First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה:
ברטנורה
עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן:בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים. בגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כ״ב:כ״ח-כ״ט) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר, ומלאתך ודמעך שהם הביכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כ״ג) וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום, וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שלא תביאנו עד שלשים יום:בדקה שלשה חדשים. לפי שטיפולה מרובה, ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהיה עם אמה תמות. ואין הלכה כרבי יוסי:לא יתנו לו. דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו, שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולוים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:בין תמים בין בעל מום. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:
תוסופות יום טוב
בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע"כ. תנ"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ"ש הר"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ"ל שר"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו':
רבי יוסי אומר בדקה כו'. צריך לומר דר"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ״ט:כ״ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא:
לא יתנו לו. כתב הר"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ"ח דערכין:
הבכור נאכל שנה בשנה. עיין מ"ש במשנה דלקמן בשם התוספות:
שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות:
יכין
מלכת שלמה
1.
For how long is an Israelite bound to take care of a first born? In the case of small cattle, for thirty days, and large cattle, fifty days. Rabbi Yose says: in the case of small cattle, three months. If the priest says [to the Israelite] during this period “Give it to me,” he must not give it to him. But if the first born was blemished and the priest said to him “Give it to me so that I may eat it,” then it is allowed. And in Temple times, if [the first born] was in an unblemished state and the priest said to him “Give it to me, and I will offer it up it was allowed.” A first born is eaten year by year both in an unblemished as well as in a blemished state, for it is said: “You shall eat it before the Lord your God year by year” (Deuteronomy 15:20).משנה ב
נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם:
ברטנורה
כל שנים עשר חודש. משנולד:לאחר שנתו. כגון בזמן הזה דצריך לקיימו עד שיפול בו מום:אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום. מיום שנפל בו המום:
תוסופות יום טוב
בתוך שנתו. דלשנה דידיה מנינן דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר. ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור. מנה"מ דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסה בחברותיה הוי אומר שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור הוי נכנס בחברתה. דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שנייה למנין עולם מתשרי. וכתבו התוספות גבי שכיר שנה בשנה דרשינן שכירות שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת [כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ט דב"מ] דרשינן בכל חד מענינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן שאין מתעשר מן החדש על הישן כו' [כמ"ש הר"ב במ"ה פ"ק דתרומות] וצריך לאוקמא הך שמעתא בשנה בלא רגלים. שברגלים לחודייהו (בכל) [צ"ל בלא] שנה איכא בל תאחר כדאמר פ"ק דר"ה ע"כ:
עד שלשים יום. מפרשינן בברייתא מפני השבת אבידה לבעלים. ופרש"י דהיינו כהן דזמנין דלא משכח [כהן] למיתביה ליה ואם ישחטנו מיד יסרח לפיכך רשאי לקיימו ל' יום אחר שנתו. והתוס' פירשו דמיירי ביד כהן וא"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום. אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן. ע"כ. ועיין ר"פ דלקמן בדבור ומן המעשר כו'. וברישא נמי דתנן מותר לקיימו כל י"ב חדש אי נפל ביה מום סמוך לי"ב חדש כגון ט"ו יום משלימין לו עוד ט"ו יום אחר שנתו שיהא לו ל' יום מיום שנפל בו מים כדאיתא בגמ':
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
הַשּׁוֹחֵט הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה, אָסוּר:
ברטנורה
רבי יהודה מתיר. במומין שבעין מודה רבי יהודה דאסור, מפני שהן משתנים לאחר מיתה שמפני צער מיתה העין משתנה ואע״ג דהשתא מתחזי מום קבוע אי הוי חזי ליה מחיים הוי מתחזי עובר, ולא שרי אלא במומין שבגוף שאינן משתנים. ורבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף שאינן משתנים אטו מומין שבעין שהן משתנים. והלכה כרבי מאיר:
תוסופות יום טוב
ומראה את מומו. לאחר שחיטה ונמצא קבוע. רש"י:
רבי מאיר אומר הואיל והוא נשחט כו'. פירש הר"ב סבר גזרינן כו'. ולא משום קנס ששחטו שלא על פי מומחה. דהא ל"ק הואיל ושחטו. אלא קתני הואיל ונשחט משמע אפי' שחטו אחר ובהא לא שייך קנסא. הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל. והיינו טעמא דפסק הר"ב והרמב"ם כר"מ אע"ג דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י. דהל' כר"מ בגזרותיו כמ"ש הר"ב רפ"ה דכתובות:
מומחה. פי' הר"ב במתני' דלקמן. והשם נגזר מן ומחה על [כתף] ים (במדבר ל"ד) שהוא לשון מיושר. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ה דעירובין:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:
ברטנורה
מומחה. הוא שנטל רשות מן הנשיא או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע״ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו] שבע״פ ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואף על גב דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכים בארץ ישראל, ואין רשות ראש הגולה מועיל בזה:וישלם מביתו. וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק חולקים, דאיכא למימר אפסדיה, דאי לא הוה שרי ליה האי הוי אתי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה, דדלמא לא הוה ביה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה, ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בה, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע. ורמב״ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר:מה שעשה עשוי וישלם מביתו. למאן דדאין דינא דגרמי חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד, זיכה את החייב. משכחת לה כגון שהיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה. וטימא את הטהור. נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד, כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו. וטיהר את הטמא. כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטמאן:ואם היה מומחה לבית דין. שנטל רשות מב״ד:פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני:האם שלה. רחם שלה:והאכילה רבי טרפון לכלבים. ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים:שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרים אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא:הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמורך, שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה:שמומחה אתה. חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות נטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם. ועוד, אי נמי בשקול הדעת טעית דאיסורך אסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת, היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:
תוסופות יום טוב
מי שאינו מומחה כו'. פי' הר"ב מומחה הוא שנטל רשות מן הנשיא הוא הראש שבא"י:
הרי זה יקבר. גמ' לימא תנן סתמא כר"מ דאסר לעיל אפילו מתחזי קבוע ומשני דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל:
וישלם מביתו. כתב הר"ב וכשהוא משלם כו' דממון המוטל בספק חולקין וכו' כ"כ רש"י. וכתבו התוס' לאו משום דתיתי כסומכוס [דרפ"ה דב"ק ואינה הלכה] אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. ואע"ג דאיירי בכל מום אפי' ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ"מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום [למום] ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי ע"כ. ומ"ש הר"ב דרמב"ם פירשה בענין אחר קאי ארביע דבהמה דקה דמפרש טעמא כדי להחמיר על בעל הבהמה. לפי שגדל בהמה דקה בא"י שהוא אסור כדתנן במשנה ז' פ"י דב"ק עכ"ד. וכן פרש"י בלשון אחר וכן מסיק הרא"ש ודלא כהר"ב:
מה שעשה עשוי וישלם מביתו. כתב הר"ב למאן דדאין דינא דגרמי. היינו ר"מ ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד בגיטין פ"ה דף נ"ג ע"ב. כ"כ התוס' שם ע"א. ולפיכך חייב אע"פ שלא נשא ונתן ביד. ואע"ג דהכא סתם כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד. אשכחן סתמא במשנה ד' פ"ה דגיטין דסתם כרבי יהודה דלא קניס. וברפ"ג דסנהדרין מוכח דעת הר"ב שפוסק כמאן דדאין דינא דגרמי. והא דכתבתי במשנה ה' פרק ב' דב"ב דגרמא בנזקין פטור מלשלם. כבר חלקו התוס' שם דף כ"ב מאי איכא בין גרמא לגרמי. ושאר הפוסקים האריכו למעניתם וכללן מהר"ו כהן ז"ל בפירושו לש"ע ח"מ סי' שפ"ו. ומ"ש הר"ב ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתני' דוקא שנשא ונתן ביד כו' והא דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. [דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני. תוס'] התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למשרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה. לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין דהא רב גידל היה י"ח חדש אצל הרועים להתבונן במומים. הרא"ש. ומ"ש הר"ב וטמא את הטהור כו'. כגון שהביאו לפניו וכו' כדי שלא יהא בהן עוד ספק כו' ולמה היה לו לעשות כן הלכך הוי כמו מזיד דמתני' ד' פ"ה דגיטין. תוספות שם:
פטור שאתה מומחה לב"ד. פירש הר"ב. דחדא ועוד קאמר. חדא דטועה בדבר משנה הוא כו'. וקי"ל דחוזר. וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למהדר ביה ולמשרייה. משתכח שמה שאמר. לאו כלום הוא זה. וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה. רש"י. אבל ברפ"ג דסנהדרין משמע מדברי הר"ב דאפילו נשא ונתן ביד פטור. ושם כתבתי הטעם. ומ"ש הר"ב א"נ בשקול הדעת כו' היינו כגון תרי תנאי כו'. מפורש יפה רפ"ג דסנהדרין:
יכין
מלכת שלמה
4.
If one who is not an expert sees a first born and it was slaughtered by his instructions, in such a case it shall be buried and he shall make reparation from his own pocket. If a [non-expert] judge gave a judgment and declared innocent a person who was really liable or made liable a person who was really innocent, declared unclean a thing which was clean or declared clean a thing which was really unclean, his decision stands but he has to make reparation from his own pocket. If the judge was an expert [sanctioned by the] court, he is exempt from making reparation. It happened once that a cow's womb was removed and Rabbi Tarfon gave it [the cow] to the dogs to eat. The matter came before the sages at Yavneh and they permitted the animal. Todos the physician said: no cow or pig leaves Alexandria of Egypt before its womb is removed in order that it may not breed. Rabbi Tarfon said: “There goes your donkey, Tarfon.” Rabbi Akiva said to him: you are exempt, for you are an expert and whoever is an expert sanctioned by the court is exempt from reparation.משנה ה
הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְכוֹרוֹת, אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאִילָא בְיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָּרוֹת בִּבְהֵמָה דַקָּה, וְשִׁשָּׁה בַּגַּסָּה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם:
ברטנורה
אין שוחטין על פיו. דדילמא משום אגרא קא שרי ליה:כאילא. שם חכם הדר ביבנה. וחסיד היה ולא נחשד בכך. ובין אמר להו תמים ובין אמר להו בעל מום היה נוטל כל שכרו:ארבע איסרות בבהמה דקה ובגסה ששה. גסה נפיש טרחא, להשליכה לארץ ולכפותה ולבדוק מומה, הלכך שכרה מרובה:בין תמים בין בעל מום. ואע״ג דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי, נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא. ומכאן דן הרמב״ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל או שיטלו שכר על הנמצאות נבלה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי מומי הבכור:
תוסופות יום טוב
בין תמים בין בעל מום. כתב הר"ב ואע"ג דכי א"ל תם הוא. לא אהני ליה כו'. אתו למחשדיה. ופרכינן בגמ' א"ה כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתא. ואמרינן דלא תקנו לו עוד שכר אלא כי מייתי ליה בתר הכי כמה זימני לא שקיל מידי. וכתבו התוס' וא"ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה. לפי שא נו רוצה [לטרוח] פעם אחרת [*וי"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת]. אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר. ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האסור כדי להנצל מטורח של פעם שנייה ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן, דִּינָיו בְּטֵלִים. לְהָעִיד, עֵדוּתָיו בְּטֵלִין. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ, מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה. אִם הָיָה כֹהֵן וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ. וְאִם הָיָה זָקֵן, מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר. וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כַּפּוֹעֵל:
ברטנורה
הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. דכתיב (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה׳, מה אני בחנם אף אתם בחנם. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטלה:להזות. ממי חטאת על טמא מת:לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי:אפר מקלה. אפר כירה קרויה אפר מקלה. כלומר אפר בעלמא שאין בה קדושה:אבל אם היה. זה רואה הבכורות, או זה הדיין או העד או המקדש, כהן, והעבירו המוליכו עמו במקום טומאה וטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים טהורים:מאכילו. זה המוליכו, ומשקהו וסכו:ונותן לו שכרו כפועל. אם היה רגיל במלאכה כבדה וקשה ומרויח בה הרבה, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול פחות ממה שהיה מרויח במלאכה כבדה ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה, וכך נותן לו. וכן מותר לכל דיין ליטול שכר בטלה כשהבטלה ניכרת ומפורסמת, ולוקח משני בעלי הדין בשוה. ויותר מזה אסור:
תוסופות יום טוב
הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. פי' הר"ב דכתיב ראה למדתי וגו'. כאשר צוני ה' מה אני בחנם כו'. עיין במשנה ה' פ"ד דאבות שפירשתי זה בשם הר"ן. וכתבו התוס' וא"ת ושוחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי. ולאו פירכא היא דתרי מילי נינהו. כדמוכח בר"פ בתרא דכתובו' דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו. כדאמר התם. אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ומ"ש הר"ב. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ר"י ליטול י' זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד כו' ומהר"ר משה איסרלש ז"ל בהגהותיו לש"ע א"ה סי' קנ"ד כתב עליו שאינו כלום. כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. ואינו ראיה כי סדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. וכן העדים הואיל ומתנין עמהם שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו. מכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה. ע"כ. ואני אומר עוד דעל העדים מעיקרא לאו קושיא. כי הא דכתב ב"י ח"מ ס"ס כ"ח בשם תשובה להרשב"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד. ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר. ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתו. ע"כ. והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כן שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין. אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון. זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע. היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך. ובזה יוכל להתנות גם כן על החליצה שאף מהרמא"י הנ"ל החמיר לאסור בחליצה. כמ"ש בר"ס קס"ט. והתוס' כתבו דאפילו מי שיש לו אם מניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב בטלה דמוכח. וכך העלה הכ"מ בפ"ג מהל' תלמוד תורה. ומסיק עוד דקיי"ל כל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [ר"ל הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה פ"ד ממסכת אבות שלא ליטול שום דבר כלל] ואחריו נוהגים ליטול שכרן מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצוייה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע"כ:
דיניו בטלים כו'. ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדיות שהעיד וכל דינין שדן אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכרו ודן [נוטל] שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין. וגרסינן בירושלמי בפ"ק דסנהדרין כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין. הר"ן ספ"ב דקדושין:
להזות ולקדש. אף ע"ג דקידוש קודם להזיה. לא זו אף זו קתני. וכן בעדות קודם לדין ה"נ אקדים לדין משום לא זו אף זו. ומיהו בדין ועדות אינם תלויים זה בזה שאפשר שיהיה דין ואין כאן עדות כלל. משא"כ בהזייה וקידוש:
להזות ולקדש. פירש הר"ב להזות על טמא מת ולקדש לערב כו' דאילו להביא ולמלאות שרי. כדפי' ספ"ב דקדושין:
מי מערה. אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים. לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה. הרמב"ם:
וטמאהו. גמרא. איהו גופיה היכי אזיל הא קעבר לנפש לא יטמא ומשנינן בשאר טומאה. דלא מוזהר עלייהו כגון נבילות ושרצים:
ונותן לו שכרו כפועל. פירש הר"ב אם היה רגיל במלאכה כבדה כו'. כמה אדם כזה רוצה ליטול כו' ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה וכן פירש"י. ורע"פ שנמצא מגיע לו שכר לדון. כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר. כ"פ בתוספות בפ"ה דב"מ דף ס"ח אע"פ שבכאן דחו פירש"י מפני קושיא זו. ומפרשי' שנותן לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי. ואינו עושה בשום מלאכה ועמ"ש בספ"ב דב"מ בשם הטור. ושם העתיק הר"ב כפועל בטל. דהכי תניא התם בגמ' וכן בכאן אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה. ומה שדקדק הר"ב לכתוב כמה אדם כזה לא כתב כן ספ"ב דב"מ לענין שכר השבת אבדה:
יכין
מלכת שלמה
6.
If one takes payment to act as a judge, his judgments are void; to give evidence, his evidence is void; to sprinkle or to sanctify, the waters are considered cave waters and the ashes are considered burned ashes. If he was a priest and he was made unclean regarding his terumah, he must give him food and drink and rub him with oil. And if he was an old sage, he mounts him on a donkey. He also pays him as he would a workman.משנה ז
הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה, וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלֻּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים:
ברטנורה
החשוד על הבכורות. כהן החשוד להטיל מום בבכור:בשר צבאים. שאדום הוא ומחליף בבשר עגל, וזמנין דמזבן בכור עגל תמים ואומר שבשר צבי הוא, דאין לחוש לבכורה:ולא עורות שאינן עבודים. אבל עבודים זבנינן מיניה, דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי:לוקחים ממנו עורות של נקבה. דמידע ידיעי. ותנא קמא דאסר, סבר דלמא חתיך לזכרותיה ועביד ביה כמין נקבות, וכי משיילי ליה מה חתוך זה שבמקום נקבות אומר עכברים אכלוהו. ואין הלכה כר׳ אליעזר:מלובן וצואי. פירשו בגמרא דמלובן מצואי קאמר, כלומר מרוחץ מצואתו. ולא אמרינן אי דבכור הוא לא מפסיד טרחיה ולא מלבן ליה דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי, דכיון דטרחיה זוטא הוא טרח ומלבן ליה ולא קפיד עליה:אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים. דאי דבכור הוא כולי האי לא טרח בהו, דקפיד אטרחיה דלמא מפסדי ליה מיניה:טווי ובגדים. לאו בגדים ממש קאמר. דהשתא טווי גרידא לוקחין ממנו, בגדים ארוגים מיבעיא. אלא בגדים היינו לבדים עשויים מצמר שאינן טוויין:
תוסופות יום טוב
ולא עורות שאינן עבודים. כתב הר"ב אבל עבודים זבנינן כו' סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי. גמ'. וז"ל הרמב"ם פ"ג מה"ב ויקנסהו כפי רשעו. ועיין לקמן ספ"ה:
עורות של נקבה. כתב הר"ב ות"ק סבר כו'. וכי שייליה ליה מה חתוך כו'. לפי שהחתוך ניכר. ואינו דומה ממש לנקבות. ובגמרא ואידך בי עכברי' מידע ידיע:
ובגדים. וכן העתיק הר"ב. והכי איתא בגמרא ונ"א ואריג וכן העתיק הרמב"ם ופירש ר"ל בארוג דבר מחובר דומה לאריג ר"ל הלבדים:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
הֶחָשׁוּד עַל הַשְׁבִיעִית אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ סֶרֶק, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וְאָרִיג:
ברטנורה
החשוד על השביעית. לזרוע או לעשות סחורה בספיחי שביעית:סרק. מתוקן במסרק. דכיון דטרחיה זוטא לא קפיד:אריג. לאו אריג ממש. דהשתא טווי שרי אריג מיבעיא, הרי בא לכלל טווי קודם לכן. אלא אריג היינו כעין שרשרות שעושין מפשתן שלא נטוה מעולם:
תוסופות יום טוב
אין לוקחין ממנו פשתן. ירושלמי סוף מעשרות ופשתן לאו קסמין הוא. א"ר חנינא מפני זרעה. כ"מ פ"ח מהלכות שמטה:
ואריג. וכן העתיק הר"ב והכי איתא בגמרא ונ"א ובגדים. וכן העתיק הרמב"ם. ופירש ובגדים אלו שבכאן. ר"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהן מעשה עבות מן הפשתים עצמו:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ:
ברטנורה
אפילו מים ומלח. משום קנס:כל שיש בו זיקת תרומות. כל דבר שתרומה נוהגת בו. וכל, לאתויי קרבי דגים שמערבין בהן שמן זית, שיש בו זיקת תרומה. והלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת כו'. טעמיה דרבי שמעון נמי משום קנס הוא דהא רבא דעבד עבדא כותיה [ומשום הכי פסקו הר"ב והרמב"ם הלכה כר"ש] וקאמר טעמא בעובדא דעבד. באיסורא דגופיה קנסינן ליה. והוה ליה לכ"מ להביא ראיה מזה כשנדחק בפי"ב מה"מ בפי' הירושלמי דאמר דר"י קנס:
זיקת. שייכות וכבר ביארנו אותו ביבמות. הרמב"ם:
תרומות ומעשרות. והרמב"ם בפי"ב מהלכות מעשר העתיק תרומה ומעשר. וכתב וכן החשוד למעשר שני וכו'. ופי' הכ"מ דהכי משמע מדקתני ר"ש [אומר] כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי ע"כ. וכן במשנה שבגמרא הגירסא תרומה ומעשרות. אבל קשיא לי דהא קי"ל דלא כר"מ דאוסר מעשר לזרים. כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק ט' דיבמות. ואע"פ שאפשר דר"ש כוותיה דר"מ ס"ל ומש"ה נקט מעשרות מ"מ הרמב"ם לא ה"ל לכתוב חשוד על מעשר דהא אין כאן חשד שהרי הוא מותר לזרים כשאר חולין. ולומר שלאשה שניסת *)בע"א דאסורה במעשר כדתנן ברפ"י דיבמות. וכתבתי שם דלתוס' מספקא להו. דאפשר דאף לרבנן קנסוה. ולהרמב"ם מפשט פשיטא ליה בריש ה' מעשר. ואיכא חשדא שימכור לה. אי משום הא אינו נראה דלקנסיה. דלאשה גופה דמתסרא ליתא אלא קנסא ומדינא שריא. ועוד מלתא דלא שכיחא הוא. לכך נראה לי דלהרמב"ם שכתב אסור ליקח דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר. אפילו קרבי דגים כו'. לא נתכווין למעשר ראשון כלל אלא למעשר שני. שיפרש אחר כך באמרו. וכן החשוד למעשר שני וכו'. אלא שהעתיק דברי ר"ש ואח"כ מפרשו דמעשר היינו מעשר שני. ותדע שכן הוא. שהרי התחיל וכתב. מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין. אסור ליקח כו'. ואי איתא דהא דכתב זיקת תרומה ומעשר שר"ל מעשר ראשון. ה"ל להזכיר ג"כ בתחלה. חשוד למכור תרומה ומעשר. אלא שהעתיק משנתינו שהתחילה החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין. וקאמר עלה ר"ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות. והעתיק דבריו. וחזר ופירש. וכן החשוד למעשר שני. כלומר דהיינו זיקת מעשר שהזכיר בתחלת דבריו. ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות. וא"א לפרש אלא מעשר שני. דחומרא דחומה ליתא מעשר ראשון. וא"ל דחדא נקטינן. ומיהו מעשר ראשון נמי איכא חומרא דאסור לזרים וכרבי מאיר. דא"כ לנקט מתני' נמי תרומה. אלא לא איירי אלא בדבר השוה לשביעית שמותר לזרים והיינו מעשר שני. ואף הרמב"ם העתיקה בפ"ח מהל' שמטה. מעשרות. ומסיק בה מעשר טעון הבאת מקום. ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר דמעשר קאמר. והשתא גירסת הספר תרומות נמי ניחא. דאיכא לפרושי הכי. ואחר שכתבתי זה נזכרתי שבמשנה ג' פ"ט דתרומות. מדקדק הר"ש מדתנן מעשרות דמשמע ראשון ושני והוקשה לו מה שהוקשה לו. כמ"ש שם. והשתא דאמרן הכא דמעשרות לאו דוקא תרי מעשרות. ניחא נמי התם. ול"ק ולא מידי:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה, חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת. וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:
ברטנורה
אינו חשוד על המעשרות. ולוקחים ממנו תבואה בשאר שני השבוע, ואין מעשרין מהן ודאי אלא דמאי. וטעמא דחשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות וחשוד על המעשרות אין חשוד על השביעית, לפי שיש בכל אחד מהן חומר שאינו בחברו, שביעית אינה צריכה להאכל לפנים מחומת ירושלים, ומעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, הלכך איכא דחמיר ליה עונש מעשר מעונש שביעית. ומעשר אית ליה פדיון, ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון, הלכך איכא דחמיר עליה שביעית ממעשר:החשוד על זה ועל זה. כיון דחשוד אדאורייתא כל שכן דחשוד על הטהרות, דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה:ויש שחשוד על הטהרות. דרבנן, ואינו חשוד לשביעית ומעשרות. דמאן דחשוד אדרבנן לא חשוד אדאורייתא:
תוסופות יום טוב
החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. גמ' זו דברי ר"ע. אבל ר"י אומר. החשוד על השביעית. חשוד על המעשרות דבאתריה דר"י שביעית חמירא להו. כדתנן ספ"ג דדמאי:
חשוד על הטהרות. פי הר"ב דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה וכן פרש"י ול' הרמב"ם כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים. וכיוצא בהן. וז"ל בפ"ח מהל' שמטה. שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור. אינו מטמא אחרים. אלא מד"ס ע"כ. וע' במ"ו פ"ק דפסחים:
ויש שהוא חשוד על הטהרות כו'. לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא. אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג"כ חשוד על השביעית ומעשרות [ולפיכך] אמר יש שהוא חשוד על הטהרות [ולא אמר החשוד על הטהרות] הרמב"ם:
זה הכלל כל החשוד כו'. קצת קשה לשון זה הכלל כיון שאינו כולל הדינין השנויין כבר אלא מלתא אחריתא קא פסיק ותני. ובפירוש הרמב"ם ומה שאמר זה הכלל ענינו מה שזכרתי לך שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאורייתא הרי הוא חשוד ג"כ על איסור אחר שהוא כמותו באיסורו או פחות ממנו אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדים כמו שנתבאר במעשר ובשביעית ע"כ. אבל אינו במשמע הלשון. וכן בנוסח שבא לידי מא"י נמחק:
לא דנו ולא מעידו. ע' מה שאכתוב בזה בס"ד בפרק דלקמן מ"ד:
יכין
מלכת שלמה