First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, יֵרָקֵבוּ. אִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְּאָה, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה, יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ. וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:
ברטנורה
סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין. דתרומה טמאה נמי עולה באחת ומאה:ירקבו. דאי אפשר לכהן לאכלה משום תרומה טמאה. והא דלא תנן ידלקו, משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי בהו לידי תקלה ואתי למיכל מנייהו, משום דדמוע קיל להו לאינשי ולא מזדהרי ביה כולי האי:אם טהורה היתה אותה סאה. וגם החולין טהורים ימכרו לכהנים בדמי תרומה, שדמיה פחותים, לפי שאין לה אוכלים מרובים, וגם אם נטמאת לא חזיא לאכילה:חוץ מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן:ואם למעשר ראשון. טהור שלא נטלה ממנו תרומת מעשר נפלה. יבקש מן הלוי שיחליפם לו בחולין, ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו:ואם למעשר שני והקדש טהורים נפלה. יפדו ויאכל דמי המעשר בירושלים, והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה:ואם טמאים היו. החולין והמעשר ראשון שנפלה בהן תרומה טהורה, דהשתא לא מצי למעבדינהו תרומת מעשר על מקום אחר. מפריש עליו תרומת מעשר וימכרנו לכהנים, ויאכלום הכהנים נקודים, פירוש ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט׳:ה׳):או קליות. כי היכי דלא תתכשר התרומה הטהורה שיש בה לקבל טומאה דכל אוכל שלא בא עליו משקה מז׳ משקים אינו מוכשר לקבל טומאה:או ילושו במי פירות. כגון מי תותים ורמונים דלא מכשרי:או יחלקום לעיסות. שיתן פחות מכביצה בכל עיסה ועיסה, דאוכל שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים, ואינו מטמא טומאת אוכלים. ואי קשיא מאי שנא מסאה תרומה טמאה שנפלה בחולין טהורים דאמרינן ירקבו משום דעושה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה וטהורה שנתערבו, וא״כ תרומה טהורה וחולין טמאים נמי שנתערבו יחשבו כתרומה טהורה וטמאה שנתערבו ויהיו אסורים באכילה. וי״ל דלא דמי, דלעיל הנך חולין נעשו כתרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה, הלכך לכהנים נמי אסירי כדין תרומה טמאה, אבל הנך חולין דהכא אין נעשים תרומה אלא מכח תרומה טהורה, הלכך שריין לכהנים כתרומה טהורה:
תוסופות יום טוב
סאה תרומה טמאה וכו'. דטמאה אסורה באכילה בעשה כדילפינן בפרק הערל (יבמות דף עג) מדכתיב (דברים ט״ו:כ״ב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו אע"פ שהטמא נגע בו. ובפסולי המוקדשין כתיב. ודרשינן לזה ולא לאחר. ועי' במשנה ד:
[*שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה כדלקמן משנה ד]:
ירקבו. כתב הר"ב והא דלא תנן ידלקו משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי לידי תקלה כו' משום דדימוע קיל וכו'. וכך כ' הר"ש. *) [*והא] דבמשנה י פרק ח מפרש הר"ב גבי שמן דראוי להדליק כשנדמע ונטמא דמדליקין וגמרא ערוכה היא בסוף פרק קמא דפסחים. [*הא מסקינן התם רמי ליה בכלי מאוס דלא חיישינן תו לידי תקלה והכא בדבר יבש דהא עדיין לא הוכשר כבסיפא דמתניתין ולא ממאיס בכלי מאוס. ואתי ביה לידי תקלה הלכך לית ליה תקנתא]. והרמב"ם בפרק י"ד כתב בדין משנתינו מניחין אותן עד שירקבו בד"א בדבר שאין דרכו להאכל חי. אבל בדבר שדרכו להאכל חי. לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה עכ"ל. ומבואר שחלוקין הם בפירוש ירושלמי. טמאין ירקבו על דעתיה דר' יוחנן ידליק על דעתיה דחזקיה ניחא סבר ר' יוחנן וכו'. להר"ש מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני סבר כו' ולא ידליק. ולהרמב"ם מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני דאין הכי נמי אלא סבר ר"י דמשנתנו בדבר כו' ועיין מ"ש לקמן בפ"ח:
ואם למעשר ראשון וכו'. פירש הר"ב שלא נטלה ממנו תרומת מעשר וכו'. דאל"ה אינו ראוי לעשותו תרומת מעשר על טבלו כדתני בספרי שהביא הר"ב בפ"ק מתניתין ה לענין תרומה גדולה וה"ה לתרומת מעשר וכמ"ש בפ"ג משנה ב. ומ"ש עוד הר"ב יבקש מן הלוי שיחליפם כו'. לא הבינותי דבריו הללו דאע"ג דנימא משום דלא בעי לפרושי מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דס"ל דאף הישראל רשאי להפריש תרומת מעשר וכמו שעשה במתני' ה דפרק דלעיל מ"מ הכא אינו צריך לכך [*וגם אינו רשאי להחליף] דהא הכא במעשר ראשון מחויב לתתו ללוי משא"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר. והר"ש כתב סתם יעשנו תרומת מעשר על מעשר אחר. נראה דמפרש לה דאתיא כאבא אלעזר בן גומל. והרמב"ם פירש ואם למעשר ראשון נפלה שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה. וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלה ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם:
ואם טמאין היו. לשון הר"ב החולין והמעשר. וכן לשון הר"ש. מדלא נקטי בלישנייהו אותן החולין כלישנא דמתני' ש"מ דל"ג כלל במשנה אותן החולין. וגירס' נכונה היא דלגירסת הספר קשיא אמאי נקט חולין לחוד:
[*יאכלו נקודים. כתב הר"ב פי' ביובש כמו יבש היה נקודים. וכ"כ הר"ש אבל הרמב"ם כתב נקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמ' עכ"ל. ור"ל בירושלמי דקאמר והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ונ"ל דירושלמי קשיא ליה שאם הנקודי' שבמשנה כמו נקודים שבפסוק א"כ או קליות למאי נ"מ איצטריך למתני דתרווייהו טעמייהו משום שהם יובש ובלאו ה"נ קשיא על הר"ש והר"ב שפירשו דלא כבגמ' ולפחות ה"ל להזכיר גם אותו פירוש. עוד כתב הרמב"ם ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל [הכוונה] שילוש אותה ככר אחר ככר ע"כ]:
כדי שלא יהא במקום אחד כביצה. מ"ש הר"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנתנו אלא שהוא סובר שהדין הוא כך וכן פי' בפ"ב דמעשר שני משנה ד וריש פרק יג דאהלות ומשנה ו פרק יב דפרה וריש פ' קמא דטהרות. וקשיא מרפ"ב דטהרות ושם אפרש בס"ד. ועי' מ"ש בסוף פ"ב דחלה:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a seah of unclean terumah fell into less than a hundred seahs of hullin, or first tithe, or second tithe, or dedicated property, whether these were unclean or clean, they must all be left to rot. If the seah [of terumah] was clean, [the mixture] must be sold to priests at the price of terumah, excluding the value of that seah itself. If it fell into first tithe, he should declare terumah of tithe. And if it fell into second tithe or dedicated property, they must be redeemed. If the hullin was unclean, it may be eaten in small quantities, or roasted, or kneaded with fruit juice, or divided into pieces of dough so that the size of one egg be not in any one place.משנה ב
סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:
ברטנורה
סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים. והשתא התרומה עולה באחד ומאה ולא נעשה הכל מדומע, והחולין טהורים לא הוכשרו לקבל טומאה ולא טמאתן התרומה טמאה:תרום ותשרף. כשם שאם היתה תרומה טהורה תעלה ותאכל, כך הטמאה תרום ותשרף. והאי תשרף דומיא דתרקב, שאסור ליהנות ממנה בשעה ששורפה, דאי שריית ליה ליהנות ממנה אתי למיכלה, דסבור שהיא מותרת ע״י ביטול:תעלה ותאכל נקודים. ביובש, כוליה כדפרשינן לעיל. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
תרום ותשרף. בריש פ"ב דערלה מפרש הר"ב טעמא דמרים תרומה שנתבטלה באחד ומאה משום גזל השבט והכא דתשרף בלא הנאה כמ"ש הר"ב. אין כאן גזל השבט. ולמה ירים. פי' הר"ש וכן כתבו התוס' בפ"ג דבכורות דף כ"ב משום דלא פלוג רבנן. ואין לומר טעמא דאי לא ירים ויניחה ויאכלה נמצא שעכ"פ נהנה מן השבט. ואע"פ שאין השבט חסר לפי שאם ירימה ישרפה. מ"מ הואיל והוא נהנה הוי כגוזל את השבט. דבדברי ר"א במשנה ד אין לפרש כן:
ותשרף. פי' הר"ב דומיא דתרקב שלא יהנה ממנה. אבל לא גזרינן הכא שמא יהנה הימנה כדלעיל דהתם דמוע קיל לאינשי אבל הכא שהרימה חזרה לשמה הראשון כפירוש הר"ב דלקמן. ולא קיל להו. והא דתשרף פירש הר"ב בסוף תמורה:
תעלה ותאכל נקודים כו'. כתב הר"ש בשם רש"י דבכורות דמדלא קאמרי רבנן תירום ותאכל נקודים כו' כלישנא דרבי אליעזר תירום ש"מ דס"ל דנתבטלה ומותרת לזרים אלא עולה משום גזל השבט כמ"ש לעיל. ואף דמי מצי יהיב לכהן. והר"ש גם התוספות חולקים וסברי דקדושת תרומה יש בה:
כדי שלא יהא במקום אחד כביצה. לשון רש"י בבכורות ותאכל עם חוליה ומשום גזירה ע"כ. ונ"ל גזירה משום תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים דתנן לעיל. והתוס' פירשו משום גזירה דאמר עולא התם ואין נראה שרש"י נתכוין לכך דהא רש"י מפר' לדעולא דוקא לרבי אליעזר ע"ש. ואפשר שגם התוספות לא כתבו כן אליבא לישנא דרש"י אלא לסברת רש"י דחולין גמורים הם. אבל לסברתם דקדושת תרומה יש בה א"צ לכל זה אלא נפרש ותאכל אותה סאה. כמו ותשרף לר"א אותה סאה. ומשום קדושת תרומה שיש בה:
יכין
מלכת שלמה
2.
A seah of unclean terumah which fell into a hundred of clean hullin:Rabbi Eliezer says: [a seah] must be taken out and burnt, for I say that the seah taken out is the one that fell in. But the sages say: it may be taken out and eaten in small quantities, or roasted, or kneaded with fruit juice, or divided into pieces of dough so that the size of one egg be not in any one place.משנה ג
סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:
ברטנורה
תעלה ותאכל. בהא מודה רבי אליעזר דאף אותה סאה נאכלת, משום דלעיל תרומה טמאה נפלה, אע״פ שנתבטלה בחולין הטהורים, מכל מקום כשמגביהה שם תרומה עליה וחוזרת לשמה הראשון. אבל הכא דטהורה נפלה, אע״פ שהחולין היו טמאים, כשמגביהה חזרה לשם תרומה טהורה כמו שהיתה:
תוסופות יום טוב
תעלה ותאכל וכו'. פי' הר"מ דהכא מודה רבי אליעזר וכשמגביהה חוזרת לשמה הראשון וטהורה. ואפ"ה תאכל נקודים כו'. כמ"ש הרמב"ם שמה שאומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה אינו אומר אלא להחמיר. ובפ' היה נוטל דמס' שבת אמתני' דלעיל אמרינן אימר דשמעת ליה לר"א לחומרא לקולא מי שמעת ליה. ולענין להעלותה לכתחילה בשבת דלא הוי כמתקן קאי התם. וקצת קשה דהוה ליה לגמ' להביא ראיה ממשנה זו:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לְזָרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לְכֹהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַּעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין הַמֻּתָּרִין לְזָרִים אֶת הַטְּהוֹרָה, תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לְזָרִים אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ:
ברטנורה
בית שמאי אוסרים. דסברי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה אינה עולה באחד ומאה, כדמפרש טעמא לקמן:לאחר שהודו. בית שמאי לדברי בית הלל. משום דהקשו להם בית הלל לבית שמאי ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל כהן לא כל שכן, וחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל:תרום ותשרף. והשאר מותר:אבדה במעוטה. כיון דהכל תרומה ואין כאן גזל השבט אפילו לתרום אין צריך. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
[*לא אם העלו. כלומר דין הוא שיעלו חולין את התרומה הטהורה שכן החולין קלין והתירן היתר הרבה שהם לזרים אבל תרומה אין כל כך התירן הרבה כי אם לכהנים לבדם ואוכלי חולין מרובים עכ"ל בפירוש שהזכרתי]:
לאחר שהודו. ועיין מ"ש ריש פ"ג דמסכת פאה:
יכין
מלכת שלמה
4.
A seah of unclean terumah that falls into one hundred seahs of clean terumah: Bet Shammai prohibits, But Bet Hillel permits. Bet Hillel said to Bet Shammai: since clean [terumah] is forbidden to non-priests and unclean [terumah is forbidden] to priests, then just as clean [terumah] is brought up, so too unclean [terumah] can be brought up. Bet Shammai answered them: No! If hullin which is treated more leniently [in that it is permitted to non-priests] allows us to bring up clean [terumah that falls into it], does terumah [which is more stringent in that it is forbidden to non-priests] also allow us to bring up that which is unclean? After [Bet Shammai] had agreed [with Bet Hillel], Rabbi Eliezer said: it should be taken out and burned. But the sages say: it is gone, on account of its being a tiny [portion of the whole mixture].משנה ה
סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדָּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָה מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
ברטנורה
כתרומה ודאי. רבי אליעזר לטעמיה דאמר שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה:אינה מדמע אלא לפי חשבון. והסאה שהגביה אין בה אלא חלק אחד ממאה תרומה והשאר חולין:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדַּמְּעוּ, וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדָּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
ברטנורה
אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דימוע בעינן מאה מן החולין, ולא בעינן מאה סאין כנגד כל אותה סאה של דימוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים:ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. עסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה לזרים ואם נפל מאותה עסה לתוך עסה אחרת של חולין וחמצתה אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור של תרומה שמעורב בה, ולא מתסרה אחרונה אלא אם כן נפל מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעין:ואין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון. מקוה שיש בו עשרים ואחד סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאים ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורין. ואף על גב דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה, השאובה כשרה כשהיא דרך המשכה והי׳ שם רוב שיעור המקוה שהם עשרים ואחד סאים מי גשמים. והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלין המקוה כשהן דרך המשכה אלא אם כן הם עשרים [סאים] מים שאובים, שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים. והלכה כחכמים.
תוסופות יום טוב
ואין המחומץ מחמיץ וכו'. פי' הר"ב עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה. כדתנן במשנה ד פ"ב דערלה:
ואין המים שאובין פוסלין כו'. פי' הר"ב מקוה שיש בה כ"א סאין וכו' דאין השאובים פוסלין אלא א"כ הם כ' סאין וכו'. וכ"כ הר"ש [*ועוד כתב כן הר"ב במשנה ד פ"ד דמקואות] וכך הם דברי רש"י פ"ק דתמורה דף יב. וכ"א סאין דנקטי ברישא לאו דוקא אלא כל שיש יותר משהו מעשרים סאין סגי כדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' מקואות. והב"י בסי' ר"א בטי"ד בפסק המתחיל גרסינן בפרק ג' מינים וכו' כתב בשם רש"י דפרק הנזכר דעשרים סאה ורביע בעינן ומ"מ מסיק והלכה דעשרים ומשהו סגי. ולשון פותקין בברייתא בתמורה [יב.] ופיר' הערוך שהוא ל' השלכה כמו [פסחים ס:] שקל קלא פתק בי'. והר"ב בפ"א דתמורה משנה ד מפרש לבבא זו עוד בענין אחר:
יכין
מלכת שלמה
6.
A seah of terumah which fell into less than a hundred [of hullin], and rendered the whole medumma, and part of this mixture fell afterwards into another place: Rabbi Eliezer says: it renders again medumma as if certain terumah [had fallen in]. But the sages say: the [first] mixture renders medumma only according to the proportion. [Similarly], that which is leavened [with terumah] renders other dough leavened [as with terumah] only according to the proportion. And drawn water disqualifies a ritual bath also only according to the proportion.משנה ז
סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְרוּמָה עַל הַחֻלִּין:
ברטנורה
הגביהה. כדין תרומה שעולה באחד ומאה:הרי זו מותרת. וצריך להרים:עד שתרבה תרומה על החולין. דהיינו עד שיפלו שם חמשים ואחד של תרומה, אבל מחצה על מחצה שרי:
תוסופות יום טוב
עד שתרבה תרומה על החולין. פירש הר"ב עד שיפלו שם נ"א של תרומה. וכן פירש הר"ש גם הראב"ד בהשגתו פרק י"ג מה"ת וכתב הטעם דשמא כשהגביה הגביה החולין. והתרומ' כולה נשארת שם והרי שיש באותו כרי נ"א של תרומה ונ' של חולין. ולפי שיש להקשות על פירוש זה ממשנה ה דאפי' חכמים אומרים אינו מדמע אלא לפי חשבון ש"מ דלא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת הלכך לא בזה בחר הרמב"ם ומפ' שתרבה היינו עד שיפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה זה אחר זה כ"כ בכ"מ [*ומ"ש הר"ב אבל מחצה על מחצה שרי. דבדרבנן לא בעינן רבייה כדאמר רבי יוחנן בסוף הערל [דף פה.] ולריש לקיש דפליג ובעי רבייה אף בדרבנן. שמא היינו טעמא דעד נ' אי אפשר שלא יהא עדיין רוב חולין. דאכל סאה שהגביהה אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה. הר"ש. ועי' פ"ז מ"ה]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:
ברטנורה
עד שנפלה אחרת. סאה אחרת של תרומה:הרי זו אסורה. דכמו שנפלו בבת אחת דמי:ור׳ שמעון מתיר. כשלא נודע לו נפילה ראשונה עד שנפלה שניה מודה ר׳ שמעון דכמאן דנפלו בבת אחת דמי. כי פליג היכא דנודע לו בינתים ולא הספיק להרים עד שנפלה אחרת, רבי שמעון סבר כיון דעומד להרים כמורם דמי ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא (פסחים יג. ב״ק עו:) כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וחכמים אומרים השתא מיהת לא הורמה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
[*ורבי שמעון מתיר. כתב הר"ב ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא. בפרק מרובה (בבא קמא דף עו)]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ, כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ, כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךּ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר. אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין, אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר, וְאִם מֵזִיד, אָסוּר:
ברטנורה
וטחנן. כולן בבת אחת:ופחתו. לא אמרינן חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן מאה ואחד ואסור:ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר. דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה. ואע״ג דמעיקרא נאסרו, חזרו והותרו בטחינה, ואפילו לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן:ואם מזיד אסור. קנסוהו רבנן לפי שבטל איסור לכתחלה, והוא הדין לכל איסורים שבתורה שבטלן במזיד שהן אסורים:
תוסופות יום טוב
כך פחתה התרומה ומותר: פירש הר"ב ואפי' לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן. ירושלמי. ולא הוה מבטל איסור לכתחלה שאין זה אלא שנתגלה עי"ז שטוחן שההיתר היה יותר מהה שהיינו סבורין:
אם ידוע שהחטים של חולין וכו'. וברישא לא תנן אם ידוע שהחטים של תרומה יפות משל חולין אסור משום דאע"ג דפסולת של חולין מרובה מפסולת של תרומה עד שנמצא שקמח החולין נתמעט משיעור מאה לשיעור האחת דתרומה מצטרף פסולת החולין עם החולין לבטל התרומה והכא בסיפא פסולת התרומה אינו מצטרף עם התרומה לאיסור:
מותר. אמר הרמב"ם בכל מקום שאמר מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שהוציא התרומה מותר ובכל מקום שאומר אסור ענינו מדומע:
יכין
מלכת שלמה