First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַכּוֹבֵשׁ, הַשּׁוֹלֵק, הַמּוֹלֵחַ, חַיָּב. הַמְכַמֵּן בָּאֲדָמָה, פָּטוּר. הַמְטַבֵּל בַּשָּׂדֶה, פָּטוּר. הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם הַשְּׂרָף, פָּטוּר. הַסּוֹחֵט זֵיתִים עַל בְּשָׂרוֹ, פָּטוּר. אִם סָחַט וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ, חַיָּב. הַמְקַפֵּא לְתַבְשִׁיל, פָּטוּר. לִקְדֵרָה, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְבוֹר קָטָן:
ברטנורה
הכובש. ירקות או זיתים בחומץ או ביין, וכן השולק או המולח, אף בשדה חייב. שהאור והמלח והמקח והתרומה והשבת והחצר המשתמרת, כ״א מאלו קובע למעשר:המכמן באדמה. המטמין פירות תחת הקרקע כדרך שרגילין להטמין פירות שאין מבושלים כל צרכן כדי שיתבשלו:והמטבל. פירות במלח או בציר או בחומץ ואוכל, פטור, ואינו קובע למעשר כמו הכובש או המולח, אלא אוכל מהן אכילת עראי ופטור מן המעשר:הפוצע זיתים. ממעך וכותש אותם כדי שיצא השרף, דהיינו המרירות שלהן:הסוחט זיתים על בשרו. לסוך גופו:לתוך ידו חייב. דמה שנתן לתוך ידו נחשב כאילו נתן לתוך בור קטן דהיינו החפירה שהיין והשמן יורדים בה:המקפה לתבשיל. השולה פסולת שמעלה היין בעת רתיחתו נקרא מקפה, ואם אחר שנתן יין בתבשיל הסיר מעליו החרצנים והזגים הצפין למעלה, קפוי עראי הוא זה ואינו קובע למעשר כשאר מקפה יין בעלמא. ובתבשיל צונן איירי, דאי בתבשיל רותח הא אמרינן שהאור קובעת למעשר, ובלא הקפאה היה נקבע למעשר מחמת האור:לקדרה. רקנית, קודם שנתן לתוכה התבשיל נתן בתוכה יין והקפהו הוה ליה כמקפה בבור קטן וחייב:
תוסופות יום טוב
הכובש וכו'. פי' הר"ב שהאור והמלח וכו' ולא נקט כבישה כמו הירושלמי דלא נקט נמי כבישה בהדי דברים דקחשיב. ובזה הדרך כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעשר. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ולמה לא מנה הכובש אע"פ שלא כבש אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים ע"כ. וכתב הכ"מ וז"ל טעמו דקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע. [*וי"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע] כמו שאמרו מלח קובע על כרחינו לומר דחומץ אינו קובע. והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופירושא קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולח ולאפוקי כובש שלא במלח. אי נמי כובש היינו שישרה אותם במים ומלח. וכן פי' רבינו בפי' המשנה ע"כ ולגירסת הספרים שלנו דגרסינן הכובש השולק המולח אין לפרש פירוש הראשון. וא"ת ותקשה מתניתין על הירושלמי. וי"ל שהלשון שבירו' ברייתא היא ויכולה לחלוק עם המשנה ומ"מ ודאי דהלכה כמתני'. ולפ"ז שלא בדקדוק כתב הכ"מ ואתמר עלה בירושלמי. דלאו מימרא היא. ומיהו בירושלמי מסיים דא"ר יוחנן מקח וכו'. ואי ברייתא היא לא מסייעא לה מר' יוחנן ובודאי שמפני כן הוא שכתב הכ"מ דאתמר. אבל הר"ש העתיק א"ר יוחנן וכו'. [*ומ"ש הר"ב שהאור וכו'. ירושלמי. ומ"ש והתרומה. נראה לי דהיינו דוקא כי הא דתנן בפ"ב מ"ד ועיין מ"ש בסוף פ"ד דביצה בסוף ד"ה ע"ש וכו'] ומ"ש הר"ב והשבת. עיין סוף פ"ד דביצה:
[*השולק וכו' חייב. מטעם שהאור מחייב כדברי הר"ב. ומדלא קתני המבשל משמע דלרבותא קתני השולק שהוא פחות ממבשל וסייעתא למה שרצה הר"ש לפרש בפ' עשירי דתרומות מ"ח [והבאתי לשונו במ"י שם] אלא שהקשה שם מסוגיא דפרק כל הבשר וצריך לי עיון]:
[*המולח. עיין במ"ג]:
[*המקפה לתבשיל פטור. כתב הר"ב ואינו קובע למעשר כשאר מקפה יין בעלמא. דתנן במשנה ז' פ"ק]:
יכין
מלכת שלמה
1.
If he pickled, stewed, or salted [produce], he is liable [to give tithes]. If he stored [produce] in the ground [in order to warm it up] he is exempt. If he dipped it [while yet] in the field, he is exempt. If he split olives so that the bitter taste may come out of them, he is exempt. If he squeezed olives against his skin, he is exempt. If he squeezed them and put [the oil] into his hand, he is liable. One who makes a viscous liquid [from grapes or olives] in order to put it in a dish is exempt. But if to put it in an [empty] pot, he is liable for it is like a small vat.משנה ב
תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְאֵנִים לְשַׁבָּת, וְשָׁכְחוּ לְעַשְּׂרָן, לֹא יֹאכְלוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ. כַּלְכָּלַת שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַלּוֹקֵט אֶת הַכַּלְכָּלָה לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּתְעַשֵּׂר:
ברטנורה
תינוקות שטמנו תאנים. בשדה, דאי בבית, בלא שבת בית קובעת. ונקט תינוקות, לאשמועינן דיש להם מחשבה הניכרת מתוך מעשיהם:לא יאכלו למוצ״ש. דכיון שקבעתן שבת למעשר אסורים לעולם עד שיתעשרו:כלכלת שבת. כלכלה מלאה פירות שיחדה לשבת:וב״ה מחייבין. במעשר מיד אפילו קודם השבת, דכיון שיחדה לשבת הוקבעה מיד:לשלוח לחבירו. נטבל מיד ולא יאכל עראי עד שיעשר. ואפי׳ לא שלחה, לפי שכיון שיחדה לשלחה הוא מקפיד עליה כמו בכלכלת שבת. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
[*כלכלת שבת וכו'. ונשנית בפ"ד ממס' עדיות סוף משנה י']:
[*ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלוח לחברו וכו'. עיין בפ' דלקמן משנה א']:
יכין
מלכת שלמה
2.
Children who have hidden figs [in the field] for Shabbat and they forgot to tithe them, they must not be eaten after Shabbat until they have been tithed. In the case of a basket of fruits for Shabbat: Bet Shammai exempt it from tithes; But Bet Hillel makes it liable. Rabbi Judah says: even one who has gathered a basket of fruit to send as a present to his friend, must not eat of them, until they have been tithed.משנה ג
הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן, טוֹבֵל אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. אִם מָלַח וְנָתַן לְפָנָיו, חַיָּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִן הַמַּעֲטָן הַטָּהוֹר חַיָּב, וּמִן הַטָּמֵא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר:
ברטנורה
המעטן. מקום שצוברין שם הזיתים כדי שיתרככו ויהיו ראויות להוציא שמנן:טובל אחד אחד במלח. שאין קובע אלא במלח וצירוף שתים, הלכך אם מלח ונתן לפניו חייב:מן המעטן הטהור חייב. וכגון שהאדם הנוטלן טמא, שא״א לו להחזיר את המותר שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו:מן הטמא פטור. שכיון שהמעטן כולו טמא [והאדם] הנוטלן טמא הרי הוא מחזיר את הנותר:
תוסופות יום טוב
[*מן המעטן הטהור חייב. פי' הר"ב וכגון שאדם הנוטלן טמא וכו' שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו. וכשמחזירים מתערבים הטמאים עם הטהורים ומטמאין השמן. וא"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא [טימא] אלא מקום מגעו ויכול לסלקו משם כך פירש"י בפ"ד דביצה דף לה בדבור המתחיל הכי גרסינן רישא וכו' ומסיימי התוס' ויכול לסלקן מלמעלה שלא יגע באחרים ע"כ. כלומר אע"פ שמתחלה כשנטלן לא היה מדקדק ליטול מלמעלה. אבל אפשר לי לומר דרש"י ה"ק דתחלה דקדק שלא טימא אלא מקום מגעו כלומר אותן שנגע בהן ונטלן. ועוד כתבו התו' אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ. או שנתן לו חבירו]:
[*ומן הטמא פטור. מ"ש הר"ב והאדם הנוטלן טמא. הכי איתא שם בסוגי'. אבל נ"ל דלאו דוקא. רק כדי שיהא רישא וסיפא בחד גוונא דבתרווייהו האדם טמא. קאמר [בגמ' מעטן טמא] וגברא טמא וכן נ"ל מתוך פירש"י דהתם]:
מפני שהוא מחזיר את המותר. עיין מ"ש במ"ד פרק דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
שׁוֹתִים עַל הַגַּת, בֵּין עַל הַחַמִּין בֵּין עַל הַצּוֹנֵן פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק מְחַיֵּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַל הַחַמִּין חַיָּב, וְעַל הַצּוֹנֵן פָּטוּר:
ברטנורה
שותין על הגת. וכגון שהכניס שם ראשו ורובו, דליכא למגזר שמא יביא הכלי אליו וישתה חוץ לגת, דחוץ לגת הוי קבע ואסור לשתות:בין על החמין. בין שמזג היין בחמין, בין שמזגו בצונן:ר״א ב״ר צדוק מחייב. דגזר שמא יוציא מן היין חוץ לגת:על החמין חייב. שהוא קובע, לפי שאינו יכול להחזיר המותר שיקלקל היין שבגת, אבל מזג בצונן פטור שיכול להחזיר המותר. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
הַמְקַלֵּף שְׂעוֹרִים, מְקַלֵּף אַחַת אַחַת וְאוֹכֵל. וְאִם קִלֵּף וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ, חַיָּב. הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת שֶׁל חִטִּים, מְנַפֶּה מִיָּד לְיָד וְאוֹכֵל. וְאִם נִפָּה וְנָתַן לְתוֹךְ חֵיקוֹ, חַיָּב. כֻּסְבָּר שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע, יַרְקָהּ פָּטוּר. זְרָעָהּ לְיָרָק, מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַשֶּׁבֶת מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק וְזֵירִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מִתְעַשֵּׂר זֶרַע וְיָרָק אֶלָּא הַשַּׁחֲלַיִם וְהַגַּרְגִּיר בִּלְבָד:
ברטנורה
המקלף. מסיר קליפתן:מקלף אחת אחת. שעורה אחת. ודוקא כשאינו סמוך לגורן אבל אם היה סמוך לגורן אפילו קילף יותר פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר:המולל מלילות. המהבהב שבולין באור וממעכן בידו להסיר הפסולת:מנפה. להפריח המוץ:מיד ליד. מנערן מידו אחת לידו האחרת:ירקה פטור. שהזרע עיקר וירקה לא חשיב אא״כ כוון לירק:מתעשרת זרע וירק. חייב לעשר בין אכל הזרע בין אכל העלין ירק כמות שהן:השבת. כך שמה בערבי, ובלע״ז אניט״ו.וזירים. זמורות, ואפילו זרעה סתם מתעשרת זרע וירק וזירים, לפי שהשבת עושה זמורות ארוכות. אבל הכוסבר אינה מתעשרת זירים אא״כ זרעה תחלה לזירים:אינו מתעשר זרע וירק. אם זרע סתם ולא פירש:השחלים. בערבי חב אל שאר, ובלע״ז קרישון:הגרגיר. כך שמו בערבי, ובלע״ז אירוג״א. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
[*ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב. משמע אפי' אחת אחת דאי תימא דוקא בצירף ונתן לתוך ידו קשי' רישא. וכן נ"ל שהוא דעת רש"י שפי' בפ"ק דביצה דף יג ע"ב וז"ל חייב במעשר דהוה ליה קבע ע"כ. אלא שהתו' כתבו עליו דלא נהירא דבסמוך משמע שהטעם מפני שהוא גמר מלאכה הואיל והוא קולף הרבה ביחד דהיינו דגונו עכ"ל. והכי אמרי' התם למעשר אין. לשבת לא. ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה. ונ"ל דרש"י מפרש קבע ור"ל דבכך הוי גרנו. וכן נראה מלשונו בדבור המתחיל והרי גרנו וכו'. ולפ"ז תקשה קושייתנו על התוס'. ונ"ל דתנא אורחא דמלתא נקט *)דכשמצטרף נותנם לתוך ידו והרבה דנקטי התוס' לאו דוקא דבשתי' חייב והרמב"ם בפ"ג מהל' מעשר העתיק המשנה כלשונה]:
יכין
מלכת שלמה
5.
One who husks barley may husk one at a time and eat [without tithing], but if he husked and put them into his hand, he is liable [to tithe]. One who rubs [ears of] wheat may blow out [the chaff of the wheat] from hand to hand and eat, but if he blows and puts the grain in his lap he is liable. Coriander which was sown for the sake of the seed, the plant is exempt [from tithes]. If he sowed it for the sake of the plant then both the seed and the plant must be tithed. Rabbi Eliezer said: as for dill, tithe must be given from the seed and the plant, and the pods. But the sages say: only in the case of cress and eruca are both the seeds and plant tithed.משנה ו
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, תְּמָרוֹת שֶׁל תִּלְתָּן וְשֶׁל חַרְדָּל וְשֶׁל פּוֹל הַלָּבָן, חַיָּבוֹת בַּמַּעֲשֵׂר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַצָּלָף מִתְעַשֵּׂר תְּמָרוֹת וַאֲבִיּוֹנוֹת וְקַפְרָס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מִתְעַשֵּׂר אֶלָּא אֲבִיּוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן פֶּרִי:
ברטנורה
התמרות של תלתן. יש מפרשים לולבי תלתן, כעין שיש לגפנים, והן נאכלים. וי״מ כשמתחיל הגבעול לצמוח נראה במקום צמיחתו כמין גרגיר עב ונקרא תמרה כדאמרינן [סוכה לג] גבי הדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה. ובתלתן וחרדל ופול הלבן חשובין אוכל:הצלף בלע״ז קאפר״י:תמרות. לולבין שבו, ויש מפרשים הפרח: אביונות. הוא עיקר הפרי, וקפריסין הוא שומר הפרי:ר״ע וכו׳ והלכה כרבי עקיבא:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה