First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:
ברטנורה
בראשונה כדרך שהוא מלקט מחברו את הגס הגס. הכי מפרשא מתניתין בירושלמי בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט בשל חבירו בין גסין בין דקין, ואע״ג דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס כלומר העצים והעשבים הגסים ומניח את הדקין תלינן דצריך לעצים הוא ולאו לתקן את הקרקע קעביד, כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו בין דקין ובין גסין דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומידע ידיע דלעצים הוא צריך:משרבו עוברי עבירה. שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסין והן אומרים בגסים לקטנו:שלא בטובה. שאין חבירו מחזיק לו טובה דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקין, כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה:ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. שיאמר לו לקוט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור:
תוסופות יום טוב
בתוך של חבירו. כתב הר"ב דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומסיים הר"ש כדשרינן בפרקין דלעיל משנה ו:
שלא בטובה. לשון הר"ב שאין חבירו מחזיק לו טובה. עיין בפרק ד דע"ז משנה ג. ומה שכתבתי שם בס"ד. ומ"ש עוד דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקים וכו'. כ"כ הר"ש משמע דמשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה כו' כדרך שהי' מלקט מתוך שלו דהיינו דוקא גסין וטעמא דתקנתא דאע"ג דמלקטין שלא בטובה אפ"ה הואיל וזה מלקט בשל זה וזה בשל זה אי מלקטין הדקין נראה כמתקן. ואולי דהיינו דתנן במתני' כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו הגס הגס. משום לאחר התקנה תני. כן ומל' הרמב"ם בחיבורו פ"א נראה דסובר דגם אחר התקנה מלקטין משל חבירו בין גסין בין דקין וטעמא שאסרו בטובה נראה כדי שלא יהא נראה שזה מתקן של חבירו וזה של חבירו:
יכין
מלכת שלמה
1.
At first they said: a man may gather wood, stones and grasses from his field, just as he was allowed to do from the field of his fellow, the large ones. When the transgressors increased, they decreed that this one may gather from this one’s field and this one may gather from this one’s field, but not as a [mutual] favor. It doesn’t need to be said that no stipulation can be made for food.משנה ב
שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל:
ברטנורה
שנתקווצה. שנטלו קוציה בשביעית:שנטייבה. שנחרשה היטב שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים. ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסת על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך, ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן, דחרישה אחת התירו ולא שתי חרישות:או שנדיירה. שעשו ממנה דיר לבהמות שעשה בה סהר כדאמרינן בפרקין דלעיל, ולא עשה ממנו אשפות אלא הניחו כדי לזבל בו השדה:לא תזרע למוצאי שביעית. דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקווצה:בטובה. אסור דאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו:חלוף הדברים. דב״ש לקולא. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
שנטייבה. אין אוכלין פירותיה. דחרישה וזריעה התירו כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו) פוקו וזרעו וכ"כ הרמב"ם פי"א. וכתבו התוס' וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא דאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. א"נ י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש ע"כ. ועיין מ"ש בפ"ב משנה ב:
שנדיירה. עיין מ"ש בפ' דלעיל משנה ד':
אין אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'. עיין מה שכתבתי בפרק ה דעדיות בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
A field from which thorns had been removed may be sown in the eighth year. But if it had been improved upon, or cattle had been allowed to live upon it, it may not be sown in the eighth year. A field which had been improved upon in the seventh year: Bet Shammai says: they may not eat its produce in the seventh year, But Bet Hillel says: they may eat. Bet Shammai says: they may not eat produce of the sabbatical year with an expression of thanks. But Bet Hillel says: they may eat [sabbatical year produce] with an expression for thanks and without an expression of thanks. Rabbi Judah says: the statements must be reversed, for this is one of the instances where Bet Shammai is lenient and Bet Hillel is stringent.משנה ג
חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:
ברטנורה
חוכרין נירין. יכול ישראל לקבל עליו בכך וכך כורים לשנה שדה הנכרי שחרשה בשביעית לזרעה למוצאי שביעית, ואע״פ שגורם לנכרי לחרוש בשביעית. נירין לשון נירו לכם ניר (ירמיה ד):ומחזיקים ידי נכרים. אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה:ושואלים בשלומן. ואפילו ביום חגם:
תוסופות יום טוב
ושואלין בשלומן. עיין בפי' הר"ב ספ"ה דגיטין:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק, עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלֹשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ:
ברטנורה
המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח ב׳ או נוטל ב׳ ומניח אחד כדי שיגדל ויתעבה. מדל לשון שליפה והסרה, וי״מ לשון דלדול ודלות שמדלדל שדהו מן הזיתים:יגום. גומם ומקצץ האילן ומשאיר השרש בארץ, ולא ישרש לגמרי שלא יראה כעובד את האדמה:ומודים במחליק. כגון אם נוטל שלשה זיתים זה בצד זה שמחליק פני הקרקע יותר מדאי יאמרו לעבודת קרקע הוא מתכוין ואסור:מתוך של חבירו אף המחליק ישרש. דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו, וידוע דלעצים הוא מכוין:
תוסופות יום טוב
המדל. פי' הר"ב כדי שיגדל ויתעבה וכן פי' הר"ש. וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ"ב מ"ג דלא שרינן אלא עד ראש השנה. ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות כמ"ש הרמב"ם בריש ה' שמטה וכנראה מדברי הר"ב במשנה דלקמן. ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שכתב המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש וכ"כ בחבורו. ואולי שגם הר"ש והר"ב סוברים כן אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך וכדלעיל משנה ה פ"ז דפאה. אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה שכתבו מתוך של חבירו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור. ואם בשל חבירו כך בשל עצמו לא כ"ש ומ"מ היה להם לפרש כן ברישא. ועי' עוד במשניות דלקמן:
עד שיגום. לישנא דעד לא ניחא. דהא יגום פחות ממשרש הוא. והרמב"ם נשמר מזה בחיבורו וכתב לא ישרש כו' אלא קוצץ מעל הארץ וכו':
יכין
מלכת שלמה
4.
One who thins out his olive-trees [in the seventh year]: Bet Shammai says: he cuts them down to the ground. Bet Hillel says: he may completely uproot them. They agree that if one levels his field, he can only cut them down to the ground. What is considered “thinning out”? One or two plants. And what is considered “leveling”? Three plants next to each other. This applies to his own property only, but from the property of another, even he that levels may uproot.משנה ה
הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:
ברטנורה
לא יחפה. הבקוע בעפר, שהרי הוא מיתקן בכך שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן:באבנים ובקש. דהוי כמושיב שומר שלא ייבש:בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם:מפני שהיא עבודה. שהיא משובחת בכך:כדרכה אסור. שהיא מתגדלת ומתעבה בכך והוי כעין זומר לגפנים:אלא מגביה עשרה. שאין דרך לעולם לכרתה אלא למטה מעשרה:או גומם מעל הארץ. שאין דרך לכרות אותה כך. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
המבקיע בזית. פירש הרמב"ם לקחת מהם עצים. וכך כתב בחיבורו סוף פרק א' לענין ביקוע זיתים ולענין קציצת בתולת שקמה ועיין מ"ש לעיל בס"ד:
שקמה. פירש הרמב"ם מין מן התאנים. ועיין מה שכתבתי בריש כלאים:
רבי יהודה אומר כדרכה אסור כו'. וכתב הרשב"ם בפ"ה דב"ב דף פ ע"ב ולת"ק איכא למימר דלית ליה האי שיעורא אלא שיעורא אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור דאיתא התם בגמרא דבג' מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשי קשה לה ולא עלויי מעלי לה. [*ולפ"ז נראה דהלכתא כת"ק כיון שחולק. והר"ב כ' והלכה כר' יהודה וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ בפרק א' מה"ש שאפשר שסובר דר' יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש ע"כ. ולי נראה דמשום דסתמא דסוגיא פריך מיניה התם בב"ב]:
יכין
מלכת שלמה
5.
One who cuts down branches of an olive tree, he may not cover up [the stump] with earth, but he may cover it with stones or straw. One who cuts down branches of a sycamore tree, he may not cover up [the stump] with earth, but he may cover it with stones or straw. One may not cut down from a virgin sycamore in the seventh year, for this would constitute actual labor. Rabbi Judah says: in its usual manner, it is forbidden. Rather he either cuts it ten handbreadths above [the soil], or he cuts it down to ground level.משנה ו
הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל, וּבַמְּגֵרָה, וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:
ברטנורה
המזנב בגפנים. מקטע זנבות הגפנים כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כחו, וכן הקוצץ קנים כדי שיתעבו ויוסיף כחן:ירחיק טפח. מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה:שנפשח. נסדק, כמו (איכה ג) ויפשחני:לא שיעלה. שיתחברו סדקיו:אלא שלא יוסיף. ליסדק:
תוסופות יום טוב
המזנב בגפנים וכו'. פירש הרמב"ם בדברי רבי עקיבא כשלא נתכוין לזמר ופשוט דכ"ש לת"ק ועיין לעיל משנה ד:
[*ירחיק טפח. פירש הר"ב מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה. וכתוב בפירוש שהזכרתי וז"ל אף כי בזיתים [במשנה ד] אליבא דכולהו שרי לגום נראה דשורש הזיתים מעכבים יותר החרישה משורש גפנים עכ"ל]:
קרדום ומגל. כתבתי במשנה ד פרק ד דפאה. ומגירה הוא משור. רמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
6.
One who trims grape vines, or cuts reeds: Rabbi Yose the Galilean says: he must leave [uncut at least] one handbreadth. But Rabbi Akiba says: he may cut them in the usual manner, with the axe, sickle or saw, or with whatever he pleases. A tree that had split may be tied up in the seventh year, not that it may heal, but only that it should not widen.משנה ז
מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת:
ברטנורה
מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית. משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד ואם אוכלן קודם בישולן היינו הפסד:הפגים. פגי תאנה כדכתיב (ש״ה ב) התאנה חנטה פגיה:משהזריחו. האדימו וזהו התחלת בשולן:אוכל בהם פתו בשדה. אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיגמרו:בחלו. שגדל הרבה, ודומה לו וגם נפשם בחלה בי (זכריה י״א:ח׳). ובירושלמי יליף לה מדכתיב (ויקרא כ״ה:י״ב-י״ג) תהיה כל תבואתה לאכול וכתיב (שם) מן השדה תאכלו את תבואתה, בשתי תבואות הכתוב מדבר אחת מן הבית ואחת מן השדה:
תוסופות יום טוב
וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע וכו'. אסיפא קאי ביחלו כונס כו'. כדתנן בפ"ק דמעשרות התאנים משיבחילו וכן כתב הר"ש. ותימה על פירוש הרמב"ם שפירש כשיזריחו הפגים אז יהיו באים לעונת המעשרות. וגירסתו ושאר בוי"ו וכן הגי' בת"כ פ' בהר [*ומפרש וכן כיוצא בהם ר"ל ששאר כל מה שיצמיח באילנות שהזריחו פגיהם] ובחיבורו פרק ה' מהלכות שמיטה כתב ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות:
יכין
מלכת שלמה
7.
From when may one begin to eat of the fruit of the trees in the seventh year? With unripe figs as soon as they assume a rosy appearance, one may eat them in the field with his bread. Once they have begun to ripen, he may take them home. And similarly in the other years of the sabbatical cycle [when this latter stage has been reached] they are subject to tithes.משנה ח
הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת:
ברטנורה
משהביא מים. שסוחטו ויוצא ממנו משקה:משהבאישו. משיקראו באשה, והיינו כשיתחילו להתבשל ונתבשלו עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה:
תוסופות יום טוב
הבאיש. פי' הר"ב משיקראו באשה והיינו וכו'. ולישנא דקרא ישעיה ה ויקו לעשות ענבים ויעש באושים משמע דבאושים ענבים רעים הם וכן פרש"י שם. ולפיכך כתב הרמב"ם והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחהו ע"כ. כלומר דענבים טובים יקראו בשם באשה כשהגיעו לכלל הזה מהטעם שאמר. אבל עיקר שם באשה הונח על ענבי' רעים ככתוב בישעיה וכדתנן בפרק קמא דמעשרו' הענבים והאבשים משהבאישו. כמ"ש שם הרמב"ם והר"ב ואבשים ובאושים כמו כבש כשב ודומיהם:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לִסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בְּמַעַשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית:
ברטנורה
רביעית לסאה. שמסאה זיתים יכול להוציא רביעית הלוג שמן:פוצע. דרך הזיתים לפצען כדי למתק מרירותן:ואוכל בשדה. דדבר שדרכו לאכול הוא. אבל לסוך לא חזו, ואין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך:הכניסו חצי לוג. שנתבשלו עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה:הכניסו שליש. שנתגדלו שליש ממה שעתידים להתגדל. א״נ שמוציא מהן עכשיו שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה:כך עונתן לשביעית. אין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת מעשרות המפורש בפ״ק דמעשרות, דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילים לאכול קודם בשולן לפיכך התירו לאכול מהם בשדה בשביעית קודם שיגיעו לעונת המעשרות, אבל לא בשאר פירות:
תוסופות יום טוב
רביעית ולוג וסאה. תמצאם מפורשי' בסוף פאה:
כותש בשדה וכונס כו'. אורחא דמילתא נקט שכן דרך לכותשם בשדה. וז"ל הרמב"ם בחיבורו הכניס שליש מותר להכני' לביתו שהרי הגיע לעונת המעשרות. ודתנן כותש עיין במשנהו פ"ח:
יכין
מלכת שלמה
9.
Olives, as soon as they can produce a quarter log [of oil] for each se'ah, they may be split and eaten in a field. When they produce a half-log, then he may crush them in a field and use their oil. When they have reached a third [of their overall potential], they may be crushed in the field and brought home. And similarly in the other years of the sabbatical cycle [when they have reached this latter stage] they are subject to tithes. With all other fruit of trees [the season when they become due to be tithed] is the season when they are permitted in the seventh year.משנה י
מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ, רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:
ברטנורה
אין קוצצין את האילן בשביעית. משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים:משיוציא. תחלת העלין בימי ניסן:משישלשלו. משיתחילו להכביד ולתלות כעין שלשלת:משיגרעו. משיעשו גרעינים. פ״א הבוסר כשיגדילו הענבים ונעשו כפול הלבן נקרא גרוע:משינצו. משיגדל עליהן הנץ, כמו הנצנים נראו בארץ (ש״ה ב) כשיגיעו לשיעורים הללו אסור לקצצן בשביעית:מותר לקוצצו. ואין כאן משום הפסד הפרי, או משום גזל לאידך לישנא, שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא אם הוא מעולה בדמים, שדמיו יקרים לעצים יותר מלאילן:וכמה יהא בזית. לאו אשביעית קאי, אלא שיהא אסור לקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ׳:י״ט) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות:רובע. הקב, משום דחשיב יותר משאר אילנות, דאילו בדקל מותר לקצצו עד דטעין קבא:
תוסופות יום טוב
אין קוצצין וכו'. כתב הר"ב ואני שמעתי כיון דאפקרינהו וכו'. זהו פירוש הרמב"ם בפירושו ותמהני למה הכניס עצמו לפרש טעם אחר ממה שאמרו בגמרא פרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע"ב) לאכלה ולא להפסד. ואעפ"י שהתורה ניתנה להדרש בפנים מפנים שונים. ה"מ למדרש בעלמא אבל בפסקי דינין אין לנו אלא מה שאמרו חכמי הגמ' כי בלי ספק שעל פי הטעם משתנה הדין מאי דמדמינן ליה. ובחיבורו פ"ה כתב ונאמר לכם לאכלה ולא להפסד. לכך נראה בעיני שהרמב"ם בפירושו לא נתכוין אלא לתת טעם על דרשה דלאכלה ולא להפסד ואמר שהוא מפני גזל הרבים ואין בין פירוש ראשון לפירוש שני כלום כמו שחשב הר"ב ששני טעמים הם. ומ"מ לכאורה א"צ לטעמו אלא כך היתה מצות השביעית שלא להפסיד פירותיה אבל יהיו הפירות חשובים ולא נפסדים:
משיגרעו. כתב הר"ב משיעשו גרעינין פ"א הבוסר וכו'. הך פירושא בתרא תלמוד ערוך היא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לו) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג) ולפיכך לא ה"ל להר"ב לכתוב פירוש אחר אלא דהיינו הך. וכך הם דברי הר"ש ועיין מה שאכתוב בס"ד פ"ה דמעשר שני מ"ה:
מותר לקוצצו. פי' לעצים. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו. ומ"ש הר"ב ומשום קוצץ אילנות וכו'. אם הוא מעולה בדמים. כ"כ הרמב"ם והר"ש. ובדקל יש עוד לומר כגון דלא טעין קבא. והתוספות בברכות דף לו כתבו זה התירוץ לכל אילנות חוץ מן הזיתים:
יכין
מלכת שלמה