First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וּמִפִּי אֲחֵרִים, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפֹּר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב. וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמַה חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:
ברטנורה
שבועת הפקדון. באנשים ובנשים. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים, תנא נמי הכא לכולהו:בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:בפני בית דין ושלא בפני ב״ד. אם מפי עצמו נשבע, שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר השבועה ואח״כ הודה, חייב קרבן. דכתיב (ויקרא ה׳:כ״א) וכיחש בעמיתו, כל דהו:ומפי אחרים. ולא ענה אמן. כגון משביע אני עליך שתחזיר לי פקדוני, ואמר אין לך בידי כלום, אינו חייב עד שיכפור בב״ד:וחכמים אומרים וכו׳ והלכה כחכמים:וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב בה ונעלם. זדון השבועה, שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן:ועל שגגתה עם זדון הפקדון. שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן, אבל זכור הוא שהפקדון אצלו:בכסף שקלים. הקנוי בשני סלעים. דהכי כתיב גבי איל אשם (ויקרא ה׳:ט״ו), בערכך כסף שקלים:
תוסופות יום טוב
בפני בית דין. עמ"ש במ"ה פרק ט' דב"ק:
מפי עצמו. ה"ג בדברי הר"ב שהוציא וכו'. ואח"כ הודה חייב קרבן. וכ"כ רש"י והר"ן. ומה שהיה כתוב בדברי הר"ב ואח"כ כפר. אין ליישבו דאילו מתחלה בשעת השבועה קבל [עליו] לתת הפקדון מאי מהניא ליה כפירתו שאח"כ. אלא שבשעת השבועה כפר ואח"כ הודה וכלומר דאילו לא הודה מי מחייבו בקרבן. וה"ה בשבועת העדות דפרק דלעיל נמי. אלא דהכא איכא פלוגתא בגמ' ואיכא מ"ד דאילו באו עדים לא מחייב קרבן. דלא הוה כפירתו אלא כפירת דברים דעל כרחו ישלם. להכי מפרש לה בהודה דאתיא ככ"ע. ומ"מ כיון דאותו מ"ד אתותב לא הו"ל להר"ב לפרש אליביה דאיכא למטעי ולומר דדוקא הודה. ולא כי באו עדים. אלא לפום רהיטא העתיק לשון רש"י ועל רש"י לא קשיא כמ"ש בהרבה מקומות שכן דרכו לפרש במשנה דלא כמסקנא כי פירושו הוא במשנה שעליה הגמ'. וא"ת טעמא מאי יתחייב בשיש עדים והרי לא תועיל לו כפירתו. שכשיבואו העדים יתחייב לשלם. כתב הרמב"ם בספ"ח מה' שבועות שהרי הועילה מעתה ושמא לא יבואו העדים או יבואו ולא תתקיים עדותן. או יפסלו. ולפיכך חייב. ע"כ. ועוד נראה בעיני דרש"י נקט הודה אע"ג דלמסקנא אף בעדים מחייב משום דבעדים מיהת לא משכחת דמחייב אלא כשאין לו קרקעות. א"נ דמחל על השעבודים. דאי אית ליה. הא סבירא לן שעבודא דאורייתא. כמ"ש בסוף ב"ב. ותנן במ"ה פרק דלקמן דאין נשבעין על הקרקע וקיי"ל בפ"ק דב"מ דף ד' דכן על כפירת שעבוד קרקעות. וכ"כ התוס' שם. והכא [דף ל"ז ע"ב]. וכיון דלאו מלתא פסיקא הוא הלכך דייק רש"י לפרושי מתני' בהודה וכלומר שאין כאן עדים. דאילו יש עדים לאו מלתא פסיקא לחיוביה ליה. ובהכי מתיישב הר"ב שפיר דדייק נמי לפרושי בהודה אע"ג דלמסקנא שבגמרא אף בעדים משכחת לה. ועיין מה שאכתוב בר"פ דלקמן [ד"ה וההודאה] בענין שבועה על כפירת שעבוד קרקעות. ומ"ש הר"ב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו. וכ"כ רש"י. וא"ל דקאי למימר טעמא דמפי עצמו חייב. דהא ההוא מונשבע על שקר יליף לה רש"י כמ"ש בשמו בר"פ דלעיל ופי' ח"ש דרש"י בא לומר דחייב מפי עצמו אף בלא טענת התובע. וא"ל תן לי פקדוני וכו' דמשנה דלקמן. לאו דוקא קאמר. וזהו דשמעינן מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל דף ל"ב [ע"א]. עכ"ל:
ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי ר"מ. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב. ומשבועת העדות גמרינן לה. וס"ל לר"מ דון מינה ומינה. והתם בב"ד כדפרישית בפרקין דלעיל. רש"י:
וחכמים אומרים וכו'. כיון שכפר בו חייב. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנא בפרקין דלעיל רש"י *):
ועל שגגתה עם זדון הפקדון. פי' הר"ב שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. וכן פירש"י. ובכלל דבריהם שכתבו שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן איכא למשמע הא שיש איסור בשבועה זו יודעים הם וכדפירשו במ"ב פרק דלעיל לענין שבועת העדות. וכדאי' התם בגמ' [דף ל"א ע"ב]. וה"ה להכא אלא שסמכו אדלעיל והר"ב סמך לעיל נמי אדהכא כמו שכתב אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. דה"ה לעיל נמי:
ואינו חייב על שגגתה. עיין בפירוש הר"ב מ"ב פרק דלעיל ומ"ש שם:
בכסף שקלים. כתב הר"ב דהכי כתיב גבי איל אשם בערכך כסף שקלים. דבכריתות פרק דם שחיטה (כריתות דף כ"ב). ילפינן לה שכל האשמות [הם בכסף שקלים] מאשם מעילות דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם. תוס'. והר"ן:
יכין
מלכת שלמה
1.
The oath of deposit applies to men and women, to non-relatives and relatives, to those qualified [to bear testimony] and those unqualified; before the court and not before the court, [if uttered] from his own mouth. And [if adjured] by the mouth of others, he is not liable unless he denies it before the court, according to the words of Rabbi Meir. But the Sages say, whether [uttered] from his own mouth or [adjured] by the mouth of others since he denied it, he is liable. And he is liable for intentional transgression of the oath, and for its unintentional transgression coupled with intentional [denial of having received the] deposit, but he is not liable for unintentional transgression. And what is he liable for the intentional transgression of the oath? A guilt offering of [the value of] two shekels of silver.משנה ב
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת:
ברטנורה
מפני שיכול לחזור ולהודות. אחר כפירה. נמצא שבכל שבועה הוא כופר ממון:
תוסופות יום טוב
שבועת הפקדון כיצד. א"ל תן לי פקדוני וכו' כבר כתבתי לעיל דהכא לאו דוקא שאמר ליה וכו' כדילפינן מוכחש בעמיתו. ומשום דלענין שבועת העדות דוקא כדילפינן מולוא יגיד כמ"ש הר"ב בפרק דלעיל משנה י"ב. תנא נמי הכא כדאיתא בגמ' פרק דלעיל דף ל"ב. ומ"מ בעמיתו דייקא. דאע"ג דהכחשה כל דהו אפי' בלא תביעה סגי. מ"מ השבועה צריכה שתהא בפני עמיתו. וזהו שהרמב"ם בפ"ז מהל' שבועות אחר שכתב דחייב אע"פ שלא תבעו. כתב אחד הנשבע לבעל הממון עצמו. או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. כך נ"ל שזהו סברת הרמב"ם. והצריך שהשליח יבא בהרשאה. משום דלהוציא ממון מחברו לא סגי בלא הרשאה ולא דמי לשאר שלוחין דעלמא דבדבורא בעלמא נעשה שלוחו כדמשמע רפ"ב דקדושין אבל כשבא בהרשאה הרי הוא כמותו דהא אפי' בשבועת העדות דאיכא מיעוטא דולוא יגיד ולא לאחרים. אפ"ה מהניא כדכתב הר"ב בפרק דלעיל משנה ז'. וגמ' ערוך הוא שם. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבועות לענין שבועת העדות או שלוחו. ומ"מ ר"ל כשבא בהרשאה דאי לאו הכי לא כדכתב הר"ב לעיל אלא שהרמב"ם סמך על מ"ש בפ"ז דקדים לענין פקדון דצריך הרשאה. וכ"ש בעדות דלא מהניא בלא הרשאה. ולפיכך אני תמה על הכ"מ שעל זה שכתב הרמב"ם בפ"ז דלענין פקדון או לשלוחו וכו' כתב דנראה דיליף לה מדמעטי' בשבועת העדות ואם לוא יגיד. הא אם לאחר פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לוא יגיד חייב. כדקיי"ל בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו. עכ"ד. וזה דבר תימה דא"כ בפקדון אפי' בלא הרשאה נמי. כיון דבעדות מהניא בהרשאה. אלא דכל בלא הרשאה אינו כמותו לענין הוצאת ממון. ולפיכך אף בפקדון צריך הרשאה וכשבא בהרשאה אפי' בשבועת העדות גופיה מהניא. ואתיא שבועת הפקדון במכ"ש ולא במדאצטריך כמו שחשב הכ"מ:
משביעך אני. לא שהתורה חייבתו בשבועה ושלכך משביעו שלא מצינו שיתחייב השומר שבועה מן התורה. אלא כשהודה שהוא שומר. ורוצה לפטור עצמו מחיוב התשלומין. אבל לא בכופר שהוא שומר. אלא אם השביעו. והלה נשבע קאמרינן:
משביעך אני ואמר אמן. לרבנן דסברי להו מפי אחרים נמי חייב אפי' חוץ לב"ד. הוי מצי לפרושי מפי אחרים. והכא ליכא לתרוצי כמ"ש בשם הר"ן בפרק דלעיל משנה ג' אלא (הכא) איידי דלעיל. תנא נמי הכא בכה"ג. וכדרך שאמר בגמ' ארישא. כמ"ש לעיל:
יכין
מלכת שלמה
2.
The oath of deposit how? If he said to him: “Give me my deposit which I have in your possession” [and the other replied:] “I swear that you have nothing in my possession”; or he replied to him; “You have nothing in my possession,” [and the depositor said:] “I adjure you”, and he responded, “Amen!”, he is liable. If he adjured him five times, whether before the court or not before the court, and he denied, he is liable for each one. Rabbi Shimon said: “What is the reason? Because he can retract and admit.”משנה ג
הָיוּ חֲמִשָּׁה תוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. תֶּן לִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִים, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְכֻסֶּמֶת, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ברטנורה
שבועה באחרונה. אין לך בידי, ולא לך ולא לך בשבועה. והשתא קיימא שבועה אכולהו. ואין הלכה לא כרבי אליעזר ולא כר׳ שמעון:אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת. דסבר ר׳ מאיר הטוען את חבירו חטה, מין חטה קאמר. וכן שעורה, וכן כוסמת, דכתיב (שמות ט׳:ל״ב) והחטה והכוסמת. והוי כאילו טענו חטין ושעורין וכוסמין. ורבנן סברי, גרגיר אחד של חטה ושל שעורה ושל כוסמת קאמר. ואין הלכה כרבי מאיר:
תוסופות יום טוב
היו חמשה תובעים אותו וכו'. הרמב"ם העתיקה בספ"ט מהלכות שבועות ג"כ. לענין עדות. ואני מצאתי שכן שנאוה לענין עדות. בספרא פרשת ויקרא:
רבי אליעזר אומר וכו' ור"ש אומר וכו'. מסתבר דכי היכי דפליגא ארישא פליגי נמי אסיפא דהא בספרא פרט"ו ופכ"ג דמרבינן לחייב על כל אחת ואחת נקטינן בתחילה חמשה תובעים ואח"כ חמשה תביעות. ש"מ דלרבות חמשה תובעים מסקבר טפי מחמשה תביעות. ואפ"ה פליגי. כ"ש אחמשה תביעות. וממשנתינו נמי נלמד כך שהרי שנאה חמשה תובעים קודם חמשה תביעות. אלא דקשיא קצת דהוה ליה למתני פלוגתייהו בשבועת העדות שנשנה בבבא השניה בפרק דלעיל משנה ה'. וכן אתה מוצא במשנה דלקמן דפליג ר"ש ולא כן במשנה ו' [דפרק דלעיל] ואולי שהם אמרו דינם בפקדון. וכך קבלם רבי ושנאם במקומם:
רבי שמעון אומר וכו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"ש וכ"כ הרמב"ם וכן פסקו במשנה ז' פ"ט דנדרים ועמ"ש ברפ"ב דקדושין [ד"ה התקדשי]:
שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וכו'. עיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"ג:
תן לי חטין ושעורין וכו'. עיין בפירוש הר"ב פרק דלעיל משנה ה':
רבי מאיר אומר כו' חטה וכו' כתב הר"ב דסבר רבי מאיר הטוען את חבירו חטה מין חטה קאמר מדקאמר חטה ולא אמר חטין ושעורין וכו' ש"מ לא אתא לאפלוגי ולמימר דוי"ו פרטא הוי אע"ג דבגמ' [דף ל"ח] לא אמר האי פירושא דמין חטה. אלא לשמואל דס"ל תני בלא וי"ו. אבל לר' יוחנן דתני בוי"ו לא אמרינן ומשמע דלדידיה לא צריך לפרש מין חטה קאמר. ואנן כר' יוחנן לגבי שמואל קיי"ל. מ"מ סבירא ליה להר"ב דאע"ג דגמ' לא קאמר הכי אלא לשמואל היינו משום דלר' יוחנן דתני בוי"ו לא קשיא לישנא דאפי' דאיכא למימר דאשמעינן דוי"ו פרטא הוי אבל מדקאמר חטה ולא חטין וכו' ודאי דאף לר' יוחנן מין חטה קאמר. אלא דבגמ' לא איריא אלא בלישנא דאפי'. אבל לפי האמת לכ"ע פלוגתייהו במין חטה. דר"מ סבר ליה מין חטה קאמר וכלומר והרי טוענו בשוה פרוטה ובחדא נמי הוי מצי לאשמועינן דמין קאמר. אלא דאמילתיה דת"ק מהדר וקאמר דמשכחת תלת אפי' כשלא אמר אלא חטה שעורה וכו' ומהא שמעינן דבפחות מש"פ לא מחייב. ובספרא לאשמה בה פרט לפחות מש"פ. ולא ידעתי למה נדחק הכ"מ בספ"ז מהל' שבועות על שכתב הרמב"ם פחות מפרוטה אינה ממון וכו'. הביא ממרחק לחמו שכתב דתנן בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ג) שעל פחות מש"פ קרן. אינו משלם חומש. ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם. ע"כ. והרי משנה שלימה היא כאן בקרבן עצמו. וכן ההיא דספרא לאשמה בה בקרבן כתיב וכן נמי בגמ' [שם] אמתני' א"ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת וכו':
יכין
מלכת שלמה
3.
If five claimed from him, and said to him: “Give us the deposit that we have in your possession,” [and he replied:] “I swear that you have nothing in my possession,” he is liable only once. [If he said:] “I swear that you have nothing in my possession, nor you, nor you,” he is liable for each one. Rabbi Eliezer says: “Only if he says, ‘I swear’ at the end.” Rabbi Shimon says: “Only if he says, ‘I swear’ to each one.” “Give me the deposit, loan, theft, and lost object that I have in your possession,” [and he replied], “I swear that you do not have these in my possession,” he is liable only once. “I swear that you do not have in my possession a deposit, a loan, a theft, and a lost object,” he is liable for each one. “Give me the wheat, barley, and spelt that I have in your possession”, [and he replied], “I swear that you do not have these in my possession,” he is liable only once. “I swear that you do not have in my possession wheat, barley, and spelt,” he is liable for each one. Rabbi Meir said: “Even if he said, ‘... A grain of wheat, barley and spelt,’ he is liable for each one.משנה ד
אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ:
ברטנורה
שאינו משלם קנס על פי עצמו. וכיון דכי אודי לא מחייב, כי כפר נמי לאו ממונא כפר ליה:אבל משלם בושת ופגם. הלכך ממונא כפר. ופלוגתא דרבנן ור׳ שמעון, דר׳ שמעון סבר כי אמר ליה אנסת או פיתית את בתי, קנסא קתבע מיניה שדמיו קצובין חמשים כסף, ולא קא תבע מיניה בושת ופגם שאין דמיו קצובים, דלא שביק אינש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ, הלכך קנסא כפר ליה ופטור. ורבנן סברי, בושת ופגם קא תבע ליה, דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מפטר, הלכך כי כפר ליה, ממונא כפר ליה וחייב. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בשת ופגם ע"פ עצמו. וא"ת צער באנוסה דתנן במשנה ד' פרק ג' דכתובות מה דינו והרמב"ם בפ"ח מהל' שבועות העתיק המשנה כלשונה. אבל בפ"ב מהל' נערה כתב דמשלם בושת ופגם וצער ע"פ עצמו. וכ"כ טור א"ה סי' קע"ז וכתב הכ"מ בשם הנגיד רבינו יהושע מבני בניו של הרמב"ם שיש לדקדק כך מהמשנה עצמה. לפי שאילו לא יתחייב לשלם צער ע"פ עצמו היו חכמים אומרים לר"ש אע"פ שאינו משלם קנס וצער ע"פ עצמו. ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער ע"פ עצמו. היו אומרים משלם בשת ופגם וצער [ע"פ עצמו] לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית. והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה. והוא בשת ופגם לבד. עכ"ל:
יכין
מלכת שלמה
4.
“You raped or seduced my daughter” and the other says, “I did not rape, nor seduce,” “I adjure you,” and he responds, “Amen!” he is liable. Rabbi Shimon exempts him, for he does not pay a fine on his own admission. They said to him: “Even though he does not pay a fine on his own admission, he still pays for the shame and blemish [to the girl], based on his own admission.משנה ה
גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכָרְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. אָמַר לוֹ, חָבַלְתָּ בִי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְךָ חַבּוּרָה, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ, הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, חַיָּב. וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, פָּטוּר:
ברטנורה
המית שורך את עבדי. קנסא הוא, דמשלם שלשים סלעים אפילו אינו שוה אלא דינר:אמר לו עבדו הפלת את שיני. קנסא הוא שיוציא עבדו לחירות בשביל אחד מאבריו:
תוסופות יום טוב
גנבת את שורי וכו' חייב. שאע"פ שאינו משלם כפל בהודאה. משלם הוא את הקרן בהודאתו. הרמב"ם פ"ח מה' שבועות ולא התבאר בגמ' למאי צריכא לכל הני בבות:
יכין
מלכת שלמה