"י שבסוף מס' ברכות [ס"ג ע"א] ובערוך ערך תלם. ומסיים הערוך. נקייה מגזל. וקלה דאין בה חסרון כיס: ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. לשון רש"י. ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו. ע"כ: שלא עניות וכו'. בברייתא [מסיים] שנא' (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות: אלא הכל לפי זכותו. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי אין הקב"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התוס' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ"ק שהקשו אדאמרי' בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע"י זכות גדול כדאי' בפ' החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרי' בתענית [כ"ה ע"א] גבי ר"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב עלמא ואולי דאברית בעידנא דמזוני. ע"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוס' דהכא שכתבו וז"ל אלא הכל לפי זכותו. פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא עכ"ל. היאך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה ועוד דכ"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. א"כ החריצות שקר. והב"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינה כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי ואולי שלא ישתנה. כההיא דר"א בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני: רבי שמעון בן אליעזר אומר כו'. כלומר ר"מ הביא ראיה מן השכר שאמר למי שהעושר וכו'. ורשב"א הביא ראיה מן העונש: אלא שהורעתי מעשי וכו'. בברייתא מסיים שנאמר (ירמיה ה') עונותיכם הטו: ספר. בנוסח ש"ס וכן בירושלמי קדר ופירש"י בעל קרנות. ועיין רפ"ו דב"מ: רבי יהודה אומר משמו. לשון רש"י של אבא גוריא. החמרים רובן רשעים מפני לסטיות. הגמלים רובן כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום. הספנים רובן חסידים שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים. טוב שברופאים לגיהנם. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא. טוב שבטבחים. ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. ע"כ לשון רש"י. ושותפו של עמלק לא ניחא. דמה ענין עמלק למאכיל טרפות. ולכן נראה לפרש טוב שבטבחים הוא אכזרי ומזגו רע. והוא שותפו של עמלק האכזרי שזינב כל הנחשלים. ולא היה אומה ולשון שנזדווגו בישראל אחר שיצאו ממצרים והנסים שנעשו להם. כי אם עמלק ראשונה. וזה מורה על אכזריות לבבו שלא שם אל לבו הנסים והנפלאות שנעשו לישראל והמכות של מצרים במצרים ועל הים אלא אכזריותו וזדונו הכריעו לכך כמ"ש (דברים כ״ה:י״ח) ולא ירא אלהים: וקרן קיימת לעולם הבא. עיין מ"ש בסוף פרק קמא. [ופירוש קרן כתבתי בריש פרק קמא דמס' פאה]: אבל התורה אינו כן. לשון רש"י. שאף הבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה. הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. ע"כ. ואע"ג דלא כתיב בתורה אלא זקנה. ה"ה יסורין. דכל שאין יכול לעסוק. מה לי מחמת זקנה מה לי מחמת יסורין. ובברייתא גם ברישא לא תני יסורין. אלא הניחו בממילא דמאי שנא. משום דכיון דבתורה לא כתיב בקרא אלא זקנה. הניחו ג"כ באומנות בממילא. ומתני' פירשה בהדיא היכא דליכא קרא: אחרית. נ"ל שהוא מענין אחריות שפירושו מיטב. כמ"ש בשם הערוך במשנה ה' פרק קמא. וכן מסיים קרא דשנים ורעננים יהיו: עוד ינובון בשיבה. יצמחו צמח. ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו. לשון רש"י בגמ': סליקא לה מסכת קדושין
יכין
מלכת שלמה