First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
בְּנוֹת כּוּתִים, נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן. וְהַכּוּתִים מְטַמְּאִים מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת, וְהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל כָּל דָּם וָדָם. וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתָן סָפֵק:
ברטנורה
בנות כותים נדות מעריסתן. מקטנותן, כשהן מונחות בעריסה, גזרו בהו רבנן דליטמו משום נדה, דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ט) ואשה כי תהיה זבה, ותניא אין לי אלא אשה שהיא גדולה. תינוקת בת יום אחד לנדה מנין, תלמוד לומר ואשה. וכותים לא דרשי אשה ואשה, וכי חזיין קטנות לא מפרשי להו, הלכך גזרו בהו רבנן דליטמו כולהו:ומטמאין משכב התחתון כעליון. תחתונו של בועל נדה טמא כעליונו של זב, מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ועליונו של זב, הוא הדבר הנישא על גבי הזב נפקא לן מקרא דאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלים ומשקים, דכתיב (ויקרא ט״ו:י׳) והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא, מאי תחתיו, אילימא תחתיו דזב, מכל אשר יגע במשכבו נפקא, אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו יטמא, ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו, ואפסקינהו ביטמא, מכלל דהאי יטמא לאו באדם וכלים איירי, אלא באוכלים ומשקים. וכותים שהן בועלי נדות, מטמאים משכב התחתון שלהן אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים, כעליונו של זב שגם הוא מטמא אוכלים ומשקים לא אדם וכלים. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכותים מחזיקים בתורה ומדקדקים בהרבה מצות כישראל. אבל לאחר שבדקו ומצאו להם כדמות יונה בראש הר גריזים שעובדים אותה, עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם, בין לענין טומאה וטהרה, בין לשאר דינים שבתורה, אין הפרש בינם לבין הנכרים כלל:והן יושבות על כל דם. כלומר, לפיכך הכותים הם בועלי נדות, לפי שהן יושבות על כל דם, דכל דם שרואה בין אדום בין ירוק יושבת עליו ימי נדות, וזו תקלה היא להם, שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום שבעת ימי נדה, ואם תראה באותם ימי נדות דם אדום, אינה מונה אלא מיום ראיה ראשונה, ואותו דם טהור היה, ומראיה שניה היא צריכה למנות:ואין חייבין עליהן. הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש, פטור מקרבן. או אם נגעו אותן בגדים של משכב שלהן בתרומה, תולין:מפני שטומאתן ספק. דלא ידעינן אי נדה [היא] אי לא. ובגמרא פריך אמתניתין מהא דתנן במסכת טהרות פרק ד׳ (משגה ה׳) על ששה ספיקות שורפין את התרומה, על ספק בגדי עם הארץ, כלומר על בגדי עם הארץ אם נגעו בה, נשרפת, משום שמא טמא היה, והאי כותי נמי תיפוק ליה אם נגע משכבו בתרומה, תהא נשרפת, משום דעם הארץ הוא, והוי ליה בגדי עם הארץ. ומשני, דמתניתין איירי בכותי שטבל בפנינו ועלה ודרס על בגדיו של חבר כשהוא ערום, או שלבש בגדי חבר, או שהטביל את בגדיו בפניו, באופן דבגדיו של כותי כשהן מדרס, לא נגעו בבגדיו של חבר כשדרס עליהן, ואח״כ נגעו בגדיו של חבר שדרס כותי עליהן בתרומה, לא שרפינן תרומה עליהן. דאי משום טומאת עם הארץ, הא טביל ליה. ואי משום בועל נדה, שמא לא בעל בקרוב וכבר עברו ימי טומאתו וסלקא ליה טבילה. ואם תמצא לומר בעל בקרוב, שמא לא היתה אשתו יושבת על דם טמא אלא על דם טהור, והוי ספק ספיקא, ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה:
תוסופות יום טוב
בנות כותים נדות מעריסתן. פירש הר"ב מקטנותן כו' גזרו בהו רבנן דלטמאו משום נדה וכו'. דכיון דאיכא מיעוטא דחזיין. חיישינן. ומאן תנא דחייש למיעוטא ר"מ היא. גמ'. והקשו התוספות [ד"ה ר"מ] דא"כ לרבנן דלא חיישי למיעוטא [כדתנן במ"ח פ"ג דטהרות] לא הוו נדות מעריסתן. ובפ"ק דשבת [דף טז] מנינן לבנות כותים בי"ח דבר. וי"ל דלרבנן גזרו עליהן טומאה כדי שלא יטמעו בהן. וא"ת א"כ אמאי מוקי לה כר"מ ומשום דחייש למיעוטא. לוקמיה ככ"ע ומשום טימוע. וי"ל משום דע"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע. אלא משום חשש ראיה. כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם. וא"ת לר"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גירי אמת הן. [כמ"ש הר"ב במ"ג דפ"ז] א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה. ולמה מני להו בי"ח דבר. וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד. א"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה. וסמוך רובא דלא חזו. לחזקה שלא ראתה. והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא. ולא מטמאה מדאורייתא. אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר. ע"כ:
משכב תחתון כעליון. פי' הר"ב תחתונו של בועל נדה כו'. עיין בפי' מ"ג פ"ק דכלים. ומ"ש שם:
כעליון. פי' הר"ב עליונו של זב הוא הדבר הנשא ע"ג הזב כו' דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו מאי תחתיו כו'. גמרא [דף לג]. ועיין מ"ש ברפ"י דפרה. והקשו התוספות [ד"ה עליונו]. היכי מוקים לה דעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. הלא אין להם טהרה במקוה. וקרא כתיב יטמא עד הערב. ותירצו דעיקר קרא במרכב כתיב. דלעיל מיניה כתיב וכל המרכב וגו' ותיבה דתחתיו לא איירי במרכב אלא בתחתיו. דאמר בת"כ [[*גם זה שם במשנה] וכתבו הר"ב במ"ג פ"ק דכלים] האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב. אלמא מה שתחתיו לא אקרי מרכב אלא מושב. ולהכי קאמר מאי תחתיו וכו' ומפרש אלא שהזב תחתיו כו' וטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב דמרכב מטמא אדם או בגדים ע"כ. ומ"ש הר"ב אילימא תחתיו דזב מכל אשר יגע במשכבו נפקא גמ'. וכתבו התוס' [שם] דה"מ למפרך דבמשכב כתיב כבוס בגדים. והכא לא כתיב אלא דעדיפא מיני' פריך. א"נ מש"ה לא כתיב כבוס בגדים. משום דעיקר קרא במרכב כתיב. דלא בעי כבוס בגדים. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואפסקינהו ביטמא כו' אלא באוכלים ומשקין. ופרכינן בגמרא דאימא דלא מטמא אדם לטמא בגדים. אבל אדם או בגדים לטמא. ומשני אמר קרא יטמא. טומאה קלה משמע:
מפני שהן בועלי נדות. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. [והאיכא פנוים] אמר ר' יצחק מגדלאה בנשואים שנו. גמרא [דף לג]:
והן יושבות על כל דם. לשון הר"ב כלומר לפיכך הכותים הם בועלי נדות כו'. וכ"פ רש"י. וצריך לומר דוי"ו דוהן במקום שי"ן היא. וכאילו תני שהן. והרי מצינו שי"ן במקום וי"ו בפ"ק דביצה. ועוד בספ"ז דעירובין. ובפ"ב דהוריות [משנה ב]. וזולתן. וכתבו התוספות וא"ת ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן. וי"ל דהיינו דוקא בקטנות דלא דרשי ואשה. אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי. לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם. ע"כ:
על כל דם ודם. והר"ב השמיט תיבת ודם. וכן בס"א ל"ג ליה. ואף במשנה דגמ' ירושלמי ל"ג ליה. אבל רש"י ותוס' העתיקו כגירסת הספר. וכן בברייתא בגמרא [שם] איתא נמי:
ואין חייבין עליהן. לשון הר"ב הלובש כו' באותן בגדים כו' פטור מקרבן. וכן לשון רש"י. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א"כ ליכא לחיוביה משום כניסה דידיה. אלא משום דמכניס בגדים טמאים למקדש. ובהא לא שייך שום קרבן. דבפ' אחרי בפסוק ואם לא יכבס וגו' פירש"י דעל כבוס בגדים במלקות. וברייתא דת"כ היא. ועוד שנינו כך בספרי פרשת נשא. וכיון שאין כאן אלא מלקות ולא כרת. מאי קרבן איכא דלא מחייב קרבן על שגגת לאו אא"כ שזדונו בכרת. כדתנן בריש כריתות. והרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש [הלכה יז] פסק ג"כ להא דת"כ. דעל כבוס בגדים לוקה מ' ואין בו כרת. וראיתי להראב"ד שם שמפני שאין חיוב קרבן בהכנסת בגדים טמאים. לכך מפרש הא דאמר שמואל בסוף עירובין דף קד המכניס טמא שרץ למקדש חייב דחייב מלקות קאמר. ואי הכי גם במשנתינו נפרש ואין חייבין שר"ל מלקות. אבל הרמב"ם כתב שם דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינן אב הטומאה. ומפרש טמא שרץ. אדם הנטמא בשרץ וחייב כרת קאמר. א"כ לדידיה קשיא ודאי. מאי אין חייבין דהכא כיון דאין בהן כרת ומלקות אפי' בודאן. וי"ל דמ"מ בודאי טמאין מתחייב מכות מרדות. כמ"ש הרמב"ם שם. וקמ"ל מתני' דבכותים אין חייבין אפילו מכות מרדות. ומיהו לרש"י ודאי דקשיא. ועוד מפרש כן בהא דסוף עירובין המכניס טמא שרץ. דהיינו כלי שנטמא בשרץ. חייב חטאת בשוגג וכו' והרי אין בבגדים אלא מלקות. כדפי' איהו גופיה בפ' אחרי. וראיתי בת"כ פ' אחרי. דאחרים אומרים ונשא עונו [דבכבוס בגדים] ונשא עונו לג"ש. מה נשיאת עון האמור להלן בכרת אף כאן בכרת. ובריש מתני' כתבתי דמתני' ר"מ היא. והיינו אחרים שהוא רבי מאיר. כדאיתא בהוריות (דף יג ע"ב). והלכך איצטריך לאשמועינן דבכותים אין חייבין. כך נראה לי לתרץ הך דהכא אליבא דרש"י. אבל הא דפירש רש"י בעירובין אכתי בתמיהתו. וצריך עיון:
מפני שטומאתן ספק. כתב הר"ב דבגמרא מפרש דמתניתין איירי בכותי שטבל וכו' ודרס על בגדיו של חבר וכו' ואח"כ נגעו בגדיו כו'. לשון התוספות [ד"ה שדרס] והא דלא אוקי כגון שנגע הכותי לתרומה. משום דמתניתין לא איירי בהכי. ע"כ. וכלומר דאמשכב תחתון קאי. וזה מחזיק לדברי רש"י והר"ב דלעיל. ומ"ש הר"ב כשהוא ערום. כתבו התוספות וז"ל והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף. משום דאי היה לבוש בגדיו שישבה עליהו אשתו נדה אע"ג דטבל הוי אב הטומאה. כדאמר בת"כ. והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד [ובמשנה נמי שנינו במתניתין ו פ"ה דזבים] לכך מוקי בערום. דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כדאמרינן בתורת כהנים. ואינו מטמא כלים. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
The daughters of the Samaritans are regarded as menstruants from their cradle. And Samaritans impart uncleanness to a couch underneath as to a cover above, since they have intercourse with menstruants, because [their wives] sit [unclean for seven days] on account of any blood. However, on account of their [uncleanness] no obligation is incurred for entrance into the Temple nor is terumah burned on their account, since their uncleanness is only of a doubtful nature.משנה ב
בְּנוֹת צְדוֹקִין, בִּזְמַן שֶׁנָּהֲגוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן, הֲרֵי הֵן כְּכוּתִיּוֹת. פֵּרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֵן כְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן:
ברטנורה
פירשו ללכת בדרכי ישראל הרי הן כישראליות. אבל סתמא, הרי הן ככותיות:ר׳ יוסי אומר לעולם הן כישראל. וסתמא הן כישראליות. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
פרשו ללכת בדרכי ישראל. פי' הר"ב אבל סתמא הרי הן ככותיות. מדאמר רבי יוסי לעולם הן כישראל. מכלל דת"ק סבר. סתמא הרי הן ככותיות. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
2.
The daughters of the Sadducees, so long as they are accustomed to walking in the paths of their fathers, are to be regarded as Samaritan women. If they left those paths to walk in the paths of Israel, they are to be regarded as Israelite women. Rabbi Yose says: they are always regarded as Israelite women unless they leave the paths of Israel to walk in the paths of their fathers.משנה ג
דַּם נָכְרִית וְדַם טָהֳרָה שֶׁל מְצֹרַעַת, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה לַח וְיָבֵשׁ:
ברטנורה
דם נכרית בית שמאי מטהרין. ואע״ג דברוקה ובמימי רגליה מודו בית שמאי דרבנן גזרו עליהן להיות כזבין לכל דבריהן, אפילו הכי דמה טהור, דשיירו בה רבנן למהוי הכירא דטומאתן דרבנן, כי היכי דלא לשרפו עלייהו תרומה וקדשים:ודם טהור של מצורעת. ואע״ג דמעינות של מצורעת כגון רוקה ומימי רגליה הוו אב הטומאה כשל זב, אפילו הכי דם טוהר שלה טהור, דלאו מעין הוא, דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא:כרוקה וכמימי רגליה. דמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. והך היכרא הוא דעבוד גבי דם הנכרית דמטמא מדרבנן שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהן, דאילו דישראלית מטמא לח ויבש, ודנכרית לח ולא יבש, כרוקה וכמימי רגליה דאין מטמאין יבשין. ודם טהור של מצורעת נמי, אע״ג דדם לאו מעין הוא, דין מעין אית ליה, דרחמנא רבייה מקרא דכתיב לזכר, לרבות מצורע למעינותיו, ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה, ואמרינן מעינותיה דמאי, אילימא שאר מעינותיה כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה וכי ירוק הזב, ומיניה נפקי שאר מעינות, מזכר נפקא, דכיון דאתרבי מצורע למעינותיו, אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר, אלא לדמה דליתיה בזכר, וכיון דרבייה רחמנא לדמה שיהא כרוקה וכמימי רגליה, א״כ מה רוקה ומימי רגליה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים, אף דמה כן:דם היולדת. שעברו שבעת ימי טומאת לידה ולא טבלה:בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה. מטמא לח ואינו מטמא יבש. ואע״ג דדם טוהר הוא, דביומי תלה רחמנא והא מלו, וליכא לטמוייה נמי משום מעין דהא אין מתעגל ויוצא, אפילו הכי רבנן גזור טומאה עליה, הואיל ולא טבלה וטמאה היא. גזירה אחר שבעה אטו תוך שבעה. ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כלפני שבעה, כי היכי דלהוי ליה הכירא דלידע דטומאתו דרבנן:ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. דטומאתו מן התורה כל זמן שלא טבלה. דסברי בית הלל ביומי וטבילה תלה רחמנא, וכל זמן שלא טבלה, הרי דמה לאחר שבעה כלפני שבעה:ומודים ביולדת בזוב. אם בעת לדתה היתה זבה שהיא צריכה לספור שבעה נקיים קודם שתטהר, וילדה ולא ספרה, מודים בית שמאי לבית הלל שדמה טמא לח ויבש אע״פ שעברו שבעת ימי לידה לזכר ושבועים לנקבה, שדמה של זבה לעולם הוא בטומאתו מן התורה עד שתספור שבעה נקיים:
תוסופות יום טוב
דם עובדת כוכבים כו' בית שמאי מטהרין. דדבר תורה אין העובדי כוכבים מטמאים שנאמר (ויקרא ט״ו:ב׳) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה. גמרא. ומ"ש הר"ב דרבנן גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן. פי' רש"י משום שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. ומ"ש הר"ב דשיירו ביה רבנן למיהוי היכרא. וליעבד היכרא ברוקה ומימי רגליה. ולטמויי לדמה. רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהו רבנן. דמה דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. גמ':
ודם טהרה של מצורעת. פי' הר"ב דלא מעין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא. שמתאסף תחילה ואח"כ יוצא לאפוקי דם בין טמא בין טהור. כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון. רש"י פ"ב דף יט:
וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה. כתב הר"ב דאילו ישראל מטמא דם לח ויבש. כדתנן ברפ"ז. ומ"ש הר"ב ודם טוהר של מצורעת כו' דרחמנא רבייה מקרא וכו' מזכר נפקא. וב"ש האי לזכר מיבעי ליה. לזכר כל שהוא זכר. בין גדול בין קטן. וב"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן. גמרא. ועיין [מ"ש] במ"ו פ"ה דזבים. ופלוגתא זו דב"ש לקולא וב"ה לחומרא. ר"י אמרה בעדיות רפ"ה. ומכיון דר"י אמרה. ש"מ דחכמים נחלקו עליו. ויש בזה שני פנים. או שנאמר שחולקים ומפכי להו וב"ה לקולא. וכי הא דכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. או שנאמר דעקרינן לה לגמרי. וכדהוכחתי ברפ"ח דחולין. ומפני כך קשיא לי על הר"ב והרמב"ם. שסתמו ולא פירשו להלכה. ומשמע שסוברים דהלכה כב"ה כמו שהוא בכל מקום. ובהדיא העתיק הרמב"ם לדברי ב"ה דהכא. בחבורו פ"ה מהל' משכב ומושב [הלכה ה]. וצ"ע [*דליכא למימר דעקרי וכאילו לא נשנית ופסקו לחומרא. דהיכא דאיכא תנא דקתני במלתא כמו בחולין. וכן באהלות פ' בתרא דאיכא סתמא דנזיר [מ"ג פ"ז] עקרינן וקמה ליה אידך. אבל הכא שאין תנא. טפי עדיף להפכה מלעקרה לגמרי]:
בש"א כרוקה וכמימי רגליה. פירש הר"ב רבנן גזור עליה כו' ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כו'. ואע"ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי. אלא מטהרי לגמרי. היינו טעמא כדאמר בגמרא. משום דחיישינן דילמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש. התם הוא דכל טומאת עובדי כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור. וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן איכא הרחקה טובא. הילכך טהרו את דמה לגמרי להכירא. דנדע דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן. דלא נשרוף תרומה עלייהו. ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה. אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר. הלכך גזור ושיור בה להיכרא. דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה. דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא. רש"י:
ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. פלוגתא זו גם כן היא שנויה בפ"ה דעדיות [משנה ד] משמא דרבי אליעזר. והרמב"ם בחבורו [הלכה ב] פרק הנזכר פסק כבית הלל דהכא. וקשיא לי כדלעיל. וצריך עיון. [*ועיין לעיל]:
ומודים. פי' הר"ב בית שמאי לבית הלל. ועיין מה שכתבתי ברפ"ג דפאה:
ביולדה בזוב. פי' הר"ב עד שתספור שבעה נקיים. אבל אם ספרה אלא שלא טבלה. הלכו ב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן. כדתניא בגמרא [דף לה]:
יכין
מלכת שלמה
3.
The blood of a Gentile and the clean blood of a metzoraat (a woman with scale disease): Bet Shammai declares clean. And Bet Hillel holds that it is like her spittle or her urine. The blood of a woman after childbirth who did not immerse [in a mikveh]: Bet Shammai says it is like her spittle or her urine, But Bet Hillel says: it conveys uncleanness both when wet and when dry. They agree that if she gave birth while in zivah, it conveys uncleanness both when wet and when dry.משנה ד
הַמַּקְשָׁה, נִדָּה. קִשְּׁתָה שְׁלשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת וְיָלְדָה, הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לַיְלָה וָיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ. שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר, וְלֹא מִן הַדָּם:
ברטנורה
המקשה נדה. הכי קאמר, המקשה בלדתה בימי נדתה וראתה דם בהקשותה, הרי היא נדה, דלא טיהרה תורה לדם קושי אלא באחד עשר יום של ימי זיבה, אבל בימים של נדה לא טיהריה רחמנא:קשתה. מחמת ולד שלשה ימים בתוך אחד עשר יום של ימי זיבה וראתה כל שלשה ימים רצופים:ושפתה. שעמדה בשופי ובנחת מחבליה מעת לעת ברביעי:וילדה. אגלאי מלתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד, הלכך הרי זו יולדת בזוב. אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה, כל דמים שראתה, מחמת ולד הוא, ורחמנא טהרינהו מזיבה, דכתיב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד:לילה ויום. דאם שפתה בחצי יום שלישי וילדה בחצי יום רביעי דשפתה מעת לעת, אין זה שופי, אא״כ שפתה לילה ויום של אחר הלילה:כלילי שבת ויומו. והלכה כר׳ אליעזר:ששפתה מן הצער. כלומר ושפתה זו שאמרנו, אם שפתה מן הצער אע״פ שלא שפתה מן הדם, הוי שופי:
תוסופות יום טוב
ושפתה מעת לעת כו'. כתב הר"ב אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה וכו' דכתיב זוב דמה. דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד. אי הכי נדה נמי נימא זובה [דם יהיה זובה ובנדה משתעי דפ' ראשונה נאמרה בנדה. ושניה בזבה כדכתיב בשניה בלא עת נדתה] זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אמר אבוה דשמואל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהור. ואיזו זו קושי בימי זיבה. והשתא דכתיב וטמאה שבועים כנדתה דמה למה לי אי לאו דמה ה"א כנדתה ולא כזיבתה ואפי' בשופי קמ"ל. גמ':
דברי ר"א. כתב הר"ב והלכה כר"א. דהכי אפסיק בגמרא פ"ק דף ז. ותו דסתם לן תנא כוותיה במ"ג פ"ב דזבים:
רבי יהושע אומר לילה ויום כו'. קים ליה לר"י דאם לא שפתה לילה ויום אע"פ ששפתה מעת לעת. מחמת ולד היה. תוספות [ד"ה כלילי]:
יכין
מלכת שלמה
4.
A woman who is having difficult labor is regarded as a menstruant. If she had difficult labor for three days of the eleven days and she ceased having pains for twenty-four hours and then gave birth, she is regarded as having given birth in zivah, the words of Rabbi Eliezer. Rabbi Joshua says: a night and a day, as the night and the day of Shabbat. That she ceased from having pain, but not from bleeding.משנה ה
כַּמָּה הוּא קִשּׁוּיָהּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דַּיָּהּ חָדְשָׁהּ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אֵין קִשּׁוּי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:
ברטנורה
כמה הוא קשויה. דלא אתיא לידי זיבה בכל דמים שתראה:אפילו ארבעים וחמשים יום. אם לא שפתה יום אחד סמוך ללידה, לא אתיא לידי זיבה ולא הויא יולדת בזוב:דיה חדשה. דיה אם נטהר את הקושי חודש אחד, דהיינו חודש תשיעי. אבל קשתה שלשה בתוך אחד עשר ימי זיבה בחודש שמיני ואפילו קשתה והולכת כל תשיעי, הרי זו יולדת בזוב מחמת שלשה ימים של שמיני:אין קשוי יותר משתי שבתות. שאם קשתה וראתה שלשה ימים קודם שתי שבתות והיתה מקשה והולכת כל השבתות אחרי כן, הרי זו יולדת בזוב מחמת שלשה ימים שהיו קודם השתי שבתות. והלכה כר׳ יוסי ור׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
אפילו מ' ונ' יום. גמרא השתא נ' מקשה מ' מיבעי. אמר ר"חל"ק כאן לחולה כאן לבריאה [ארבעים]. ומ"ש הר"ב ולא הויא יולדת בזוב כלומר אבל בימי נדתה [טמאה] נדה. כדאי' בגמרא [דף לח]. ופירש"י וה"ק ר"מ כמה הוא קשויה שלא תבא להתתייב בקרבן ולספירת נקיים מ' ונ' יום. ומיהו בכל הני מ' כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות. טמאה נדה. וכי הדרי שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב טהורה:
אין קשוי יותר משתי שבתות. ומפרש בגמרא דטעמייהו דכתיב וטמאה שבועים כנדתה כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהורה. וכמה שבועים. וכתב המגיד ריש פ"ז מהא"ב דמיירי שהתחילה בימי זיבה. ומ"ש הר"ב דהלכה כמותם. וכ"כ הרמב"ם. וכתב המגיד משום דתרי נינהו ע"כ. ועוד נ"ל ראיה מדבגמרא אמר שמואל עלייהו מאי טעמייהו דרבנן כו'. מדקרי להו רבנן. ולא קאמר מ"ט דר"י ור"ש. שמעי' דס"ל דהלכה כמותם [*ובהדיא אמר שמואל בפרק הערל ד פ"ג דהלכה כוותייהו. ואע"ג דלרב קאי התם בתיקו אי פסק כוותייהו אם לא. כיון דשמואל פסק בהדיא כוותייהו. ולא ידעינן אי לא פסק רב כוותייהו אע"ג דמלתא דאיסורא הוא אזלינן בתר שמואל דפסק בהדיא]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
הַמַּקְשָׁה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, כָּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה, טְהוֹרִים, עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשֹּׁפִי, הֵקֵל בְּדַם הַקֹּשִׁי, מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בְּדַם הַשֹּׁפִי, אֵינוֹ דִין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקֹּשִׁי. אָמַר לָהֶן, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמַּה הֵקֵל עָלֶיהָ, מִטֻּמְאַת זִיבָה, אֲבָל טְמֵאָה טֻמְאַת נִדָּה:
ברטנורה
המקשה בתוך שמונים של נקבה. כגון ששמשה לאחר ארבעה עשר של ימי לידה ונתעברה והפילה בתוך שמונים:כל דמים שהיא רואה טהורים. דכל תוך מלאת הוי דם טהור:ור׳ אליעזר מטמא. נדה. דכיון דבקושי בא, לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה, ומזיבה הוא דטהריה רחמנא לקשוי, ולא מנדה:שהחמיר בדם השופי. כגון שאר יולדת שרואה שלשה בשופי וילדה, הרי זו יולדת בזוב:היקל בדם הקושי. לטהרה מזיבה:מקום שהיקל בדם השופי. לטהרה מכל טומאה, כגון תוך מלאת:אינו דין שנקל בדם הקושי. לטהרו מכל טומאות ואפילו מנדה:דיו לבא מן הדין. כגון קושי של תוך מלאת שאתם למדים מקושי של עלמא, דיו להיות כנדון כקושי דעלמא, מה קושי דעלמא. טמא בנדה, אף קושי דתוך מלאת טמא בנדה:
תוסופות יום טוב
המקשה בתוך שמונים של נקבה. פי' הר"ב כגון ששמשה לאחר י"ד כו'. א"נ שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי. אתד נגמרה צורתו באמצע שביעי. ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני רבי חייא [בפ' דלעיל דף כז] רש"י. והיינו דכתב הר"ב כגון. לומר דאיכא נמי גוונא אחרינא. ולי נראה דמתני' לא מיירי בגוונא אחרינא שכתב רש"י. דא"כ מאי איריא למתני בתוך פ' של נקבה. ליתני סתמא המקשה בתוך ימי טוהר אלא ודאי בחידוש לא קמיירי. ואף הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ז מהא"ב. [הלכה ט'] לא אסברה לה אלא בששמשה לאחר י"ד כו':
עד שיצא הולד. יצא הולד טמאה לידה. רש"י בגמ':
ורבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב נדה. ונחלקו רש"י והתוספות דלרש"י אף בימי זיבה מדקאמר ת"ק כל הדמים שהיא רואה טהורה ועלה קאמר ר"א דטמאה ולא מפליג [משמע] דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקאמר ר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו. והתוספות [ד"ה אימא] פירשו בשם הר"ר מנחם. דר"א לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו ועיין לקמן:
אמרו לו לר"א ומה במקום שהחמיר בדם השופי וכו'. [*וכתבו התוספות [ד"ה דיו]] וא"ת ובלא ק"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי. ולמה בשביל קשוי יש לה להיות טמאה. וי"ל דטעמא דר"א כדאמר רבא בגמרא. בהא זכנהו [תשובה נצחת יכול להשיבן] ר"א לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ה"נ וטהרה ממקור דמיה. דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ולכך צריך להו לרבנן ק"ו ומחמת ק"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למלתא אחריתא וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק"ו [דרבנן נמי דרשי] דתשב [על דמי טהרה. דה"ל למכתב וששים יום וששת ימים דמי טהרה. רש"י דף לו] ישיבה אחת לכולן [או כולן טהורים או כולן טמאים]. ור"א סבר דכיון דאיכא לאוקמי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק"ו. משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה. אבל בימי נדה טמאה. ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה א' לכלן. כדאמר בגמ'. ע"כ. והא דמסקי ולדידיה אף בימי זיבה כו' היינו לפירוש רש"י. דס"ל דר"א אף בימי זיבה מטמא. אבל להר"ר מנחם [ד"ה אימא] אה"נ דלא מטמא ר"א אלא בימי נדה. ולית ליה לר"א דרש' דתשב ישיבה אחת לכולן. ולא איתמר בגמרא אלא לרבנן. כדמסקי בדבור שאחר זה:
אמר להן דיו כו'. ואף רבנן אית להו דיו. אלא דדרשי תשב ישיבה אחת לכולן. כדפרי' [לעיל] בשם התוספות. ולא קשיא אדמוכח בספ"ב דב"ק דכ"ע אית להו דיו. ומש"ה נמי שפיר כתב הרמב"ם דאין הלכה כר"א אע"ג דקאמר דיו. ולכ"ע אמרינן דיו. אלא שדבריו מוטעים ואינם מובנים לי. והר"ב שסתם ולא פירש הלכה כמאן. נתן בזה מקום לטעות. דהרי יש לדון כפי הנראה מפשטא דמתני' דזכנהו ר"א לחכמים במאי דקאמר דיו. ולפיכך הלכה כמותו. וכ"ש דחזינן דבמתניתין ד' דמיירי נמי בדיני קשוי. דפסקינן כמותו:
יכין
מלכת שלמה
6.
If a woman was in hard labor during the eighty days prescribed for the birth of a female, all kinds of blood that she may observe are clean, until the fetus is born. But Rabbi Eliezer holds them to be unclean. They said to Rabbi Eliezer: if in a case where the law was stringent in regard to blood discharged in the absence of pain, it was nevertheless lenient in regard to blood discharged during hard labor, in a case where it was lenient in regard to blood discharged in the absence of pain is there not even more reason to be lenient in regard to blood discharged during hard labor? He replied: it is enough for the case inferred to be treated in the same manner as the one from which it is inferred. For in what way were you lenient upon her? From the uncleanness of a zivah, but she does have the uncleanness of a niddah.משנה ז
כָּל אַחַד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. יָשְׁבָה לָהּ וְלֹא בָדְקָה, שָׁגְגָה, נֶאֶנְסָה, הֵזִידָה וְלֹא בָדְקָה, טְהוֹרָה. הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָדְקָה, הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה בְמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ, וְלֹא בָדְקָה, הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים. אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה:
ברטנורה
כל אחד עשר יום. שאחר שבעת ימי נדה:בחזקת טהרה. ואינה צריכה לבדוק עצמה. דהלכה למשה מסיני שאין בין נדה לנדה פחות מאחד עשר יום:ישבה לה ולא בדקה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בימי נדתה בעיא בדיקה. ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה, טהורה:הגיעה שעת וסתה ולא בדקה. אף על פי שבדקה אחר כך ומצאה טהורה, הואיל ולא בדקה בשעת וסתה, טמאה, דאורח בזמנו בא:במחבא. מחמת לסטים או חיל שבא לעיר. ואין הלכה כר׳ מאיר:אבל ימי הזב והזבה. שבעת ימים נקיים שצריכים לספור:ושומרת יום. כגון הרואה יום אחד או שני ימים בימי זיבתה, אינה סופרת אלא יום אחד בנקיות, וטובלת לערב וטהורה לבעלה:הרי אלו בחזקת טומאה. כיון שנפתח מעינה וראתה היום, אע״ג דתוך אחד עשר היא, הויא למחר בחזקת טומאה:
תוסופות יום טוב
כל י"א יום. כתב הר"ב דהלכה למשה מסיני כו'. ועיין בסוף מכילתין:
בחזקת טהרה. פי' הר"ב ואין צריך לבדוק שחרית וערבית. כדאיתא בספ"ק. רש"י. ועיין רפ"ב:
שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה. ל' הרמב"ם בין שהיא בטלה הבדיקה באונס. או בשגגה. או בזדון:
הגיע שעת וסתה ולא בדקה. כתב הר"ב אע"פ שבדקה אח"כ ומצאה טהורה כו'. וכ"פ הרמב"ם. וטעמא דוסתות דאורייתא. ופלוגתא דרב ושמואל היא. ולרב וסתות דרבנן. וכי בדקה ומצאה טהורה. טהורה. ובפלוגתא דתנאי קמיפלגי. וגם בפלוגתייהו קי"ל כמאן דאמר דוסתות דרבנן. וכ"כ כל הפוסקים. ואף הרמב"ם עצמו חזר בו בחבורו. ופסק בפ"ח מהא"ב [הלכה יג] דוסתות דרבנן. וכשבדקה עצמה ומצאה טהורה. טהורה. וכ"כ גם כן בפ"ג מהל' משכב ומושב [הלכה ה]:
הרי זו טמאה. עיין במ"ג פ"ב:
ר"מ אומר אם היתה במחבא כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ומיהו לפום מאי דפסקינן דוסתות דרבנן. כתב הרא"ש ברפ"ק. דמתניתין דהכא כולה ר"מ היא. והכי איתא חדא אוקמתא בפרקין. וה"ק אם לא היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה. שר"מ אומר אם היתה כו'. ולר"מ דוסתות דאורייתא ואפילו הכי מטהר בה בהיתה במחבא וכ"ש לדידן דס"ל דוסתות דרבנן. אבל מ"מ הרמב"ם בחבורו. אע"פ ששם פוסק דוסתות דרבנן. לא העתיק לדין היתה במחבא. ונ"ל שהוא סובר דלא אתיא במכ"ש. דאיכא למימר דסברא זו שחרדה מסלקת את הדמים אינה סברא כלל. אלא לר"מ. ותמיהני שהב"י לא הרגיש בזה:
שחרדה מסלקת את הדמים. עיין מ"ש במ"ג פ"ג דסוטה [ד"ה מערערין]:
[*ושומרת יום כנגד יום. כתב הר"ב הרואה כו' וטובלת לערב. לאו דוקא. שהרי משנה שלימה שנינו בספ"ב דמגילה שטובלת משתנץ החמה וכו' אלא לפי שאם תשמש קודם שיצא כל היום כו' הרי זו תרבות רעה. כדתנן בסוף מכילתין. לפיכך מן הסתם והרגיל והווה הוא שטובלת לערב. ועוד שאם תטבול בשחרית ואחר כך תראה. אין בטבילתה כלום]:
יכין
מלכת שלמה