First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית, הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יָיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ:
ברטנורה
איזהו נשך. שהוא נושך. דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה:המרבה בפירות. המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי רבית. שהרי מתרבה ממונו. אלא דבסיפא, רבית דרבנן קמפרש שהוא דרך מקח וממכר:דינר זהב. עשרים וחמשה דינרי כסף:וכן השער. כך היו נמכרין בעיר. והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו ואע״פ שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפרקין יצא השער פוסקין, אע״פ שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר הזה לקנותם עתה במעות הללו:עמדו חטין בשלשים דינרין אמר לו תן לי חיטי. וזה מותר אם נתן לו חטין. אבל אם פסק לתת לו בהן יין, אסור, שמא יוקיר היין, הואיל ואין לו יין. ואע״פ שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין, אסור אם יין אין לו. דאי הוה ליה יין, הוי קנוי לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין. וכי אייקר ברשותיה אייקר:
תוסופות יום טוב
מפני שהוא נושך. הכי גרסינן בס"א וכן ברי"ף ורא"ש. ולא גרסי אסור מפני וכו':
המרבה בפירות. כתב הר"ב ובין בהלואת כסף. ובין בהלואת פירותהוירבית. דכתיב (ויקרא כ״ה:ל״ז) את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ואכלך במרבית [דכמו שהקדים כסף לנשך. הוי ליה להקדים אוכל למרבית] קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. גמרא. ומ"ש הר"ב שהרי ממונו מתרבה. וכן פירש"י והוא טעם למה אסרה התורה הלואת פירות כמו הלואת כסף וקאמרי דהא בפירות נמי מתרבה ממונו וכדאמרינן בעלמא שוה כסף ככסף ולא ידעתי למה הוצרכו כלל לפרש טעם במה שנאסר בתורה בפירוש. [*ולכן נראה דלא קיימי אהלואת פירות דסמיך ליה אלא אהלואת כסף. וכלומר דתרבית דקרא קאי נמי עליה. שהרי ממונו מתרבה. וכן בסוגיא אדמקשינן ומי איכא נשך בלא תרבית. מפרש רש"י מי איכא נשך שנשך את חבירו ואין ממונו. מתרבה]. ומ"ש הר"ב אלא דבסיפא רבית דרבנן קא מפרש וכו'. וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרבית שכתוב אח"כ:
וכן השער. כתב הר"ב והותר לו לתת מעות עכשיו וכו' וכפירש"י ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע"ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. כ"כ התוספות [דף ס"ב ע"ב] . אבל הקשו עליו מסוגית הגמרא ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין. ואין להאריך בזה:
ויין אין לו. כתב הר"ב דאי הוי ליה יין הוה קנוי לו מעכשיו וכו' ואע"ג דלא משך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוה ליה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. כך פירש"י בגמרא [דף ס"ג ד"ה יש לו]. ועיין עוד בפירש משנה ז'. ונראה שר"ל שיש לו מעות עכשיו. ולפיכך יש עליו מי שפרע. וכן נראה שמפרש הב"י בי"ד סימן קס"ד. ואפילו הכי כי אין לו יין אסור. אע"פ שיש לו מעות. ולא דמי ללוקח ממנו חטין וכו' דלא בעינן יש לו חטין דהתם יהיב ליה מעותיו לקנות והוי דרך זביני. והכא שאין נותן לו דמים. אלא שעושה עליו החטין בדמים כלומר שזקפן עליו במלוה והוי דרך הלואה ואסור כשאין לו יין וכ"כ רש"י בהדיא בגמרא [ד"ה ומאי לקח] דאין לו יין אסור. שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי חטין מלוה עליו. אבל גבי חטין אפילו אין לו שרי דאיסרו בא לידו. ע"כ. כלומר שנתן לו מעותיו ולא בדרך הלואה. ומעתה סברת רש"י דע"י מעות הלואה קונין במי שפרע [ועיין מ"ש במשנה ז'] היא כדעת הפוסקים. ומהם הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה [הלכה ד']. אבל השיג הראב"ד מהא דשמעינן במתניתין דרפ"ב דקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה נתנה כמו שכתבתי שם. וכתב דהכא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית. ע"כ. ור"ל שאף ע"פ שלא קנה מדין קנייה כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן יכלו רבנן למימר דקנה ושוינהו כאילו זכה בהם וקנאם. כדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה. ועיין מ"ש במשנה ז'. וגם לענין ההשגה לא מצאתי בדברי המגיד מה שתנוח דעתי עליו שיהא מספיק לקונה בדמי הלואה לא בפרק ז' ולא בפ"ה מהלכות מכירה ומכל מקום האחרונים כתבו כהרמב"ם. נראה דאפילו לסברת רש"י והרמב"ם לאו דוקא שיש לו מעות אלא דאפילו אין לו מעות עכשיו מותר כשיש לו יין. לפי שקנאו במי שפרע מכח הדמים שנתחייב לו שנתן על החטין. דלא גרע נתינת דמים שנתן לקנות בו כבר מהדמים שזקוף עליו במלוה:
יכין
מלכת שלמה
1.
What is usury (neshech) and what is increase (tarbit)? It is usury (neshech) when a man lends a sela for five dinars, or two seahs of wheat for three, because he bites (noshech) [off too much]. And what is increase? When a man increases [his gains] by [selling] produce. How is this so? [If] one bought wheat at a golden dinars [=25 silver dinars] for a kor when such was the market price, and then wheat rose to thirty [silver] dinars [per kor]. [If] he said to him, “Give me my wheat since I would sell it and buy wine with the proceeds” and the other said, “Let your wheat be reckoned with me at thirty dinars and you now have a claim on me for wine [to that value], although the creditor has no wine.משנה ב
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד. הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הוּא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לְשָׁנָה, וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, בְּסֶלַע לְחֹדֶשׁ, מֻתָּר. מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, אָסוּר:
ברטנורה
מרבין על השכר. בשכר המתנת מעות השכירות:ואין מרבין על המכר. בשכר המתנת המקח. וטעמא, משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש דהוו להו שתים עשרה סלעים אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לשלם לו שכירות עד סוף החודש, והאי דאמר ליה אם עכשיו תתן לי הרי היא שלך בעשר סלעים, אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משויה. אבל גבי מכר משמשך המקח דינו ליתן המעות. וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף זוז, הן הן דמיה, וכי מטפי עלייהו לגורן, שכר המתנת מעות הוא:מכר לו את השדה וכו׳ והוא הדין מטלטלין וכל סחורה אם מכר לו יותר משויה בשכר המתנת מעות, אסור, והוי אבק רבית מדבריהם. וכל אבק רבית אם נתן אינה יוצאה בדיינים. דאילו רבית קצוצה דאורייתא יוצאה בדיינים:
תוסופות יום טוב
מרבין על השכר. כתב הר"ב דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואף על פי דקיימא לן בקדושין [משנה ו' פרק ג'] דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום. נ"י:
מכר לו שדהו. ולא תנא חצרו כמו ברישא. דמלתא אגב אורחיה קמשמע לן שאם הגיע לידי כך למכור קרקעותיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. והדר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה:
יכין
מלכת שלמה
2.
One who lends money to his fellow may not dwell in his courtyard for free or rent it from him at a reduced rate, since that counts as usury. One may increase rent-charge [not paid in advance] but not purchase price [not paid in advance]. How so? If his fellow rented him his courtyard, and said to him, “If you pay me now the cost is 10 selas per year, but if you pay me on a monthly basis, the rent is one sela per month”, this is permitted. However, if he sold him his field, and said to him, “If you pay me now it is yours for 1,000 zuz, but if you pay me at the time of threshing it will be 1,200 zuz”, it is forbidden.משנה ג
מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ, אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ, אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים:
ברטנורה
הבא מעות וטול את שלך אסור. הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך, אסור לעשות כן. וכגון שאמר לו מוכר ללוקח לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו. לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר הפירות בתוך כך, לכשיביא זה המעות נמצא שדה זו קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו. ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו, שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו זה מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא לכי מייתית קני מעכשיו אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו:הרי היא שלו. וכגון דאמר ליה קני מעכשיו אם לא אביא לך מכאן עד שלש שנים, דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור, שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה, וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם. והפירות יהיו מונחים ביד שליש, אם יחזיר הלוה מעותיו למלוה עד שלש שנים יתן הפירות ללוה, ואם לאו יתן הפירות למלוה, שהיתה השדה קנויה לו משעת הלואה, ואותה הלואה דמי השדה היתה:
תוסופות יום טוב
הלוהו על שדהו וכו' הרי היא שלו. כתב הר"ב וכגון דאמר ליה קני מעכשיו וכו'. עיין מ"ש במ"ה פרק בתרא דבבא בתרא. ומ"ש הר"ב והפירות יהיו מונחים ביד שליש וכו' וכן ברישא. ובגמרא ארישא הוא דאיתמר. וא"ת וכיון דרישא וסיפא שוין הן מאי שנא ברישא דנקט ליה בענין האסור ובסיפא נקט ליה בענין המותר. ויש לומר דרישא מיירי בזביני הוה רבותא למנקט בגונא דאיסורא ובסיפא דבהלואה הוה רבותא למנקט בגונא דהתירא. ועוד י"ל דסיפא לא נקטה הכא אלא לאשמועינן מעשה דביתוס דמעשה רב. ומעשה שהיה בהלואה היה שהיה נותן לו כל מעותיו בתחילה ועיין [בפירוש הר"ב] במ"ג פרק בתרא דערכין:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a man sold a field, and the buyer gave him part of the price and he said to the buyer, “Pay me the rest of the price whenever you wish and then take what is yours”, this is forbidden. If a man lent another money on the security of his field and said to him, “If you do not pay me within three years it will be mine”, then it becomes his. This is what Boethus the son of Zunin used to do with the consent of the Sages.משנה ד
אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה, וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין. וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעָנֶת:
ברטנורה
אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה, הילך פירות ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק. וטעמא דמלתא, משום דקיימא לן הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא, הילכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו במעות בשער השוק ודינו ליטול חצי שכר, נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה, לפיכך אסור. אלא אם כן נותן לו שבר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, אם היה נגר או נפח, כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה:אין מושיבין תרנגולים למחצה. לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוים יותר על דמי הביצים, דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו, הוה ליה פלגא מלוה, נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו:ומזונו. מזון שהוא מוציא באפרוחים:ואין שמין עגלים וסייחין למחצה. עכשיו הם שוים כך וכך, קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר, ולמחצית הפסד אם ימותו:אבל מקבלים עגלים וסייחים. קטנים. בלא שומא שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם:שיהיו משולשים. פירוש בשיעמדו על שליש גדולן ואז יחלוקו:וחמור עד שתהא טוענת. משאוי. כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:
תוסופות יום טוב
ולא יתן לו מעות וכו' וצריכא. דאי תנא חנוני. חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טרחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. ואי תנא מעות ליקח בהן פירות ה"א התם הוא דבעי כפועל בטל משום דנפיש טרחיה אבל חנוני דלא נפיש טרחיה. אימא סגי ליה במשהו בעלמא דאפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו צריכא. גמרא:
כפועל. לשון הר"ב כפועל בטל דבגמרא תנא כפועל בטל ומ"ש של אותה מלאכה וכו' ולעשות מלאכה קלה כפי' רש"י. והקשו בתוספות דהא אמרן דלהכי איצטריך למיתני מעות משום דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. והלא למה שהיא כבדה נוטל יותר אמאי סלקא דעתך דלא תסגי כפועל בטל. ופירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי. ופליגי ב"י וח"ש בפירוש דבריהם שהב"י סימן קע"ז מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה. בין שניתנים לו מלאכה כבדה שיעורו שוה. ע"כ. וחכמת שלמה הסכים פירוש דבריהם כמ"ש הטור רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק. אפילו היה לו מלאכה מרובה ע"כ. ואני מצאתי בתוספות פ"ד דבכורות דף כ"ט לענין נוטל שכר לדון וכו' שכתבו וז"ל כפועל בטל של אותה מלאכה וכו' שנותנין לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה דהשתא אינו נוטל שכר על זו המלאכה שעושה. ע"כ. וזה מסכים כפירש הב"י. ומה שהקשה החכמת שלמה מהסוגיא אין כאן מקומו להאריך. וכתבתי בזה בספר מעדני מלך. המקום יהא בעזרי להשלימו ולהוציאו לאורה. ומ"מ לעיל בספ"ב לענין השבת אבדה הפירוש כמ"ש הר"ב שם. ונותן לו שכרו שעל ההשבה. וכתבתי מילתא בטעמא בשם הטור. אבל הכא באבק רבית הקלו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כרבית. כ"כ הרא"ש:
אין מושיבין תרנגולים. איצטריך לאשמועינן דיהיב ליה מזונות דאפרוחים אע"פ שהוא דבר מועט ולא תימא דבמזונות דאפרוחים לא קפדי אנשי [ועיין במ"ט בדבור וכן היה הלל וכו']. והיינו טעמא שהקדימו רש"י והר"ב ופירשו מזונו שלא במקומו השנוי במשנה:
ואין שמין וכו'. משום סיפא דאבל מקבלין וכו' תני ליה:
אלא א"כ נותן לו שכר עמלו. פירש הרמב"ם בשכר עמלו דהיינו כפועל בטל [*וכן הר"ב נקט לעיל עמלו על שכרו כפועל. וכן פירש"י שם] וז"ל התוספות הכא לא שייך למתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילם ולהשקותם אלא רגע אחד ביום. אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באמונתו:
אבל מקבלין עגלים וסייחים. כתב הר"ב בלא שומא וקמ"ל דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות. ולא הוי עסקא כיון דבתחילה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדל ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו. ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין. וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא. תוספות. וכתב נ"י וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו באחריותו:
וסייחין. בני אתונות. ועיין במ"ג פ"ה דב"ב ומ"ש שם:
[*עד שיהו משולשין. פירש הר"ב כשיעמדו על שליש גדולן שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו. ואמרינן נמי מותר שליש בשכרך [*לקמן דף ס"ט]. רש"י פרק הדר (עירובין דף ס"ג)]:
וחמיר עד שתהא טוענת. כן מצינו בכמה מקומות ששונה חמור והכונה לנקבה. בפרק דלקמן מ"ג ובפ"ה מ"ג דב"ב. ור"פ בתרא דע"ז. ובפ"ק דבכורות מ"ב. וגם בכתוב נאמר פטר חמור ובסוף שמואל ב' י"ט אחבשה לי החמור וארכוב עליה פירש הרד"ק אתון היתה. וחמור כולל זכר ונקבה:
יכין
מלכת שלמה
4.
One may not set up a shopkeeper on the condition of receiving half the profit, or give him the money to buy produce on the condition of receiving half the profit, unless he pays him his wage as a laborer. One may not set out his hens [for another to raise them and hatch their eggs] in order to share the profits, nor evaluate calves or foals [and give them to his fellow to raise] in order to share the profit, unless he pays him a wage for his labor and cost of the food. But one may receive the care of calves and foals in return for half the profits, and rear them until they reach a third of their growth, and donkeys until they can carry a burden.משנה ה
שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד, חוֹלְקִין, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדֵּלוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ. וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית:
ברטנורה
שמין פרה. גדולה, וחמור גדול. שראויין למלאכה, ומלאכתן כולה למקבל:למחצה. לחלוק שבח שישביחו, בדמים ובולדות:לחלוק את הולדות מיד. כשתבוא שעת חלוקתן, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמישים יום:שמין עגל עם אמו. ואין צריך ליתן עמל ומזון לעגל אלא לאם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:ומפרין על שדהו. לשון פרה ורבה. ואית דגרסי ומפריז, בזיי״ן. לשון פרזות תשב ירושלים (זכריה ב׳:ח׳). כלומר מרחיב על שדהו. והוא שיאמר לו [חוכר למחכיר] אתה רגיל ליקח בחבירות שדך עשרה כורין לשנה, הלויני מאתים זוז שאוכל להוציא לזבל שדה זו ולזרעה ולחרשה ואני מעלה לך בחכירותה י״ב כורים לשנה ואחזיר לך מעותיך, זה מותר, דהוי כאילו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת שחכירותה יפה מחכירות שדה רעה:
תוסופות יום טוב
רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו. כתב הר"ב וא"צ ליתן שכר עמל ומזון לעגל. דאיכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקיר להו. גמרא ד' ס"ח. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. עיין בפ"ח דעירובין [משנה ז']:
יכין
מלכת שלמה
5.
One may evaluate cows and donkeys and anything that works and eats [and give them to one’s fellow to raise] in order to share the profit. Where the custom is to share the offspring immediately at birth, they do so; and where the custom is to first rear them [and then give them over to the owner], they do so. Rabban Shimon ben Gamaliel says: “One may evaluate a calf with its mother, and a foal with its mother [and give them to one’s fellow to raise in order to share the profit.] A tenant may offer increased rent in exchange for a loan to improve his field, without fearing that this is usury.משנה ו
אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:
ברטנורה
אין מקבלין צאן ברזל. כל אחריות הנכסים על המקבל, ושם אותם עליו במעות, וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר. ואע״ג דמשנה יתירה היא, דהא תנא ליה לעיל אין מושיבים חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד, וכל שכן הכא דקבל כל האחריות עליו. נקט ליה משום סיפא. אבל מקבלים צאן ברזל מן הנכרים:מדעת הנכרי. כגון ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך בדרך שאתה מעלה לו. אם העמידו אצל נכרי, אע״פ שישראל נותנם לו במצות הנכרי, מותר. ואם לא העמידו אצל נכרי, אסור. דהוא ניהו דקא מוזיף ליה בריבית:
תוסופות יום טוב
אין מקבלין צאן ברזל וכו'. פירש הר"ב כל אחריות הנכסים על המקבל וכו' ונקראים צאן ברזל מהטעם שפירש ברפ"ז דיבמות. ומ"ש ואע"ג דמשנה יתירה היא וכו' נקט לה משום סיפא. אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם כ"כ רש"י. ונ"י פירש דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל. ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה:
מדעת העכו"ם. כתב הר"ב כגון ישראל שלוה מעות מהעכו"ם וכו' מצאו ישראל כו' ואני אעלה לך וכו'. אף ע"פ שישראל נותנן לו במצות העכו"ם מותר. ופרכינן בגמרא דהא אין שליחות לעכו"ם. מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ולכל התורה כולה ילפינן לה [עיין ברפ"ב דקדושין] ומסקינן כגון שנטל העכו"ם ביד וקבלו מן הראשון וקמשמע לן דלא תימא העכו"ם גופיה כי עביד אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. וכתבו התוספות [ד"ה מצאו] דמשום הכי תני. שאמר ליה ואני אעלה לך. [משום העמידו דסיפא לאשמועינן] שזה ג"כ מותר שיקבלם הישראל:
אבל לא מדעת ישראל. כגון עכו"ם שלוה מישראל ברבית ובקש לחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם הטמינו אצל ישראל אסור. הכי מסיים ברייתא דלעיל. ולרש"י ורבינו חננאל טעמא דאסור משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מדרבנן ורבינו תם [ד"ה כגון] מעמיד הסיפא כמו הרישא. בנטל ונתן ביד:
יכין
מלכת שלמה
6.
One may not accept a flock from an Israelite on “iron terms” [that the one who tends the flock shares the profits from the flock and accepts full responsibility for their value]. But one may accept a flock from a gentile on “iron terms” and money may be borrowed from them and one may lend them money. The same is true with a resident alien. An Israelite may lend the money of a gentile with the knowledge [and consent] of the gentile but not with the knowledge of an Israelite.משנה ז
אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר. (יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה). הָיָה הוּא תְחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ בַכִּבְשָׁן. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶּן לִי מְעוֹתָי:
ברטנורה
היה הוא תחלה לקוצרים. ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער:פוסק עמו. באיזה שער שירצה. דכיון דיש לו אין כאן רבית, דמעכשיו אותו גדיש קנוי לו. ואע״ג דלא משך, כיון דכי אין לו נמי לא הוה אלא אבק רבית דרבנן, כי יש לו לא גזור:על העביט. כלי גדול שצוברים בו את הענבים לפני דריכה והם מתחממים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי מעטן:על הבצים של יוצר. אם הכניס עפר ועשאו בצים לעשות מהן קדרות, פוסק עמו על הקדירות באיזה שעי שירצה, ואע״פ שלא יצא השער:ועל הסיד. פוסק עמו באיזה שער שירצה משישקענו בכבשן העצים והאבנים לשרוף ולעשות מהן סיד:וחכמים מתירין. איכא בין חכמים לת״ק, דת״ק כל ימות השנה קאמר. ופליג עליה רבי יוסי ואמר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהיה לו למוכר זבל באשפות. וחכמים מתירין דוקא בימות החמה, שאע״פ שאין לו, יש לאחרים, שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונשוף בימות הגשמים. אבל בימות הגשמים לא. והלכה כחכמים:כשער הגבוה. אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו, תתן לי בשעור הזול. גבוה, היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים בדמים מועטים:תן לי כזה או תן לי מעותי. שהרי לא משך ויכול לחזור בו, ואפילו מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעותיו על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, ובתוך כך נשתנה השער, סתם דעתיה דאינש אתרעא זילא פסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אין פוסקין. אין נותנין מעות לישראל חבירו ע"מ ליתן לו בהם פירות לסך כך. לזמן פלוני. דכיון שלא יצא השער בכמה נמכרים. שמא יתיקרו כשיצא שער שלהם. נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו. שיתן לו פירות. כפי מה שפסקו בזול. נ"י:
יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. [עיין לקמן בדבור ופוסק וכו'] בגמרא דף ס"ג ע"ב דאמר ליה שקיל לטיבותך ושדיא אחיזרי. מאי אהנית לי. אי הוה לי זוזי בידי הוי מזביננא בהיני ושילי. והתוספות דף ס"ב כתבו וזה לשונם. אע"פ שאין לזה יש לזה. אע"ג דלא משך אין זה רבית. כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח. ע"כ. נראה שדעתם שאין להוציא מידי איסור רבית אלא אם כן שנוכל לומר שהיו קנוים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקור. דליכא למימר ד[דוקא]. לענין איסור רבית סגי. שהרי כתבו הוה קאי במי שפרע. משמע דדינא הכי בקנייה דעלמא. וזהו כדעת רש"י שכתבתי בריש פרקין. ומסתייע לדברי המגיד בר"פ כ"ב מהלכות מכירה. שעל שכתב הרמב"ם הפוסק על השער וחוזר בו מקבל מי שפרע כתב דמפרקין יצא לו כן. והכ"מ דחה זה לפי שאינה שנויה אלא לענין רבית ומנלן ללמוד משם לענין קיום המקח. ובספרו ב"י ח"מ סימן רי"א כתב. שאע"פ שיש ללמוד כן מהתוספתא לענין קנייה דעלמא. מכל מקום אין ראיה. ע"כ. וזה כסברת הראב"ד דלעיל בדבור ויין אין לו. דסבירא ליה דהכא לא מטעם קנין התירו אלא מטעם שיש ביד החכמים להקל בדבר שמדבריהם. ורבית דע"י מקח וממכר מדבריהם הוא אבל כיון שגם דעת התוספות ורש"י בטעם שריותא דהכא לפי שנקנה לו לענין מי שפרע. ולא הביאו ראיה לזה. וכמו שכתבתי לעיל. שמע מינה דממקומו דהכא הוא מוכרע. ולכך לא הוי ליה להכ"מ לדחות דברי המגיד בפירוש דעת הרמב"ם:
היה הוא תחלה לקוצרים וכו'. כתב הר"ב ואע"ג דלא משך וכו'. כי יש לו. לא גזור. וכ"כ רש"י. וכלומר הואיל ולענין מי שפרע מיהא קנה. וכמ"ש לעיל בדבור ויין אין לו:
ופוסק עמו [כשער הגבוה]. ארישא קאי יצא השער פוסקין ואע"פ שיש נוסחא דלא גריס לאותה בבא כמ"ש התוספות דף ס"ב מ"מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו. וכן מבואר בל' הרמב"ם פ"ט מהלכות מלוה ובל' הטור סימן קע"ה דארישא קאי. ורש"י והר"ב כתבו בריש פרקין דתנן יצא השער וכו'. ש"מ דגרסינן לה במשנה:
תן לי כזה. כתב הר"ב כשער הזול. ואע"פ שאין לו. וגם מתחלה כשנתן לו המעות לא התנה לא הוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה כמ"ש שם אבל הכא בתורת מקח נותן לו. וכ"כ התוספות [ד' ע"ד ד"ה יכול]:
יכין
מלכת שלמה
7.
One may not set a price for produce before its market-price is known. After its market-price is known, one may set a price, for even though this one does not have [the produce] another does have it. If he was the first to harvest his crop, he may set a price with his fellow over grain stacked in a heap, or over grapes in their harvesting basket, or over olives in a vat, or over the clay-balls of the potter, or over lime as soon as the limestone is sunk in the kiln. One may set a price for manure at any time of the year. Rabbi Yose says: “One may not set a price over manure unless the seller has manure on the dungheap.” But the Sages permit it. One may set the price at the cheapest rate [that will be at the time of delivery]. Rabbi Judah says: “Even if he didn’t set the price at the cheapest rate he may say, “Give me at the such a price or give me back my money.”משנה ח
מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ, נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ:
ברטנורה
חטין בחטין לזרע. סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא בשרוצה לזרעו. וטעמו, דבאתרא דאריס הוא שנותן הזרע, אם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית, וכשלוה האריס מבעל הבית וזורע ובשיוקירו חטין יתן חטין, אין זו הלואה, אלא הרי הוא ביורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק שיגיע לאריס והאריס יטול השאר שכר טרחו, יעל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין בשיעור הזרע, ואין כאן רבית:שהיה רבן גמליאל. כלומר, לכך הוצרך לשנות משנה זו, לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר שאם הוזלו נוטל כשער הזול, ואשמעינן מתניתין לא שהלכה בן אלא שרצה להחמיר על עצמו:
תוסופות יום טוב
ביוקר והוזלו או בזול והוקרו נוטל מהן כשער הזול. שאם היו ביוקר והסאה עומדת בשני סלעים. והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה. אע"פ שבשעה שנתן. היה נותן לו מה ששוה שני סלעים ואם היה בזול כשנתן ועמד סאה בסלע. ואח"כ עמד סאה בשני סלעים לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו. לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד. והר"ב שהעתיק שאם הוזלו נוטל וכו' וכן בפרש"י בבא הראשונה נקטי אבל בזול והוקרו הוה רבותא טפי. דהשתא מקבל חטין מועטין ממה שנתן. ובנ"י העתיק שאם הוקרו:
יכין
מלכת שלמה
8.
[A landowner] may lend his tenants wheat to be repaid in wheat, if it is for planting but not if it is for food. For Rabban Gamaliel used to lend his tenants wheat to be repaid in wheat when it was for planting. And if he lent it when the price was high and it afterward fell, or when it was low and it afterward rose, he used to take wheat back at the lower rate, not because such was the rule but because he wanted to be strict upon himself.משנה ט
לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַלְוֵינִי כוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ לַגֹּרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ, הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ. וְהִלֵּל אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים, שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית:
ברטנורה
הלויני עד שיבוא בני. דכיון שיש לו, שפיר דמי. דלא גזור רבנן אלא בשאין לו. ואפילו אין לו אלא סאה אחת, לווה עליה כמה כורין, דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה, שהרי אינה קנויה למלוה וביד הלוה למכרה ולאכלה, ובשלוה בל אחת ואחת לוה בהיתר:וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה. ואין הלכה בהלל. אלא הלכה כחכמים שאומרים לוין סתם ופורעין סתם:
תוסופות יום טוב
ואני אתן לך לגורן. דחיישינן שמא תתיקר אע"פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספות. ולהרמב"ם פירוש אחר:
הלויני עד שיבא בני. כתב הר"ב דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. דסאה בסאה דרבנן הוא. ולאו נשך דאורייתא. רש"י. ומ"ש הר"ב ואפילו אין לו אלא סאה אחת וכו' דכל חדא וחדא וכו'. וביד הלוה למכרה ולאכלה. מסיים רש"י ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק [כלומר על פירות אחרים ולא בעי למימר שיצא השער. דכשיצא השער אפילו אין לו מותר. נ"י]. וזו פנויה ללות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה. ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה ישלם חטין. ה"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת. ע"כ. והמגיד כתב [פ"י מהמ"ו ה"ב] וז"ל. הטעם שאנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו ונמצא לו שתים. ואח"כ לוה שתים כנגד שתים. וכן לעולם. ע"כ. והכא סאה בסאה התירו כן. אבל בריש פרקין. ביין אין לו. דהא יש לו שרי. כתב הרמב"ם אם יש לו חיטין [*בברייתא נשנה כך גם על חטין. והיינו נמי פירוש התוספות שכתבתי שם בדבור המתחיל וכן השער וכו'] כשיעור מעותיו פירש המגיד [שם הלכה ו'] שאין המוכר כלוה:
וכן היה הלל אומר וכו'. משום דשמעינהו לרבנן בסאה בסאה ביש לו. וככר בככר אפילו באין לו. (פליג עלייהו בתרתי) וטעמא דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק. דאע"פ שאין לזה יש לזה. א"נ משום דלא קפדי שכנים בהא מילתא. ואתא למפליג עלייהו בתרתי. ויש אומרי' דרבנן לא שרו כשלא יצא השער אלא כשיש לו. ולא שנא סאה בסאה או ככר בככר. והלל שאמר לא תלוה אשה ככר. לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרו בככר טפי מבסאה אלא הלל לישנא דרבותא נקט דאפילו לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו. ואיהו לא איירי על הלויני כור חיטין עד שיבא בני וכו'. אלא תנא הוא דתני על מלתא דת"ק בכור חיטין והלל אוסר. שכן היה הלל אומר לא תלוה וכו'. ב"י סימן קס"ב:
יכין
מלכת שלמה
9.
One should not say to his fellow, “Lend me a kor of wheat and I will repay you at the threshing time”, but he may say, “Lend it to me until my son comes”, or “until I find my key”. But Hillel used to forbid this. Moreover Hillel used to say, “A woman may not lend a loaf of bread to her neighbor unless she determines its value in money, lest wheat should rise in price and they are found to be engaging in usury.”משנה י
אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מְעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ, דַּע כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי:
ברטנורה
נכש עמי. היום ואנכש עמך למחר. ניכוש הוא עקירת העשבים הרעים הגדלים בתבואה:עדור. חפור:לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך. פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר:כל ימי גריד אחד. ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו. וכן כל ימי רביעה אחד. ומותר לומר עדור עמי יום זה של גריד. ואני אעדור עמך יום אחר של גריד. וכן ברביעה:גריד. ימות החמה:רביעה. ימות הגשמים:ואני אחרוש עמך ברביעה. שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות:
תוסופות יום טוב
ולא יאמר לו נכש עמי. כתב הר"ב פעמים וכו' ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו. רש"י:
גריד. כתב הר"ב ימות החמה. וז"ל רש"י. גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין:
רביעה. כתב הר"ב ימות הגשמים. והטעם פירש ברפ"ח דפאה. ובמשנה ו' פ"ט דשביעית:
לא יאמר לו חרוש עמי בגריד וכו'. כתב הר"ב שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות. וז"ל הרמב"ם הקרקע בימות החמה קל לחפור לתקן למעוט הטנוף. ואורך היום:
יש רבית מוקדמת וכו'. ל' הרמב"ם מה שאמר ר"ג ור"ש הכל הלכה. אבל צריך שתדע הדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד. ע"כ. וכלומר שאין בהם איסור דאורייתא. אבל הוא רבית דרבנן. וכן כתב בחבורו [בפ"ה מהמ"ו הל' י"א] שאם עבר ועשה כן. הרי זה אבק רבית:
לא יאמר לו דע כי בא איש וכו'. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו שבא איש פלוני וכו'. וכל לא יאמר דמתניתין בלוה הם אמורים. ואיירי שמבשרו בכך והיינו דתנן דע. וטעמא כדתניא ר' שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בתבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום. ת"ל (דברים כ"ג) כל דבר אשר ישך. אפילו דבור אסור. אבל הטור סימן ק"ס כתב וז"ל ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני וכו'. ונראה שגירסתו היתה דע אם וכו' ומפרש מלת דע כלומר שיחקור וידע להודיע לו אם בא וכו'. וגם גרסת הרמב"ם הוא דע אם בא וכו'. ומפרש על המלוה. שכ"כ בפ"ה מה"מ [הי"ב] . המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא וכו'. כלומר שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי. ע"כ. והקשה ב"י וכי זה רבית דברים והרי ממון מחסרו. ותירץ דר"ש תרתי קאמר. חדא. דיש רבית דברים. כלומר שלא יקדים לו שלום או דברי כבוד יותר ממה שהיה עושה קודם שהלוהו: ותו קאמר דלא יאמר לו דע אם בא וכו'. דסלקא דעתך אמינא כיון שאינו מהנה למלוה כלל וגם לא התנה כן מעיקרא שרי. קמ"ל. ע"כ. ושוב מצאתי בנוסח משנה שבירושלמי דגרס דע אם בא:
יכין
מלכת שלמה
10.
One may say to his fellow, “Help me weed and I will help you weed” or “Help me hoe and I will help you hoe.” But one may not say, “Help me weed and I will help you hoe”, or “Help me hoe and I will help you weed”. All days of the dry season are accounted alike, and all days of the rainy season are accounted alike. One may not say to another, “Help me plow in the dry season and I will help you plow in the rainy season.” Rabban Gamaliel says: “There is interest that is paid in advance and interest that is paid afterward. How is this so? If a one intended to borrow from another and made him a present and said, “This is so that you will lend to me”, this is interest that is paid in advance. If one borrowed from another and repaid it to him, and then sent a present and said, “This is for your money of which you have not had use while it was with me”, this is interest that is paid afterward. Rabbi Shimon says: “There is interest paid in words: one may not say to his creditor, “Know that such and such a person has come form such and such a place.”משנה יא
וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כה), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ (שם), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כב), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט):
ברטנורה
עוברים משום לא תתן וכו׳ מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום בל תשיך, שהוא לשון מפעיל לאחרים, לא תגרום שאחיך ישוך, ועובר על ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים עוברים על לא תשימון עליו נשך בלבד:
תוסופות יום טוב
המלוה. כתב הר"ב עובר בכולן. גמרא. ופירש רש"י בכל הני דחשיב במתניתין דהוא נותן בנשך בשעת הלואה. והוא לוקח בשעת פרעון. והוה לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי. ונותן מכשול. לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה. ע"כ. ומ"ש והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. דחיקא מלתא לפרושי הכי דהא משמע דלעולם עובר. ולדבריו אינו עובר אלא כשדוחקו. והמגיד בפ"ד מהלכות מלוה פירש שלאו זה כולל כל שדרך הנושים לעשות והוא שאין מלוין ממונם בחנם. וכשמגיע זמן פרעון רוצים מעותיהם ונוגשים בחזקה. ועל שניהם הזהירה התורה. ובודאי שלא אסרה [הנגישה] בלוה עשיר אלא בעני. אבל הרבית נאסר בכל. ע"כ. [*וכן יש לפרש ל' רש"י שכן רגילות שכשתובעו דוחקו].
והלוה. כתב הר"ב משום בל תשיך לא תשיך לאחיך:
והערב והעדים. כתב הר"ב על לא תשימון בלבד. גמ'. וכתבו התוס' זמנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא ליה. אבל לפני עור זמנין דלא עברי. כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי וכו':
אף הסופר. פירש הרמב"ם משום לא תשימון. ע"כ. ונ"ל דה"ה בלפני עור כשלא הלוהו בלא שטר:
לא תתן. את כספך לא תתן לו בנשך:
יכין
מלכת שלמה