First Seder Mishnayos Program 7/1/2024




Mishnah

משנה א
בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, מֻתָּר:
ברטנורה בהמה המקשה. כו׳ מותר באכילה. העובר כולו ואפילו מקום חתך של אבר. דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחתכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם. אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים, אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר. דמאי טעמא נאסר האבר כשיצא לחוץ, משום ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה, טריפה. מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומקום חתך לא יצא חוץ למחיצתו, הלכך מותר כשהחזירה קודם שחיטה דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו:הרי הוא כילוד. ותו לא מהני ליה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה:חותך מעובר שבמעיה. והניח החתיכה בתוכה, מותר בשחיטת הבהמה ולא נאסר משום אבר מן החי:מן הטחול ומן הכליות. של בהמה עצמה:אסור באכילה. ואע״פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות, משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא:
תוסופות יום טוב בהמה המקשה לילד והוציא כו'. אורחא דמלתא נקט שע"י לידת קישוי רגיל להוציא כו' וכתב הרמב"ם במתני' דלקמן ונקרא קישוי לפי שהוא [חולי] קשה ומכאוביו חזקים. [*ותיבת המקשה הוא בינוני מההפעיל והמ"ם פתוחה והשי"ן קמוצה. שהתיבה לנקיבה. ופירושו שהקשית הלידה על עצמה]: מותר באכילה. כתב הר"ב דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח כו'. מפני שהוא עומד על שפת הרחם. ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל החזירה. א"צ לחתוך לצד פנים דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו דכתיב (דברים י״ד:ו׳) וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו ופירש"י שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו: [*מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. וטעמא מסקינן בסוגיא דכתיב אותה תאכלו. אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. ופירש"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה. לא תאכל הנמצא. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולהכי נקט טחול וכליות. משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא. וכ"כ רש"י ותמיהני דבמשנה ב' פרק דלעיל כתב הר"ב דניקב הטחול טריפה ומי גרע נחתך מניקב. והכי איתא התם [דף נ"ה ע"א] דניקב טריפה ומותיב עלה ממתני' דהכא דקתני אסור באכילה הא בהמה גופא שריא. ומשני ה"ה דאפי' בהמה נמי אסורה איידי דתנא רישא מותר באכילה [בחתיכה עצמה לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא] תנא אסורה דסיפא נמי בחתיכה. הא קמן דליתא להא דכתבו הר"ב ורש"י אלא נ"ל שכן הדרך לחתוך מטחול וכליות. ואורחא דמלתא נקטה מתני']: זה הכלל כו'. לאתויי קלוט במעי פרה לר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט במעי פרה אסור. ה"מ היכא דיצא לאויר העולם. אבל במעי אמו שרי. גמ':
יכין מלכת שלמה
1.
If an animal was having difficulty giving birth and the fetus put forth a limb and then put it back in, it may be eaten [when its mother is slaughtered]. If it put forth its head, even though it put it back in, it is considered as born. Whatever is cut off from the fetus within the womb [and left inside] may be eaten, but whatever is cut off from the spleen or kidneys [of the animal and left inside] may not be eaten. This is the rule: that which is from the body of the animal is forbidden, but that which is not from the body of the animal is permitted.

משנה ב
הַמְבַכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתֵּךְ אֵבָר אֵבָר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה:
ברטנורה המבכרת המקשה לילד. בפטר רחם שלה. מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון:ומשליך לכלבים. דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש:יצא רובו. כאחד, וחתכו:הרי זה יקבר. דביציאת הרוב חלה קדושה עליו, דקרינן ביה אשר יולד:ונפטרה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור. בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחד, דהא שני לאו פטר רחם הוא:
תוסופות יום טוב הרי זה יקבר. שאסור בהנאה כיון שגם לישראל אסור ולהכי לא דמי להא דתנן במשנה ב' פ"ה דבכורות דב"ה מתירין למנות עכו"ם על הבכור. וכבר כתבתי זה במשנה ד' פי"ב דזבחים ע"ש:
יכין מלכת שלמה
2.
If an animal giving birth for the first time was having difficulty, one may cut off each limb [as it comes out] and throw it to the dogs. If the greater portion came forth it must be buried, and she is exempt from the law of the firstling.

משנה ג
בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בִּטְמֵאָה, טָמֵא, וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד:
ברטנורה בבהמה טהורה טהור. מקל וחומר, ומה אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע״פ שהוא מת, לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא. ובהמה טמאה מנלן, דאמר קרא (ייקרא י״א) וכי ימות מן הבהמה, זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה. איתקש בהמה טמאה לבהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור, אף בהמה טמאה עוברה טהור:רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא. ומפיק ליה מקרא דכתיב (שם ה׳) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אינה מטמאה. אלא איזה, זה עובר שבטמאה טמא, ובטהורה טהור מקל וחומר. ובטמאה טמא דליכא קל וחומר ולא דרשינן הקישא. ואין הלכה כרבי יוסי:החיה טמאה טומאת שבעה. ומדרבנן, גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא והחיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהורי. אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתניתין טהור, ליכא למגזר הכי, מפני שרחם של בהמה גלוי וכי מפיק חזי ליה:והאשה טהורה עד שיצא הולד. דאשה מרגשת בעצמה כשמוציא ראשו חוץ לפרוזדור ולא אתי לטהורי:
תוסופות יום טוב והושיט הרועה את ידו כו' טהור. [*ופי' הר"ב בבהמה טהורה טהור מק"ו] ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש"י וז"ל ואפילו לר"ע דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמא ע"כ ועיין מ"ש במשנה דלקמן: ר"י הגלילי אומר כו' ובטהורה טהור. פי' הר"ב מק"ו. וכן פירש"י וי"ל [*דלר"י נמי מצינן למימר דסבר דר"ע. ועי"ל] דאיצטריך לק"ו דלא תדרוש הקישא ולטמא בטהור אבל הרמב"ם לא כתב ק"ו בדר"י הגלילי. והכי מסתבר. דהא הקישא לית ליה כלל: [*החיה טמאה. פי' הר"ב מדרבנן גזירה כו'. ראשו חוץ לפרוזדור. הארכתי בזה בס"ד במשנה ד' וה' דפרק ז' דמסכת אהלות]: והאשה טהורה עד שיצא הולד. עיין מ"ש בזה במשנה ד' [*וה'] פ"ז דאהלות.
יכין מלכת שלמה
3.
If a fetus died within the womb [of its mother] and the shepherd put in his hand and touched it, he is clean, whether it was a clean or unclean animal. Rabbi Yose HaGalili says: if it was an unclean animal he is unclean, and if it was a clean animal he is clean. If the fetus of a woman died within the womb of its mother and the midwife put in her hand and touched it, the midwife is unclean for seven days, but the mother is clean until the fetus comes out.

משנה ד
בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא, אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבָר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ. מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ. בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. טֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. בֶּן שְׁמֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה:
ברטנורה הבשר טהור. בשר העובר טהור, שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים:הבשר מגע נבילה. בשר העובר מגע אבר מן החי, שהוא מטמא כנבלה:מגע טריפה שחוטה. שהשחיטה אף על פי שאינה מתרת האבר באכילה, מטהרתו מידי נבילה. והויא כטריפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה אלא מדרבנן במוקדשין:הכי גרסינן, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. ולא גרסינן את העובר:לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה. מן הדין הוא שהרי דבר שגופה:ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה. דשמא אינה מטהרתה. ומן הדין אינה מטהרתה, שבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה: ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, מלטמא, דהכי תניא בתורת כהנים, לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו׳, כל הנוגע בהם יטמא, להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה:תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר. דכיון דחל עלה תורת שחיטה, תו לא פקעה מינה והויא בכלל שאר צאן ובקר:טול לך מה שהבאת. טול מכאן ראיה זו שהבאת:הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. שתטהרנה:שיש במינה שחיטה. הלכך לא נפקא מכלל צאן ובקר. אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפילו נשחט, לפי שאינו בכלל בקר וצאן. והלכה כחכמים:בן שמונה חי. אם נולד ושחטו:אין שחיטתו מטהרתו. מידי נבלה, שאין שחיטה מועלת בבן שמונה. אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו:
תוסופות יום טוב הבשר טהור. פירש הר"ב בשר העובר טהור שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים. וכן פירש"י. ולשון התוס' הבשר טהור דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה: [*הבשר מגע נבלה. עיין בפ' כ"ז דכלים [מ"י] במ"ש הר"ב שם בדרבי יוסי. וה"נ דכוותה ולאו משום דרבי מאיר לטעמיה דס"ל טומאת בית הסתרים מטמא. הכי מסקינן בסוגיא דהכא]: מגע טריפה שחוטה. [*כתב הר"ב] דמטמאה בקדשים. ואע"ג דמגע טומאת בית הסתרים הוא*): מגע טרפה שחוטה. בשחיטה עושה ניפול [עיין במשנה ז' פ"ט] פליגי כדאמר בגמרא. וקודם שחיטה לכ"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי בחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרו. ולעיל דקתני הושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור. לאו דוקא לפי שהוא בפנים. דאפילו הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור. אלא להודיעך כחו דר"י הגלילי דאפילו הכי בטמאה טמא. א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשי' טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ. תוס': תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. ומסברא נפקא לן דכיון דאית לן סברא לחלק אמרינן דקרא דמרבה לטמאה שלא תטהרנה שחיטה. לא אתי מינה טריפה וא"צ קרא לטריפה להתירה. אבל בריש מס' טהרות פי' הר"ב דמקרא ילפינן מוכי ימות מן הבהמה. ההוא לתנא דברייתא כדאיתא בגמ' דהכא. דתנא ברא פריך מבן שמונה חי דבשחיטת אמו ניתר. ואין שחיטתו מטהרתו:
יכין מלכת שלמה
4.
If an animal was having difficulty in labor and the fetus put forth its limb and a person immediately cut if off and then slaughtered the mother, the flesh [of the fetus] is clean. If he slaughtered the mother first and then cut if off, the flesh [of the fetus] is unclean like that which had touched nevelah, the words of Rabbi Meir. But the sages say, it is like that which had touched a slaughtered terefah, For just as we find that the slaughtering of a terefah animal renders it clean, so the slaughtering of the animal renders the limb clean. Rabbi Meir said to them: No, for when you say that the slaughtering of a terefah [animal] renders it clean you are concerned with [the animal] itself, but can you say that it will render clean the limb which is not part of [the animal] itself? From where do we learn that the slaughtering of a terefah animal renders it clean? [For we could have argued to the contrary:] An unclean animal may not be eaten, and a terefah also may not be eaten; just as slaughtering does not render an unclean animal clean so slaughtering should not render a terefah animal clean? No, if you said this of an unclean animal for at no time was it fit [for slaughtering]; can you also say this of a terefah animal which had a time when it was fit [for slaughtering]? Take away with this argument that you brought forth! For where would we know this of an animal that was born terefah from the womb? [Substitute therefore this argument]: No, if you said this of an unclean animal for none of its kind may be validly slaughtered; can you also state this of a terefah for whose kind there is valid slaughter? [Accordingly], the slaughtering of a live eight months birth does not render it clean, since there is no slaughtering of its kind.

משנה ה
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. מָצָא בֶן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בֶן שְׁמֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ:
ברטנורה ומוציא את דמו. דחלבו בלבד הוא דשרי. כדתניא בתורת כהנים, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין צריך לומר דמקל וחומר הוה ילפינן לה, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, הרי הן טעונים חלב ושתי כליות. אשם שכל מינו טעון אליה, אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות, ומה תלמוד לומר, אלא לומר לך מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקריב, שהרי אין אשם בא נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה, חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל. וכיון דאין חלב שליל קרב בכל הקרבנות, שרי באכילה. אבל דמו לא גרע מדם האיברים דקיימא לן במסכת כריתות דם האיברים עובר בלא תעשה:טעון שחיטה. דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשה ולא אתרבי מכל בבהמה תאכלו:וחייב באותו ואת בנו. שלא ישחטנו ביום ששחט את אמו:וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. דחדשים ולידה גרמי:ר׳ שמעון שזורי כו׳ לדברי חכמים כיון שהלך על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן, דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. ור׳ שמעון שזורי מתיר אפילו לאחר שהפריס על גבי קרקע. והלכה כחכמים:קרעה. לבהמה בלא שחיטה:
תוסופות יום טוב מצא בן ט' חי. עמ"ש במ"ג פרק ה' דנדה: רבי שמעון שזורי אומר כו'. כתב הר"ב אפי' לאחר שהפריס. עמד על פרסותיו. רש"י: [*קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה. וראיתי למהרו"ך ז"ל בדרישה לטוי"ד ס' י"ד [צ"ל י"ג] סעיף י"א דהקשה פשיטא. ודוחק לומר דמשום טומאה נקטה שם עכ"ל. ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה. רק בפרשה המפרסת באיזו בהמה טמאה. ואיזו אסורה. הלכך הא דהתורה [נ"ל צ"ל המפרשת איזו בהמה טומאה ואיזו טהורה הלכך ה"א דהתורה] מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה. והרי דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה הלכך איצטריך למתני קרעה כו'. ואין להקשות הא כבר נשנה ברישא וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו. די"ל דמההיא ליכא למשמע דאיכא למימר דלדברי ר"מ קא מהדרי. ותדע דהא הכא בסיפא מסיים לפי שלא נשחטה אמו. ולמאי אצטריך. אלא לומר דאף חכמים דלעיל מצריכים שחיטה. ולאו לדברי ר"מ בלחוד הוא דקא אמרי]:
יכין מלכת שלמה
5.
If one slaughtered an animal and found in it an eight months’ fetus, either living or dead, or a dead nine months fetus, he need only tear it open and take out the blood. If he found in it a living nine months’ fetus it must be slaughtered, and he would thereby [possibly] incur the penalty for “it and its young,” the words of Rabbi Meir. But the sages say: the slaughtering of its mother renders it permitted. Rabbi Shimon Shezuri says: even if it is eights years old and is plowing the field, the slaughtering of its mother renders it permitted. If he ripped open [the mother] and found in it a living nine months fetus, it must be slaughtered, since its mother has not been slaughtered.

משנה ו
בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ:
ברטנורה בהמה שנחתכו רגליה. האחרונים:מן הארכובה ולמטה. שלש עצמות בירך, התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ובלשון לע״ז קורין אותו פרק יינוקל״ו, ובערבי דוקב״א. ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש. והעליון היא קולית התחובה באליה. והפרק שבין סוף הקולית לראש העצם האמצעי ניכר ונראה בגמל כשהוא רובץ יותר מבשאר בעלי חיים. ומן הארכובה ולמטה דקתני במתניתין שהיא כשרה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה. ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי שהוא מקום צומת הגידים, בכל מקום שנחתך הרגל משם ולמעלה טריפה:וכן שניטל צומת הגידין. אפילו לא נחתך הרגל שלא נשבר העצם אלא שניטל צומת הגידים, טריפה. כך פירשו קצת אמוראים משנה זו בגמרא. ושיטה זו תפסו רבותי עיקר והורו שבכל מקום שתחתך הרגל למעלה מהארכובה התחתונה שקורין בלע״ז ינוקל״ו בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין, טריפה. אבל רמב״ם ורב אלפס רבו תפסו עיקר הפירוש האחר, שמפרש מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה, דהכי קאמר, למטה מארכובה העליונה שהוא הקולית התחובה באליה, ולא למטה מיד הסמוך לו אלא למטה מעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון, ודאי כשרה. למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידין, כלומר, ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה כגון בצומת הגידין, ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ואל תתמה היאך אי פסיק לה למעלה מן הצומת בעצם האמצעי כשרה, וכשתשפיל לחתכה בצומת טריפה, שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידין, שחתיכתן היא מכלל הטרפיות. ומקום צומת הגידין הוא מתחיל מן המקום שהן נראים קשין ולבנים עד המקום שיתחילו להתרכך ולהתאדם:צומת הגידים. הם שלשה חוטים לבנים בבהמה צמותים ומחוברים יחד, אחד עבה ושנים דקים. ואם ניטל האחד העבה לבדו אין זה ניטל צומת הגידים, שהרי נשארו שנים. ואם ניטלו שנים הדקים ממקומם מותרת, שהרי האחד העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטם. ואם נחתך רובו של כל אחד מהן, טריפה. ואין צריך לומר אם נחתכו כולן או ניטלו כולן. ובעוף הם ששה עשר חוטים לבנים. אפילו לא נחתך אלא רובו של אחד מהן, טריפה:נשבר העצם. למטה מן הארכובה במקום שאין עושה אותה טריפה:אם רוב הבשר קיים. דהיינו שעור ובשר חופים רוב עביו ורוב היקפו של שבר. דזמנין דמשכחת ליה זה בלא זה כגון שמרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחר. שאין העצם עגול, הלכך בעי לתרוייהו:שחיטתו מטהרתו. לאבר המדולדל. ומותר אפילו באכילה:ואם לאו. שאין עור ובשר חופים את רובו, אין שחיטתו מטהרתו. ואע״ג דבהמה מותרת הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טריפה, כדאמרינן [דף ע״ג] להביא אבר ובשר המדולדלים. ואם נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה במקום שעושה אותה טריפה, אם רוב בשר קיים, אבר ובהמה מותר. ואם לאו, אבר ובהמה אסור. ודין העוף כדין בהמה לדבר זה:
תוסופות יום טוב בהמה שנחתכו כו'. נזכר זה הדין בפ' הזה מחמת מ"ש שחיטתו מטהרתו לאותו האבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו. הרמב"ם: הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין בפ' כי תבא [*ובמ"ב פ"ז דסנהדרין כתבתי שהוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לשני הפירושים שכתב הר"ב נקרא העצם האמצעי ארכובה. ועיין במס' תמיד פ"ד מ"ב. אבל יש לדקדק בפירוש הראשון שכתב מן הארכובה ולמטה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי. והרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי הארכובות ונקרא במדינות האלו טשיא"ך. ובמדינות אשכנז נקראת דעל"י. ולמאן תרמייה לעצם הזה. דמרישא תידוק דתרמייה למעלה. ומסיפא תידוק דתרמייה למטה. וכן הקשה הרא"ש ז"ל וכתב דאזלינן לחומרא. ומסיק עוד דבין רישא ובין סיפא תרווייהו בארכובה הנמכרת עם הראש מיירי והשתא לא קשייין דיוקי אהדדי. דבין מרישא בין מסיפא שמעינן דעצם ההוא דינו כשל מעלה ממנה. ומ"מ אף לפי זה העצם האמצעי נמי שם ארכובה עליה. אלא דלפירוש שיטה זו מתני' לא נקטה לאותו העצם האמצעי. כך נראה מפסקיו של הרא"ש ז"ל. אבל בתשובותיו כלל ך' סי' ט"ז השיב לבנו הר"ר יחיאל ז"ל שאין נקרא רכובה במשנתינו. לא זה שמחובר לפרסות הרגל. ולא האמצעי אלא עצמות קטנות יש (בהן) [בין] עצם התחתון לאמצעי. והוא רכובה התחתונה. ועצמות קטנות שבין האמצעי לשלישי נקראים רכובה העליונה. שכל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה. כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד:י״א) וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳). וכן נקרא במשנה המבריך הגפן וארכובה שבגפן. ובהדיא שנינו בספ"ק דאהלות כשמונה רמ"ח אברים עשרה שבקורסל [ב'] בשוק ה' בארכובה א' בירך ג' בקטלית. עכ"ד בתשובה הנזכרת. גם בשאלה של בנו הר"ר יחיאל ז"ל מוזכר שהראבי"ה כתב בספרו וז"ל. בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברת ונקרא קפץ התחתון ובלשון המשנה בבכורות [פ"ו מי"א] [ערקוב] והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חז"ל כנגדו בגמל ניכר ובולט. ע"כ. ועיין בספ"ק דאהלות. ומ"ש בשם הראבי"ה דמשמע מינה דערקוב שבבכורות הוא התחתון. והר"ב מפרש שם [ספ"ו מי"א] העליון. וכדבריו יש שם בסוגיא [דף מ"א]. ולכן צ"ל שאין הראבי"ה מביא ראייה. אלא על השם של ערקוב. ולא על מקומו איו]: פסולה. וכן בפ' דלעיל מ"א וד': וכן שניטל צומת הגידין. כתב הר"ב בשיטת הרי"ף והרמב"ם כלומר ובעצם האמצעי יש מקום וכו' ואל תתמה וכו' שהרי חותכה וכו'. ולא נאסרה כו' אלא מפני שנחתכו הגידין. וכתב הכ"מ בפ"ה מה"ש נראה שזו טענה אחרת. לומר דאין טרפות אלו ממין א' עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת. ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה. אלא מפני שנחתכו הגידים עכ"ל. אבל מלשון הרמב"ם בפי' המשנה נראה שהכל טענה אחת. שכ' ואל תתמה כו' לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וכו'. ע"כ: נשבר העצם אם רוב הבשר קיים. פי' הר"ב. רוב עביו ורוב הקפו של שבר דזמנין דמשכחת לה כו' שאין העצם עגול. אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר בצד אחר [*וכשהוא הולך ומיצר הרבה] רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא"ש. [*וכאשר הגהתי כן הוא הלשון בב"י ובספר רבינו ירוחם נט"ו אות י'. ושם מסיים ולפי זה עוביו נקרא גובה העצם. והקיפו חוט המקיפו. ע"כ. ובספרי ספר מעדני מלך הארכתי יותר בס"ד ע"ש:
יכין מלכת שלמה
6.
If the hind legs of an animal were cut off below the joint, it is permitted; If above the joint, it is terefah. So too if the juncture of the tendons was gone, [it is terefah]. If the bone was broken but the greater part of the flesh [around the fracture] remained, it is rendered clean by the slaughtering; Otherwise it is not rendered clean by the slaughtering.

משנה ז
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא, נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. חִשֵּׁב עָלֶיהָ, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה. הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים. וּבַמֻּקְדָּשִׁין, תִּקָּבֵר. וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בְּאִילָן, מִפְנֵי דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי:
ברטנורה שליא. כמין כיס שהעובר מונח בתוכו:נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:תאכלנה. ולא אמרינן אבר מן החי הוא, אלא גם היא ניתרת בשחיטת האם:ואינה מטמאה. דלא חשיבא אוכל:ולא טומאת נבילות. אם מתה הבהמה:מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בטומאה, דמחשבה משויא ליה אוכל. אבל טומאת נבילות לא, דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:אסורה באכילה. ואע״ג דלא נפק אלא פורתא ופשיטא דכל מיחוי הולד לא היה שם, מכל מקום חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד:[הכי גרסינן] סימן ולד באשה. וסימן ולד בבהמה. המבכרת. זהו פטר רחם שלה:ישליכנה לכלבים. שאין קדושה בה. דאע״ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובא לאו בת מקדשא היא, דדילמא נקבה הוות או נדמה הוה ולא קדיש:ובמוקדשין. כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:תקבר. דכיון דאין שליא בלא ולדש קדשה, דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש:בפרשת דרכים. מקום שהדרכים מתפשרשים לשנים. ודרך המנחשים לקברה שם כדי שלא תפיל עוד:דרכי האמורי. ניחוש. וכתיב לא תעשה כמעשיהם:
תוסופות יום טוב סימן ולד כו'. לשון הר"ב ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. וכ"כ רש"י וכלומר לאפוקי דגרסי כך סימן ולד בבהמה דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה. דברפ"ג דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ומיהו התוס' שם מישבים אותה גירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה. נקט כי האי לישנא. דמ"מ שליא הוא סימן ולד בבהמה כמו באשה: ישליכנה לכלבים. כ' הר"ב רובא לאו בת מקדשא היא כו' או נדמה הוה. פי' רחל שילדה מין העז. או עז שילדה דומה לרחל. דלא קדיש כדתנן במ"ה פ"ב דבכורות ועי' עוד ריש פ"ג דבכורות: [*דרכי האמורי. פי' הר"ב ניחוש וכתי' לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון רש"י ואינו מקרא. אבל כתיב בפ' אחרי וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. ואחזוהו בקצרה. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. [צ"ל כמעשיהם לא תעשו] ובמסכת שבת ספ"ו. פירשו הר"ב ורש"י. מדכתיב (ויקרא י״ח:ג׳) ובחקותיהם לא תלכו]:
יכין מלכת שלמה
7.
If a person slaughtered an animal and found in it an amniotic sac, he who is not fastidious may eat it. It does not contract uncleanness, either food uncleanness or the uncleanness of nevelah. If he intended to eat it, it can contract food uncleanness but not the uncleanness of nevelah. If part of the amniotic sac emerged [before the slaughtering of the mother], it may not be eaten; For it is a sign of birth in a woman and also a sign of birth in an animal. If an animal which was pregnant for the first time miscarried an amniotic sac, it may be thrown to dogs. But in the case of a consecrated animal it must be buried. It may not be buried at cross-roads or hung on a tree, for these are amorite practices.

קדשים חולין פרק ד
Kodshim Chullin Chapter 4