First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַשֹּׁקֶת, פָּסוּל. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי שָׂפָה כָל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר חוּצָה לָהּ, שֶׁהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי בְרֵכָה וְהִפְסִיקוֹ, הֲרֵי הוּא כְמִקְוֶה. חָזַר וְהִמְשִׁיכוֹ, פָּסוּל לַזָּבִים וְלַמְצֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים:
ברטנורה
מעין שהעבירו על גבי השוקת. שהוא כלי. ולא שוקת שבסלע:פסול. להטביל במים שבתוך השוקת ובמים שיוצאים ועוברים מן השוקת לחוץ, הואיל ומי המעין כולם שופכים לתוך השוקת. אבל אם מי המעין עוברים על שפת השוקת כל שהוא, אף על פי שמקצתם עוברים בתוך השוקת, כשר להטביל במים שעל שפת השוקת או חוצה לה, דמעין מטהר בכל שהוא:והפסיקו. שאין מי הבריכה מחוברין למעין:הרי הוא כמקוה. ואין מטהר בכל שהוא, עד שיהא שם ארבעים סאה:חזר והמשיכו. שחיבר מי המעין לבריכה:פסול לזבים. דכבר פסק חיותן. וזבים ומצורעים ומי חטאת כתיב בהו מים חיים:
תוסופות יום טוב
פסול. ותמה הר"ש [במתניתין דלקמן] אמאי פסול כיון דמי השוקת מחוברין למעין דמטהר בכל שהוא. ותנן בפ"ק מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למעין להטביל בו בכ"ש. ועוד דמטבילין כלים בתוך כלים. [כדתנן בפרק דלקמן מ"ב] ומחלק בין כלים התלושים דשרי. לכלים הקבועים. דאיכא למגזר אטו בשאין בהם כשפופר' הנוד. אבל הרא"ש כתב (דלק') [דל"ק] מידי. כיון דכלי מפסיק בין מים שיצאו חוץ לשוקת ובין המעין. לא מיקרו מחוברים. ולא דמי למעין שנתן לתוכו מים שאובין דשם מעין לא בטיל מיניה אע"פ שנתנו לתוכו מים שאובין הרבה. מידי דהוה אמקוה שיש בו מ' סאה שאינו נפסל אפילו נתן לתוכו אלף סאין מים שאובין. והא דאפילו בכלי עצמו מטבילין. לא דמי דהתם הכלי הפנימי הוא נטבל בתוך המקוה. כיון דפי החיצון כשפופרת הנוד. אבל כלי המחובר למעין או למקוה שיש בו מ' סאה. אין להטביל בתוכן גזירה דלמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור הלכך אסור להטביל בשוקת ובמים הנמשכים ממנו. ע"כ [*והא דאין מטבילין בכלי כתבתי הטעם בפ"ב מ"ג [ד"ה שיש]] וכתב ב"י עוד בשמו שכתב דהא דתנן בפ"ו מ"ה השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובים כשפופרת הנאד שאני התם שהים מקיפן. אבל אם היו עומדים על שפת הים ומחוברים לים כשפופרת הנאד לא:
כשר חוצה לה. לשון הר"ב כשר להטביל במים שעל שפת השוקת או חוצה לה. וזה לשון הר"ש כשר חוצה לה. כל שהוא שחוץ לשוקת ע"ג שפתה. כשר להטביל בו מחטין וצנורות עד כאן. כלומר דחוצה לה היינו כל מה שאינו תוך השוקת. בין שהוא חוצה לה ממש או ע"ג שפתה. מקרי חוצה לה. ומשום דע"ג שפתה אין שיעור שתעלה טבילה לאדם. נקט מחטין וצנורות. ובטעמא דמתניתין דכשר חוצה לה כתב הרא"ש וז"ל כשרים המים היוצאים מן השוקת אע"פ שאסור להטביל בתוכו. לפי שהמעין שנופל על שפת השוקת מטהר כל המים בכ"ש. אע"פ שמי השוקת מרובין מהן. מ"מ כל המים מחוברים למעין ע"י המים המועטין הנופלים על השוקת ונטהרים אע"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך השוקת. ע"כ. אבל מהר"ם כתב וז"ל כשר חוצה לה דדוקא חוצה לה כשר. אבל ע"ג שפה לא דכתיב מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. דהיינו בקרקע דלא חזו לקבולי טומאה. אבל ע"ג כלים לא. ע"כ:
על גבי בריכה. והיא מלאה מי גשמים. שאין מטהרין אלא באשבורן ובמ' סאה. ב"י:
והפסיקו. עיין מ"ש במ"ו:
הרי הוא כמקוה. ל' הר"ב ואין מטהרים בכ"ש עד שיהא שם מ' סאה. וכן ל' הר"ש. והטור מסיים ובאשבורן. וכ"כ הרא"ש:
פסול. עדיין הם פסולים כו'. ב"י:
עד שידע שיצאו הראשונים. איכא למידק אמאי לא קתני עד שיצאו כו' כדקתני במשנה א"ב דפ"ג. ונראה לי דלישנא דשידע שיצאו הוה כמו הלשון דעד שיתחשב שלא נשתייר כו' דהתם במ"ג שכתבתי שם בשם הראב"ד דמתחשבין לפי חשבון. וה"נ דכוותה דטעמא דהתם שייך נמי הכא. ודו"ק:
יכין
מלכת שלמה
1.
[Water from] a spring which is made to pass over into a trough becomes invalid. If it was made to pass over the edge in any quantity, [what is] outside [the trough] is valid, for [the water of] a spring purifies however little its quantity. If it is made to pass over into a pool and then is stopped, the pool counts as a mikveh. If it is made to flow again, it is invalid for zavim and for those with skin disease and for the preparation of the hatat waters until it is known that the former [water] is gone.משנה ב
הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי כֵלִים אוֹ עַל גַּבֵּי סַפְסָל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא כְמוֹ שֶׁהָיָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא כְמִקְוֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל עַל גַּבֵּי הַסַּפְסָל:
ברטנורה
העבירו על גבי כלים. שהעביר המעין על דופני הכלי מבחוץ:הרי הוא כמו שהיה. לטהר בזוחלים ובכל שהוא:הרי הוא כמקוה. דבעי ארבעים סאה ובאשבורן:ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל. גזירה שמא יטביל בכלים. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
העבירו ע"ג כלים. פי' הר"ב על דפני הכלים מבחוץ. וכן פי' הרא"ש. וכתב דטעמא דר' יוסי דגזר אטו תוך כלי. לענין זה דלא הוי מעין. אבל לא גזר כולי האי לעשותן מים שאובים. ע"כ. ונ"ל דה"נ מיירי. בענין דבלאו אלו הכלים היו המים עוברים. דאלת"ה יהיו נפסלים אפילו למקוה. משום דהווי' ע"י טהרה בעינן. וכמו שכתבתי בשם הרא"ש בפרק דלעיל מ"ב. גבי זקפה לידוח:
ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל. פי' הר"ב גזירה שמא יטביל בכלים. וז"ל הרא"ש גזירה אטו תוך כלי. ע"כ. ולרבותא לא מהדר אלא ספסל דאע"ג דאין לו תוך אפ"ה גזרינן. משום דדמי לכלי הואיל וראוי למדרס. כדתנן במ"ג פכ"ב דכלים. ויש לכ"מ פ"א מהלכות מקואות. וכן בב"י סי' קצ"ח שני פירושים אחרים בדקדוק זה דלא קתני בדר' יוסי אלא ע"ג ספסל. אבל הנה הנם לשטת הרמב"ם דמוקי למתני' בכלים שאין להן בית קבול. ולא זוהי שטת הרא"ש והר"ב. ולכך לא העתקתי':
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
מַעְיָן שֶׁהוּא מָשׁוּךְ כְּנָדָל, רִבָּה עָלָיו וְהִמְשִׁיכוֹ, הֲרֵי הוּא כְמוֹ שֶׁהָיָה. הָיָה עוֹמֵד וְרִבָּה עָלָיו וְהִמְשִׁיכוֹ, שָׁוֶה לְמִקְוֶה לְטַהֵר בְּאַשְׁבֹּרֶן, וּלְמַעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא:
ברטנורה
שהוא מושך כנדל. שמימיו זוחלים במקומות הרבה, כשרץ זה שמרבה רגלים, וקורין לו בלע״ז צנטופיד״י:ריבה עליו. מים שאובים, עד שנמשכו ונתגדלו המקומות שמימיו זוחלים שם:הרי הוא כמו שהיה. המקומות הללו מטהרים בזוחלים ובכל שהוא כמו שהיו בתחילה:היה המעין עומד. ולא היו מימיו נזחלים, וריבה עליו מים שאובים ונתגדל המעין עד שמימיו נזחלים אילך ואילך מחמת המים שאובין:שוה וכו׳ למעין. המקומות הללו שהמים נזחלים בהם, שוין למעין שמטהרים בכל שהן, ושוים למקוה שאין מטהרים בזוחלין אלא באשבורן. פירוש אחר, ריבה עליו והמשיכו, הרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין ההוא והגדילן, הרי הוא כמות שהיה, דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן, שם מטהר בזוחלין, ומן הצדדים אין מטהר אלא באשבורן. אבל אם לא היו מימיו זוחלים אלא עומדים, וריבה עליו, שהרחיב מקום עמידתן, והמשיכם, שעשה מקום עמידתן זוחלין, שוה למקוה לטהר באשבורן, ואין מטהר בזוחלין, מאחר דעיקר מקום המעין אינן זוחלין:
תוסופות יום טוב
מעין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו. כתב הר"ב בפ"א שהרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין. וזה לשון הר"ש ריבה עליו לא שריבה לו מים שאובים. דא"כ לא היה מטהר בזוחלין. כדתנן לעיל בסוף פ"ק. אלא ריבה עליו היינו שעשה בריכות לכל המקומות שהיה מוליך ונתמלא כל אחת מים. הרי הוא כמות שהיה. דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן וכו'. ופי' הראשון שכתב הר"ב הוא פי' הרמב"ם. ומפרש דסיפא היה עומד וכו' היא המעלה הרביעית [משש] שבמקוה דבפ"ק. ובב"י כתב בשם הרא"ש כמו שפירש הרמב"ם. [*שנתן טעם לדבר שכיון דבלאו הכי היו זוחלין באותן המקומות. אלא שעתה נתרבה זחילתן]. ודמסיים אסיפא דהיינו הא דתנן בפ"ק. למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין וכו':
כנדל. ל' הר"ב כשרץ זה שמרבה רגלים דקים. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
3.
If [water from] a spring that flows into many channels was increased in quantity so that it was made to flow in abundance, it remains as it was before. If it was standing and its quantity was increased so that it was made to flow, it becomes equal to a mikveh in that it can purify in standing water, and to a spring in that one may immerse [objects] therein however small its quantity.משנה ד
כָּל הַיַּמִּים כְּמִקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א), וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַיָּם הַגָּדוֹל כְּמִקְוֶה. לֹא נֶאֱמַר יַמִּים, אֶלָּא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִים בְּזוֹחֲלִין, וּפְסוּלִין לַזָּבִין וְלַמְצֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶם מֵי חַטָּאת:
ברטנורה
הים הגדול כמקוה. לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול, דביה משתעי קרא במעשה בראשית, ששם נקוו כל מימי בראשית:ולא נאמר ימים. בלשון רבים, אלא מפני שמעורבין בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו:רבי יוסי אומר כל הימים. וים הגדול נמי תורת מעין עליהם לענין שהם מטהרין בזוחלין, מפני שהנחלים הולכים וזוחלין עליהם. אבל פסולין הן לתורת מים חיים, שהכתוב קראן מקוה. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין. פי' הר"ב מפני שהנחלים הולכים וזוחלי' עליהם. עיין מה שכתבתי במ"ח פ"ח דפרה:
יכין
מלכת שלמה
4.
All seas are equivalent to a mikveh, for it is said, "And the gathering (ulemikveh) of the waters He called the seas" (Genesis 1:10), the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: only the Great Sea is equivalent to a mikveh, for it says "seas" only because there are in it many kinds of seas. Rabbi Yose says: all seas afford cleanness when running, and yet they are unfit for zavim and metzoraim and for the preparation of the hatat waters.משנה ה
הַזּוֹחֲלִין, כְּמַעְיָן. וְהַנּוֹטְפִים, כְּמִקְוֶה. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים, שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים. וְנוֹטְפִים שֶׁעֲשָׂאָן זוֹחֲלִין, סוֹמֵךְ אֲפִלּוּ מַקֵּל, אֲפִלּוּ קָנֶה, אֲפִלּוּ זָב וְזָבָה, יוֹרֵד וְטוֹבֵל, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, אֵין מַזְחִילִין בּוֹ:
ברטנורה
הזוחלין. כגון נהרות שהן זוחלין, הרי הן כמעין ומטהרין בזוחלין ובכל שהן:והנוטפים. כגון מי גשמים:כמקוה. לטהר בארבעים סאה ובאשבורן:שהם כשרים. כזוחלין. הואיל ונוטפין מועטים. ואפילו במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אלא אם כן נוטפין משלימים להם:ונוטפין שעשאן זוחלין. כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין:סומך אפילו מקל. או קנה, או זב או זבה סומכין ביד או ברגל, וסותמין מקום יציאת המים עד שיעמדו המים במקום אחד ונעשים אשבורן, ויורד הטמא וטובל:כל דבר שהוא מקבל טומאה. לא מיבעיא זב וזבה שהן טמאין, שאינן יכולים לסתום מקום יציאת המים בידיהם או ברגליהם כדי להעמיד המים ולעשותן אשבורן, אלא אפילו טהור גמור, הואיל והוא מקבל טומאה:אין מזחילין בו. כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כדי שיעשה אשבורן ויוכל לטבול בו. וטעמא דרבי יוסי, דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור, הוייתן תהא על ידי טהרה. והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
והנוטפין. פי' הר"ב כגון מי גשמים. וכן פי' הר"ש. ובדבור אפי' זב כו' אכתוב פי' הרמב"ם:
על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים. והכי תנן לה בעדיות פ"ז מ"ג. ושנינו שם מעשה וכו' ופי' הר"ב שהן כשרים כזוחלים. הואיל ונוטפין מועטין ואפילו במקום שאין כדי טבילה וכו'. וכ"פ הר"ש. וכלומר דהא דמעין מטהר בכל שהוא. שיעור כדי טבילה מיהו בעינן. וכמ"ש כבר בפ"ק מ"ז. ולאו למימרא שאין להן דין זוחלין אלא לענין שמטהרין בכל שהוא. ושצריכין מיהת שיהיו באשבורן. שהרי כבר פי' הר"ב בעדיות דמטהרין בזוחלין ובכל שהן. וכן לשון הר"ש בכאן. שהן כשרין כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין. ואיצטריך לאשמועינן אפי' במקום שאין כדי טבילה כו'. וכלומר דאי לגופיה שמטהר בזחילה. כבר תנא לה בפ"ק מ"ז דמעין שמימיו מעוטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה. מוכח ודאי דכשמים שאובין מעוטים שוה למעין בכל דבר. וכ"ש בנוטפין המעוטין:
ונוטפין שעשאן זוחלין. פירש הר"ב כגון מקוה שפרץ על שפתו כו'. וכ"פ הר"ש. וקשיא לי לישנא דעשאן. וגם מה שפי' לקמן אין מזחילין בו. כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כו' לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא"ש הקשה כך. וכתב עוד. דטעמא דר"י לא מסתבר כלל. כיון דהמקוה כשר ומונע מפסולו ע"י דבר טמא. ועוד דשנינו בפ"ג בור שמלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו. לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב כו'. ומשמע דלאחר שיתחשב שלא נשאר בבור שלשה לוגים. אע"פ שהאמה עדיין נכנסת לו ויוצאה ממנו. כשר. [*ועוד הקשה מסוף מתני' דלקמן ושם כתבתי בזה]. ונראה לי לפרש נוטפים שעשאן זוחלים. כלומר נוטפים שנקוו למקום א' והזחילן להוליכן לתוך גומא אחת לעשות מקוה. סומך אפילו מקל ואפילו קנה [*והן פשוטי כלי עץ. והא דקתני ואפילו. משום דתנן בפ"ו דפרה [מ"ד] נתן ידו כו' עלי קנים] כו'. [*וקאמר לא מיבעיא עלי קנים ועלי אגוזים. דאינם ראוים לקבל טומאה כלל. אלא] אפי' [*מקל וקנה שאם] עשה להם בית קבול [*מקבלים טומאה. מזחילין בו]. ואפילו זב וזבה סומכים המקל והקנה. לא פוסלתן. אלא היכא דנתן ידו או רגלו והמים עוברים דרך גופו כההיא דפ"ו דפרה. אבל אם הוא סומך המקל והקנה שהמים עוברים דרך עליהן אין בכך כלום. מידי דהוי אעלי קנים ועלי אגוזים שהוא סומך שם. והמים עוברים עליהן. ור' יוסי קאמר לא מיבעיא זב וזבה. אלא אפי' טהור. כיון דבר קבולי טומאה הוא. לא יסמוך במקל. וההוא דעלי קנים ועלי אגוזים. מיירי שנתנו [האדם העלים] שם טרם באו המים. ולא היו בידו כשעברו המים. ע"כ. [*ובדבור דלקמן תמצא פי' הרמב"ם זלה"ה וששבחהו הרא"ש זלה"ה]:
אפי' זב וזבה יורד וטובל. והר"ב העתיק ויורד [הטמא] וטובל. וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם העתיק יורד וטובל. ומפרש למשנתינו בענין אחר. שמפרש דנוטפין הן טפין טפין הנוטפין ממעין היורד מן ההר. אע"פ שאותן טפות יורדין במרוצה תיכף זו אחר זו. כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה וכו'. והעיד רבי צדוק כו'. ואח"כ אמר שאם יוכל להתחבל שיהיה משיב הנוטפים זוחלים. הנה זה מותר. ואופני התחבולה כשישי' בה במקום אשר יטפו אלה הטפות קנה או מקל להזיל עליהם אלה הטפות וישובו זוחלין. ויהיו המים המקובצים כמי המעין. ובתנאי שיהיו הנוזלים נשארים על [גב] אלה הקנים [או] המקל [פי' בלי הפסק] ואומרו אפי' זבה. אין כוונתו שהזבה תצטרך ביאת מים חיים. ואמנם כוונתו הוא שהיא טבילה שלמה וזכר הזבה מפני הזב. וכבר התבאר בראש מגילה. שהזבה לא תצטרך מים חיים. אלא מי מקוה יספיקו אליה. ואולם השמיענו ר' [יהודה שלא] לכוונת טומאה וטהרה לבד נשים [אלה המים כשרים]. אלא אפי' לענין איסור. לפי שהזבה אשר היא ערוה [עד] שתטהר. תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה. וכבר ידעת אתה שהמקל מקבל טומאה מדרבנן. לפי שהוא מפשוטי כלי עץ. וחלק ר"י וכו' ע"כ. וכתב [*הרא"ש] שהוא פי' נאה ומקובל [*אבל מ"מ בדין פשוטי כלי עץ לא ס"ל הרא"ש כוותיה. אלא דאף מדרבנן אינן מקבלים טומאה. ומש"ה הכשיר בפירושו לעיל בדרבי יהודה כל עוד שלא נעשה בית קבול. וכ"כ הטור סי' ר"א בהדיא להמשיך ע"י דף להשימו שם בטרם יבואו המים. בפיסקא המתחלת הבא להמשיך כו'] ועיין מ"ש בסוף פירקין:
רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה. כ' הר"ב וטעמא דרבי יוסי דאמר קרא מקוה מים כו'. והך טעמא פירשו הר"ב ג"כ במ"ד פ"ו דפרה אדתנן נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים. וכתב הר"ש דיתכן דאפי' רבי יהודה דפליג הכא. מודה התם. דהכא המקוה עשוי ושלם. ע"כ [*ולהרא"ש] כבר נתבאר דודאי דלא פליג התם. עיין [מ"ש] במ"ח פרק דלקמן [ד"ה מביא]:
יכין
מלכת שלמה
5.
Flowing water is considered like a spring and dripping water is considered like a mikveh. Rabbi Zadok testified that if flowing water exceeded dripping water [with which it was mixed] it was valid [as flowing water]. If dripping water became flowing water, its flow may be blocked by a stick or by a reed or even by a zav or a zavah, and then one may go down and immerse oneself in it, the words of Rabbi Judah. Rabbi Yose says: one may not stop the flow of water with anything which is liable to uncleanness.משנה ו
גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין וּבִנְעָצִים וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר הַמְעֹרֶבֶת בַּבִּקְעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין בְּחַרְדָּלִית. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין. וּמוֹדִים שֶׁהוּא גוֹדֵר כֵּלִים וְטוֹבֵל בָּהֶם. וְכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם, לֹא הֻטְבְּלוּ:
ברטנורה
גל שנתלש. מן הים שהולך וסוער:ונפל על האדם ועל הכלים טהורים. לחולין בלבד, דחולין לא בעו כונה. אבל למעשר שני ולתרומה, לא טהר הטובל עד שיכוין:טובלין. איש ואשה:ומטבילין. כלים או ידים במקום שצריך טבילת ידים, כגון לקודש דלא סגי בנטילה:חריצין. רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:נעיצין. קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה:פרסת חמור. והוא הדין פרסת כל בהמה:המעורבת בבקעה. גומא שנעשית בקרקע על ידי פרסת רגל של בהמה ונתקבצו בה מים, והיא מעורבת למקוה של ארבעים סאה על יד נקב כשפופרת הנוד, מטבילין בה:חרדלית. כמו הר דלית זרם מים הבאים מדליו של הר, פירוש מגובה ההר ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי.ובית הלל אומרים אין מטבילין. עד שיהיו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן:שגודר כלים וטובל בהם. עושה מחיצה בכלים כדי שיעכבו הילוך המים ולא יהיו זוחלין, וטובל באותן המים שבתוך מחיצת הכלים שהן כמי מקוה וכלים שגדר בהן לא הוטבלו. לפי שלא הוטבל כל הכלי במים שבתוך המחיצה, כי אם הצד שכלפי החרדלית ולא צד שכלפי חוץ. ואי קשיא, והא אמר ר' יוסי לעיל כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, והיכי פליג אבית הלל שמודים שגודר כלים וטובל בהן. יש לומר, דהאי ומודים אסיפא קאי, דאמר וכלים שגדר בהן לא הוטבלו, והכי קאמר, מודים בית שמאי לבית הלל שהגודר כלים וטבל בהן, כלים שגדר בהן לא הוטבלו. אבל בית הלל לעולם סברי שאין גודר כלים וטובל בהן, כר׳ יוסי דאמר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו. והכי משמע בתוספתא:
תוסופות יום טוב
גל שנתלש. פי' הר"ב מן הים. וסתמא כר"י דמטהר ליה בזוחלין. הרא"ש. וכתב ב"י בשם מהרי"ק שורש קט"ו דק"ל מדריש פירקין העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק. וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל. וניחא ליה דהא שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה. וכבר נעשו אשבורן. אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין. אע"פ שהופסקו מהמעין. מ"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן. כיון דאכתי חיים וזוחלין הם ולא פקע חיותן מנייהו. ע"כ:
ובו ארבעים סאה. תמיהני למאי דפרישית בפ"ק מתני' ז דבמעין לא בעינן מ' סאה אלא כל שגופו עולה בו בבת אחת הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. למאי נפקא מיניה מצריך הכא שיהא בו מ' סאה. והרא"ש כתב בשם ר"י דאף מעין אינו מטהר בכל שהוא אלא לכלים. אבל לא לאדם. דלעולם בעינן מ' סאה אפי' בקטן. ומביא ראיה מדאמרי' בפ' חומר בקדש [דף כב] ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה. ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מחלחלא. אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ' סאה וכתב שנראין דברי ר"י כי אין להשיב על ראייה שהביא. וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה אמה על אמה כו' מים שכל גופו עולה בהן. לא פלוג באדם לשער בכל א' לפי גופו ע"כ לשונו. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתינו. לפי שהיא נראית ראיה גדולה דמצריך ארבעים סאה אפי' במעין והיינו לטבילת אדם. וכ"ש דנפלאתי על הסוברים דאין צריך מ' סאה לטבילת אדם שבמעין וצריך עיון. וע' עוד מזה בסוף פ"ז:
טהורים. פי' הר"ב לחולין בלבד וכו' אבל למעשר שני וכו'. ע' מ"ש בזה במ"ו פ"ב דחגיגה:
המעורבת בבקעה. שנתקבצו בבקעה מי גשמים של ארבעים סאה. הר"ש. והוא שכתב הר"ב מעורבת למקוה וכו':
בחרדלית. לשון הר"ב כמו הרדלית. והומר בו החי"ת במקום ה"א. הרמב"ם:
שגודר כלים כו'. כ' הר"ב ואי קשיא והא אר"י וכו'. ולכאורה אף לפי' הרא"ש שכתבתי בדבור נוטפין כו' וכן נמי לפי' הרמב"ם שכתבתי בדבור שאחריו קשיא נמי שאע"פ שלפי פירושם דברי ר' יוסי אינן אמורים אלא לעשות שיהיו זוחלין. ואילו הכא מונע הזחילה ובהא לא מיירי. מ"מ זיל בתר טעמא. דמידי הוא טעמא דר"י אלא לפי שאין מהוין המקוה אלא ע"י דבר שאינו מק"ט ואילו ה"נ מניעת הזחילה הוא מהוה ומכשירו שראוי לטבול בו. אבל א"א לומר כן דאדרבה הרא"ש הקשה מכאן ג"כ על פי' הר"ש דמפרש לעיל דאין מזחילין היינו מניעת זחילה דהא הכא תנן דמבטלין הזחילה ע"י כלים. טמאים ומיהו מ"מ קשיא דאם מניעת הזחילה היא מכשרת המקוה אמאי לא קרינא ביה נמי יהיה טהור הוייתן תהא על ידי טהרה. ואע"ג דהב"י כתב גבי הבא להמשיך מים למקוה כו' דלהרמב"ם לא בעינן הויה ע"י טהרה. אלא לצריכי מים חיים ושכ"כ הרא"ש בתשובה. מ"מ קשיא היאך פסק בפ"ט מה"מ [הי"ד] להא דר"י ופסק נמי [הט"ז] להא דגודר כלים וטובל [*בהן ולא חילק בהן בצריכי למים חיים לאינן צריכין] וגם דלדברי הב"י צריך לדחוק דדרשה דיהיה טהור ארישא דקרא קאי אאך מעין. ולא על בור ומקוה דסמיך ליהיה טהור. וכן מבואר בתשובת הרא"ש וזה דוחק מאוד. אלא שאין מענין החבור להאריך בזה. ואשוב לעיקר הקושיא ואומר דלא קשיא קרא כלל. דיהיה טהור כתיב ודרשינן הווייתן תהא ע"י טהרה ולא מקרי הויה אלא מה שמהוין ועושין. ולא מה שמונעין שהמניעה היא הפך ההויה. ואע"פ שעל ידי זאת המניעה נעשית דבר מכל מקום קא חזינן דהתורה לא הקפידה אלא על הויה המהוית. ולא על מניעה:
יכין
מלכת שלמה