First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ:
ברטנורה
המקבל שדה. למחצה לשליש ולרביע כדרך האריסין:חולק לפניהם. ואינו צריך לעשר חלק בעל השדה אבל מניח לפניהם חלק שכר הקרקע כשאינו מעושר, ולא חייבו חכמים למקבל שיעשר על חלקו של בעל השדה ויתן לו מה שפסק עמו כשהוא מעושר מפני ישוב ארץ ישראל כדי שלא ימנעו מלקבל השדות באריסות:החוכר. מקבל השדה בדבר קצוב כך וכך כורין לשנה בין שהיא עושה הרבה בין שהיא עושה מעט: תורם ונותן לו אבל לא מעשר, דכל חוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירותו מפירות הגדלים בשדה בטבלם, ומיהו משום דאין להשהות התרומה דאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה משום הכי תורם ונותן לו, ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו דמאי שנא תרומה ממעשר:אמר ר׳ יהודה. אימתי סגי לחוכר שיתרום לבד ואינו מעשר, כשנותן לו חכירותו מאותה שדה ומאותו המין. אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין, או ממין אחר אף מאותה שדה כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר, דדמי לפורע חובו. אי נמי אין דעת [המחכיר] לקבל פירות טבולים אלא כשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין:
תוסופות יום טוב
מן העובד כוכבים ומן הכותי. לכאורה הוה ליה לשנות מן הכותי ומן העובד כוכבים:
יחלק לפניהם. מ"ש הר"ב ואינו צריך לעשר אינו רוצה לומר אבל לתרום צריך דא"כ אין בין מקבל לחוכר אלא השאיל שם מעשר לכלל המתנות. וכמ"ש כבר לעיל ריש פרק ד. ועיין במשנה ג:
לפניהם. כתב הרמב"ם בפירושו ועל תנאי שיהיה החלוק לפני בעל השדה שידע שמה שנתן לו הוא טבל. וכ"כ בפ"ו מהלכות מעשר:
מעשר ונותן לו. כתב הר"ב דדמי לפורע חובו. מה שאין כן בנתן לו מאותה שדה וכו' דאדעתא דהכי יורדים החוכרים ומעיקרא בשל רשות המחכיר גדלים אין זה פורע ומהאי טעמא נמי לא הוי כמוכר טבל לעם הארץ וכמ"ש הר"ש. [*והר"ב לא כתב אם הלכה כן. אבל הרמב"ם כתב דהלכה כר' יהודה והטעם שבכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש]:
יכין
מלכת שלמה
1.
One who has received a field from a Jew, or from a Gentile, or from a Samaritan [for a share in the produce], he divvies up the produce in front of them [without first separating tithes]. One who has hired a field from a Jew [for a fixed amount from the produce], he first gives terumah [from the rental] and then gives it to him (the field owner). Rabbi Judah said: When is this so? When he pays him [the rental with produce] of the same field and of the same kind; but when he pays him with the produce of another field or of another kind, he must [also] tithe [the rental first] and then give it to him.משנה ב
הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ:
ברטנורה
החוכר שדה מן העובד כוכבים. קנס קנסו חכמים לחוכר שדה מן העובד כוכבים שיהא מעשר מה שנותן לו, כדי שלא יהא שום ישראל חוכר שדה ממנו ותשאר בורה בידו ומתוך כך יצטרך למכרה לישראל בדמים מועטים. ובמקבל באריסות לא קנסו שיותר חפץ העובד כוכבים בחכירות מבאריסות:שדה של אבותיו. שגזלה העובד כוכבים מאבותיו, וקנסוהו שיצטרך לעשר כדי שידחוק עצמו ויקננה מן העובד כוכבים שמתוך שהיא חביבה עליו שהיתה של אבותיו לא יניח לקבלה מן העובד כוכבים ביותר מן הראוי לה וכשיכבד עליו המעשר יקננה. וכוותיה דרבי יהודה קיימא לן דלא פליג תנא קמא עליה:
תוסופות יום טוב
החוכר שדה מן העובד כוכבים. לא פירשה משנתינו דין כותי קודם שעשאום כעובדי כוכבים מה דינם אם כישראל או כעובד כוכבים ועיין לקמן בסמוך:
מעשר ונותן לו. כתב הר"ב קנס קנסו וכו'. ירושלמי. וכתב הרמב"ם וזה העיקר בידינו הוא מה שאמר הכתוב (דברים ו) לא תכרות להם ברית ולא תחנם ובא הקבלה לא תתן להם חנייה בקרקע ולפיכך נדחוק אותם שלא ישכרו אותה ממנו עד שיצטרך למוכרה ע"כ. והר"ש מפרש דמאן דמפרש בירושלמי מטעם קנס סבירא ליה דיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות הלכך לא הוי אלא קנס. אבל למאן דאמר אין קנין וכו'. מפרש בירושלמי דשורת הדין שיעשר דהוי כפורע חובו בטבל שהעובד כוכבים לא יעשר מה שאין כן בחוכר מישראל שהישראל סופו להפריש דרוב עמי הארץ מעשרין הן ע"כ. ואף למאן דאמר קנס. לא אסרו לחכור דהא תנן במשנה ג פרק ד דשביעית חוכרין נירין מן העובד כוכבים וכו'. אלא אמרו החוכר יתן מעשר בדרך קנס:
יכין
מלכת שלמה
2.
One who has hired a field from a Gentile [for a fixed amount from the produce], he first gives tithes [from the rental] and then gives it to him (the field owner). Rabbi Judah says: even if one rented from a Gentile a field which had formerly belonged to his fathers [for a share in the produce], he first gives tithes and then gives it to him.משנה ג
כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ:
ברטנורה
כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה. כשנוטל בעל השדה מחצה ושליש ורביע ממה שהוציאה השדה נוטל גם כן מחצה ושליש ורביע מן התרומה והמעשרות המוטלות עליה ונותנן הוא לכל כהן ולוי שירצה:אף המעשרות שלהן. אם המקבל כהן כל התרומה שלו, ואם לוי הוא כל המעשר שלו:שעל מנת כן. ירדו לקבל שדה זו באריסות. ואין הלכה כרבי אליעזר דאע״ג דעל מנת כן ירדו במה קנו:
תוסופות יום טוב
כך חולקים בתרומה. ובמעשרות כן לשון הרמב"ם בפרק ו מהלכות מעשר. ואע"ג דבנוסחי המשניות ליתא לרבותא נקט דאפי' תרומה שאינה ראויה כלל לזר
אף המעשרות שלהן. כבר כתבתי בריש פ"ד שהושאל שם מעשר לכלל המתנות ועוד דהוי הכא רבותא דאפי' המעשר הראוי לזר שיאכלה כמו הלוי אפי' הכי אין חולקין ועיין במשנה ה:
שעל מנת כן באו. וכתב הר"ב דאין הלכה דבמה קנו. ירושלמי התיבון רבנן לרבי אליעזר במה קנו. אמר להם אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהם אפי' התנו במה קנו. סתמו נעשה כאומר לו תלוש מקרקע זה שתקנה לך מעשרותיך. [*ובהכי קני כדתנן במשנה ז פרק (ח) [ה] דב"ב]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַקַּרְתָּנִי שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִירוּשַׁלְמִי, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת וּלְאָכְלוֹ בִירוּשָׁלָיִם:
ברטנורה
המעשרות לבעלים. בהא אפילו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר מודו, דכיון דשדה של בעלים מקום מעשר שיורי שייריה:הקרתני. לשון קריה, כלומר האיש היושב בקריה בכפרים. שכן דרך בני הכפרים לקבל שדה מבני הכרכים:יכול הוא הקרתני וכו׳ הלכך כל אחד נוטל חלקו במעשר שני. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
רבי ישמעאל אומר וכו' מעשר שני וכו'. כתב הר"ש ירושלמי על דעתיה דרבי ישמעאל אילו כהן טמא שהיה שותף עם כהן טהור שמא אין חולקים במעשרות. תמן יכול הוא למכרו לכהן טהור ברם הכא יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלים. פירוש אבל למכרו אינו יכול למכור דאין מעשר שני נמכר בירושלים ע"כ:
[*הקרתני. פירש הר"ב ל' קריה וכו' בכפרים. ומצאת. בפירוש שהזכרתי פעמים ובלשון ערבי קורין לכפר אלקוריא"ה]
יכין
מלכת שלמה
4.
If an Israelite rented a field from a priest or from a Levite [for a share in the produce] the tithes belong to the owners [of the field]. Rabbi Ishmael says: if a city dweller [from outside of Jerusalem] rented a field from a Jerusalemite, the second tithe belongs to the inhabitant of Jerusalem. But the sages say: the city dweller may go up and eat the second tithe in Jerusalem.משנה ה
הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְשֶׁמֶן, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי זֵיתִים לְשֶׁמֶן לְמַחֲצִית שָׂכָר, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים:
ברטנורה
המקבל זיתים לשמן. ישראל שקבל זיתים מכהן או מלוי:כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה. ואע״ג דלעיל לבעלים, הכא שאני דלא קיבל קרקע אלא אילנות, ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע:או למחצית שכר. שימכר השמן ויחלקו הריוח לאמצע:המעשרות לבעלים. דר׳ יהודה עביד זיתים כקרקע. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
המקבל. פי' הר"ב והר"ש ישראל שקבל מכהן או לוי. וכ"ש איפכא וסתמא תנן. וכ"פ הרמב"ם ר"ל על דרך כלל. אחד שיהא המקבל כהן או לוי מישראל או ישראל מכהן ולוי ע"כ. ולפיכך דת"ק בכלל קאמר הוצרך ר"י לפרש בדבריו ולהוציא מן הכלל ישראל שקבל וכו':
כשם שחולקים וכו'. פירש הר"ב הכא שאני דלא קבל קרקע. וכ"פ הר"ש מהירושלמי וצריך לומר דהא דתנן לשמן היינו משום דלכך מקבלים הזיתים לעשות מהן שמן דאילו למוסקן לאכילה בלבד אין דרך לקבלן לפי שהבעל הזיתים בעצמו יכול למוסקן שאין בהן טורח ומלאכה. אבל הרמב"ם מסיים בפרק ו מהלכות מעשר מפני שהשמן חשוב הוא משמע ודאי דדוקא לשמן תנן. וכתב בעל כ"מ וסובר רבינו דשאר אילנות דינן כקרקע ע"כ. ויש לפרש הירושלמי כדברי הרמב"ם שזהו לשונו רבי יהודה עביד זיתים כקרקע ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע:
בתרומה.עיין במשנה ג מ"ש שם בס"ד:
למחצית שכר. לא קאי אהמקבל דהמקבל היינו לאריסות ונותן חלק השמן לבעלים. ולמחצית שכר היינו לעיסקא ומתעסק למכור ונותן חלק הדמים לבעלים וכן חילקן הרמב"ם. ומלשון הר"ב נראה דגריס או במתניתין. וכן הגירסא בירושלמי בסדר המשנה. ולפי שהשמיט הרמב"ם בחיבורו דינא דלמחצית שכר מבואר הדבר שסובר שחולקין עליו חביריו על רבי יהודה גם בזה. [*וכ"כ בפירושו דאין הלכה כר"י וכמ"ש הר"ב]:
יכין
מלכת שלמה
5.
[An Israelite] who rents olive trees [from a priest or a Levite] for [a share in the] oil: just as they divide the non-sacred produce, so they divide the terumah. Rabbi Judah says: an Israelite who rented [olive trees] from a priest or a levite for the oil for a share of half the profit, the tithes belong to the owner.משנה ו
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף לִמְעַשֵּׂר. וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
ברטנורה
לא ימכור אדם זיתיו. זיתים שנתלשו מן האילן ולא הוכשרו לקבל טומאה, כגון שעדיין לא הזיעו זיעת המעטן שהיא מכשירתן לקבל טומאה:אלא לחבר. לפרוש המוחזק לטהרות ולא ימכרם למי שאינו חבר שלא ידרוך אותם בטומאה:אף למעשר. אף למי שלא קיבל עליו אלא לעשר אבל לא קבל עליו להיות מוחזק לטהרות יכול למוכרם, דכיון דאכתי לא הוכשרו אימור שמא יאכלם קודם שיזיעו. ואע״ג דרוב זיתים אין עומדין לאכלן כך, בעלילה כל דהו דמצינן לתלות תלינן. ורמב״ם מוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל דב״ש סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבא״י וב״ה סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבא״י:וצנועי בית הלל. ותיקין המדקדקים במצות שהיו בב״ה:
תוסופות יום טוב
אף למעשר. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דבית הלל סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ולעיל בפרק ב משנה ג דתנן ואינו מוכר לעם הארץ לח ויבש מפרשין הטעם שאסור לגרום וכו'. הרמב"ם נשמר מזה דלעיל כתב וזהו סובר אסור לגרום כו' וכאן כתב וזו היא משנה אחרונה שהיא מותר וכן הלכה ע"כ. וכן בחיבורו פרק י ממטמאי משכב ומושב השמיט ההיא בבא דאינו מוכר לעם הארץ וכו'. ומשנה אחרונה זו הובאת בש"ס פרק ד דמסכת ע"ז דף נו ע"א ועיין מה שאכתוב שם משנה ט. ועיין מ"ש סוף פרק ה דשביעית ומשנה ב פרק ג דחלה:
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם לְתוֹךְ גַּת אַחַת, אֶחָד מְעַשֵּׂר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר, הַמְעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ, וְחֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא:
ברטנורה
אחד מעשר. נאמן על המעשרות:ואחד אינו מעשר. אינו נאמן על המעשרות:המעשר מעשר את שלו. מתקן החצי מכל מה שגדל בכרם של שניהם:וחלקו בכל מקום שהוא. בירושלמי מפרש דהכי קאמר וחלקו של חברו דהיינו של זה שאינו מעשר בכל מקום שהוא דמאי הוא. ומשום דאין ברירה חיישינן שמא חצי חלקו של המעשר ביד חברו שאינו מעשר וחצי חלק חברו בידו, הלכך אע״פ שכבר תיקן החצי מכל מה שגדל בכרם חייב לתקן בתורת דמאי חצי חלק חברו שבידו:
תוסופות יום טוב
וחלקו בכל מקום שהוא. כתב הר"ב ומשום דאין ברירה וכו'. הכי אמר רבי יוחנן בירושלמי וכתב הר"ש דלטעמיה דאמר בריש כל הגט (גיטין דף כה.) דאין ברירה ע"כ. ובסוף מסכת ביצה (דף לז.) בגמ' מסקינן דס"ל הכי בין בדאורייתא בין בדרבנן. והשתא הא דפסק הר"ב לקמן בפרק ז משנה ד דקיימא לן בדרבנן דיש ברירה היינו כרבי אושעיא דסבירא ליה הכי ועיין מ"ש עוד פרק ה ממסכת נדרים. אבל הרמב"ם מפרש בענין אחר ולא קשיא ולא מידי שמפר' שכשיבצרו הכרם וחלקו הענבים והמעשר הפריש מחלקו מעשרותיו ואח"כ עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד וכ"פ דבריו בכ"מ סוף פ"ט מהלכות מעשר ונמצא לפי זה שמה שחוששין שיש חצי חלק חבירו בידו משום דאין ברירה אינו ענין ליש ברירה ואין ברירה דלקמן. דהכא שכבר חלקו כי חזרו ונתערבו ודאי דלכולי עלמא יש לנו לומר שנתערבו ולא הוברר שמה שיחזור זה ויקח ויחזור זה ויקח שכל אחד ואחד יחזור לו לחלקו אותו החלק בעצמו שנתן ועירב עם של חבירו שדבר זה אין הדעת נותנת. וכיוצא בזה כתב הר"ש דאפילו למאן דאמר יש ברירה אם בצרו שניהם לגת כל אחד כרם המיוחד לו כהאי גונא אי אפשר שלא יהא לכל אחד חצי חלק חבירו ע"כ. אבל כשעדיין לא חלקו מעולם יש לנו לומר כשמחלקים שכל אחד מה שנוטל לחלקו הוא החלק שלו והוברר שכן הוא ובהא שייכא פלוגתא דיש ברירה. ועיין בסוף פרקין:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, יָכוֹל הוּא לוֹמַר, טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ, טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטֹּל שָׁמֶן:
ברטנורה
טול אתה חטין שבמקום פלוני. הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים בכרם הלכך יש ברירה ואמרינן זהו חלקו המגיעו והמעשר מעשר את שלו ודיו. ולעיל איירי שחלקו בתלוש והתם אין ברירה דכל קלח וקלח של שותפים הוא וצריך לעשר דמאי על חלק חברו שבידו:אבל לא יאמר לו טול אתה חטין ואני שעורים. דליכא למימר הכא זהו חלקו המגיעו אלא הוו כמחליפים זה לזה, ונמצא זה המעשר מוכר חלקו למי שאינו מעשר:
תוסופות יום טוב
[*או שירשו. עיין בפירוש הר"ב משנה י]:
טול אתה חטים וכו'. כתב הר"ב הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים. וכ"כ הר"ש ומסיים אע"ג דקתני חטים ויין ע"כ. ולפירוש הרמב"ם שכתבתי לעיל ניחא. שאין אנו צריכים לחלק בין קמה לתלוש. אלא דלעיל מיירי שנתערבו אחר שכבר חלקו. והכא מיירי שעדיין לא חלקו ולא הפריש המעשר כלום. וכתב בכסף משנה סוף פרק ט מהל' מעשר ולא אתא מתני' אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע"ה קמ"ל דכיון ששניהם מין א' שרי ע"כ. ואע"ג דבפירוש המשנה מפרשה הרמב"ם לענין דיני ממונות לא לענין איסור והיתר אלא לאשמיעינן דכופין על מדת סדום. הרי בחיבורו חזר בו וכתבה בפרק ו מהלכות מעשר וכתב בסיפא דאסור משום שמוכרין את הטבל. ונראה לי שהרמב"ם אינו מפרש משנתינו דומיא דלעיל באחד מעשר וא' אינו מעשר. אלא אף בששניהם מעשרין דכיון דטעמו לאסור משום שמוכרים הטבל א"כ אף למעשר הא תנן במשנה ח פרק דלעיל דאין מוכרין אלא לצורך. ומסייעני מה שכתבה בחבורו קודם שהזכיר עדיין דין עם הארץ. שמע מיני' דלא מיירי כלל בדוקא אחד מעשר וא' אינו מעשר. וא"כ מ"ש בכ"מ דהוי כמוכר טבל לעם הארץ אגב ריהטא כתב כן ולאו דוקא. ולפום כך נמי מ"ש הר"ב בסיפא ונקט מעשר ואינו מעשר בחנם נקט הכי ועיין לקמן:
יכין
מלכת שלמה
8.
Two men who rented a field [for a share in the produce], or inherited [a field], or became partners in it: the one [who tithes] may say to the other [who does not tithe], “You take the wheat which is in this place and I will take the wheat which is in that place.” Or, “You take the wine which is in this place and I will take the wine which is in that place.” But he may not say to him: “You take the wheat and I will take the barley,” or, “You take the wine and I will take the oil.”משנה ט
חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ, טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ, טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טֹל אַתָּה הַלַּח וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת הַיָּבֵשׁ:
ברטנורה
חבר. הנאמן לטהרות ואין צריך לומר למעשרות:שירשו את אביהן עם הארץ. ופירות שהניח הוו דמאי ובחזקת טמאים:טול אתה בלח. שהוכשר לקבל טומאה ואני ביבש שלא הוכשר לקבל טומאה לפי שאסור לחבר למכור לעם הארץ לח ויבש כדתנן לעיל בפרק שני:
תוסופות יום טוב
חבר ועם הארץ שירשו את אביהם. לשון הר"ש הא כבר תני ליה רישא או שירשו והא דתני ליה הכא משום דבעי למיתני גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים ועוד דתנא הכא לח ויבש ע"כ. ולמה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם לא תני ליה לעיל אלא בשניהם חבירים. והכא אשמועינן כשירשו עם הארץ והוי דמאי דבתרי מינין הוי כמוכר דמאי דאסור כדתנן במשנה ד פרק ב:
טול אתה חטים וכו'. לפירוש הר"ב והר"ש הכא נמי בקמותיה ובענבים המחוברים דוקא:
טול אתה הלח ואני אטול את היבש. אבל איפכא [*ודאי] לא יאמר שכל שהוכשר לטומאה וביד עם הארץ הוא בחזקת טמא כדאיתא בפרק ב משנה ג. ומיהו אם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן בשעת הגתות כדתנן במשנה ד פרק ג דחגיגה. הכי מוכח התם בגמרא דף כה אלא דאבעיא דבעי אם עבר וקבל הוא דלא איפשטא כיון דהרמב"ם לא כתבה בפרק י"א מהלכות מעשר ולא בפרק י"א מהלכות מטמאי משכב ומושב. אי נמי ה"ה איפכא [*אינו] רשאי לומר והא דלא תני איפכא משום דה"א דוקא היכא דתרווייהו לגריעותא שאסור למכור היבש לע"ה ולקחת הלח ממנו כדתנן התם. אבל שיקח היבש דשרי ואין אסור אלא למכור הלח הוה אמינא כיון דלא הוי תרווייהו לגריעותא לא אסרו בירושה קמ"ל דבכה"ג נמי אסור. ועיין מ"ש במשנה ו בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
9.
A chaver (rabbinic associate) and an am haaretz who inherited [the property of] their father who was an am haaretz, he (the chaver) may say to him (the am haaretz): “You take the wheat which is in this place and I will take the wheat which is in that place.” Or, “You take the wine which is in this place and I will take the wine which is in that place.” But he may not say to him: “You take the wheat and I will take the barley,” or, “You take the wine and I will take the oil,” or: “You take the moist produce and I will take the dry produce.”משנה י
גֵּר וְגוֹי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם גּוֹי, יָכוֹל הוּא לוֹמַר, טֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת, אַתָּה יַיִן וַאֲנִי פֵרוֹת. וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר, אָסוּר:
ברטנורה
טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות. אע״ג דחלופי עבודת כוכבים ויין נסך אסורים בהנאה הכא שרי עד שלא באו לידו משום דירושת גר את אביו אינה מן התורה אלא מדברי סופרים. ולא דמי לחבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ דאפילו קודם שבאו לידו אסור לומר לו טול אתה חטים ואני שעורים, דהתם הויא ירושה דאורייתא והוי כאילו בא לידו:
תוסופות יום טוב
טול אתה עבודת כוכבים וכו'. כתב הר"ב משום דירושת גר את אביו אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. וז"ל הרמב"ם לפי שאין ביניהם קורבה שהדת הבדיל ביניהם אבל יירשנו בתקנת חכמים שמא ימיר ויחזור לעבודת כוכבים כדי שיירש את אביו ע"כ. והיא מסקנא דפרק בתרא דע"ז (דף סד.):
יכין
מלכת שלמה
10.
A convert and a gentile who inherited [the property of] their father, a gentile: he (the convert) can say [to his brother the gentile]: “You take the idols and I will take the money,” or: “You take the wine and I will take the produce.” But from the time [that any part of the inheritance] came into the possession of the convert, he is forbidden [to say so].משנה יא
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן, חַיָּב לְעַשֵּׂר. מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מִשֶּׁלִּי הֵן, חַיָּב לְעַשֵּׂר, מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אֶחָד בְּסוּרְיָא, חַיָּב לְעַשֵּׂר:
ברטנורה
סוריא. הם ארצות שכבש דוד שלא היו מארץ ישראל כגון ארם נהרים וארם צובה, ולפי שעדיין לא נכבשה כל א״י לפיכך לא קדשו בקדושת הארץ אף על פי שהיה כבוש של רבים ובמקצת דינים היא כארץ ישראל ובמקצת דינים היא כחוצה לארץ. והקונה פירות בסוריא אינו חייב להפריש מהן דמאי לפי שרוב פירות הנמכרים בסוריא מחו״ל הן באים, הלכך כי אמר מעושרין הן נאמן מגו דאי בעי אמר של חו״ל הן והיה נאמן כדתנן בפ״ק מכזיב ולהלן נאמן, השתא נמי כי אמר של א״י הם ועשרתים נאמן:שהפה שאסר. כשאמר של א״י הם וחייבים במעשר, הוא הפה שהתיר כשאמר עשרתים וכי היכי דמהמנינן ליה במאי דאסר כשאמר של א״י הם נהמניה נמי במה שהתיר כשאמר עשרתים:משלי הן. מן השדה שיש לי כאן בסוריא חייבים לעשר דבפירות של סוריא גזרו על הדמאי כשידוע שגדלו שם:ואם ידוע שיש לו שדה. אין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דכיון שידוע שיש לו שדה מסתמא משדהו הביא הפירות ולא היה נאמן לומר מחו״ל הם באים הלכך כי אמר עשרתים אינו נאמן דליכא מגו:
תוסופות יום טוב
שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כתב הר"ב מגו דאי בעי אמר של ח"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ"ק מכזיב ולהלן נאמן. ודבריו העתיקם מהר"ש. וקשיא דלא תנן נאמן אלא פטור ומנלן דנאמן. והרמב"ם כתב מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל. והראב"ד כתב בהשגותיו פי"ב מהלכות מעשר מפני שרוב פירות שבסוריא של עובדי כוכבים הם ומסתמא אינו חייב לעשר:
משלי הן וכו' מעושרין הן נאמן. ולא אמרינן דהוי מגו גרוע דכיון שיש לו שדה ירא לשקר ולומר דמשל חוצה לארץ הן:
יכין
מלכת שלמה
11.
One who sells produce in Syria and declared “It was grown in the land of Israel,” the purchaser must tithe it. [But if he also said], “It has been tithed,” he may be trusted, because the mouth that forbade is the same mouth that permitted. [If he said: The produce is] from my own field,” the purchaser must tithe it. [But if he added:] “It has already been tithed,” he may be trusted, because the mouth that forbade is the same mouth that permitted. If it was known that he had a field in Syria, the purchaser must tithe it.משנה יב
עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר, קַח לִי אֲגֻדַּת יָרָק, קַח לִי גְלֻסְקָן אֶחָד, לוֹקֵחַ סְתָם וּפָטוּר. וְאִם אָמַר, שֶׁלִּי זֶה, וְזֶה שֶׁל חֲבֵרִי, וְנִתְעָרְבוּ, חַיָּב לְעַשֵּׂר, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
ברטנורה
עם הארץ שאמר לחבר קח לי. כגון שהיה החבר הולך לשוק לקנות ירק לעצמו ואמר לו עם הארץ קח לי ג״כ אגודה של ירק ולקח חבר שתי אגודות סתם ולא פירש זו לי וזו לעם הארץ, פטור מלעשר אותה שנותן לעם הארץ דיש ברירה כשנותנה לעם הארץ שזו היא אותה שלקח מתחילה לצרכו ואין חבר מחליפה בשלו. פירוש אחר מן הירושלמי עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והמוכר חבר הוא. ויודע שזה הלוקח בשביל עם הארץ הוא לוקח ולא לקח החבר לעצמו כלום, פטורה האגודה הזאת ממעשר דמאי שכיון שהמוכר חבר ויודע שלצורך עם הארץ הוא קונה אינו מוכר לו אלא אם כן עישר, דהכי אמרינן לעיל פרק ב׳ שאסור למכור לעם הארץ אלא אם כן עישר תחלה. אבל אם קנה החבר אחת לעצמו ואחת לעם הארץ ונתערבו, חייב לעשר דשמא מה שמכר לו לעצמו אינו מעושר, שהמוכר לחבר אינו צריך לעשר והקונה עליו מוטל לעשר כדאמרן לעיל פרק ב׳:ואפילו הן מאה. ואפילו נתערבה אחת שלו במאה של עם הארץ:גלוסקן. ככר לחם יפה:
תוסופות יום טוב
לחבר. אע"ג דמשנתינו לענין מעשר איירי ולא לענין טהרות והוי מצי למנקט שאמר למעשר לא קפיד והרבה פעמים כתב הרמב"ם בחיבורו חבר ולאו דוקא אלא ה"ה נאמן:
לוקח סתם ופטור. כתב הר"ב דיש ברירה. הכי איתא בבבלי פרק בכל מערבין (עירובין דף לז.) וכתב בכ"מ פ"י מהלכות מעשר והא קי"ל דבדרבנן יש ברירה. עיין מ"ש במשנה ז ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות. כדמוקי במשנה ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ"ד יש ברירה בדרבנן. ומ"ש הר"ב ואין חבר מחליפה בשלו. שנמצא שמוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומה שכתב בפירוש אחר והקונה עליו מוטל לעשר. צריך לומר דמיירי הכא שמוכר במדה גסה. ועיין מה שכתבתי בריש פ"ה:
ואפילו הן מאה. פי' הר"ב של ע"ה. וכ"כ הרמב"ם. לפירוש הירושלמי הוי רבותא דאע"ג דשל ע"ה המעושרים מאה אפ"ה לא נתבטל שלו המעורב בו הבלתי מעושר. ולפירוש הראשון הוי רבותא דאע"ג דשל ע"ה הן מאה אפ"ה לא אזלינן בתר רוב ונימא דמה שנתן לע"ה הרי הן שלו שהרי הרוב הם שלו. אלא אמרינן שמא החליף האחת שלו ונמצא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:
יכין
מלכת שלמה