First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הָאוֹמֵר, מִשְׁקָלִי עָלָי, נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ. אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף. אִם זָהָב, זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה, מִשְׁקַל בִּתִּי עָלָי, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב. מִשְׁקַל יָדִי עָלָי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְמַלֵּא חָבִית מַיִם וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל:
ברטנורה
האומר משקלי עלי כו׳, אם כסף כסף. אם פירש כסף נותן משקלו כסף, ואם פירש זהב, נותן משקלו זהב. והא קמשמע לן דאם לא פירש אלא אמר סתם משקלי עלי, פטר נפשיה בכל דהו, ובלבד שיהיה דבר שכמותו רגיל להיות נשקל במקום ההוא. ואפילו זפת ואפילו בצלים ורגילים אנשי המקום למכרם במשקל, ואמר אחד מאנשי המקום ההוא משקלי עלי סתם ולא פירש, הרי זה נותן משקלו זפת או בצלים ונפטר:ומעשה באמה של ירמטיה. מפרש בגמרא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא, אע״ג דלא פירש אמדינן ליה לפי כבודו, ומעשה נמי באמה של ירמטיה, אשה ששמה כך, שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב, לפי שהיתה אמודה בעושר:משקל ידי עלי. היאך הוא שוקל ידו, דאם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל:ומכניסה עד מרפקו. קוד״ו בלע״ז. משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובאותו זמן היו קורין יד לזרוע עד המרפק. וכשמכניס היד לתוך חבית מלאה מים ישפכו מן המים שבחבית כפי מקום היד שהכניס בתוכה עד המרפק, וחוזר ומכניס בחבית בשר וגידין ועצמות של חמור, שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם, ויהא באותו בשר גידין ועצמות כפי מה שיש ביד, שאין משקל עצמות וגידין שוה למשקל בשר, ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא כמו שהיתה, דהשתא איכא נפח כשיעור ידו, ושוקל הבשר והעצמות והגידים ההם והוא משקל ידו:היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר. שמא יש בבשר חמור שנותן לתוך החבית יותר גידים ועצמות ממה שיש ביד, או פחות, ונמצא שאין המשקל מכוון. והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
מרפיקו. פירש הר"ב קוד"ו בלע"ז כך הוא ברמב"ם ובתוס'. וכ"ה לשון הר"ב בספ"ק דאהלות. [*ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי"ן. ועיין פרק עשירי דשבת מ"ג]:
ושוקל בשר חמור כו'. פירש הר"ב שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם. בברייתא בגמ'. ומ"ש הר"ב ויהא באותו בשר כו' כפי מה שיש ביד כו' ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא וכו'. ושוקל הבשר כו' פירוש לפירושו שמתחלה אומדין לקח כשעור היד וכדמהדר ליה ר' יהודה לרבי יוסי כמ"ש לקמן וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד ויצטרך להוסיף או לגרוע. ולפיכך שוקלין אחר כך כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע"י היד. שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הרמב"ם שיטול בשר ועצמות כו' ויתן לתוך החבית כו'. ואח"כ שוקל הבשר ההוא כו'. ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא דשקל קלא פתק ביה [פסחים ס"ב]. שהוא*) ענין נטילה. אבל המשקל ששוקלין לא תנינן לה במתניתין. אלא דממילא הכי עבדינן. אבל התוס' [כד"ה ושוקל]. מסקי בשם ר"י דדוקא שוקל מעיקרא ואח"כ מכניס. אבל מכניס מעיקרא לא. לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותה יותר מדאי מיד האדם. שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא. ודוחק הוא לומר. ששוקלין בשר חמור כנגד היד [ומשערינן] אם הוא נחתך. ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי. ע"כ. והייני נמי שלוקחין באומד ושוקלין משקלו. ואעפ"כ מכניסין בחבית שמא לא אמדו יפה. ומשום המעט. שצריך להוסיף. או לגרוע. לא יוסיפו או יגרעו בליעת המים. שא"צ אח"כ אלא לשער אותו המעט. או לשקול אותו:
אמר רבי יוסי. וכי היאך אפשר לכוון כו'. אמר ליה רבי יהודה אומדין א"ל רבי יוסי עד שאומדין ימודו [כלומר יאמדו] את היד. ורבי יהודה כמה דאפשר עבדינן. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
1.
One who said: “I vow my weight,” he must pay his weight, in silver [if he had said in] silver, or in gold [if he had said in] gold. It happened with the mother of Yirmatia, who said, “I vow my daughter's weight.” She went up to Jerusalem and weighed her and then paid her weight in gold. [If a man said: “I vow] the weight of my hand,” Rabbi Judah says: let him fill a barrel with water and put it [his hand] in up to the elbow. Then let him weigh the flesh, bones and sinews of a donkey and put it into the barrel until it is filled up again. Rabbi Yose said: “But how is it possible to account exactly one kind of flesh against another kind of flesh, and one kind of bones against another kind of bones? Rather: one estimates what the hand is likely to weigh.משנה ב
דְּמֵי יָדִי עָלָי, שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד. זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִין. וְחֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד. הָאוֹמֵר, עֶרְכִּי עָלָי, וָמֵת, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמַי עָלָי, וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלָי, לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:
ברטנורה
וכמה הוא שוה בלא יד. מפרש בגמרא, שאין שמין אותו כמה יפה כשנקטעה ידו וכמה היה שוה כששתי ידיו שלימות. שמי שנקטעה ידו, כשבאים לשומו כמה היה שוה תחילה אין שמין אותו אלא בזול, לפי שרואים אותו מזולזל, וזה האומר דמי ידי עלי הרי לא נקטעה ידו. לכך מפרש, כמה הוא שוה בלא יד, כגון אם מכרו רבו כולו חוץ מידו, שידו אחת מוכתבת לרבו ראשון, ושמין כמה הוא יפה כשרבו מוכר כולו ולא שייר ממנו לעצמו כלום. וכמה שוה פחות אס שייר רבו ידו אחת שלא מכרה, דהשתא אינו מזולזל, וכך הוא נותן להקדש:זה חומר בנדרים מבערכין. דאילו אמר בערכים ערך ידי ורגלי עלי, לא אמר כלום, אלא אם כן אמר בדבר שהנשמה תלויה בו:ערכי עלי ומת יתנו היורשים. דערך דבר קצוב הוא. ודוקא כשעמד בדין קודם שמת, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כדכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן. אבל דמי עלי דאינו אלא מה שישומוהו בבית דין והרי לא בא לידי כך שהרי מת, אע״פ שעמד בדין הוא מחוסר אומדנא ולא יתנו היורשים:נותן ערך כולו. דערך נפשות כתיב:זה הכלל. לאתויי שאר איברים שהנשמה תלויה בהם:
תוסופות יום טוב
וכסה הוא שוה בלא יד. פירש הר"ב כגון אם מכרו רבו כולו תוץ מידו כו'. ועיין ברפ"ח דב"ק ובמשנה ג' פ"ד דמגילה:
כיצד האומר ערכי עלי כו'. במאי דמסיים פתח. ועמ"ש בזה בריש מסכת שבת:
יתנו היורשים. כתב הר"ב ודוקא כשעמד בדין קודם שמת. לפי שאינו חייב כו' כדכתיב
(ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן. וכ"כ הרמב"ם [פ"א מה"ע]. וקשה לי דהך קרא לא כתיב. אלא באם מך הוא מערכך. וא"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא. יתנו היורשים ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים. שאני הכא דמלוה כתובה בתורה היא. ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב"ע כשעמד בדין. פירש"י וחייבוהו קודם מותו דה"ל כמלוה בשטר. ע"כ. [עיין בפירש הר"ב בפ"ק משנה ג'] וכתב הראב"ד ספ"א מהלכות ערכין. עמידה בדין שהוזכרה בגמ'. לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בכאן. שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה. ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין בשעת הנדר. והכי איתא בספרא [וכמ"ש הר"ב במ"ג בפ"ק] אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהיא מלוה ע"פ. ע"כ. ולא הבנותי דברי הכ"מ. שהליץ בעד הרמב"ם דמדאמתני' ד' מת הנודר והנידר יתנו היורשים אמרי' נמי בגמרא. כשעמד בדין. כמ"ש הר"ב שם. משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא. דאם לא עמד בדין פטורים. ועל כרחך היינו משום דכתיב והעמידו לפני הכהן. ע"כ. ולא אוכל לעמוד על זה דלקמן נמי מוקי לה כשעמד בדין מהאי טעמא גופיה דהכא דלא נשמע מלוה על פה גובה מן היורשים. וכתב עוד הראב"ד והשתא דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך. מי חכם ויבן אלה ע"כ. וזו נ"ל שאינה השגה לדחות האוקימתא לגמרי מהלכה לפי דמאי דקי"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. מטעם דשעבודא דאורייתא. כמ"ש הוא [*וכמ"ש לקמן סוף פ"ב ממסכת קנים היינו במקרקעי שירשו. אבל במטלטלי שירשו] אינו אלא מתקנת הגאונים היא. [*וכמ"ש ג"כ לעיל על] לשון הר"ב משנה ג' בפ"ק. וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות מלוה. ולפיכך לא נדחית לגמרי שעל כזה לא היתה תקנתם. וכבר במלוה עצמה שיבח הרמב"ם מנהג מערב שכותבין מטלטלי בשטר. משום שמא לא ידע הלוה בתקנה כו' ועוד כתב שם הכ"מ בשם הריב"ש לחלק לדעת הרמב"ם דבכתובה לא פשטה התקנה אלא במלוה. [*ומ"מ מה] שהעתיק הרמב"ם האוקמתא להלכה וכן הר"ב שלא פירש בה שאינה הלכה [משמע] ואפי' האידנא [*צריכים ודאי לומר שלא היתה בידם גירסתנו שבסוגיא. ומש"ה סמכי על והעמידו] אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת על הא דפירשו מוהעמידו לפני הכהן:
שאין דמים למתים. [*נ"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה כמ"ש בסוף פ"ק. ומש"ה אין אומרים כך בבהמה לקמן במ"ה] והא דתניא בב"ק [דף ד'] [וכתבו הר"ב במכילתין פ"ג משנה ג'] ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוס'] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא. אבל דמי עלי שאיני נידר אלא מה שישומוהו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשים. רש"י:
[*ערך ידי כו' לא אמר כלום. דתניא [בפ"ק דף ד'] בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. ומפרשים לה בסוגיא דה"מ למכתב בערך. וכתב בערכך למדרש הכי. ומכאן הקשה הרא"ם ז"ל בפ' בחקותי על מ"ש רש"י ז"ל שם על תיבת בערכך שכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא. ותמה עליו הרא"ם מהברייתא דהכא שדרשה לכפל הכפי"ן. ואני תמיה על הרא"ם. שמן הברייתא אין אנו לומדים אלא על פעם אחת. שנכתב כפל כפי"ן שהוא ללמד ערך כולו כו'. אבל עש"ה לא ה"ל לכתוב כמה זימני בכפל הכפי"ן. ולכך שפיר אמר רש"י ז"ל שאינו יודע מאיזה לשון הוא שכופל הכפי"ן. ושוב ראיתי שהג"א הקשה קושיא זו על הרא"ם ומסיק דקושית רש"י אינו קושיא שצריך שיאמר בערכך לפי שאין דעות המעריכים שוה לכך נאמר בכל בערכך והוצרך לדחוק בתיבת בערכך האמור בכפי שניו וגם לא פי' הברייתא ואין להאריך.
ערך ראשי כו'. שם. יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות]:
יכין
מלכת שלמה
2.
[If one said] “The worth of my hand is upon me,” they estimate his worth with his hand and [what it would be] without his hand. In this respect vows of worth are more stringent than vows of value. There is an aspect of vows of value that is more stringent than vows of worth. How so? If one said: “My value is upon me” and then he dies, his heirs must pay it. [But if he said:] “My worth is upon me,” and then he dies, his heirs need not pay anything because dead persons have no worth. [If he said,] “The value of my hand or foot is upon me,” he has said nothing, [But if he said,] “The value of my head is upon me,” he must pay his whole value. This is the general rule: Anything upon which his life depends, he must pay his full value.משנה ג
חֲצִי עֶרְכִּי עָלָי, נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. חֲצִי דָמַי עָלָי, נוֹתֵן חֲצִי דָמָיו. דְּמֵי חֶצְיִי עָלָי, נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:
ברטנורה
חציי עלי. הוי כערך ראשי וערך כבדי, דהוי דבר שהנשמה תלויה בו:דמי חציי עלי נותן דמי כולו. דכתיב (ויקרא כ״ז:ב׳) נדר בערכך נפשות, הקיש נדר לערך, מה ערך אמר ערך חציי עלי נותן ערך כולו, אף נדר אמר דמי חציי עלי נותן כולו:זה הכלל. לאתויי כל האברים שהנשמה תלויה בהם, שאם אמר דמי חצי אותו אבר עלי כגון שאמר דמי חצי לבי עלי, או דמי חצי כבדי עלי, נותן דמי כולו:
תוסופות יום טוב
רמי חציי עלי נותן דמי כולו. פי' הר"ב דכתיב נדר בערכך נפשות הקיש נדר לערך מה ערך אמר ערך חציי עלי כו' ואיפכא ליכא לאקושי לחייב למעריך אפי' אומר ערך ידי עלי דהא [*ממעטינן מדכתיב ערכך. ולא כתיב ערך. כמ"ש לעיל] וכן אין סברא דבכלל ההיקש נדר לערך דלא ליתחייב באומר דמי ידי. דכיון שנדר וחייב עצמו בדמים. והרי היד יש לה דמים. מסתמא לא מיעטיה קרא [*וכן משמע בסוגיא דפ"ק דף ד' ע"ב].
זה הכלל. כתב הר"ב לאתויי כו' כגון שאמר דמי חצי לבי עלי. וכ"כ הרמב"ם ולא אדע למה שינו מלשון המשנה דלעיל ערך ראשי כו' גם הרמב"ם בחבורו לא דקדק בכך:
נותן ערך כולו. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו דכמו שזה הכלל לאתויי אומר דמי חצי אבר שהנשמה תלויה בו. ה"נ מייתינן לאומר ערך חצי אבר כו'. וכ"כ בפירושו כשאומר על האבר ההוא ערך חציו עלי. או דמי חציו עלי וכו' אבל הר"ב לא כתב בפירושו אלא אמר דמי חצי כו' גירסתו כגי' ס"א וכמשנה שבגמרא דגרס נותן דמי כולו ואני תמה שהרמב"ם בחבורו פ"ב השמיט זה הדין באומר חצי אבר כו'. בין בערך בין בדמים. ואפשר דהדר ביה וסבר דזה הכלל דהכא. לא נשנה לטפויי דינא אלא אשגרת לישן ממתני' דלעיל היא. ובגמ' אמרו בזה הכלל דלעיל לאתויי מן הארכובה ולמעלה כלומר שאינו יכול לחיות. וכן אמרו ג"כ בזה הכלל דהכא לאתויי מן הארכובה ולמעלה [*וכתבו התוס' דנקט להך טרפות טפי משאר טרפיות דאיכא רבותא לאפוקי לר"ש [חולין דף מ"ב] דאמר יכולה היא ליכוות ולחיות]:
יכין
מלכת שלמה
3.
[If one said:] “Half my value is upon me,” he must pay half his evaluation. [But if he said,] “The value of one half of me he is upon me,” he must pay his full value. [If he said] “Half of my worth is upon me,” he must pay half his worth. [If he said,] “The worth of half of me is upon me,” he must pay his whole worth. This is the general rule: Anything on which his life depends, he must pay his whole worth.משנה ד
הָאוֹמֵר, עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָי, מֵת הַנּוֹדֵר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. מֵת הַנִּדָּר, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים:
ברטנורה
מת הנודר והנידר יתנו היורשים. והוא שעמד בדין קודם שמת, כדפרישנא לעיל. וסיפא אצטריכא ליה. דמיו של פלוני עלי, מת הנודר יתנו היורשים. דמהו דתימא אע״ג דעמד בדין, הואיל ומת הנודר קודם שישומו הנידר, לא אשתעבוד נכסיה, קמשמע לן אומדנא גילוי מילתא בעלמא הוא, והואיל ונידר קיים אמדינן ליה:
תוסופות יום טוב
מת הנודר והנידר יתנו היורשים. כתב הר"ב והוא שעמד בדין קודם שמת. פי' הנערך עמד בדין קודם שמת. אבל מת הנערך קודם שיעמוד בדין אף על פי שהמעריך קיים הרי זה פטור. שאין ערך למת והנערך צריך עמידה בדין. הרמב"ם ספ"א מהלכות ערכין [*ועיין לעיל. וממ"ש הר"ב וסיפא אצטריך ליה וכן הוא בסוגיא יש לתמוה על שהרמב"ם בסוף פ"א מה"ע לא העתיק לאותה בבא הצריכה. ונ"ל מתוך מה שהרמב"ם בפירושו לא זכר להך צריכותא. ואדרבה כתב כל זה מבואר אחר שעמד בדין. ומת קודם שיפסקו דמי הנידר. כמו שזכרנו פירושו ע"כ. נראה מזה שסובר שאין כאן בבא הצריכה כלל. והקושיא למה נישנית אינה קושיא דבכמה דוכתי רגילין לשנות כל חילוקי הדינין אע"ג דלא צריכי. והלכך בבא דמת הנודר יתנו היורשים. לא הוצרך להעתיקה. דמדיוקא דמת הנידר פטורים היורשים. משמע דאילו לא מת הנידר. אף ע"פ שמת הנודר חייבים היורשים ולא חש לכתבה]:
יכין
מלכת שלמה
4.
If he said: “The value of so-and-so is upon me,” if both the vower and the subject of the vow died, then the heirs must pay it. [If he said,] “The worth of so-and-so is upon me,” and the vower died, the heirs must pay it. But if the subject of the vow died, the heirs need not pay anything because dead persons have no worth.משנה ה
שׁוֹר זֶה עוֹלָה, בַּיִת זֶה קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלָי עוֹלָה, אוֹ דְּמֵי בַיִת זֶה עָלָי קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּב לְשַׁלֵּם:
ברטנורה
בית זה קרבן. לבדק הבית:ונפל הבית. קודם שהחזיק בו גזבר:מת השור וכו׳ חייב לשלם. ולא אמרינן אין דמים למתים אלא באדם בלבד:
תוסופות יום טוב
שור זה עולה ובית זה קרבן. פי' הר"ב לבדק הבית. ותני קדשי מזבח ותני קדשי ב"ה:
דמי שור זה עלי עולה. בגמ' לא שנו. אלא דאמר דמי כו' אבל אמר שור זה כו' אע"ג דאמר עלי [ותנן בריש מסכת קינים איזהו נדר האומר הרי עלי] כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר. פירש"י עלי להביאו לטרוח עד שיתקרב. אבל כי אמר דמי אם אבד השור הדמים לא אבדו. דהא לא אמר דמים הללו. ולא היו בעין. ע"כ. וכתבו התוס'. וא"ת א"כ רישא דקתני שור זה עולה מת השור פטור מלשלם. אפילו אמר עלי [וכו']. ואור"י דכולהו מתני' בין רישא בין סיפא מיירי דאמר דמי וה"פ דמתניתין דמי שור זה עולה דמי בית כו' פטור מלשלם. כיון דלא אמר עלי. אבל אמר דמי שור זה עלי עולה דמי בית זה עלי כו'. ע"כ. נראה מזה דל"ג במשנה בהדיא דמי. דאי גרסי' בסיפא. וברישא ל"ג. דוחק לפרש כן. ובמשנה שבגמ' ל"ג דמי כלל [*וכן בסוגיא עצמה אמרינן דמוקמינן למתני' בדמי. ועוד בתוס' בד"ה והא מדסיפא וכו':
ונפל הבית כו'. פירש הר"ב קודם שהחזיק בו גזבר. אסיפא קאי. ובדין ה"ל להקדים הדבור שאחריו מת השור כו'. שהרי מת השור מוקדם במשנה לנפל הבית אלא שהעתיק תחלה מה שמצא בפירש"י. ועי"ל משום דבמת השור תפס ג"כ הא דתנן חייב לשלם דעלה קאי לפרש. ולא אמרו אין דמים כו'. וחייב לשלם נשנה אחר נפל הבית לכך איחר וכתב שם מת השור. ועיין עוד בפרק דלקמן במשנה א' מה שכתבתי שם בד"ה קנוניא]:
יכין
מלכת שלמה
5.
[If someone said:] “This ox shall be an olah [a whole burnt offering],” or “This house shall be an olah,” and the ox died or the house fell down, he is not obligated to pay. [But if he said:] “This ox is upon me as an olah” or “this house is upon me as an olah” and the ox died, or the house fell down, he is obligated to pay [their worth].משנה ו
חַיָּבֵי עֲרָכִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), לִרְצוֹנוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי:
ברטנורה
ממשכנין אותן. גזבר נכנס לביתם ונוטל בעל כרחם:חייבי חטאות ואשמות. כיון דלכפרה אתו לא משהי להו, ואין ממשכנין אותן. וחטאת נזיר, הואיל ולאו לכפרה אתיא ואינה מעכבתו מלשתות יין, שכיון שנזרק הדם של אחד מן הקרבנות הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים, זמנין דפשע ומשהי לה, הלכך ממשכנין אותו על חטאתו:חייבי עולות ושלמים. אע״ג דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, הואיל ולאו חובה היא לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי, הלכך ממשכנים אותן. ויש מחייבי עולות שאין ממשכנים אותן, כגון עולת מצורע, לפי שהיא מעכבת טהרתו, לא אתי לשהוייה:כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. היכא דבית דין ממשכנים אותו צריך שיאמר רוצה אני:וכן אתה אומר בגטי נשים. כל מי שדינו שכופין אותו לגרש, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ונותן הגט והוא כשר:
תוסופות יום טוב
חייבי ערכין ממשכנין. לשון הרמב"ם פ"ג מהלכות ערכין. חייבי ערכין ודמים כו'.
ממשכנין אותן. עיין פרק דלקמן משנה ג':
חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. עיין מ"ש ברפ"ג דכריתות. [*ומ"ש הר"ב וחטאת נזיר הואיל וכו'. ואינה מעכבתו מלשתות יין וכו'. נ"ל שהר"ב בכונה מכוונת לא קאמר גם כן ומלהטמא למתים. אע"ג שגם בזה אינו מתעכב וכדמסיק. והרמב"ם בפירושו כתב בזה הלשון לפי שאינה מעכבת אותו מלשתות יין ומליטמא למתים. ע"כ. וכן הוא במימרא דרב פפא בסוגיין. אמנם הר"ב יישב בזה לפי דעתי קושיא גדולה. שהרי יש להקשות אמאי לא קאמר נמי ואשם נזיר טמא כשמגלח. שאין אשמו מעכבו מלמנות נזירות טהרה כחכמים דפ"ג דנזיר דף י"ח ופסק כן הרמב"ם בפ"ו מהלכות נזירות. אלא דדוקא מה שאין מעכבו מלשתות יין אתי לשהויי משא"כ אילו לא הותר בשתיית יין. אע"ג שהותר להטמא למתים. לא אתי לשהויי. וה"נ אשם נזיר טמא. מה שאין מעכבו מלמנות. מש"ה לא אמרינן דאתי לשהויי. ואין נראה להר"ב לומר דחטאת דנקט רב פפא לאו דוקא דה"ה האשם דדכוותיה שאינו מעכב. וכן הרמב"ם עצמו בספי"ד מהלכות מעשה הקרבנות. כתב בזה הלשון חוץ מחטאת נזיר. הואיל ואינו מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותו. ולפיכך ממשכנין אותו. ע"כ]:
אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה. שנאמר לרצונו [*ונאמר ג"כ יקריב דמשמע בע"כ. הא כיצד] כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גמ'. עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ח' פ' בתרא דגיטין:
[*עד שיאמר. ולא קתני עד שיתן. דייק מיניה רב ששת דלא סגי בנתינה דדלמא מסר מודעה. ובנתינה בעלמא אין זה בטול. הלכך צריך שיאמר]:
יכין
מלכת שלמה