First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקְרַב, שֶׁאִם אֵינוֹ בָא עַל חֵטְא זֶה, הֲרֵי הוּא בָא עַל חֵטְא אַחֵר. אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, הַדָּם יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס, יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל:
ברטנורה
המביא אשם תלוי. יצא ויראה בעדר. עם שאר צאנו כחולין גמורים. דסבר ר׳ מאיר, כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה:ירעה עד שיסתאב. דמתוך שלבו נוקפו בשעת ההפרשה ומתירא מספק החטא, גמר ומקדיש ליה ואע״פ שלא יצטרך, הלכך ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה להביא מהן עולת נדבה. והלכה כחכמים:הדם ישפך. לאמה שבמקדש [צ״ל שבעזרה]:לבית השריפה. ואע״ג דחולין שנשחטו בעזרה טעונים קבורה, האי הוי כזבח פסול שטעון שריפה:נזרק הדם. קודם שנודע לו:יאכל. הבשר. דרחמנא אמר (ויקרא ה׳) והוא לא ידע ונסלח לו, בשעת סליחה לא תהא ידיעה. והכא נמי בשעת זריקת הדם דהיינו שעת סליחה לא היתה ידיעה, והרי גמר כל כפרת ספיקו, והוה ליה אשם תלוי כשר:אפילו הדם בכוס יזרק. דסבר רבי יוסי כלי שרת מקדשין את הפסול ליקרב, וכל העומד ליזרק כזרוק דמי, והוי כאילו נזרק הדם כבר קודם שהיתה לו ידיעה. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
ויפלו דמיו לנדבה. עיין במשנה ג' פ"ג דתמורה:
רבי אליעזר אומר יקרב שאם אינו בא על חטא זה כו'. ר"א לטעמיה דאמר במשנה ג' מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כו':
הדם ישפך. אפילו לרבנן דאמרי דעבדי מיניה עולת נדבה. היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודו דזבח פסול הוא. א"נ כיון דבשעת שחיטה לא היה ראוי לעולה. שעדיין לא נודע לו. לכך [לא] יקריבהו עולה אחר שחיטה. תוס':
והבשר יצא לבית השרפה. כתב הר"ב ואע"ג דחולין [שנשחטו] בעזרה טעונים קבורה האי הוי כזבח פסול שטעון שרפה וכן פירש"י. ותמיהני דהא אמרן דגמר ומקדיש ליה. וא"כ מעיקרא לאו קושיא. דהא לא הוי חולין בעזרה. ועוד היכי מתרץ דהוי כזבח פסול. הא זבח פסול ממש הוא. ובגמ' יצא לבית השרפה. אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשרפה. ורמינהו אשם ודאי אינו כן כו'. משנשחט יקבר. אמר רבה אשם ודאי על אשם תלוי קא רמית. אשם ודאי כיון דלא צריך ליה לא מקדש ליה. אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדשו. אלא אי קשיא. אשם ודאי על אשם ודאי קשיא. דקתני ה"ז יקבר אימא סיפא והבשר יצא לבית השרפה. הא ודאי תברא. מי ששנה זו לא שנה זו. רב אשי אמר רישא דקתני באשם תלוי והבשר יצא לבית השרפה ל"ק. דמתחזי כזבח פסול. והשתא קשיא אדרב אשי מה שהקשיתי על הר"ב. דהיכי קאמר כזבח פסול. הא זבח פסול ממש הוא דכיון דאמרי רבנן ירעה עד שיסתאב על כרחין טעמייהו משום דגמר ומקדיש כמו שכתב הר"ב לעיל כדאיתא בגמרא דריש פרקין. ובודאי דמש"ה כתב רש"י דה"ג רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול. ואשם ודאי קא מתרץ רב אשי דמיחזי שלאחר זריקה אירע בו פסול. ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים. ע"כ. וא"כ אין כאן תירוץ במשנתינו דהכא אלא הא דאמרן משום דגמר ומקדיש. והוו כשאר קדשים שאירע בהן פסול ובשרפה. והדרא קושיא לדוכתין. דהיאך מפרשים רש"י והר"ב דטעמא משום דהוי כזבח פסול. וראיתי להתוס' שמפרשים כולה סוגיא. דלרבנן לא פריך. שהרי אשם תלוי אף כי נודע לו קודם שחיטה. אינו חולין. אלא קדיש לדמיו. וא"כ לאחר שחיטה פשיטא דבשרפה הוי. ואמאי קרי ליה חולין בעזרה. אלא לר"מ דוקא פריך. דאמר אף אשם תלוי כי נודע קודם שחיטה ירעה בעדר עם שאר צאנו דחולין גמורין הוי. ואפ"ה קאמר הבשר יצא לבית השרפה. וניחא דקרי ליה חולין בעזרה ולהכי פריך. ומשני אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו כו'. ואע"ג דר"מ לית ליה לבו נוקפו כו'. היינו דוקא קודם שחיטה. אבל לאחר שחיטה. גמר בלבו ומקדשו ולכך בשרפה. ורב אשי משני אשם ודאי על אשם ודאי דהיכא דנזרק נראה כזבח פסול ולכך ישרף. אבל רישא דמשנשחטה ולא נזרק עדיין. יקבר. דכיון דלא נזרק לא נראה הזבח פסול. אבל אשם תלוי דבא על הספק. גם לפני זריקה ישרף. דמיחזי יותר כזבח פסול. עכ"ד. והשתא י"ל דמשום ר"מ הוא דמפרשים משום דהוי כזבח פסול. אבל לרבנן לא צריך. ומעיקרא לא קשיא דלאו חולין בעזרה הן אלא קדשים גמורים דגמר ומקדיש:
הבשר יאכל. כתב הר"ב. דרחמנא אמר והוא לא ידע ונסלח לו וגו' וה"ל אשם תלוי כשר. שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a person brought an asham talui and then found out that he did not sin: If it was before the animal was slaughtered, it may go out to pasture among the flock, the words of Rabbi Meir. The sages say: it goes out to pasture until it becomes blemished and it is then sold, and the money goes for freewill-offerings. Rabbi Eliezer says: it shall be offered up, for if it does not expiate this sin, it will expiate another sin. If he learns of it after it was slaughtered, the blood shall be spilled out and the flesh is removed to the place of burning. If the blood had already been tossed [onto the altar], the flesh may be eaten. Rabbi Yose says: even if the blood is still in the vessel, it should be tossed and the flesh then eaten.משנה ב
אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּשְׁחַט, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּסְקַל, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן. אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ:
ברטנורה
אשם ודאי אינו כן. בההיא לא פליגי רבנן דאם נודע לו עד שלא שחטו שלא חטא, יצא וירעה בעדר, דטעמא דרבנן באשם תלוי כיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש מספק, אבל אשם ודאי, כגון אמרו לו אכלת קודש ונודע שלא חטא שהוזמו העדים, אי נמי כסבור קודש אכל ונמצא חולין, אגלאי מלתא דהקדש טעות היה:הרי זה יקבר. כיון דלא קדיש הוי כחולין שנשחטו בעזרה דטעונין קבורה:נזרק הדם הבשר יצא לבית השריפה. בגמרא מפרש דמי ששנה לעיל הרי זה יקבר לא שנה הכא הבשר יצא לבית השריפה, דכיון דסבר אשם ודאי חולין הוא ולא קדיש לעולם, אינו נשרף אלא נקבר:שור הנסקל אינו כן, כאשם תלוי. דהכא לא פליגי רבנן שאם נודע שלא הרג יצא וירעה בעדר:עגלה ערופה אינה כן. כאשם תלוי, שאם עד שלא נערפה נמצא ההורג, תצא ותרעה בעדר. ורמב״ם פירש, שור הנסקל אינו כן כאשם ודאי, דאשם ודאי משנשחט הרי זה יקבר, ושור הנסקל כשנודע לאחר שנסקל מותר בהנאה. ועגלה ערופה אינה כן כשור הנסקל, דשור הנסקל אם נודע משנסקל מותר בהנאה, ועגלה ערופה אם נודע ההורג משנערפה העגלה תקבר במקומה:כיפרה ספיקה. בשעת עריפה. שהרי עדיין ספק היה והלכה לה. הלכך אסורה בהנאה, ותקבר כדין כל העגלות הערופות:
תוסופות יום טוב
נזרק הדם הבשר יצא לבית השרפה. כתב הר"ב בגמ' מפרש דמי ששנה לעיל הרי זה יקבר. לא שנה הכא הבשר יצא לבית השרפה. ותמיהני דכיון דרב אשי אמר דטעמא דמתחזי כזבח פסול. מאי דוחקיה לאוקמי כתרי תנאי. וכן ראיתי להרמב"ם בחבורו שהעתיק המשנה כלשונה:
יכין
מלכת שלמה
2.
The law is different with a certain asham: If before the animal was slaughtered, it may go out to pasture among the flock; If after it was slaughtered, it shall be buried; If after the blood was tossed, the flesh must be removed to the place of burning. The law is also different regarding an ox to be stoned: If before it was stoned, it may go out to pasture among the flock; If after it was stoned, it is permitted for use. The law is also different regarding the heifer whose neck is to be broken: If before its neck was broken, it may go out to pasture among the flock. If after its neck was broken, it shall be buried on the spot, for it was from the outset brought in a matter of doubt, it has atoned for the doubt, and so has served its purpose.משנה ג
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, וְהִיא נִקְרֵאת אֲשַׁם חֲסִידִים. אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶן בּוּטִי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. אָמַר, הַמָּעוֹן הַזֶּה, אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מֵבִיא, אֶלָּא אוֹמְרִים לִי, הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת:
ברטנורה
מתנדב אדם אשם תלוי. דכל עצמו של אשם תלוי נדבה הוא. דאי סלקא דעתך חובה הוא, כי מתידע ליה שחטא אמאי מייתי חטאת, אלא שמע מינה נדבה הוא:חוץ מאחר יוה״כ. דשאר ימות השנה הוא דאיכא למיחש בספק שום חטא שמא עשה או לאו, אבל השתא ליכא למיחש, דהא כיפר יוה״כ:וחכמים אומרים אין מביאין אשם תלוי. דהיינו טעמא דמייתי אשם תלוי מקמי דמתידע ליה, להגן עליו מן היסורים עד שיוודע לו, שהתורה חסה על גופו של ישראל, ואין אשם תלוי בא בנדבה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. כתב הר"ב דכל עצמו נדבה הוא דאי ס"ד חובה כו' אלא ש"מ נדבה הוא. הואיל ולא כיפר שום עון. הרמב"ם:
חוץ מאחר יום הכפורים. שכל היום מכפר כדתנן לקמן:
המעון הזה. עמ"ש במ"ט פ"ב דכתובות:
אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וטעמא פירש הר"ב בפרק דלעיל מ"ב:
יכין
מלכת שלמה
3.
Rabbi Eliezer says: one may freely offer an asham talui every day and at any time he pleases and such a sacrifice is called the asham of the pious. They said of Bava ben Buti that he used to freely offer an asham talui every day, except on the day after Yom Kippur. He declared: By this temple! Had they allowed me, I would have offered one even then, but they said to me, wait until you have come to a state of doubt.” But the sages say one may not bring an asham talui except for a sin that [is punished by] karet [when done intentionally and for which one brings a hatat [when done unwittingly.משנה ד
חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. חַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין, פְּטוּרִים. מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר, שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר:
ברטנורה
חייבין להביא לאחר יוה״כ. דאמר קרא (ויקרא ט״ז:ל׳) מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו, חטא שאין מכיר בו אלא המקום דהיינו שלא נודע לו שחטא, יוה״כ מכפר. אבל חטא דאיכא דידע ביה חוץ מן המקום, אין יוה״כ מכפר:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
4.
Those that are liable to hatats or to certain ashams and Yom Kippur passes over them, are still liable to bring them after Yom Kippur. Those that are liable to asham talui’s are exempt. He who has committed a doubtful sin on Yom Kippur, even at twilight, is exempt, because the whole of the day effects atonement.משנה ה
הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּהּ לֶאֱכֹל בַּזְּבָחִים. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר:
ברטנורה
חטאת העוף ספק. כגון שילדה ואין יודעים אם מין חיוב אם מין פטור:מפני שמכשירתה לאכול בזבחים. דמחוסרת כפרה היא מספק, ואינה יכולה לאכול בקדשים עד שתביא כפרתה:משנמלקה נודע לה. שלא ילדה:הרי זו תקבר. בדין הוא דמותרת בהנאה, דחולין גמורים היא, דמשום שנשחטה בעזרה ליכא למיסר, דלא אסרה תורה אלא שחיטה, אבל מליקה לא. אבל רבנן גזרו דאסורה בהנאה שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ספק. וחטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת, דשמא חולין היא ונבילה היא, דמליקה נבילה בחולין. ואסורה נמי בהנאה, דשמא קודש היא וקודש שאינו נאכל אסור בהנאה:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
5.
If a woman is liable to a bird hatat brought in a case of doubt and Yom Kippur intervenes, she is still bound to offer it after Yom Kippur, because it renders her fit to eat sacrifices. If a hatat of a bird was brought for a matter of doubt and, after the pinching of its neck it became known [that there was no need for it], it must be buried.משנה ו
הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, אִם הָיָה אַחַד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז, הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ. אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ:
ברטנורה
המפריש שתי סלעים. שכך הוא דין אשם, דכתיב באשם מעילות (שם ה׳) בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם, ותרגום שקלים סלעים. ואשם גזילות ואשם תלוי למדים מאשם מעילות בגזירה שוה, נאמר כאן בערכך, ונאמר להלן בערכך. ואשם שפחה חרופה נמי, הואיל והוא איל, הוי אף הוא בכסף סלעים כשלשה אשמות הללו שהן איל. אבל אשם מצורע ואשם נזיר דבתרווייהו כתיב כבש לאשם, אינן באים בכסף שקלים:אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים. אע״פ שבשעת הפרשה לא היה יפה אלא סלע, אם בשעת כפרה יפה שתים, כשר, דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן, הלכך אותו שהוא יפה עכשיו בשעת כפרה שתי סלעים יקרב לאשמו, ואע״פ שלא קנהו מתחילה אלא בסלע, והשני ירעה, לפי שנקח במעות אשם ולשם אשם, ויפלו דמיו לנדבה, דהכי קיימא לן מותר אשם לנדבה:לקח בהם שני אלים לחולין. לאכילה, מעל במעות ויצאו לחולין:יפה עשרה זוזים. כדי שתי סלעים שמעל בהן וחומשן, שהסלע ארבעה זוזים:היפה שתי סלעים יקרב לאשמו. לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות:והשני למעילתו. מפרש בגמרא, לא שיקריב אותה לאשם, אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין, שנתחייב בהן ובחומשן, שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים. ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה:אחד לאשם ואחד לחולין. לקח בשתי סלעים שהפריש שהיו קודש, שני אילים אחד לאשם ואחד לאכילת חולין, ומעל בסלע:אם היה של אשם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו. הראשון, שהרי לשמו נלקח ממעות שנפרשו לו:והשני. שהוא חולין, יקרב למעילתו לאשם מעילות על שהוציא סלע אחד של קודש לחולין. וכגון דאיהו נמי יפה שתי סלעים, דאין אשם מעילות פחות משתי סלעים כסף:ויביא עמה סלע וחומשה. קרן שמעל בו וחומשה, שהרי סלע הקודש הוציא לחולין:
תוסופות יום טוב
אם היה אחד מהן יפה ב' סלעים. כתב הר"ב אע"פ שבשעת הפרשה. לא היה יפה אלא סלע כו'. דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן. שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ואע"פ שהשביח מאליו. אדם מתכפר בשבח הקדש [כדאיתא בגמרא] הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין:
ואחד יפה עשרה זוז. שכל חומש האמור בתורה שיהא קרן וחומשו חמשה. ומהיכא נפקא לן כתבתי ברפ"ח דערכין:
והשני למעילתו. כתב הר"ב מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר כו'. ומאי מעילתו גזילו ואע"ג דבסיפא קרי למעילתו איל אשם. רישא דה"ל איל [דזבן] קרן וחומשו. קרי ליה למעילתו גזילו. סיפא דלא הוי איל [דזבן] קרן וחומש. קרי ליה איל מעילתו. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
6.
A man set apart two sela's for an asham:If he bought with it two rams for an asham; if one was of the value of two sela's, it may be offered for his asham, and the other must be let out to pasture until it becomes blemished when it is sold and its value goes for freewill-offerings. If he had bought with the money two rams for hullin use, one worth two sela's and the other worth ten zuz, that which is worth two sela's should be offered for his asham and the other for his sacrilege. [If he had bought with the money] one for an asham and the other for ordinary use, if that for the asham was worth two sela's it should be offered for his asham and the other for his sacrilege, and with it he shall bring a sela and its fifth.משנה ז
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וּמֵת, לֹא יְבִיאֶנָּה בְנוֹ אַחֲרָיו. וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא, אֲפִלּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד), קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ, שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ:
ברטנורה
לא יביאנה בנו אחריו. אם שגג הבן בשגגת חטאת, לא יביא חטאת שהפריש אביו כדי שיכופר בה על שגגתו:
תוסופות יום טוב
לא יביאנה בנו אחריו. פירש הר"ב אם שגג הבן בשגגת חטאת כו'. דאי לשגגת האב פשיטא דלא יביא דהא חטאת שמתו בעליה תמות [כדתנן ריש פ"ד דתמורה ורפ"ג דמעילה] הרמב"ם. ולי ראיה ממשנה עצמה דלמאי דייק למתני לא יביאנה בנו לתני סתמא. לא יביאה. ועיין בסמוך:
שנאמר קרבנו על חטאתו. לכאורה אכולה מתני' קאי ואדסמיך ליה נמי אבל הכ"מ בשם הר"י קורקוס. דקדק בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות דלא ילפינן מקרא שלא יביא מחלב של אמש. על של היום. דכיון ששניהם ממין אחד הן. והביא לו ראיה מהתוספתא אלא החכמים הם שהחמירו שלא לעשות לכתחלה. ולפיכך פי' דשנאמר לא קאי אדסמיך ליה. דהיינו אפי' על חלב שאכל כו'. אלא אעיקרא דדינא דלא יביא מחטא על חטא. וכן נמי על לא יביאנו בנו דהשתא אצטריך קרא למעוטי. כיון דבאב גופיה כיפר כשהוא על מין אותו חטא. ע"כ. ולפי מ"ש יש ט"ס בספר הרמב"ם שכתב בבבת חלב של אמש כו'. ואם הביא לא כיפר וצ"ל ואם הביא כיפר:
יכין
מלכת שלמה
7.
If a man set aside his hatat and then died, his son should not offer it after him. A man may not offer [what was set apart] for one sin for another sin. Even if he had set apart [the hatat] for forbidden fat that he had eaten yesterday, he may not offer it for forbidden fat that he has eaten today, for it is said, “His offering ... for his sin” (Leviticus 4:28) the offering must be for that particular sin.משנה ח
מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה, שְׂעִירָה. מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה, כִּשְׂבָּה. מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה. מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. כֵּיצַד. הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, הֶעֱנִי, יָבִיא עוֹף. הֶעֱנִי, יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הֶעֱשִׁיר, יָבִיא עוֹף. הֶעֱשִׁיר, יָבִיא כִשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹף. הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב, לֹא יָבִיא בְדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן:
ברטנורה
מביאים מהקדש כשבה שעירה. אם הפריש מעות ליקח כשבה לחטאתו, יכול ליקח בהן שעירה אם ירצה:הפריש לכשבה או לשעירה. הפריש מעות לקנות בהן כשבה או שעירה:העני, יביא בהן עוף, והשאר חולין דכתיב בקרבן עולה ויורד גבי כשבה ושעירה, מחטאתו אשר חטא, דמשמע ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו, שאם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו. וגבי עוף נמי כתיב מחטאתו, דמשמע דאם העני יותר מביא ממקצת דמי העוף עשירית האיפה, וגבי עשירית האיפה כתיב על חטאתו, דמשמע אם העשיר יוסיף על הדמים הללו ויביא עוף, או אם העשיר יותר יביא כשבה או שעירה:ונסתאבה. הוממה:אם רצה יביא בדמיהן עוף. כגון אם העני:שאין לעוף פדיון. דבפסולי המוקדשים כתיב (ויקרא כ״ז:י״א) והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והיה אפשר שיאמר והעמיד אותה, מה תלמוד לומר הבהמה, לומר לך בהמה נפדית ואין עופות ולא עצים ולא לבונה ולא כלי שרת נפדים:
תוסופות יום טוב
העני יביא בהן עוף. כתב הר"ב והשאר חולין. וכ"כ הרמב"ם. והוא מוכרח דאל"כ מה הועיל לו. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות פסולי המוקדשין. מביא תחתיהם עוף ומחללן על העוף. דאל"כ במה יצאו לחולין. והיינו נמי דתנן בסיפא שאין לעוף פדיון. והא דמוכח במשנה ה' פ"ב דשקלים. דמותר חטאת נדבה. כדפירש שם הר"ב. כתב הרמב"ם שם דההיא בחטאת קבועה:
יביא בהן עוף. כתב הר"ב דכתיב בקרבן עולה ויורד גבי כשבה ושעירה מחטאתו אשר חטא וכו'. וגבי עוף נמי כתיב מחטאתו וכו'. ואיצטריך למכתב מחטאתו גבי כשבה. או שעירה. ואצטריך למכתב גבי עוף. דאי כתב גבי כשבה ושעירה לחוד. ה"א התם כי מיעני מייתי עוף דתרווייהו מיני דמים נינהו. אבל עשירית האיפה דלאו מינא דדמים נינהו. מייתי עשירית האיפה מן ביתיה והלין מעות דאפריש יפלו לנדבה אהכי הדר כתיב קרא מחטאתו גבי עוף. למימרא דמהקדש דעוף נמי מייתי עשירית האיפה גמ'. וכתב הר"ב וגבי עשירית האיפה כתיב על חטאתו כו'. ובעוף לא כתיב. מפרש בגמ'. דאי הוה כתיב גבי עוף ה"א כי מפריש מעות [לעוף והעשיר] הוא דמוסיף עליהן. ומייתי כשבה או שעירה דתרווייהו מיני דמים נינהו אבל הפריש מעות לעשירית האיפה. והעשיר. אי לא העשיר טובא נייתי עוף. ואם העשיר טובא נייתי כשבה או שעירה [מביתיה] והלין מעות דאפריש יפלו לנדבה. אהכי כתב בעשירית האיפה. וכיון דכתיב בעשירית האיפה. דאינה מיני דמים. ואפ"ה מייתי מיניה עוף. כ"ש מעוף לכשבה או שעירה:
שאין לעוף פדיון. עיין רפי"ב דמנחות:
יכין
מלכת שלמה
8.
One may bring with [money] dedicated to buy a lamb [for a hatat] a goat, or with [what was] dedicated to buy a goat [one may bring] a lamb; Or with [what was] dedicated to buy a lamb or a goat [one may bring] turtle-doves or young pigeons; Or with [what was] dedicated to buy turtle-doves or young pigeons [one may bring] the tenth of an ephah. How so? If a man set apart [money] for a lamb or a goat [for a hatat] and he became poor, he may bring a bird-offering; If he became still poorer he may bring the tenth of an ephah. If a man set apart [money] for the tenth of an ephah and he became richer, he must bring a bird-offering; If he became still richer he must bring a lamb or a goat. If a man set apart a lamb or a goat and they became blemished, he may bring with their price a bird-offering; But if he set apart a bird-offering and it became blemished, he may not bring with its price the tenth of an ephah, since a bird-offering cannot be redeemed.משנה ט
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ד), וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין. תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִים מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יב), וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין. הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יט), אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב, קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ:
ברטנורה
כבשים קודמים לעזים. בכל דוכתא הקדים הכתוב כבשים לעזים, דכתיב (שמות י״ב:ה׳) מן הכבשים ומן העזים תקחו, וכן (במדבר ט״ו:י״א) או לשה בכבשים או בעזים. יכול, האומר הרי עלי עולה ויש לו כבש ועז יביא כבש דוקא.תלמוד לומר ואם כבש יביא קרבנו. ולעיל מיניה כתיב והביא את קרבנו שעירת עזים, כאן הקדים עז לכבש, ללמד ששניהם שקולים ואי זה מהן שירצה יביא:תורים קודמין לבני יונה. דברוב מקומות כתיב ברישא תורים והדר בני יונה:אם זכה הבן לפני הרב. שרוב חכמתו למד ממנו:קודם את האב. בכל מקום, כגון להשיב אבידה ולפדות מבית השבי ולהחיות ולפרוק עמו. ואם אביו תלמיד חכם אע״פ שאינו שקול כנגד רבו, אביו קודם לרבו, ואפילו רבו מובהק:
תוסופות יום טוב
[*תורין לשון משנה. רש"י משנה ה' פ"ק דחולין]: קודם את האב בכ"מ. כתב הר"ב כגון להשיב אבידה כו' ולפרוק עמו. עיין מ"ש בזה בספ"ב דב"מ: סליקא לה מסכת כריתות
יכין
מלכת שלמה