First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר, כְּשֵׁרִין. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם:
ברטנורה
שני שעירי. במראה. שניהם לבנים או שניהם שחורים. ובקומה ובדמים. דתלתא קראי כתיבי. (ויקרא ט״ז:ה׳) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים. ולקח את שני השעירים. ונתן אהרן על שני השעירים. וכיון דשעירים תרי משמע מה ת״ל שני שני שני תלתא זימני, אלא שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים:ויאמר אם של שם מת כו׳ הכי מפרשה, אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת יאמר זה [שעלה] עליו וכו׳:והשני. אם של עזאזל מת ועכשיו יש כאן שנים לשם, אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני, ובאחד מהן יתכפרו, והשני ירעה. וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל, האחד ישתלח והשני ירעה. ושני שבזוג שני הוא שירעה עד שיפול בו מום, ושני שבזוג ראשון הוא שיקרב אם הוא של שם, או ישתלח אם הוא של עזאזל, שאין בעלי חיים נדחין, ואם אירעה להן שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר:שאין חטאת צבור מתה. דכי גמירי חטאות מתות, ביחיד גמירי. ושעירי יום הכפורים חטאות ציבור הן דכתיב (ויקרא ט״ז) ומאת עדת בני ישראל יקח. וחטאת מתה הוא שמכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות:ועוד אמר ר״י נשפך הדם. של שעיר של השם, ימות המשתלח, דהא לא אתעבידא מצוה דדם, ובכל העבודות הנעשות בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ חוקה כתיב בהו לעכב, וצריך להביא דם אחר ואי אפשר אלא בהגרלה, וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין ימות המשתלח הראשון:מת המשתלח. אע״ג דשלוח לא מעכב לדברי הכל, דכי כתיב חוקה לעכב אדברים שהכהן עושה בבגדי לבן לא על דברים הנעשים ביד איש עתי, מכל מקום ילפינן מקרא דכתיב (שם) יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו, עד אימתי זקוק המשתלח לעמוד חי, עד שעת מתן דמו של חבירו, הא אם מת קודם לכן אין כפרת הדם כלום, לכך צריך תשלומים. ובלא הגרלה א״א וזקוק לשנים וראשון ידחה דהכל מודים בשחוטים שנדחים:
תוסופות יום טוב
במראה בקומה ובדמים ולקיחתם כאחד. פירש הר"ב דג' קראי כתיבי כו' במראה בקומה ובדמים והכי איתא בגמרא דהכא ודספ"ק דשבועות וקשיא לקיחתן כא' מנלן ולפי' התוספת שכתבו דלר"ש מראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקא. ודמים מחד קרא נפקא. והשלישי מיבעי להיקש לענין כפרה איכא למימר דדמים ולקיחתן כאחד נמי מחד קרא נפקו דכמו שאמרו דמראה וקומה שקולים והיינו טעמא ששניהם דברים שבגופן של השעירים ה"נ דמים ולקיחתן כאחד שקולים ששניהם דברים שחוץ לגופן. ותלמודא דלא נקט אלא תלת לא מפקי הרביעי אלא דנקט קצתם והוא הדין לכולהו. והשתא דאתית להכי איכא למימר לרבי יהודה נמי דפליג אדר"ש ומצריך לתלתייהו להיקש דשוין דס"ל דמראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקי ואינך תרי חד לדמים וחד ללקיחה. א"נ איפכא דדמים ולקיחה שקולים ומחד קרא נפקי ומראה וקומה בעי תרי קראי ובהכי ניחא טפי דנקטינן מראה וקומה ודמים ולא נקט נמי לקיחתן כאחד משום דלר' יהודא הוי לקיחה בכלל דמים: ואף
ע"פ שאינן שוים כשרים. דכתיב שעיר שעיר ריבה. גמרא. וכתב הרמב"ם דהל"ל האחד ומדנקט שעיר יראה שרוצה בו שעיר מכל מקום:
והשני ירעה. פירש הר"ב שני שבזוג שני וכו' שאין ב"ח נדחים. דיליף ממום עובר דאע"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי דכתיב (ויקרא כ"ב) כי משחתם בהם מום בם בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו הכא נמי לא שנא. והואיל ולא אדחו מצוה בראשון. ועיין משנה ו' ז' פ"ט דפסחים:
*)רבי יהודה אומר תמות ועוד אמר ר"י וכו'. דהא דאמר ר"י תמות לאו על אותו שאמר ת"ק ירעה שהוא שני שבשני אלא דפליג על ז"ש שאין חטאת ציבור מתה וקאמר איהו דתמות והדר קאמר ועוד כו' לאשמועינן דבעלי חיים נדחין ס"ל. ותמות דקאמר ברישא לאו אההוא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתי לאפלוגי. גמרא. ופירש תמות כתב הר"ב [*שמכניסין כו'. ולא כתב כן] במשנה ד' פ"ד דנזיר: [*ועיין מ"ש ברפ"ד דתמורה]:
יכין
מלכת שלמה
1.
The two goats of Yom Hakkippurim: it is a requirement that they be alike in appearance, in size, in value, and that they be bought at the same time. But if they are not alike they are still valid. If he bought one today and the other tomorrow, they are valid. If one of them died before the lot was cast another one is bought for the second one. But [if one of them died] after the lot was cast another pair must be bought and he must cast lots for them over again. If the one that ‘For Hashem’ died, he [the high priest] should say: “This one upon which the lot ‘For Hashem’ has fallen stands in its stead.” And if the one that was ‘For Azazel’ died he should say: “This one upon which the lot ‘For Azazel’ has fallen stands in its stead.” The other one is left to pasture until it becomes blemished and it is to be sold and its value goes to the [chest for] voluntary offerings, for the sin-offering of the congregation is not be left to die. Rabbi Judah says: it is left to die. Furthermore Rabbi Judah said: if the blood was poured away, the goat which is to be sent away is left to die. If the goat to be sent away died the blood is poured.משנה ב
בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָווּ פָּשְׁעוּ חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא בַּשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר (ויקרא טז), כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
ברטנורה
בא לו אצל שעיר. לאחר שגמר מתן דמים של פר ושעיר בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שלוחו:
תוסופות יום טוב
אנא השם עוו פשעו חטאו. ה"ג בכולה מתניתין ברישא עון ובסיפא חטא כדלעיל משנה ב' פ"ד. וע"ש בפי' הר"ב. וז"ש הרמב"ם בכאן כבר בארתי לך כי סדר הוידוי חטא עון ופשע ע"כ ש"מ דגירסתו במשנתינו לא כן הוא: [*אנא בשם כפר נא כו'. ותימה דבב' וידויי הפר תנן אנא השם כפר נא כו' כדלעיל פ"ג משנה ח' ופ"ד משנה ב'. וראיתי בטוא"ח סי' תרכ"א דכתב ג"כ חילוף גירסאות. אבל כל הוידויין שוין דבכולן גרסי' בשני בבי"ת אנא בשם כו'. ובירושלמי אמר רבי חגי בראשונה היה אומר אנא השם. ובשניה אנא בשם. והביא ב"י דברי הרא"ש שכתב וז"ל וסבור אני דאנא השם היה אומר [בראשונה] ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה [נשנית] בלשון העולם ע"כ כלומר שאע"פ שבמשנה כתוב בשניהם אנא השם לישנא דעלמא נקט שדרך העולם לומר בתפלותיהם אנא השם אבל כהן גדול היה אומר בשניה אנא בשם עכ"ל הב"י. וא"כ משמע דגירסת המשנה בשלשת הוידויים גם בשניה אנא השם כו'. ומ"מ צריך טעם לפי הירושלמי ולמאי דכתב הרא"ש שכן צ"ל אף למשנתינו שכהן גדול היה אומר בשניה בבי"ת אנא בשם כו' ומאי שנא שניה מהראשונה ונ"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה"א הקריאה שקורא להש"י בשמו כדי שיתודה לפניו. ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם ר"ל שבשם הזה יכפר כי הוא המקור לכל השמות. וכדברי הרא"ש. שהוא שם בן ד'. ועיין בד"ה כשהיו כו']: עמך בית ישראל. אפילו לת"ק דספ"ק דשבועות דס"ל דכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות. לא הוצרך להזכיר אני וביתי ובני אהרן דאטו כהנים לאו בכלל עמך בית ישראל נינהו. גמ': והכהנים והעם וכו'. השתא מפרש דכל היכא דתנן והן אומרים בשכמל"ו דר"ל הכהנים והעם. אבל אין לומר דדוקא הכא העם דאוידוי דידהו הזכיר השם. דמ"ש. דלאו בוידוי תליא מלתא אלא בהזכרה. וא"ל דהעם לא היו בעזרה אלא בשעת וידוי שלהם דאמאי לא אלא דתנא נטר לה עד הכא שהוא סוף ההזכרות. וכ"כ הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' עי"כ על כולם והכהנים והעם וכו'. וכן הוא בפיוט אלא דגבי לה' חטאת לא כתב כלל. והטעם נ"ל שבכל מקום שאמר לפני ה' תטהרו תיקן הפייטן כדי שהחזן יאמר להן תטהרו. כמו שאמר הכהן לברך העם שיקוים בהם תטהרו. אבל בלה' חטאת שלא אמר הכהן פסוק דתטהרו לא תיקן הפייטן ג"כ והכהנים והעם כו': כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כ"ג כו'. משמע דאלו כשהיו שומעין מפי שאר כהנים. וא"נ מפי כ"ג ודלא בהני דתנינן לא היו עושין כל אלה. ואע"פ שבמקדש מברכין ככתבו בברכת כהנים כדתנן במשנה ו' פ"ז דסוטה ואולי טעם הדבר כמו שכתב החכם מהר"ר משה קרדואירו בסוף עבודת יה"כ שבכל יום היו מזכירין הכהנים אותו בברכת הכהנים בנקוד אל"ף דלי"ת דהיינו וכו' וביום זה היה מזכיר בנקוד חול"ם סגו"ל קמ"ץ סגו"ל:
יכין
מלכת שלמה
2.
He then came to the scapegoat and laid his two hands upon it and he made confession. And thus he would say: “Please, ‘Hashem’! They have done wrong, they have transgressed, they have sinned before You, Your people the House of Israel. Please, in the name of Hashem (Bashem)! Forgive the wrongdoings, the transgressions, the sins which your people, the House of Israel, have committed and transgressed and sinned before You, as it is written in the torah of Moses Your servant: “For on this day shall atonement be made for you [to cleanse you of all your sins; you shall be clean before the Lord”] (Leviticus 16:30). And the priests and the people standing in the courtyard, when they would hear God’s name explicated coming out of the high priest’s mouth, would bend their knees, bow down and fall on their faces and say “Blessed be the name of His glorious kingdom for ever and ever!”משנה ג
מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה:
ברטנורה
אלא שעשו הכהנים קבע. להיות משלחין אותו ולא היו ב״ד של כהנים מניחין את ישראל להוליכו:ערסלא. שם האיש:
תוסופות יום טוב
הכל כשרים להוליכו. מהו דתימא כפרה כתיבא ביה ולבעי כהן קמ"ל דאיש כתיב להכשיר את הזר. גמרא:
הכהנים גדולים. בי"ס ל"ג גדולים. אבל הרמב"ם העתיק גדולים. בפרק ג' מהלכות עבודת י"כ:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא. מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סֻכָּה הָרִאשׁוֹנָה. עֶשֶׂר סֻכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק, תִּשְׁעִים רִיס, שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל:
ברטנורה
וכבש. כמין מעלה עשו, שהוא גבוה ויוצא דרך הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשלח. לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהא עונותינו אצלנו עוד:מיקירי ירושלים. מחשובי ירושלים:עד סוכה ראשונה. סוכות עשו לו בדרך והולכין בני אדם לגור שם לפני יוה״כ שמלוין אותו מסוכה לסוכה:תשעים ריס. היו מירושלים ועד הצוק. כל הר גבוה וזקוף קרוי צוק:שבעה ומחצה. ריסין לכל מיל. אני שמעתי דרוס גרסינן בוי״ו. והם מאתים וס״ו פסיעות כחשבון רוס. נמצאו ז׳ ריסין ומחצה אלפים פסיעות פחות ה׳, קרוב למדת תחום שבת, וצ׳ ריס הם י״ב מיל:
תוסופות יום טוב
הבבליים לא בבליים היו אלא אלכסנדריים כו'. בגמרא. כמ"ש הר"ב בפי' משנה ז' פרק י"א דמנחות:
צוק עיין במשנה ו':
שבעה ומחצה לכל מיל. [כתב הר"ב] שהן י"ב מיל. וז"ל התוספות בפ"ב דב"ב דף כ"ג. פעמים נותן שיעור בריסין ופעמים במילין. ופעמים בפרסה ע"כ. ופי' הר"ב רו"ס פסיעות כו'. עיין משנה ד' פ"ד דעירובין. והא דתנן התם במשנה ח'. וכן ברפ"ה דנשכר לזויות. מסקי בתוספות דהכא דדוקא כשהולך מקרן דרומית מערבית של עולם למזרחית צפונית. אבל ההולך ממזרח העולם למערבו או מצפון לדרום אין נותנין לו זויות דאלת"ה הרי היה יכול לילך בכאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן שהן ת"ת אמה תרי חומשיהן ע"כ וכבר כתבתי בזה שם רפ"ה:
יכין
מלכת שלמה
4.
And they made a ramp for him because of the Babylonians, who would pull its hair, shouting to it: “Take it and go out, take it and go out.” Some of the important people of Jerusalem used to go with him up to the first booth. There were ten booths from Jerusalem to Tzuk [a distance of] ninety ris, seven and a half of which make a mil.משנה ה
עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִים לוֹ, הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם. וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסֻּכָּה לְסֻכָּה, חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן, שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לַצּוּק, אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָׂיו:
ברטנורה
הרי מזון והרי מים. לא היו אומרים לו כך אלא כדי שייטב לבו, שמי שיש לו פת בסלו אינו רעב כמי שאין לו פת בסלו, אבל מעולם לא הוצרך אדם לכך:ומלוין אותו מסוכה לסוכה. שמירושלים ועד סוכה ראשונה מיל ועשר סוכות ובין כל סוכה וסוכה מיל הרי מירושלים עד סוכה אחרונה עשר מילין. נשאר מסוכה אחרונה לצוק ב׳ מילין, מלוין אותו מיל כמדת תחום שבת ועומדים מרחוק ורואין את מעשיו:
תוסופות יום טוב
אלא עומד מרחוק כו'. לא היו עושין סוכה אחת עשרה שא"כ לא היה מקרי ארץ גזירה כיון שמן הסוכה רשאין לילך עד לשם בו ביום. כך נ"ל:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
מֶה הָיָה עוֹשֶׂה, חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו, וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו, וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד, וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים. בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוּק:
ברטנורה
חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו. לא היה קושר כל הלשון של זהורית בסלע שמא תלבין מיד קודם דחיפת השעיר, ומשמחת לבון הלשון של זהורית שמראה שכבר נתכפרו העונות ישכח מצות הדחיפה וידמה שכבר נשלמה המצוה מאחר שהלבין הלשון. ולא היה קושר כולה בין קרניו שמא בשעת דחיפה יכוף השעיר ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא יוכל לראות הלשון כשתלבין ויהיו כל ישראל עצבין לפיכך קשר חציה בסלע והיא לא תלבין לחצאין עד שתגמר מלאכת כולה. וכשקושר באחרונה חציה בין קרניו אע״פ שתלבין מיד לא יניח מלדחפו הואיל והוא עסוק בה:בא וישב לו. חוזר עד סוכה אחרונה. ואע״פ שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות חכמים אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות, לזה התירו לפי שירא לעמוד במדבר משתחשך:מטמא בגדים. דכתיב (ויקרא טז כו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו:רבי שמעון אומר כו׳ ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
ודחפו לאחוריו. דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ב) אל ארץ גזירה אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד. ומשום הכי בעינן שיהא צוק דתרווייהו יליף בברייתא מדכתיב גזירה:
בא וישב לו תחת סוכה אחרונה. כתב הר"ב דלזה התירו לפי שירא כו' כ"כ רש"י. ומצינו עוד כיוצא בזה במשנה ג' פ"ד דעירובין דיוצא להציל וכו' ויראים מפני האויבים לאוקמתא חדא כמ"ש שם בס"ד ולפי שבגמ' לא הביאו לההוא אוקמתא ראיה מדהכא. ש"מ דהכא שאני דטפי חששו ליראת המדבר מיראת האויב. להכי שפיר כתב רש"י לזה התירו כו':
משיצא חוץ לחומת ירושלים. דוהמשלח משמע משעה ששילחו כבר לצד המדבר. ור' שמעון דריש והמשלח לעזאזל דחיפתו וזריקתו הוא שילוחו. גמ':
יכין
מלכת שלמה
6.
What did he do? He divided the thread of crimson wool, and tied one half to the rock, the other half between its horns, and pushed it from behind, and it went rolling down and before it had reached half its way down hill it broken into limbs. He came back and sat down under the last booth until it grew dark. And from when are his clothes unclean? From the moment he has gone outside the walls of Jerusalem. Rabbi Shimon says: from the moment he pushes it into Zuk.משנה ז
בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן, נְתָנָן בְּמָגֵיס, וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. קְלָעָן בְּמִקְלָעוֹת, וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים, מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן:
ברטנורה
בא לו. אחר שמסר כהן גדול השעיר המשתלח למשלח, בא לו אצל פר ושעיר העומדים לישרף, וקרען והוציא אימוריהן:ונתנם במגיס. בקערה של כלי שרת:והקטירם. אי אפשר לומר שהיה מקטירן עכשיו, דהא בבגדי לבן הוא לבוש ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדי לבן. אלא הכי קאמר, נתנם במגיס כדי להקטירן אחר כך כשיגיע זמנן לאחר שיטבול וילבש בגדי זהב:קלען במקלות. כמין קליעה, ושלמים הם עם עורותם ובשרם ופרשם אלא שנקרע כרסם להוציא אימוריהן:והוציאן לבית השריפה. חוץ לירושלים:ומאימתי מטמאין בגדים. העסוקין בהם, כדכתיב (ויקרא ט״ז) והשורף אותם יכבס בגדיו:רבי שמעון אומר כו׳ ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
[*במגיס. פירש הר"ב בקערה. ועיין בפירושו לסוף פ"ה דפסחים]:
והקטירן. כתב הר"ב א"א לומר שהיה מקטירן עכשיו כו' ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדי לבן. וכן לשון רש"י ולאו דוקא כו'. וזה שהאריך רש"י וכתב ואח"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם. ויטבול שניה להוציא כף ומחתה. ויטבול שלישית למוספים ואימורי חטאות הללו כו' כדקתני בפרקין דלקמן וכו' ועיין שם:
קלען במקלעות. [*והר"ב העתיק קלען במקלות כגירסת הירושלמי ומה שפירש הר"ב כמין קליעה] מסיים רש"י ז"ל ארבעה בני אדם נושאים ב' מוטות שנים לפנים שנים לאחור. ומהלכים מוט אצל מוט הפר והשעיר נתונים עליהם מורכבין זה על זה וכופפין זה תחת זה כמין קליעה ושלמים וכו'. ואולי השמטת סופר הוא בדברי הר"ב שהשמיט ממלת קליעה עד מלת קליעה:
והוציאן לבית השריפה. לשון הרמב"ם פרק ג' מהלכות עי"כ ומשלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה ע"כ. ומעשה זה נמי לא עכשיו היה ומיהו בשעת הקריאה היה בפרק דלקמן ועיין במשנה דלקמן:
משיצאו חוץ לחומת העזרה. דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו. ולהלן ילפינן לפר ושעיר שיהיו נשרפין חוץ לג' מחנות כפר העלם דבר. א"כ למה נאמר כאן מחוץ למחנה דמשמע מחנה אחת אלא לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאים בגדים והיינו חוץ לעזרה. והר הבית הוא מחנה שניה. וירושלים מחנה שלישית כמפורש משנה ח' פרק קמא דכלים. ור' שמעון אצטריך האי מחוץ למחנה למילף מפרה אדומה דמה להלן דכתיב נמי בה אל מחוץ למחנה ושריפתה במזרח ירושלים דכתיב בה אל נוכח פני אהל מועד ופתח האהל במזרח הוה אף כאן שריפתם במזרחה של ירושלים ורבנן סברי דנשרפין לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
7.
He [the high priest] came to the bull and the goat that were to be burnt. He cut them open and took out the sacrificial portions and put them on a tray, and them burned them on the altar. He twisted them around carrying poles and took them out to the place of burning. And from when are his clothes unclean? After they have gone outside the walls of the Temple courtyard. Rabbi Shimon says: from the moment the fire has taken hold of most of them.משנה ח
אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. וּמִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר, דַּרְכִּיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין, וּמְנִיפִין בַּסּוּדָרִין, וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם, מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ שְׁלשָׁה מִילִין. הוֹלְכִין מִיל, וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל, וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם, לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א), אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
ברטנורה
הגיע שעיר למדבר. שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר, שנאמר (שם) ושלח את השעיר במדבר. ואחר כך ואת חלב החטאת יקטיר:דורכיאות. אבנים גדולות וגבוהות זו על זו, ששם השומרים עומדים ומניפים בסודרין:ועד בית חדודו. הוא ראש המדבר. וס״ל לרבי יהודה שמשהגיע השעיר שם נעשית מצותו אע״פ שלא הגיע לצוק. ואין הלכה כר׳ יהודה:הולכין מיל. כדאמרינן לעיל מיקירי ירושלים מלוין אותו עד סוכה ראשונה. וכשחוזרין ושוהין אחר כך כדי הלוך מיל כבר ידעו שהגיע שעיר למדבר:
תוסופות יום טוב
הגיע שעיר למדבר. כתב הר"ב שנאמר ושלח וגו' ואח"כ ואת חלב וגו' וכפירוש רש"י ולאו דוקא כמ"ש לעיל. אלא משום דלעיל תני ליה והקטירן וכו' וכן בכתוב לא נכתב אח"כ ואת חלב וגו' אלא ועשה את עולתו וגו' ואת חלב וגו' ופירש רש"י בגמרא אדאמר ויודעים שהגיע שעיר למדבר ונעשית מצותו כתב ומתחיל לקרות הפרשה. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שהגיע שעיר למדבר הרי שאפילו הקריאה לא היתה קודם שהגיע שעיר למדבר:
דרכיות. פירש הר"ב אבנים גדולות. וכ"פ הרמב"ם מצעות גדולות [*ונ"ל שצ"ל מצבות גדולות*)] ולא פירשו מאיזה לשון הוא. ורש"י כתב דרכיות בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה כו'. ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי"ת ויהיה מלשון דרבנאי בעובדא דסבי דבי אתונא בפרק קמא דבכורות דף ח' שפירש"י אורבים ושומרים:
בית חדודו. על שם הצוק שהוא זקוף וחדוד נקרא המדבר בית חדודו והכינוי שב לשעיר וזה לגירסת הס' ובגמרא ורש"י. אבל גירסת רמב"ם שמגיע לבית חורון שהוא במדבר ע"כ. וביהושע סימן י"ו בית חורון תחתון ובית חורון עליון:
על פתחו של היכל. ותנא קמא ורבי יהודה סברי כדאיתא בברייתא דף ס"ז דבראשונה היו קושרין וכו'. ולפי שהיו מציצין ורואין ואם לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. ולבתר הך תקנתא מנין היו יודעין וכו' אלא דרביות היו עושין כו':
יכין
מלכת שלמה