First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה, מָכַר אֶת הַתֹּרֶן וְאֶת הַנֵּס וְאֶת הָעוֹגִין וְאֶת כָּל הַמַּנְהִיגִין אוֹתָהּ, אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים, וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין, וְלֹא אֶת הָאַנְתִּיקִי. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. מָכַר אֶת הַקָּרוֹן, לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. מָכַר אֶת הַצֶּמֶד, לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר. מָכַר אֶת הַבָּקָר, לֹא מָכַר אֶת הַצֶּמֶד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי צִמְדְּךָ בְּמָאתַיִם זוּז, הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִם זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַדָּמִים רְאָיָה:
ברטנורה
המוכר את הספינה. סתם:מכר את התורן. עץ גבוה שתולין עליו את הנס. והנס הוא כמין וילון שתולין בתורן לנגד הרוח:עוגין. ברזל שקושרין אותו בחבל וזורקין אותו בעומק המים לעכב ולעגן הספינה:מנהיגים. אלו המשוטות שבהם מוליכין הספינה למקום שרוצים:מרצופין. אמתחות שנותנים בהם הסחורה. אנתיקי. הפרקמטיא שבתוך הספינה. וכל הני דחשיב הכא דבמכר לא מכר, אם נתן והקדיש את הספינה לא הוו הנך בכלל המתנה וההקדש. ולא דמי לבור ודות וגת דפרקין דלעיל דכולהו מקרקעי נינהו ובטלי לגבי שדה לענין הקדש ומתנה, אבל הנך לא בטלי כלל:פרדות. בהמות המושכות את הקרון. והוא שאין אדוקים בו בשעת המכירה. ואית דמפרשי. פרדות. עצים הנפרדים מן העגלה שמושכים את העגלה בהם. והוא שלא יהיו קשורים בה בשעת המכירה:צמד. הוא העול שצומד ומחבר את השוורים יחד:אין הדמים ראיה. והא דאמר דשתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח, הני מילי בכדי שהדעת טועה, דסבור הלוקח ששוה כך, והוי מקח טעות, אבל בכדי שאין הדעת טועה, כגון דקנה צמד ששוה זוז. במאתים, אמרינן במתנה נתנם לו ואין כאן בטול מקח. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
התורן. פירש הר"ב עץ גבוה וכו' וכן הוא אומר (יחזקאל כ"ז ה') ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך. גמרא:
הנס. פירש הר"ב כמין וילון וכו'. וכי הוא אומר (יחזקאל שם) שש ברקמה ממצרים היה מפרשך להיות לך לנס. גמרא:
עוגין. פירש הר"ב ברזל שקושרים וכו' וכן הוא אומר [רות א יג] הלהן תעגנה. גמרא:
מנהיגים. פירש הר"ב המשוטות וכו'. וכן הוא אומר [יחזקאל כז ו] אלונים מבשן עשו משוטיך. ואיבעית אימא מהכא וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט [שם כ"ז כ"ט] [גמרא]:
אבל לא מכר וכו'. כתב הר"ב דהוא הדין נמי אם נתן והקדיש וכו'. ולא דמו לבור וכו' דכולהו מקרקעי נינהו ובטלי אגב שדה וכ"כ הרשב"ם. ומלשונם זה יראה לכאורה דאפילו לעיל נמי לא הוו בכלל מתנה והקדש. אלא החשוב כקרקע. לאפוקי פירות תלושים. וכ"ש מטלטלים. דלא. אף על פי שכשאמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור וז"ל הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות מכירה כללו של דבר הניתן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה. וכתב המגיד דדוקא מחובר נקט. ע"כ. אלא שמלשון הרשב"ם בפרק דלעיל והביאו המגיד מוכח בהדיא דסבירא ליה דתבואה תלושה והיא צריכה לקרקע דהוי בכלל מתנה והקדש. וכתב המגיד שהרמב"ן הכריע כדבריו. ומ"מ אני תמה על מהר"ר ואלק כ ה ן שעל הש"ע סימן רט"ו שהעתיק דברי הרמב"ם כלשונו. קנה כל המחובר. כתב הוא עליו לשון הרשב"ם דפרק דלעיל [דף ע"א] ודשמעינן מינה דפירות התלושים וצריכי לקרקע. הם נתונים ומוקדשים. ושזו היא כוונת הש"ע ג"כ. ומבואר הוא שאין זו כוונתו כיון שהעתיק לשון הרמב"ם. גם מה שכתב דכל מה שאמרו דכשאומר כל מה שבתוכו מכור לך דבכללו הוא. מכל שכן דהוא בכלל מתנה. ע"כ. מדברי המגיד מבואר שאין דעת הרשב"ם שתהא בכלל מתנה אלא המחוברים. או צריכים לקרקע. כגון תבואה תלושה. ע"ש. וראיתי לנ"י שכתב בהדיא דאף המטלטלין בכלל. וראייתו מדתנן בפרקין לקמן מ"ג מכר בור מכר מימיו ואמרינן בגמרא דמתניתין יחידאה היא. ורבנן פליגי וסברי להו לא מכר מימיו. ופסק הרי"ף והרמב"ם כחכמים. כמו שכתב שם גם כן הר"ב. ואפילו הכי תנן בפרק ג' דמעילה משנה ו'. הקדיש בור בלא מים. מועלין בה ובמה שבתוכה. ומים מטלטלי נינהו. עכ"ד כאן ובפרק (דלקמן). [צ"ל דלעיל] ועל הרשב"ם זו אינה תשובה לפי שהוא פוסק [לקמן דע"ט] כסתם מתניתין דמכר מימיו. ואע"ג דבגמרא אמרו יחידאה היא. לא לומר דלית הלכתא היא. עיין שם. וכיון דבמכר נמי מכר. הלכך בהקדש נמי הקדיש. אבל תמיה לי על דברי הרמב"ם שפוסק במכירה דלא מכר ובהקדש פוסק דהקדיש בפרק ה' מהלכות מעילה. ואע"פ שלא הזכיר שם דין הבור מפורש. מ"מ כתב דין אשפה מלאה זבל. והוא הדין לבור שנשנו במשנה דמעילה בהדדי. ושוים הם בענינם. ולפי פסק זה שמעינן דסבר ליה דמטלטלין שאינם בכלל מכר. אפילו הכי הם בכלל הקדש. והכי משמע במשנתינו שדין מתנה והקדש שוים. והיאך כתב במתנה כל המחובר דמשמע ולא מטלטלין. ואפילו פירות תלושין אינן במשמע כדברי המגיד. ולומר שזו היא שהכריח למהר"ר ואלק לכתוב על לשון הרמב"ם כל המחובר דסבר ליה אפילו מטלטלים. זה אינו במשמע דבריו והיה זה קצור במקום שהיה ליה להאריך ולבאר. ומסתברא שהרמב"ם מחמיר בהקדש יותר מבמתנה:
אבל לא מכר את העבדים. שיש לו לבעל הספינה להנהיגם ולשמור פרקמטיא שלו בתוכה. הרשב"ם. ומלתא דפשיטא היא אלא דאתא לאשמועינן דבזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה שמכורים. נ"י:
ולא את האנתיקי. משום סיפא דקתני בזמן שאמר לו וכו' נקט לה. אבל משום רישא לא איצטריך. דכיון דאשמועינן דמרצופים דכל שעה נשארים בספינה עצמה לא מכר כ"ש סחורה עצמה. תוספות [ד"ה המוכר] ונימוקי יוסף:
מכר את הקרון וכו'. ואפילו איכא דמים יתירים מודה רבי יהודה משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראים בשם אחד. נ"י:
מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. בכאן לא פירש הר"ב והוא שאין אדוקים משום דבגמרא לא מתנייא אלא ברישא והטור כתב בהדיא דהכא בסיפא אפילו אדוקים לא. וכתב מהר"ר ואלק כהן דטעמא דעל פרדות יכולין לרכוב ולבא למקום חפצו בלא הקרון מה שאין כן בעגלה בלא פרדות. והרי הן קשורין יחד:
מכר את הצמד וכו'. מפרש בגמרא דאיירי באתרא דקרי ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר. ואיכא נמי דקרי לבקר צמדא. דאי באתרא דליכא דקרי לבקר צמדא. פשיטא צמדא זבין ליה. בקר לא זבין ליה. ואי דקרי כולהו נמי לבקר צמדא. כולהו זבין ליה [ופירש הרשב"ם] דבכי האי ודאי הדמים מודיעים. ועליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו. ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל:
לא מכר את הבקר. פירש הרשב"ם ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה. ור"י הלוי פירש דהכא נמי דווקא כשאין אדוקים. אבל באדוקים מכורים. והכי מסתברא. טור סימן ר"ך:
לא מכר את הצמד וכו'. דברי הכל היא אלא דפליגי רבי יהודה ורבנן בפירוש דהך מילתא. דלרבי יהודה זמנין מכר זמנין לא מכר. ולרבנן לעולם לא מכר. הרשב"ם. וכלומר דלא תקשה חכמים היינו ת"ק. ונ"י כתב מכר את הצמד וכו' והשתא איירי חכמים כשמכר בלא דמים בדשיימו בי תלתא וכו' ופליגי נמי בסיפא כגון שנתן דמים יתירים וכו':
אין הדמים ראיה. כתב הר"ב והא דאמר שתות קנה וכו' הני מילי בכדי שהדעת טועה וכו' אבל בכדי שאין הדעת טועה כגון צמד וכו'. שהדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז. מה שאין כן ס"ת בהמה ומרגליות דסברי חכמים במשנה ט' פרק ד' דבבא מציעא דיש להן אונאה וממילא דה"ה דהוי נמי בטול מקח. משום דהויין דברים שהדעת טועה בהן. נ"י:
יכין
מלכת שלמה
, א' כנגד הרווח שבין הב', ושיהיו בין אילן לאילן לא פחות מד' ולא יותר מט"ז אמה, ושאין מפסיק ביניהן בור או אמת המים או ר"ה, והיו כולן בתוך שדהו, ולקחן ביחד, ואם חסר א' מאלו אין לו קרקע:1.
If a man sold a ship, he has also sold the mast, the sail, the anchor, and all the means of steering it. But he has not sold the slaves, the packing-bags, or the lading. But if he had said, “It and all that is in it”, all these are sold also. If a man sold a wagon, he has not sold the mules, and if he sold the mules, he has not sold the wagon. If he sold the yoke, he has not sold the oxen, and if he sold the oxen, he has not sold the yoke. Rabbi Judah says: “The price tells all. How is this so? If one said to him, “Sell me your yoke for 200 zuz, it is known that no yoke costs 200 zuz.” But the sages say: “The price is not proof.”משנה ב
הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, לֹא מָכַר כֵּלָיו. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מָכַר כֵּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פְּעָמִים מְכוּרִין וּפְעָמִים אֵינָן מְכוּרִין. כֵּיצַד, הָיָה חֲמוֹר לְפָנָיו וְכֵלָיו עָלָיו, וְאָמַר לוֹ מְכוֹר לִי חֲמוֹרְךָ זֶה, הֲרֵי כֵלָיו מְכוּרִין. חֲמוֹרְךָ הוּא, אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין:
ברטנורה
לא מכר את כליו. בכלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת, כולי עלמא לא פליגי דקנה אפילו אינם עליו בשעת מכירה. כי פליגי, בכלים של משאוי, כגון שק ודיסקיא, ת״ק סבר לא מכר הכלים של משאוי שעליו, ונחום המדי סבר מכר הכלים של משאוי שעליו. והלכה כתנא קמא ולא קנה הכלים של משאוי ואפילו היו עליו בשעת מכירה:חמורך זה. משמע כמות שהוא עם כליו:חמורך הוא. הוי כשואל לו חמורך הוא, מכור אותו לי. והוי כמוכר חמור סתם, ואין כליו מכורים ואפילו הן עליו בשעת מכירה. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
לא מכר את כליו. כתב הר"ב בכלים העשויים לרכיבה וכו' כ"ע לא פליגי דקנה ואפילו אינם עליו. *) דתכשיטי חמור הוו וקני להו היכא דאיתנהו. תוספות: ומ"ש הר"ב כי פליגי בכלים של משאוי כו'. גמרא. וקסבר תנא קמא חמור לרכיבה קאי ולא למשאוי [קאי]. ואיבעיא להו אי בעודן עליו מחלוקת או דילמא ס"ל כשאין עודן עליו מחלוקת ולא אפשיטא. הרי"ף והרא"ש. והיינו שהר"ב לא פירש בתחלה היאך מיירי. ולסוף פסק דלא קנה ואפילו היו עליו וכו' אבל הוא מטעם ספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה הוא. והרמב"ם סתם ג"כ בפירושו. ובחבורו בפרק כ"ז מהלכות מכירה. ולא פירש דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ונ"מ שאם באו ליד לוקח. דהוה המוכר מוציא ועליו הראיה. וצ"ע:
נחום המדי אומר מכר כליו. סבר סתם חמור למשאוי קאי פירש הרשב"ם וקנה כולן. גם האוכף והמרדעת דלטעון משאוי על גבה עשויין. אוכף ומרדעת. בין לרכיבה. בין למשאוי:
המורך הוא. פירש הר"ב הוי כשואל וכו' והוי כמוכר חמור סתם ואין כליו מכורין וכו'. לשון הרשב"ם דסבירא ליה לרבי יהודה דהמוכר חמור סתם וכו':
יכין
מלכת שלמה
2.
If a man sold a donkey he has not sold its trappings. Nahuma of Madi says: “He has sold its trappings.” Rabbi Judah says: “Sometimes they are sold and sometimes they are not sold. How is this so? If the donkey was before him with its trappings on it and he said, ‘Sell me this donkey of yours’, the trappings are sold (with the donkey). If he said, ‘Sell me that donkey of yours’, the trappings are not sold.”משנה ג
הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, מָכַר אֶת הַסְּיָח. מָכַר אֶת הַפָּרָה, לֹא מָכַר אֶת בְּנָהּ. מָכַר אַשְׁפָּה, מָכַר זִבְלָהּ. מָכַר בּוֹר, מָכַר מֵימָיו. מָכַר כַּוֶּרֶת, מָכַר דְּבוֹרִים. מָכַר שׁוֹבָךְ, מָכַר יוֹנִים. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵרוֹ, מַפְרִיחַ בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה. פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת, נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין וּמְסָרֵס. חַלּוֹת דְּבַשׁ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת. זֵיתִים לָקֹץ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת:
ברטנורה
המוכר את החמור מכר את הסייח. בנו של חמור. ובגמרא מוקי לה כגון שאמר לו חמור מניקה אני מוכר לך. דחלב האתון למאי מהני, אלא ודאי היא ובנה קאמר ליה. וסיפא דאמר פרה מניקה אני מוכר לך לא קנה את בנה, דפרה לחלבה עומדת, ופרה וחלבה קאמר ליה:מכר אשפה. מקום גבוה שלשה טפחים או יותר, או עמוק שלשה טפחים או יותר, שרגיל להניח שם זבל בהמותיו:מכר בור מכר מימיו. מתניתין יחידאה היא. ופליגי רבנן עלה ואמרי מכר בור לא מכר מימיו. והלכה כחכמים:הלוקח פירות שובך. מה שילדו היונים כל השנה:מפריח. הלוקח:בריכה ראשונה. ויניחנה למוכר. וכל שני ולדות קרויין בריכה. ומניחן עם אמם כדי להיות לצוותא לאמם שלא יברחו:פירות כוורת. דבורים הנולדים מן הכוורת זאת השנה. נוטל הלוקח שלשה נחילים, שלשה חבורות מוולדות הדבורים הראשונים היוצאים מן הכוורת ומכניסן לתוך הכוורת שלו. שהראשונים הם חשובים, ואחרון אחרון גרוע. ומשם ואילך מסרס, כלומר נוטל אחת ומניח אחת למוכר, כדי שיגדלו ויתחברו עם האבות כדי שתתיישב הכוורת. וכן לעולם:חלות דבש. הדבש עם השעוה יחד מעורבים עשוי חלות חלות:מניח שתי חלות. שמתפרנסים הדבורים מהם כל ימות הגשמים:גרופיות. ענפים. וחוזר וצומח:
תוסופות יום טוב
המוכר את החמור. מיירי בנקיבה כדפירש הר"ב. וקרי לה חמור כמ"ש בזה במ"ד פ"ה דבבא מציעא:
הסייח. פירש הר"ב בנו של חמור. וכן לשון הרשב"ם. ואע"ג דבנקבה מיירי נקט בנו על שם שהחמור שם בלשון זכר הוא. ויש לדקדק אמאי הכא בחמור קרי הבן בשם עצמו. ואילו בפרה לא קרי ליה עגל שהוא שם עצמו. וכדתנן במ"ד פ"ה דבבא מציעא עגלים וסייחים אלא תני בהדיא בנה. ונ"ל דלהכי שינה התנא כדי להעיר על שם סייח לומר שיש טעם בשם זה. וכדאמרינן בגמרא ואמאי קרי ליה סייח. שמהלך אחר שיחה נאה. פירש הרשב"ם בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ. אבל זקן צריך מרדע. ע"כ. והיינו טעמא דלא אמרינן הכי בפ"ה דמציעא אדתנן עגלים וסייחים. משום דמן הסתם אין לומר טעם בשם העצם. אבל כאן התנא מראה באצבע ורומז שיש טעם בשם זה מדלא קרי לבן פרה נמי עגל בשם עצם שלו. והא לא קשיא דלמה לא שינה התנא בבבא מציעא דקדים לבבא זו להשמיענו זה. משום דהכא שהזכיר פרה מצי למתני עלה בנה. אבל התם פרה מאן דכר כמה. ושיהא שונה לכתחילה בן פרה לא ניחא כלל:
מכר בור. של מים מכונסים. הרשב"ם. ועיין בפירוש הר"ב מ"ו פ"ג דמעילה:
מכר מימיו. כתב הר"ב מתניתין יחידאה היא וכו'. כבר כתבתי בזה בריש פרקין:
הלוקח פירות שובך מחבירו. פירש הר"ב מה שילדו וכו'. ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מכל מקום היכא שאינן חוזרין. ורוצין לקיים המקח. צריך התנא לאשמועינן הדין. והרמב"ם ז"ל כתב [ברפכ"ג מהלכות מכירה] שאין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו. או דבש שיבא לכוורת. אלא מכר השובך לפירות והכוורת לדובשא שהרי הוא כשוכר אמת המים [מחבירו] שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה. כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו. ודין כולן כדין השוכר בית מחבירו. כמו שאמרנו שהוא נהנה בכל הניות שיש בו. נ"י:
מפריח בריכה ראשונה. כתב הר"ב כל שני ולדות קרוין בריכה. וז"ל הרשב"ם דרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה. חוץ מחדש אדר שאין יולדים. והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין ולדות בכל חדש וכל שני וכו' שלא יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר. הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עכב עם השובך דזוהי קיום השובך. ע"כ:
פירות כוורת נוטל ג' נחילים. כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן כוורת נחיל של דבורים. ויושבין על ענף אילן. ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה. רשב"ם. ונ"י:
ומסרס. מפני שמשלשה הראשונים ואילך הם גרועים. מכל מקום יקח מהם המוכר בסירוס לצורך כוורתו כדי שלא ישאר ריקן ויפסד ולכן ישארו לו גם מן הטובים קצת. ולא יטול כל הכחושים והגרועים. ולפיכך נוטל בסירוס כי הנחיל היוצא אחר חבירו גרוע מחבירו. נ"י. ומ"ש הר"ב כדי שתתישב הכוורת. לפי שהוא לא מכר לו כוורת. כדלקמן. ומ"ש הר"ב וכן לעולם. אם המכירה היא לעולם. א"נ לעולמו של מכירה קאמר דהיינו שנה זו דהכי אסברה בתחלת דבריו:
חלות דבש. אם לקח חלת דבש שהלוקח פירות כוורת אין החלות בכלל אלא הדבורים העושים פירות והלוקח החלות [מניח שתי חלות].
מניח שתי חלות. כתב הר"ב שמתפרנסים הדבורים וכו'. כדי שלא תחרב כוורתו. שהוא לא מכר לו הכוורת. רשב"ם:
גרופיות. פירש הר"ב ענפים. וכן פירש הרשב"ם. והביא ראיה ממדרש רבה דענף זית נקרא גרופית. ונ"י כתב דיש מפרשים*) שני אגרופין והוא יותר נכון. ע"כ. והוא הדבר שכתב הרמב"ם בפירושו ושני גרופיות שיעור שני טפחים ועיין [פירש הר"ב] בספי"ב דכלים:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a man sold a donkey he has sold its foal. If a man sold a cow he has not sold its calf. If he sold a dungheap, he has sold the dung on it. If he sold a cistern, he has sold the water in it. If he sold a bee-hive he has sold the bees. If he sold a dovecote he has sold the pigeons. If a man bought the fruit of a dovecote from his fellow he must let go the first pair that are hatched. [If he bought], the fruit of a beehive he may take three swarms and then [the seller] may make the rest sterile. [If he bought] honeycombs he must leave two honeycombs. [If he bought] olive trees to cut down the branches, he must leave two shoots.משנה ד
הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, לֹא יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע, שֶׁלּוֹ. וּמִן הַשָּׁרָשִׁים, שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ, אֵין לוֹ קַרְקַע. קָנָה שְׁלֹשָׁה, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין, שֶׁלּוֹ. וְאִם מֵתוּ, יֶשׁ לוֹ קַרְקַע:
ברטנורה
הקונה שני אילנות. סתמא, לא קנה קרקע כלל סביבותיו:הגדילו. הרחיבו הענפים:לא ישפה. לא יכרות אותם בעל הקרקע אע״פ שהצל שלהם מזיק לקרקע שלו, דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות הרי בעל הקרקע שעבד לו קרקעו לכל צרכן כל זמן שהם קיימים:גזע. כל שהוא למעלה מן הארץ שרואה פני חמה:שרשין. כל שהן למטה מן הארץ:שלו. של בעל האילן. ולא שיניחנו שם ויגדל, דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד שיתכסה האילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע וייראו כשלשה אילנות, ויאמר לו הלוקח שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע, אלא יקוץ אותו וישרפנו:ואם מתו. שיבש האילן:אין לו קרקע. שיוכל ליטע אחר במקומו:קנה קרקע. דחשיבי שדה האילן. וקנה בקרקע שיש בין אילן לאילן, ותחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, כדי שיכול לעמוד מלקט הפירות עם הסל שלו. והני מילי, כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות ולא יותר על שש עשרה אמה, אז קנה בקרקע שבין אילן לאילן ותחתיהן וחוצה להן כדאמרן. אבל אם יש בין אילן לאילן פחות מארבע אמות או יותר משש עשרה אמה, לא קנה קרקע:
תוסופות יום טוב
לא קנה קרקע. ל' הר"ב לא קנה קרקע כלל סביבותיו. וכן ל' הרשב"ם ובפ"ק דבכורים משנה ו' כתב הר"ב דמספקא ליה אי קנה קרקע אי לא. וכן היא מסקנא דבגמרא הכא. ומשום דהכא לא נפקא מיניה אי ודאי לא קנה. אי משום ספיקא לא קנה. דקרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת. לפיכך לא הוצרך הר"ב לפרש. וגם הפוסקים סתמו וכתבו אין לו קרקע. ולא ביארו שהוא משום ספק. משא"כ בבכורים דהוצרך לפרש דמספקא וכו' כמבואר בדברי הר"ב [שם]:
לא ישפה. פירש הר"ב לא יכרות. ומלה זו דומה לארמי. תרגום ואכות אותו טחון(דברים ט׳:כ״א) ושפת יתיה:
שלו. כתב הר"ב ולא שיניחנו שם ויגדל דחיישינן שמא תגביה הקרקע וכו' ויראו כג' אילנות. וכגון שהיה רוחב בין הגזע לאילן כשיעור המפורש לפנינו. הרשב"ם [דף פ"ב] . ומ"ש הר"ב ויאמר לו לוקח וכו' ויש לי קרקע. גמרא. וכ' נ"י בשם הרמב"ן ואע"פ שעל הלוקח להביא ראיה. כי הוא בא להוציא קרקע מיד המוכר. מיהת מייתי ליה לידי דינא ודיינא:
קנה קרקע. כתב הר"ב שיש בין אילן לאילן וכו'. כבר כתבתי ל' הרשב"ם בזה בספ"ק דבכורים. ופירוש אורה מלקט. כמו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ' יג) אריתי מורי (שיר השירים ה א) ואורה שייך למימר בתאנים ובוצר בענבים וכו' הרשב"ם [דף פ"ב]. ומ"ש הר"ב והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות. פירש הרשב"ם שתהא ראויה המחרישה לחרוש בינתים. ומ"ש ולא יותר על ט"ז אמה דחשיבי מפוזרים כדאשכחן בכלאים ספ"ד הנוטע את כרמו על ט"ז אמה ט"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכתבו התוספות [דף פ"ג] דאף ע"ג דלענין כלאים כשהוא ט"ז אמה חשיב מפוזרים ואילו הכא דוקא ביותר מט"ז חשיב מפוזרים. היינו טעמא דגבי מכר מודדין אמות מצומצמות. אבל אמות כלאים הן אמות שוחקות ואי אפשר שלא יהא יותר מט"ז. לכך חשיבי מפוזרים. ע"כ. ואף על גב דבכלאים [פ"ד משנה ט'] פסקו הר"ב והרמב"ם מטעם הירושלמי כר"מ ור"ש דלא בעינן שיהא נטוע על ט"ז וכו' אלא בנטוע על ח' ח' אמות סגי. הכא פסק רבא בגמרא דהלכתא ט"ז אמה. וכתב נ"י שצריך לומר דשיעורא דכלאים ודקנייה אינם שוין. אלא דמכלאים שמצינו האי שיעורא דט"ז אמה. מייתינן ראיה דחשיב שיעור. ומשערינן ביה קנייה:
ישפה. דכיון דאין נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע של לוקח. והמוכר לא שעבד לו קרקע שלו. אינו מניחן ליכנס בשלו מאחר שמזיקין לו. הרשב"ם:
יכין
מלכת שלמה
4.
If a man bought two trees in his fellow’s field, he has not bought the ground [in which they grow]. Rabbi Meir says: “He has bought the ground”. When they grow (branches), he (the seller) may not trim them. What comes up from the stem belongs to him (the buyer) but what comes up from the roots belongs to the seller. And if they die, the ground is not his [to replant new trees]. If he bought three trees, he has bought the ground [between them]. When they grow he may trim them, And what comes up whether from the stem or from the roots belongs to him (the buyer). And if they die the ground is his.משנה ה
הַמּוֹכֵר רֹאשׁ בְּהֵמָה גַסָּה, לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה, לֹא מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה. אֲבָל בְּדַקָּה, מָכַר אֶת הָרֹאשׁ, מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה, מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה:
ברטנורה
לא מכר את הרגלים. בתוספתא תניא, במה דברים אמורים במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה:מכר את הקנה. את הריאה. ונקראת על שם הקנה שלה:
תוסופות יום טוב
המוכר ראש בהמה גסה וכו'. בבהמה גסה אין דרך למכור אלא כל אחד מאלו בפני עצמו. ומשום הכי לא מכר. אבל בבהמה דקה דרך למכור את הרגלים עם הראש. דלא חשיבי כולי האי. וכן נמי הכבד עם הריאה אבל איפכא לא שהחשוב אינו נמכר עם מי שאינו חשוב. ואינו דין שיהא טפל לו. נ"י. ומ"ש הר"ב בתוספתא תניא בד"א וכו' אבל במקום שנהגו כו' ולאו למימרא דדוקא בהך הוא דאזלינן בתר מנהגא. דה"ה בכל השנוים בפרקים הללו שאם יש מנהג ידוע שהולכין אחריו. וכדכתב בהדיא הרמב"ם בסוף פרק כ"ו וספכ"ז מהלכות מכירה. ואפשר שבימי בעל התוספתא לא היה מנהג ידוע שלא כדינין השנויין אלא בהך דינא דמתני' מש"ה שנאו עלה דהך. אבל ה"ה נמי בדינין האחרים:
מכר את הקנה. פירש הר"ב את הריאה ונקראת על שם הקנה שלה. וכן כתב הרשב"ם. וקצת קשה שיקראוה ע"ש קנה ולמה לא יקראוה ריאה כשמה. והתוספות כתבו קנה היא ריאה עם הלב:
יכין
מלכת שלמה
5.
He who has sold the head of a large animal, has not sold the feet. If he sold the feet, he has not sold the head. If he sold the lungs he has not sold the liver. If he sold the liver he has not sold the lungs. But in the case of a small animal: If he sold the head he has sold the feet. If he sold the feet he has not sold the head. If he sold the lungs he has sold the liver. If he sold the liver he has not sold the lungs.משנה ו
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּמּוֹכְרִין. מָכַר לוֹ חִטִּים יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת, מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, יָפוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת, אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְבָנָה וְנִמְצֵאת שְׁחַמְתִּית, עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת, יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ, חֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן, שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן:
ברטנורה
ארבע מדות. דינים חלוקים זה מזה:מכר לו חטים יפות. התנה עמו שיתן לו חטין יפות ונמצאו רעות, הוי כאונאה, ולכך יכול לחזור בו מי שנתאנה בלבד, דהוא לוקח, אבל מוכר אינו יכול לחזור בו ואפילו הוקרו החטין הרבה:אין אחד מהז יכול לחזור בו. ואפילו הוקרו או הוזלו. ולא מצי לוקח למימר אני ליפות נתכוונתי והאי דאמינא רעות משום דרע רע יאמר הקונה. וכן איפכא לא מצי מוכר למימר אני לרעות נתכוונתי והאי דאמינא יפות דדרך המוכר לומר לרע טוב:שחמתית. אדומה. וכל חום (בראשית ל) מתרגמינן שחום:ונמצאת לבנה. ואיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה בהאי. וכל כהאי גוונא הוי מקח טעות לשניהם ושניהם יכולים לחזור. דאילו ביפות ונמצאו רעות כולי עלמא ניחא להו ביפות:יין ונמצא חומץ. איכא דניחא ליה בחמרא ואיכא דניחא ליה בחלא:
תוסופות יום טוב
ארבע מדות וכו'. מנינא לא למעוטי מידי אתא. אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן למה הם חלוקים זה מזה. הרשב"ם:
במוכרין. כלומר במיכירה וכיוצא בזה במשנה י"ג י"ד פ"ה דאבות:
יפות ונמצאו רעות. לשון הר"ב הוי כאונאה. כלומר [אע"ג] דלא נתאנה בדמים כלל. אפ"ה הוי כאונאה לפי שיאמר דלא ניחא ליה ברעות אפילו בזול. וכתב הרשב"ם דלא דמי להא דפסקינן במשנה ד' פ"ד דב"מ דאונאת שתות שקנה ומחזיר האונאה. דהכא הטעהו. שלא היה דעתו ליקח רעות. אבל גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר:
רעות ונמצאו יפות. שהטעו הלוקח וא"ל חיטין הללו נחשבות רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרן. ואח"כ מצא שהיו מחשיבין אותן ליפות. נ"י:
רעות ונמצאו רעות וכו' כתב הר"ב ולא מצי לוקח למימר אני ליפות וכו'. וכן כתב הרשב"ם. ונ"י כתב אבל אם אמר ליה המוכר רעות הן. ונמצא שהיו רעות שברעות. לאמצי אמר לוקח לא קניתים אדעתא דהכי שיהיו כל כך רעות. וכן ההפך ביפות לא מצי אמר מוכר לא מכרתים אדעתא דהכי שיהיו יפות שביפות. דהא יפות ורעות קאמר ליה והכל בכלל. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם. כמ"ש בחבורו רפי"ז מהלכות מכירה:
שחמתית ונמצאת לבנה. שחמתית עושים קמח מרובה. ולבנה עושה הפת יותר נאה ויפה. נמוקי יוסף [*ועיין במ"ה פ"ב דפאה מה שכתבתי שם בדבור המתחיל שני מיני וכו']: יין ונמצא חומץ וכו'. כתב הר"ב דאיכא וכו' ואיכא דניחא ליה בחלא. גמרא. לפי שהוא צריך עכשיו לחומץ. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ב דקדושין:
יכין
מלכת שלמה
6.
There are four rules with regards to those who sell:If one has sold good wheat and it turns out to be bad, the buyer can retract. If he sold bad wheat and it is found to be good, the seller can retract. [But if one sold] bad wheat and it is found to be bad, or good wheat and it is found to be good, neither may retract. [If one has sold] dark wheat and it turned out to be white; Or white and it turned out to be dark; Or [if he sold] olive wood and it turned out to be sycamore wood; Or sycamore wood and it turned out to be olive wood; Or [if he sold] wine and it turned out to be vinegar; Or vinegar and it turned out to be wine; Either of them may retract.משנה ז
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד, קָנָה. מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ, לֹא קָנָה. אִם הָיָה פִקֵּחַ, שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן. הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם הָיָה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא, קָנָה:
ברטנורה
משך. מרשות הרבים בסמטא או בחצר של שניהם, קנה. אבל משיכה ברשות הרבים לא מהניא:אע״פ שלא מדד. וכגון שפסק לו מתחלה הדמים בכך וכך יתן לו המדה. אבל לא פסק לו הדמים, אפי׳ מדד ומשך לא קנה, דלא סמכא דעתייהו, שהמוכר יכול להעלות הדמים כמו שרוצה, והקונה אומר איני קונה אלא בזול:מדד. המוכר ללוקח ברשות הרבים, אפילו בכליו של לוקח, לא קנה, שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים. ואם לוקח עצמו מדד, אפילו ברשות הרבים קנה בהגבהה:אם היה פקח. הלוקח:שוכר את מקומו. אם הוא ברשות בעלים. ומקומו קונה לו. ובמשאות גדולות איירי דאין דרכן להגביה, לכך קני במשיכה:עד שיטלטלנו. היינו הגבהה. ואורחא דמלתא נקט, דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום:ואם היה מחובר לקרקע. בגמרא מוקי לה כגון שאמר לו מוכר ללוקח לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה, דכיון ששכרו לעשות מלאכה בקרקע שלו ועשה בו מלאכה כל שהוא, קנה שכירותו, וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות, לפיכך אם תלש כל שהוא קנה:
תוסופות יום טוב
משך. לשון הר"ב מרשות הרבים בסמטא. או בחצר של שניהם. הרכיב שתי לשונות שזה שכתב בסמטא או בחצר בבי"ת הוא ל' הרשב"ם בפירוש המשנה ולא נקט מרשות הרבים. אבל בפירש הרמב"ם דנקט מרשות הרבים כתב*) לסמטא או לחצר בלמ"ד. וכן הוא בגמרא מאי משך דקתני מרה"ר לסמטא. ופירוש סמטא עיין [בפירוש הר"ב] במ"ד פ"ק דב"מ:
מדד המוכר וכו'. [פירש הר"ב] שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים כיון שאין לו רשות להניחן שם. ועיין ברפ"ח דגטין. ומ"ש הר"ב ואם לוקח עצמו מדד אפילו ברה"ר קנה בהגבהה. הרמב"ם. וז"ל נ"י אם מדד הלוקח והגביה ידיו במדידה וכו':
שוכר את מקומן. כתב הר"ב אם הוא ברשות בעלים. ומסיים הרשב"ם ומלתא באפיה נפשה היא וכו'. ומ"ש הר"ב ומקימו קונה לו ובמשנה ט' פ"ה דמעשר שני דתנן ומקומו מושכר לו ומפרש הר"ב שיקנה המעשר אגב קרקע. וצריך לומר דהכא לא בעינן אגב. משום דמיירי שהחצר משתמר לדעתו דלוקח. או שעומד בצדו. וכמ"ש לענין מציאה במשנה ד' פ"ק דב"מ:
הלוקח פשתן וכו'. עד שיטלטלנו. כתב הר"ב היינו הגבהה. ואע"ג דמתניתין במשאות גדולות ובפשתן נמי מי לא עבדי שליפי רברבי. שאני פשתן דמשתמט. כלומר שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביה. ואין בו טורח ולא אמרו משאות גדולות שאין צריך בהן הגבהה אלא כגון טעון של אגוזים או פלפלים או שקדים. והיה גדול שאין אחד יכול להגביה. ואם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. הרמב"ם פ"ג מהלכות מכירה. והרשב"ם מפרש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק וא"א לעשות מהן משאות גדולות:
שיטלטלנו. פירש הר"ב הגבהה ואורחא דמלתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום. וז"ל הרשב"ם ואורחא דמלתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך:
ואם היה מחובר לקרקע וכו'. כתב הר"ב בגמרא [דף פ"ז ע"א] מוקי לה כגון שא"ל מוכר ללוקח לך ויפה לי וכו'. קנה שכירתו וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות. זהו דרך הרמב"ם [בפ"ג מה"מ] ומפרש לה בפשתן שנתייבש ועומד לתלוש דכתלוש דמי [לענין מקח וממכר כדפירש הר"ב במשנה ו' פ"ו דשבועות] אפ"ה בתלישת והגבהת המקצת קנה השאר ע"י קנין השכירות. ופירש המגיד בספ"ג מהלכות מכירה דבאותו תלישה ובשכר היפוי ההוא קנה קרקע. וקנה אגבו כל מה שעליה אבל ללשון הר"ב שכתב במשנה ז' פ"ח. והוא לשון הרשב"ם [דף קל"ח] דסבירא ליה דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. מפרש המשנה בענין אחר כמ"ש הרשב"ם בפירושו דקרקע נקנה בחזקה. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהניא לפשתן. ואע"ג דלא זבין ליה ארעא. ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר במחובר. וכגון דא"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתיפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים [דף נ"ד] האי מאן דזכי זכייא אדעתא דארעתא קני. וה"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה. ע"כ. ועיין עוד מ"ש בספ"ח:
יכין
מלכת שלמה
7.
If a man sold produce to his fellow and the buyer drew it towards him but did not measure it, [the buyer] has acquired [the produce]. If [the seller] had measured it but [the buyer] did not draw it towards him, he has not acquired [the produce]. If [the buyer] is clever he will rent the place [in which the produce is located]. If a man bought flax from his fellow he has not acquired it until he has moved it from one place to another. If it was still attached to the ground, and he plucked any small quantity of it, he has acquired possession.משנה ח
הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ וְהוּקְרוּ אוֹ שֶׁהוּזְלוּ, אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַמּוֹכֵר. מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַלּוֹקֵחַ. וְאִם הָיָה סַרְסוּר בֵּינֵיהֶן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר. וְחַיָּב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלֹשׁ טִפִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר. וְהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר:
ברטנורה
עד שלא נתמלאה המדה למוכר. במידה שאינה של שניהם מיירי, והמשאיל השאילה לשניהם, והרי היא שאולה למוכר עד שימלאנה, ומשם ואילך היא שאולה ללוקח, לפיכך עד שלא נתמלאה המדה שהכלי שאול למוכר, לא קנה לוקח, ומשנתמלאה המדה שהכלי שאול ללוקח, קנה לוקח, שקנו לו כליו. ובסמטא מיירי או ברשות הלוקח:היה סרסור ביניהם ונשברה החבית. והיתה החבית שלו:נשברה לסרסור. ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא ונשברה ללוקח:וחייב להטיף לו שלש טפין. המוכר ללוקח. מן הנדבק בדופני המדה לאחר שעירה היין והשמן:הרכינה ומיצה. הטה את המדה על צדה לאחר שעירה השמן והיין והטיף שלש טפין, ונתאסף מיצת המדה לשולי הכלי. אל מקום אחד:הרי הוא של מוכר. שהרי נתייאש הלוקח ממנו:והחנוני אינו חייב להטיף שלש טפין. לפי שהוא טרוד, שמוכר כל שעה:ר׳ יהודה אומר. לא אמרו שחנוני פטור מלהטיף שלש טפין, אלא ערב שבת עם חשיכה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
המוכר יין ושמן. וה"ה לפירות. אלא אגב דבעי' לאורויי בסיפא חייב להטיף ג' טפין. נקט יין ושמן. הרשב"ם:
והוקרו או שהוזלו. לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא שאין דרך לחזור בחנם. תוספות:
אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר. כתב הר"ב במדה שאינה של שניהם מיירי. דאי של לוקח ראשון ראשון קנה כשיש שנתות במדה וסתמא תנן אפילו במדה שיש לה שנתות. ואי דמוכר. אפילו משנתמלאת לא קנה ואפילו ברשות לוקח דכשם שכליו של לוקח אין קונות ברשות מוכר. כך כליו של מוכר אינן קונות ברשות לוקח. כמ"ש הפוסקים. ומ' ש הר"ב ובסמטא מיירי או ברשות לוקח. וכן פירש הרמב"ם. ומלשון הרי"ף העתיקו כן. ולאשמועינן דאע"ג שהוא ברשות לוקח לא קנה כשנתמלאת המדה אלא א"כ המדה אינה של מוכר. ולהרא"ש שכ' שדעת הרי"ף בכלי של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח אשמועינן טובא דשאני כשהוא שאול. דלא קנה קודם שנתמלאת משום דאין השואל רשאי להשאיל כך נ"ל. ול' הרמב"ם בחבורו פ"ד מהלכות מכירה בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח:
נשברה לסרסור. כתב הר"ב ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא וכו' זהו פירש הרשב"ם. וז"ל דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח. ומש"ה כי נשברה וכו'. וכתבו עליו התוספות דתימה דא"כ אמאי נקט נשברה. ושביק יוקרא וזולא דאיירי בה רישא. הל"ל היה סרסור ביניהן והוקרו והוזלו. ופירש ריב"ם היה סרסור ביניהן ומדד להן כדרך סרסרים שמודדין בשכר שנותנים להן ונשברה החבית על ידי מדידה. נשברה לסרסור. וכגון שלא היה מחמת אונסין אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה. ע"כ:
הרכינה. פירש הר"ב הטה. עיין מ"ש רפ"ז דגטין:
הרי הוא של מוכר. לפי שנתיאשו הבעלים. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא דלא תקשי אמתניתין ח' פרק בתרא דתרומות דתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה דהתם לא שייך יאוש דמ"מ תרומה היא ואסורה לזרים. וכן ל' הרשב"ם. ותמהו התוספות אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן חמשים. א"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה. ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצת. ע"כ. ובעניי לא עמדתי על דעתם. חדא די"ל דבתרומה שביד כהן היא. ועוד אפילו בישראל התורם עכשיו ל"ק ולא מידי דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצת הם מ"מ נשארו ביד הישראל ואיה התרומה שעליהם:
עם חשכה. עיין מ"ש במשנה י' פ"ק דשבת:
יכין
מלכת שלמה
8.
If a man sold wine or oil to his fellow, and its value rose or fell, if [the price rose or fell] before the measure was filled up, it belongs to the seller, [and he may refuse to sell except at the higher price]. But if [the price rose or fell] after the measure was filled up, it belongs to the buyer [and he may refuse to buy except at the lower price]. If there was a middleman between them, and the jar broke, it is broken to [the loss of] the middleman. [After emptying the measure] the seller must let three more drops drip [for the buyer]. If he then turned the measure over and drained it off, what flows out belongs to the seller. The shopkeeper is not obligated to let three more drops drip. Rabbi Judah says: “[Only] on the eve of Shabbath as it becomes dark is he exempt.”משנה ט
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי וּפֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ, וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר, שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר, חֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ, חֶנְוָנִי פָטוּר:
ברטנורה
השולח בנו. קטן אצל החנוני ובידו פונדיון שהם שני איסרין, להביא לו באיסר שמן ואיסר אחד יתן לו, וכן עשה, ושבר התנוק את הצלוחית ונשפך השמן ואיבד את האיסר שנתן לו החנוני. חנוני חייב. בשמן ובצלוחית ובאיסר. דלא שלח האב את בנו הקטן אל החנוני אלא לאודועי ליה שהוא צריך לשמן, לא שישלח השמן על ידו. ובגמרא פריך, אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא. שהרי הוא עצמו שלחה ביד בנו. ומשני, כגון שנטלה חנוני למוד בה שמן לאחרים, הלכך נעשה גזלן עליה וקמה ליה ברשותיה עד דמהדר לה למרה, ואע״ג דאהדרה לתינוק לא מפטר מינה:רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו. כי היכי דלשדר ליה חנוני ביד בנו:שהוא פטור. מדמי צלוחית. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
חנוני חייב. כתב הר"ב ובגמרא פריך אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא דאי משום שנטלה מיד התנוק והוי כשומר אבדה וחייב בפשיעה. וזו פשיעה היא כשנתנו לתנוק. היינו בדבר שנאבד מן הבעלים שלא מדעתם. אבל זו אבדה מדעת היא ולא נתחייב החנוני בשמירתם. דבשלמא בחיוב פונדיון אע"ג דהוי נמי אבדה מדעת משנתנו בעליו בידו. מ"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים. וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוה. דלאודועיה ליה שדריה ולא מצי פטר נפשיה ממה שנתחייב. נ"י. וכ"כ התוספות. ומסיימי דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה"נ דהוה פטור:
רבי יהודה פוטר שע"מ כן שלחו. ואפילו לאיכא דאמרי שכתב הר"ב במשנה ג' פ"ח דב"מ דשליח שעשאו בעדים לא הוי שלוחו. דה"ק ליה. אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדרי. הכא שאני דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוה כאילו א"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור. כ"כ התוספות פ"ט דב"ק דף ק"ד:
שעל מנת כן שלחו. ואפילו צלוחית שלקח למוד בה לאחרים. לא מחייב בי' ר"י דס"ל דלא הוי אלא שואל. וכי מחזירו למקום ששאלו משם די. והלכך משהחזירו לתנוק פטור. גמרא:
ומודים חכמים לרבי יהודה. היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתנוק. והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התנוק. וא"כ לא אפקה מרשות בעלים. ומש"ה פטור מן הצלוחית. הרשב"ם:
יכין
מלכת שלמה
9.
If a man sent his child to a shopkeeper with a pondion (a coin) in his hand and he measured him out an issar’s (a coin worth half a pondion) worth of oil and gave him an issar in change and the child broke the flask and lost the issar, the shopkeeper is liable. Rabbi Judah declares him exempt, since the father sent the child for this purpose. And the Sages agree with Rabbi Judah that if the flask was in the child’s hand, and the shopkeeper measured the oil into it, the shopkeeper is exempt.משנה י
הַסִּיטוֹן מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַעַל הַבַּיִת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. חֶנְוָנִי מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת, וּמְמַחֶה מִשְׁקְלוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת, וּמְקַנֵּחַ מֹאזְנַיִם עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל:
ברטנורה
הסיטון. סוחר שקונה הרבה ביחד וחוזר ומוכר לחנונים מעט מעט:מקנח מדותיו. בשביל היין והשמן שנקרש בתוכם והמדה מתמעטת:ובעל הבית. שאינו מוכר תדיר כסיטון, מקנח פעם אחת בשנה:פעמים בשבת. שהחנוני אינו חייב להטיף שלש טפין כמו שחייב הסיטון ובעל הבית, ומשתייר בכלי ונדבק בו:וממחה. מקנח אבני משקלותיו ששוקל בהן דבר לח:על כל משקל ומשקל. כל פעם ששוקל מקנח:
תוסופות יום טוב
הסיטון. פרשתיו במשנה ד' פ"ב דדמאי:
רב שמעון בן גמליאל אומר חלוף הדברים. סיטון פעם אחת בשנה. דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו. אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש ומייבש המשקה בתוכו. הרשב"ם. ובפ"ח מהלכות גניבה פסק הרמב"ם דלא כרשב"ג. וכתב הכ"מ דיש לתמוה למה. דהא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו. ע"כ. ובב"י סימן רל"א כתב ואפשר דשאני הכא דמסתבר טעמיה דת"ק. ע"כ. ואני כבר כתבתי במ"ז פרק ח' דעירובין דהאי כללא לאו דוקא. והזכרתי הרבה משניות שנשנה בהם רשב"ג ולא פסק הרמב"ם כמותו. ויש עוד אחרות ולא כתבתי כולם:
חנוני מקנח מדותיו וכו'. ואפילו רשב"ג מודה. רשב"ם ונ"י. ומיהו דלא כר' יהודה דמ"ח:
וממחה. פירש הר"ב מקנח. כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיהו כ״ה:ח׳). הרשב"ם:
משקלותיו. פירש הר"ב ששוקל בהן דבר לח. כבשר ושמן. ודבש. או דג מליח מפני שנדבק בו מהלכלוך ומכביד המשקל. נ"י:
ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. פירש הר"ב כל פעם ששוקל. שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קבול. הרשב"ם:
יכין
מלכת שלמה
10.
The wholesaler must clean out his measures once every thirty days and the householder once every twelve months. Rabban Shimon ben Gamaliel says: “The rule is just the opposite.” The shopkeeper must clean out his measures twice in the week and polish his weights once a week and clean out his scales after every weighing.משנה יא
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּלַּח. אֲבָל בַּיָּבֵשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח. הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן, נוֹתֵן לוֹ גֵרוּמָיו, אֶחָד לַעֲשָׂרָה בַּלַּח וְאֶחָד לְעֶשְׂרִים בַּיָּבֵשׁ. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמֹד בַּדַּקָּה, לֹא יָמֹד בַּגַּסָּה. בַּגַּסָּה, לֹא יָמֹד בַּדַּקָּה. לִמְחֹק, לֹא יִגְדֹּשׁ. לִגְדֹּשׁ, לֹא יִמְחֹק:
ברטנורה
וחייב להכריע טפח. ממשקל ליטרא ואילך. אבל פחות מליטרא אין צריך הכרע טפח:היה שוקל עין בעין. כגון במקום שלא נהגו להכריע ומעמיד קנה המאזנים בשוה:נותן לו את גרומיו. הכרעותיו. לכל עשרה ליטרא מוסיף לו עשירית ליטרא, שהוא אחד למאה כשימכור בלח. וביבש מוסיף [חצי] עשירית ליטרא לכל עשרים ליטרא:למוד בדקה. במדה קטנה:לא ימוד בגסה. במדה גדולה. דהוי פסידא דלוקח, שאין נותן לו אלא הכרע אחד והיה צריך ליתן לו הכרעות רבות:למחוק. להסיר מה שעולה על שפת המדה:לא יגדוש. ואף על פי שמוסיף לו בדמים:לא ימחוק. ואף על פי שפוחת לו מן הדמים:
תוסופות יום טוב
אמר רשב"ג וכו' אבל ביבש. כגון פירות כמון ופלפלין א"צ לקנח שלא נדבק בהן מאומה. הרשב"ם. ומדתנן אמר רשב"ג נראה דלא אתא לאפלוגי. וקשה שהרמב"ם כתב שאין הלכה כמותו. גם בחבורו פ"ח מהלכות גניבה לא העתיק בד"א וכו'. והטור כתב כן בשם הרמ"ה שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות וכתב עליו הב"י שאינו מוצא לו טעם כיון דבדבר יבש אינו נדבק. מה יקנח. ע"כ. ומהר"ר ואלק כהן כתב שדבריו במדות שהם עמוקים ואבק נדבק בהן. ע"כ. וא"כ רשב"ג דפליג לא קאי אלא אמדות. דאי במשקלות אף ת"ק מודה ואין נראה כן מסדר המשנה. וצ"ע:
וחייב להכריע לו טפח. לשון הרשב"ם וחייב להכריע המאזנים מצד הבשר טפח. שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא. ובגמרא מוקי לה במקום שנהגו להכריע. וה"ה לי' ליטרין ביחד להכריע טפח. כדאמרינן בברייתא בגמרא ונותן הכרע א' לכולן ע"כ. [*ומ"ש הר"ב אבל פחות וכו' א"צ וכו'. כ"כ הרשב"ם דנ"ל כן משום דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל]:
נותן לו גירומיו. דאמר קרא (דברים כ״ה:ט״ו) איפה שלמה וצדק. וצדק מיותר הוא למדרש אע"פ שאיפה שלמה מדדת צדק משלך ותן לו. גמרא:
גירומיו. פירש הר"ב הכרעותיו. וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטייה הוא שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה. הרשב"ם:
אחד לעשרה בלח. לשון הר"ב שהוא אחד למאה. מדקתני אחד לעשרה בלח. ולא קתני א' מעשרה בלח דייקינן ליה בגמרא. הלכך חסורי מחסרא והכי קתני. אחד מעשרה לעשרה. וטורח היה לתנא להזכיר ב"פ עשרה וחיסר האחד ממתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל. צריך להוסיף לו יותר מביבש. הרשב"ם:
בדקה לא ימוד בגסה. כתב הר"ב דהוי פסידא דלוקח שאין נותן לו אלא הכרע אחד והוסיף הרשב"ם ואפילו במקום שמוחקים נמי א"א למחוק כ"כ בצמצום:
לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כ"כ. (ובדקה) [צ"ל ובגסה] מוחק יותר. אי נמי משום שמודד לו בריוח. וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה. הרשב"ם:
לא יגדוש. כתב הר"ב ואע"פ שמוסיף לו בדמים. ויליף לה בברייתא בגמרא מדכתיב איפה שלמה וצדק. ופירש הרשב"ם וצדק לאטפויי אתא מ"מ שאף זה יכול לבא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספת ויאמרו כך המנהג. וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח:
יכין
מלכת שלמה