Mishnah

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule

טהורות

טבול יום

Tahoros

Tevul Yom

Chapter 4

1 2 3 4

א ב ג ד ה ו ז

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7

משנה א

אֹכֶל מַעֲשֵׂר שֶׁהֻכְשַׁר בְּמַשְׁקֶה, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִם מְסֹאָבוֹת, מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לְחֻלִּין:

ברטנורה אוכל מעשר. מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה. דטבול יום וידים שניות הן, ומעשר ראשון כחולין הוא חשוב, ואין שני עושה שלישי בחולין. ואע״ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו, לענין שני ושלישי הטבל כחולין, הלכך כשמפרישין ממנו תרומת מעשר אחר כך הויא טהורה:

תוסופות יום טוב מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה. כתב הר"ב ואע"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו. לענין שני ושלישי הטבל כחולין. וכן לשון הרמב"ם. וה"פ לענין שני שעושה שלישי דהא לא משכחת בתרומה רביעי. וא"כ למאי נ"מ נקט שלישי. ולשון הר"ש לגבי טבול יום ושני. ולידים מסואבות דמתניתין נקט להו שני. ואע"ג דט"י עצמו נמי שני הוא: מפני שהוא שלישי. פי' אוכל מעשר:

יכין מלכת שלמה

1.

If food that was tithe had been rendered susceptible to impurity by a liquid, and a tevul yom or one with unwashed hands touched it, terumah of tithe may still be removed from it in purity, since it only has third degree uncleanness, and third degree uncleanness counts as clean in hullin.

משנה ב

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, לָשָׁה אֶת הָעִסָּה, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה וּמַפְרַשְׁתָּהּ, וּמַנַּחְתָּהּ בִּכְפִישָׁה מִצְרִית אוֹ בִנְחוּתָא, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרָא לָהּ שֵׁם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לְחֻלִּין:

ברטנורה וקוצה לה חלה. ואינו קוראה לה שם. דכל זמן שלא קראה לה שם הרי היא כחולין:בכפישה או בנחותא. כלים שאינן מקבלים טומאה. ואצרכוה רבנן הכי, משום הכירא שלא תגע בה שוב, מאחר שקראה לה שם:ומקפת. מקרבת לכלי אצלה:וקוראה לה שם. שמצוה לתרום מן המוקף. ומוקף, לשון סמוך. כמו [ואין] מקיפין שתי חביות במסכת ביצה. ולא חשיב מוקף אלא אם כן הוי סמוך בשעת קריאת השם:מפני שהיא שלישי. דטבול יום דין שני יש לו:

תוסופות יום טוב בכפישה או בנחותא. פי' הר"ב כלים שאינם מקבלין טומאה. ולא הויא כאותו כפישה דתנן במשנה ז' פ"ה דאהלות שפירש הר"ב סל גדול מחזיק מ' סאה. דלאו אורחא דמלתא למתני שתקח כלי גדול כל כך לחלה אחת קטנה. וכן בערוך משמע דהך דהכא לא הוי כמו ההיא דהתם. ואולי דהיינו גי' הספר בכפישה מצרית. אבל בס"א ל"ג לה וכן בגמרא דנדה דף ז'. והר"ש כתב כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים. כ"כ רש"י בנדה. וכתב עוד בתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחים שמנסרים הנגרים ומשפין הלווחים. ע"כ: ומקפת. לשון הר"ב מקרבת לכלי אצלה. וכן ל' הר"ש. וכלו' אצלה אצל העיסה. ל' הרמב"ם ותשים הכלי עם העסה בכלי אחד והוא ענין אמרו. ומקפת. ועיין לקמן: וקורא. והרמב"ם העתיק וקוראה. והכי איתא במתני' ז' פרק בתרא דנדה: וקורא לה שם. כתב הר"ב ולא חשיב מוקף אא"כ הוי סמוך בשעת קריאת השם. והא דבספ"ב דחלה משמע דא"צ שיהא מוקף אלא בשעת נטילה מההיא דכתבתי התם בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דמניח אפילו כביצה באמצע ולא חיישינן שמא אחר שקראה שם תגע והא ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דאל"כ הא נגעה. תירץ הר"ש דהתם כגון דאמר בשעת חבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה. כה"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חבורו אע"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש. א"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף. אע"פ שהפרישתם מתחלה לשם כך ובירו' דחלה משמע כפי' הראשון: מפני שהוא שלישי. פי' העסה: והשלישי טהור לחולין. כתב הר"ב דטבול יום דין שני יש לו. לעיל ה"ל לפרש הכי אלא דהך מתני' בגמ' דנדה פ"ק (דף ז') מייתי לה ומפרש עלה דשאני טבול יום ועמ"ש בפרק בתרא דנדה מ"ז ועוד במשנה ב' פ"ג דחלה:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה בכפישה מצרית אית דלא גרסי מלת מצרית וכן הוא שם בנדה וגם בתוספתא ס"פ שני דטבול יום וגם בברייתא שהובאה בס"פ הניזקין וכתבו שם תוס' ז"ל דמשמע מההיא ברייתא דכפישא ואנחותא הן פשוטי כלי עץ. וז"ל רש"י ז"ל שם פ"ק דנדה וקוצה לה חלה שכל זמן שלא קראה שם עלי' הרי הוא כחולין וטבול יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין וכשהיא קוצה לא תקרא לה שם אלא מניחתה לחלה בכפישה או באנחותא הן כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים ואין מקבלין טומאה ואצרכוה רבנן הני משום היכרא שלא תגע בה שוב מאחר שקראה לה שם ודכוותה אמרי' בפ' הניזקין. ובתשובת רב האיי ראיתי אנחותא נסרי לווחין שמנסרין הנגרים ומשפים הלווחין עכ"ל ז"ל. ופרכי' התם ממתני' אי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמו כדמשמע במתני' דנולד לה ספק טומאה דבפ"ג דחלה אמאי קתני הכא דקוצה חלתה הא טמיתינהו ומאי אהני לה בתר הכי להניחה בכלים שאינם מקבלין טומאה וכו' ומשני אביי כל שודאי מטמא חולק כמו משא הזב גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה אבל ט"י כיון דודאי לא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. וכתב הר"ש ז"ל והשתא משמע הכא דאפילו מפרשת ע"מ לקרות שם אח"כ לאו מוקף חשיב כיון דבשעת קריאת שם לאו מוקף הוא וקשה דלא משמע הכי בסוטה בפ' כשם גבי נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות וכו' והאריך הוא ז"ל להקשות ולתרץ והעלה דיש עוד לפ' דלעולם חשיב מוקף כשקוצה ע"מ לקרות שם אח"כ אלא חיישי' הכא שמא תשכחנה בידה ותקרא לה שם קודם שתניח בכפישה לכך הזקיקוה לחזור להקיפה אחר שתנתן בכפישה א"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף אע"פ שהפרישתה מתחלה לשם כך ע"כ: השלישי טהור לחולין בתוספתא מסיים הכא ועל כולן א"ר יהושע דבר חדוש חדשו סופרים ואין לי מה להשיב. בפי' רעז"ל ולא חשיב מוקף אמר המלקט כיון שיש כלי מפסיק וכדכתבינן:

2.

A woman who is a tevulat yom may knead dough, cut off the hallah, and set it apart, and she should arrange it on an Egyptian basket, or on a tray, and then bring it near and call it by its name. For it [the dough] has third degree uncleanness and third degree uncleanness is clean in hullin.

משנה ג

עֲרֵבָה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, לָשִׁין בָּהּ אֶת הָעִסָּה וְקוֹצִין מִמֶּנָּה חַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרִין לָהּ שֵׁם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לְחֻלִּין:

ברטנורה לשין בה את העיסה. לעיל אשמועינן טבול יום באדם, והכא אשמועינן טבול יום בכלי. דלא תימא בעריבה אסור דלמא אתי לאחלופי בטמאה:

תוסופות יום טוב עריבה כו'. כתב הר"ב לעיל אשמועינן ט"י באדם כו' וכ"כ הר"ש ומהר"ם כתב דלא תימא דבעריבה אסור שמא תשכח ותקרא לה שם בעריבה. דיותר היא נזכרת בטומאת עצמה מבטומאת העריבה ע"כ: מקפת. לפי ל' המשנה ה"ל למתני ה"נ ומקיפין.

יכין מלכת שלמה

3.

A trough which is a tevulat yom, one may knead dough in it and cut off the portion for hallah and bring it near and call it by name [as hallah]; for it [the trough] has third degree uncleanness and third degree uncleanness is clean in hullin.

משנה ד

לָגִין שֶׁהוּא טְבוּל יוֹם, וּמִלְאָהוּ מִן הֶחָבִית מַעֲשֵׂר טֶבֶל, אִם אָמַר, הֲרֵי זוֹ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ, הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. אִם אָמַר, הֲרֵי זֶה עֵרוּב, לֹא אָמַר כְּלוּם. נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, הַלָּגִין בְּטִבְלוֹ. נִשְׁבַּר הַלָּגִין, הֶחָבִית בְּטִבְלָהּ:

ברטנורה לגין. כעין כד של עץ:ומלאהו מן החבית. שיש בה מעשר טבל, היינו מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו:תרומת מעשר משתחשך. כדי שיעריב שמשו של לגין ולא יפסול את התרומה. דאם היתה תרומה חלה מבעוד יום, היתה נפסלת בטבול יום:הרי זה ערוב. לא אמר כלום. לפי שאין קונה עירוב אלא בסעודה הראויה מבעוד יום, וזה אינו ראוי עד הערב שמש:נשברה החבית. מבעוד יום:הלגין בטבלו. שבשעה שהיה ראוי שיקבע תרומה לא היה בעולם הדבר שנעשה תרומה עליו, הלכך לא חל עליו שם תרומה והרי הוא טבל:נשבר הלגין. מבעוד יום:החבית בטבלה. שלא חל שם תרומה על הלגין אלא משתחשך, ובאותה שעה לא היה בעולם:

תוסופות יום טוב אבן אמר הרי זו תרומת מעשר. כן הגי' בס"א. והרמב"ם העתיק הרי זה ופי' הרי זה הלגין ולפ"ז בתר הכי נמי גרס ה"ז תרומת מעשר: לא אמר כלום. דאין מערבין בטבל כדתנן במשנה ב' פ"ג דעירובין: נשברה החבית. כלומר ונפסד המעשר ונאבד מן העולם:

יכין מלכת שלמה

4.

A flagon was a tevul yom and they filled it from a cask containing tithes from which terumah had not yet been taken: If one said, let this be terumah of tithe after nightfall, it becomes terumah of tithe. But if he said: let this be the food for the eruv, he has said nothing. If the cask was broken, the contents of the flagon still remain tithe from which terumah had not yet been taken. If the flagon was broken, then what is in the cask still remains tithe from which terumah had not yet been taken.

משנה ה

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְחַלְּלִין עַל פֵּרוֹת עַם הָאָרֶץ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף עַל מְעוֹתָיו. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בַקּוֹלָר וְאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַמְסֻכָּן:

ברטנורה מחללים על פירות עם הארץ. מחללים מעשר שני על פירות עם הארץ, ואין חוששין שמא הפירות של עם הארץ מעשר הן ונמצא מחלל מעשר במעשר:חזרו לומר אף על המעות. של עם הארץ, מחללין פירות מעשר שני, ואין חוששין שמא מעות הללו של עם הארץ מעות של מעשר שני הן:היוצא בקולר. בשלשלת. המלך תרגום ויתנוהו בסוגר (יחזקאל י״ט:ט׳), ויהבוהו בקולרין:הרי אלו יכתבו ויתנו. ואע״ג שלא אמר תנו, ודאי בעי למימר כתבו ותנו, ואגב בעתותיה לא פסקיה למלתיה:מפרש. מן היבשה לים:בשיירא. במדבר. ארחת ישמעאלים (בראשית ל״ז:כ״ה), מתרגמינן שיירת ערבאי:אף המסוכן. חולה הנוטה למות. והלכה כר׳ שמעון שזורי:

תוסופות יום טוב בראשונה היו אומרים מחללים כו'. אחר שזכר קצת מעניני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה וכו'. הרמב"ם. והר"ב והר"ש מפרשים טעם אחר בסוף מתני' דלקמן ולא ישרו דבריהם בעיני כמו שאוכיח שם בס"ד: מחללין על פירות ע"ה. פי' הר"ב מחללין מעשר שני על פירות ע"ה ואין חוששין שמא הפירות של ע"ה מעשר הן וכו'. וכן פי' הרמב"ם ונראה דמיירי בפירות של ע"ה או במעותיו והן בידו דאילו ביד ע"ה הרי אין מוסרין לו מעשר שני אלא דדמאי כדמוכח מתני' ג' פ"ג דדמאי ואיכא למידק אמאי בראשונה לא אמרו אלא על הפירות בלבד ולא על המעות ולפי הסברא טפי איכא למיחש בפירות שהן של מעשר שני ממאי דאיכא למיחש במעות שבמעות עצמם לא שייך מעשר אלא ע"י חלול והר"ש מפ' דמתני' בחבר שיש לו מעות של מ"ש של דמאי איירי כי ההיא דתנן במס' מ"ש פ"ג מי שהיה לו מעות מ"ש בירושלים וצריך להם פי' להוציאם לדברים אחרים ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה. כלומר בקדושת מעשר. כדכתיב (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי ממנו וגו' בטמא. והלה עושה צרכיו במעות. ולא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי לפי שאין מוסרים מ"ש של ודאי לעם הארץ. שלא יזלזל בו. אבל בדמאי הקלו. והשתא מתני' דהכא בכה"ג איירי שמחללין מעות של דמאי על פירות עם הארץ. אבל פירות של דמאי דבגבולין (דפירות מעשר בירושלים אין נפדין). אין מחללין על מעות ע"ה. דבמעות חיישינן טפי דלמא אתא לזלזולי ומפיק להו. ע"כ. ומתוך דברי הרמב"ם שבחבורו פרק ח' מהלכות מעשר שני (הלכה י"ג) אפשר שגם הוא מפרש כן. שסמוך למשנה זו דמעשר שני שהביאה הר"ש העתיק מיד להך דהכא. משמע דאדלעיל מיניה קאי לומר שמה שהתירו בדמאי לומר כן לע"ה שהתירו כן בין בפירותיו בין במעותיו ולא חשו שמא הן של מעשר. וי"ל לדבריהם דלהכי חשו בראשונה ולא התירו במעותיו. לפי דבפירות כיון שאין רגילים לזלזל בהם. אלו היו של מעשר היו אומרים כבר הם מעשר. ואין לחלל בהם. שאע"פ שמפני הדין דאין מעשר מתחלל אמעשר אפשר דלא ידעי דלאו כ"ע דיני גמירי. אבל נחשב בעיניהם זה שהיא זלזול במעשר: בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' שנויה כבר במשנה ה' פ"ו דגטין:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע"ה וכו' בחבר שיש לו מעות של מעשר שני של דמאי איירי כי ההוא דתנן בפ"ג דמסכת מעשר שני מי שהיו לו מעות בירושלים וצריך להם וכו' ולא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי ומתני' דהכא איירי בכה"ג בראשונה אמרו שחבר יכול לתלל מעותיו של דמאי על פירות ע"ה אבל לא פירותיו של דמאי על מעות ע"ה דבמעות חיישי' טפי דילמא אתי לולזולי ומפיק להו חזרו לומר אף על מעותיו מחללין ולא חיישי' בדמאי ויש תימא דבתוספתא דמעשר שני משמע אפכא דאיכא למיחש טפי בפירות עם הארץ מבמעות דקתני מחללין מעשר שני על מעות ע"ה ואף על פירות ע"ה אע"פ שעושין תקלה לבאין אחריו כיצד הוציא מעות מתוך אפונדתו ואמר לו חלל על מעות אלו לא יחלל אלא עד מקום שלוקח ופורט לו דינר לאלתר הוציא פירות מתוך ביתו ואמר לו הפרש על אלו לא יפריש אלא עד מקום שהוא לוקח הר"ש והרא"ש ז"ל. ולע"ד צ"ע מה מקשין מן התוספתא לגרסא דגרסי' בספרי הדפוס בפ"ג דתוספתא דמעשר שני שהחלוקות הפוכות שם ועוד שאין שם מלות אף על פירות עם הארץ: בפי' רעז"ל בקולר בשלשלת אמר המלקט נראה שצריך להיות בעלילת כו' כמו שהוא בפי' הר"ש ז"ל אבל ודאי דאין הכי נמי דקולר הוי שלשלת ופשיטא שהוא של שלטון העיר. ותנו לאשתי צריך למחוק מלת ותיו אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגי' בפ' התקבל בשם ס"א הרי אלו יכתבו ויתנו ובלבד שינתן הגט בחייו הרא"ש ז"ל:

5.

Originally they said: one may redeem [second tithe] for the produce of an am ha-arez. Later they reconsidered and said: also for money of his.Originally they said that if a man was being led out to execution and said, “Write a get for my wife”, they may write a get and give [it to her]. Later they reconsidered and said, even if he were leaving on a sea voyage or on a caravan journey. Rabbi Shimon Shezuri says: even if he were dangerously ill.

משנה ו

הַכַּדּוּמִין הָאַשְׁקְלוֹנִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְאֻנְקְלִי שֶׁלָּהֶם קַיֶּמֶת, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. הַמַּעְבֵּר וְהַמַּזְרֶה וְהַמַּגּוֹב וְכֵן מַסְרֵק שֶׁל רֹאשׁ שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מִשִּׁנֵּיהֶן וַעֲשָׂאָן שֶׁל מַתָּכוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דָּבָר חָדָשׁ חִדְּשׁוּ הַסּוֹפְרִים וְאֵין לִי מַה לְּהָשִׁיב:

ברטנורה הכדומין. עץ גדול ערוך ויוצאין ממנו אונקליות אילך ואילך, ותולין באותן אונקליות צלוחיות של מים באויר כדי לצננן. ורמב״ם פירש, כמין זיר של ברזל ואונקליות סביבותיו, ובו מעלין הכלים שנפלו לבור:האשקלונים. שנעשים באשקלון:המעבר והמזרה והמגוב. כלים עשויין לנקות התבואה מן התבן ולהעביר התבן ממקום למקום. המעבר, יש לו שינים דומה ליד של בני אדם, ובו מעבירין התבן ממקום למקום. והמזרה, בו זורים החטין בגורן, לפיכך נקרא מזרה. ושיניו מרובות משיני המעבר. והמגוב, שיניו מרובות משיני המזרה, ובו בוררים התבואה אחר שזרו אותה במזרה:ועל כולם אמר רבי יהושע וכו׳ בתוספתא מוכח דאכל הני מילי דמתניתין קאי ר׳ יהושע, מהאשה שהיא טבולת יום עד כאן. ומשום דר׳ יהושע קאי אכולהו, תנא הכא מילי טובא שאין ענינם לכאן:דבר חדש חדשו סופרים. שאין הדעת נותנת שיהיה הדבר כן:ואין לי מה להשיב. מפני מה אמרו כן:

תוסופות יום טוב הכדומין האשקלונים כו'. שנויה כבר במסכת כלים פי"ג: ועל כלן כתב הר"ב בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתני' קאי רבי יהושע מהאשה שהיא טבולת יום ע"כ וכו'. כ"כ הר"ש. ומסיים ובהדיא קתני בתוספתא מילתיה דר"י אאשה ועריבה. ע"כ. וקשיא לי דלתני נמי אאוכל מעשר דר"פ. דהויא דומיא דאשה ועריבה. ודקדקתי בתוספתא פ"ב ולא ראיתי שם כי אם אשה בלבד ותו לא מכל מה שנשנה בזה הפ' כלל מראשו ועד הכא. אבל נשנה שם הרבה ממה שנשנו במשניות דפ"ב ופ"ג. ולפיכך נראה יותר דהאי ועל כלן דהכא לא נשנה אלא אהני דהכא במשנה זו. וכמו שהיא שנויה ג"כ בכלים. והתם עיקר. והכא אגב גררא. וכדכתב הרמב"ם שהחזירה בכאן משום דבר חדש שבה (כמו) מאמר הקודם חזרו לומר. ע"כ:

יכין מלכת שלמה

6.

If Ashkelon grappling-irons were broken but their hooks remained, they remain susceptible to impurity. If a pitch-fork, winnowing-fan, or rake, and the same applies to a hair-comb, lost one of its teeth and it was replaced by one of metal, it is susceptible to impurity. And concerning all these Rabbi Joshua said: the scribes have here introduced a new principle of law, and I have no explanation to offer.

משנה ז

הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר וְאָמַר, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלֶה שָׁלוֹם, שָׁלוֹם מִן הַשֶּׁבֶר וּמִן הַשְּׁפִיכָה, אֲבָל לֹא מִן הַטֻּמְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף מִן הַטֻּמְאָה. נִשְׁבְּרָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת. עַד הֵיכָן תִּשָּׁבֵר וְלֹא תְדַמֵּעַ. כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְתַגִּיעַ לַבּוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה בוֹ דַעַת לְהַתְנוֹת וְלֹא הִתְנָה, נִשְׁבְּרָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

ברטנורה התורם את הבור. של יין או של שמן:על מנת שתעלה שלום. כשהתנה שלום סתם ולא התנה לענין מה, מסתמא לענין שבר ושפיכה קאמר, שעל זה אדם ירא בשעה שמעלה מן הבור:אבל לא מן הטומאה. לפיכך אם נטמא, תרומתו תרומה:אף מן הטומאה. דכשאמר שתעלה שלום, שתעלה בטהרה קאמר. ואין הלכה כר׳ שמעון:נשברה אינה מדמעת. שלא חל עליה שם תרומה:עד כדי שתתגלגל. כל זמן שלא נתרחקה מן הבור כל כך דאם תתגלגל תשוב לבור, לא עלתה שלום קרינן בה:שהיה בו דעת להתנות. כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות, ושכח ולא התנה. ואין הלכה כר׳ יוסי:

תוסופות יום טוב על מנת שתעלה שלום. שלום מן כו'. וכן העתיקו הר"ב והר"ש. וכך דרכן של בני אדם לומר לשון שלום על כל צרה שלא תבא. והרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות העתיק שלם שלם מן כו': רבי יוסי אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות. פי' הר"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה. וכן פי' הר"ש. אם בלבו היה להתנות אע"פ שלא התנה. ע"כ. וקשה לי מאי טעמייהו דרבנן דהא פיו ולבו שוין בעינן. כדתנן במ"ח פ"ג דתרומות. ונ"ל דהיינו דדייק הר"ב וכתב ושכח ולא התנה. דודאי אם היה בלבו בשעה שתורם. דאף רבנן לא פליגי. אלא כי קא מיפלגי כששכח בשעה שתורם. וס"ל ר"י דאפ"ה הואיל ובדעתו היה כך קודם לכן. אף ע"פ שעכשיו שכח. אזלינן בתר דעתו שהיה לו מעיקרא כשרצה לתרום. וכתב עוד הר"ש א"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך. ע"כ. וזה נראה יותר. דאילו היה בדעתו אע"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום. ורי"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם. אלא דאנן ידעינן ביה שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן. אע"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם. הואיל וכבר ידע שראוי להתנות. לב ב"ד מתנה על כל היודע. שיהא כאילו היה כן בלבו עכשיו על תרומה זו. אבל עם מי שאינו בר דעת. מודה ר"י דאין תנאי ב"ד מועיל לו: סליק לה מסכת טבול יום

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה התורם את הבור וכו' והפירוש התורם את הבור לפי שהתרומה נטלת באומד דרך להפרישה מיד בבור וכשמילא את החבית להעלותה מן הבור קרא לה שם תרומה ע"מ שתעלה בשלום ולא פירש לענין מה וכי' ומפ' בירושלמי דר"פ שני דתרומות דבטומאת טבולי יום הוא מתני' שכן טבולי יום מצויין בין הגתות שאין לטבולי יום מגע אצל הטבל הר"ש והרא"ש ז"ל וכתב שם הרמב"ם ז"ל בד"א בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר שמותר לתרום שלא מן המוקף כיון שעלתה נתקיים תנאו והרי היא תרומת מעשר ואע"פ שנשברה או שנשפכה ואין צריך לומר שנטמאת ע"כ והוא מן הירושלמי דפ' שני דתרומות: עד היכן תשבר ולא תדמע עד כדי שתתגלגל וכו' פי' עד כמה מניחה רחוק מן הבור וישלם תנאו ואמר כי כשהיתה קרובה מן הבור בענין כי כשתתגלגל תגיע לבור אשר בו היין או השמן היא עד עכשיו בגבול הבור ועדיין לא עלתה שלום ולא חזרה תרומה ועל כן אינה מדמעת הרמב"ם ז"ל. פי' לפירושו ז"ל אבל אם כבר נתרחקה מן הבור כ"כ עד שאם תשבר לא יגיע שמנה או יינה לבור אז ודאי עלתה שלום קרינן בה כמו שהתנה ומדמעת המשקה שתפול לתוכו: אף מי שהיה בו דעת להתנות כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה אי נמי שהוא חכם ובר דעת שראוי להתנות על כך וכזה הפירוש משמע ודייק לשון המשנה וגם דבתוספתא קתני ר' יוסי אומר בכולן אם היה הדיוט ולא התנה תנאי ב"ד הוא ע"כ: סליק פירקא וסליקא לה מסכת טבול יום:

7.

If one was taking terumah from a cistern and said: "Let this be terumah provided it comes up safely," [it is implied that he meant] safely from being broken or spilled, but not from becoming impure; But Rabbi Shimon says: also from impurity. If it were broken, it does not render [the contents of the cistern] subject to the restrictions of terumah. How far away can it be broken and still not make [the contents of the cistern] subject to terumah restrictions? Only so far that if it rolls back, it can reach the cistern. Rabbi Yose says: even if one had the intention of making such a stipulation, but did not do so, and it broke, it does not make the [contents of the cistern] subject to terumah restrictions, for this is a stipulation laid down by the court.

טהורות טבול יום פרק ד

Tahoros Tevul Yom Chapter 4