Mishnah

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule

קדשים

תמיד

Kodshim

Tamid

משנה א

הֵחֵלּוּ עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת הָאוּלָם. מִי שֶׁזָּכוּ בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי נִכְנַס, וְנָטַל אֶת הַטֶּנִי וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִין, מְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְרָחִי, וּמַנִּיחַ אֶת הַמַּעֲרָבִי דוֹלֵק, שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיָה מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. מְצָאוֹ שֶׁכָּבָה, מְדַשְּׁנוֹ וּמַדְלִיקוֹ מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה. נָטַל אֶת הַכּוּז מִמַּעֲלָה שְׁנִיָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:

ברטנורה החלו. אותם שזכו בכך של קטורת ובמחתה של גחלים להיות עולים במעלות האולם, ששתים עשרה מעלות היו לאולם. ולפניהם היו מקדימים ללכת מי שזכה בדשון מזבח הפנימי כדי להוציא את הטני שהניח שם, מאחר שצריך לתת דשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה, היה ממתין עד לאחר זריקת התמיד שהיה הזוכה בדשון המנורה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהן מוציאין זה הטני וזה הכוז ושופכים הדשן במקום אחד אצל המזבח קדמה:והשתחוה ויצא. שעתה נגמרה מצותו:מצאו שכבה. כגון לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס, בין שכבה עכשיו לאחר שחיטת התמיד, בין שמצאו שכבה קודם שחיטת התמיד והדליקו כדאמרן לעיל בפרק אמר להם הממונה קמא, אע״פ שעכשיו מצאו עדיין דולק, כיון שלא היה הנס קיים, מכבהו ומדשנו כדי לגמור הטבת שתי נרות יחד:ומדליקו מעל מזבח העולה. שאין מדליקין נר מערבי לעולם אלא מאש של מזבח העולה, דכתיב (ויקרא ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח, אש שנאמר בה תמיד דכתיב (שם כ״ד) להעלות נר תמיד, מעל המזבח החיצון תוקד:ממעלה שניה. של שלש מעלות שהיו לפני המנורה:והשתחוה ויצא. שהרי גמר מצותו:

תוסופות יום טוב מי שזכו בדשון מזבח הפנימי והמנורה כו'. וכפי סדר השנוי במשנתינו שניהם הקדימו ליכנס ולצאת קודם שיקטיר המקטיר. וכבר כתבתי בסוף פ"ג דאתיא כאבא שאול. אבל לרבנן לאחר שהקטיר נכנס זה שזכה בדשון המנורה ומטיב שתי הנרות. וכך כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות תמידין ומסיים ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה: ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים כו'. מפורש ספ"ג [*ושם כתבתי גם לפי' הרשב"א. ודהך דהכא בשל בין הערבים היא ואע"ג דכתבתי שם בשמו דאפשר שאין הפסקה בין הטבת הנרות בשום עבודה. היינו דוקא התם דבשל בקר. אבל בין הערבים כתיב בהדיא ובהעלות [אהרן את] הנרות בין הערבים יקטירנה. וא"א שידליק ואח"כ יקטיר דאין עבודה לאחר העלאה כמ"ש לעיל שם ד"ה והניחו כו'. אלא בעידן העלאה יקטיר קאמר רחמנא. וכך סדר הטבתן והדלקתן בין הערבים בזמן שנכנס ומצא שכבו כולן [שהרי בבקר כל שלא כבה אינו מכבה כמ"ש שם להרשב"א] חוץ משני המזרחיים. מדשן ה' נרות ואח"כ מקטיר. או מפסיק בדם התמיד. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדלעיל שם. ואח"כ מטיב את המזרחי ומניח את המערבי דולק. ואח"כ מדשן את המערבי שבו היה מסיים ואותה פתילה הישנה תופסה בידו או מניחה בכלי. ומדליק את המערבי בפתילה חדשה מן הפתילה הישנה שהיה בנר המערבי. ואח"כ מדליק את המזרחי ואח"כ החמש. ובזמן שמצאן שכבו כולן. מדשן את ה' הנרות ומפסיק בעבודה אחרת וחוזר ונכנס ומטיב את שתי נרות המזרחיים ומדליק את המערבי ממזבח החיצון ואח"כ מדליק את השאר. ומתני' ה"ק מי שזכה בדישון המנורה בערב נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי כלומר קודם שידשן את המערבי שבו מסיים לעולם. וממנו מדליק בין הערבים ולא הזכיר כאן הטבת ה' נרות לפי שלא בא עכשיו אלא ללמד איזו מאלו המזרחיים מדשן תחלה. אבל השאר לא אצטריך למתני דפשוט הוא שמדשנן ומדליקן מן המערבי. ולא מדשן את המזרחי ומניחו כך זמן מרובה קאמר אלא להקדים ולומר שאותו מדשן תחלה ומניח את המערבי כדי לסיים בו ולהדליק ממנו את המנורה. ויש לפרש דהא דקתני בין הערבים שמשמש שני ענינים. שממנו מדליקין בין הערבים. ומה שאמרנו היינו בין הערבים. וכאילו אמר שממנו מדליק את המנורה וזה בין הערבים. ואף מה ששנינו ברישא שמי שזכה בדשון מזבח הפנימי כו' ודישון המנורה כו' בערב הוא. שבשחר מניח הכוז על מעלה שניה. כדי ליתן שמן בשני המזרחיים לערב כי משזכה בתמיד שחרית יזכה בו ערבית חוץ מקטורת שלא שנה בה אדם מעולם כמ"ש טעמא במ"ד פ"ב דיומא. והלכך אינו מוציא ומשתחוה עד לערב. ואף בטני כך לפי שצריך לדשן גם בערב מערכת הבקר ואינו מוציא הטני עד לערב. ותדע לך שא"כ מי שזכה בדשון מזבח הפנימי אחר [שכיבד] את הכל לתוך הטני למה מניחו עוד שם ואינו מוציאו מיד וכי ליכנס שניה עם מי שזכה בדשון המנורה הוא צריך אלא שלעולם שני אלו מקדימין לפניהם ועיין לקמן. ובערב זה גומר דישון מזבח [הפנימי] ומוציא הטני. וזה גומר דישון כל הנרות ומוציא הכוז ויוצא ומשתחוה. ואין להקשות דקתני הכא מי שזכה בדישון המנורה. והרי ההדלקה עיקר בבין הערבים. דיש שני טעמים בדבר. חדא שהדישון הוא ההתחלה. ועוד שהדישון היא עבודה ועליו מפייסים אבל ההדלקה אינה עבודה לענין זה שהדליק. כדאיתא ביומא פרק בראשונה (יומא דף כ"ד ע"ב) אלו דברי רשב"א ז"ל. והחכם אשר שאל ממנו והשיב לו חזר וכתב לו ושבחוהו לפירוש זה ושהוא כפתור ופרח אלא שיש לתמוה על המסדר משנה זו איך קבעה במקום הזה ללמד על עבודה של בין הערבים. וכל מה שקדם לה והבא אחריה בעבודה של בקר. וגבי הטבה של בקר ה"ל למתני העלאה דבין הערבים. ומ"ט נטר ליה עד הכא. ע"כ. ואע"פ שהרשב"א השיבו גם על זה שלא היה יכול לשנות אותו למעלה. כדי שלא להפסיק בעבודה של בקר ואחר שסיים את עקרי העבודות שנאה. ע"כ. תירוץ תלוש הוא ואינו מספיק. אבל אפשר לי לומר אחר נטילת רשות מכבודו של הרשב"א ז"ל לתרץ באופן אחר והוא זה משום דהחלו עולים כו' מי שזכו כו' היה בשחרית וגם בין הערבים לעולם. וכמו שהוא בלשון הרשב"א שכתבתי לפיכך יש מקום למסדר המשנה לשיסמוך ויסדר כאן עבודת המנורה בשל הערבים באותו המקדים שזכה בדשון המנורה. כדאמרן. אלא שצריך טעם למה מקדימים בשחר כלל. כיון שאין עושים אז כלום לפי דברי הרשב"א ז"ל]: מצאו שכבה. כתב הר"ב בין שכבה עכשיו אחר שחיטת התמיד כו'. לא דייק דאחר זריקה הוא שהיתה כניסה זו כמ"ש לעיל בסמוך היה ממתין עד לאחר זריקת התמיד. וכבר נמצא בלשונו כיוצא בזה ספ"ג. ושם הארכתי דאחר זריקת התמיד הוא בדווקא: ומדליקו ממזבח העולה. לשון הר"ב שאין מדליקין נר מערבי לעולם. אלא מאש של מזבח העולה כו'. צריכים לדחוק דהא דכתב לעולם לא דוקא. דהא בספ"ג תנן ומדליקן מן הדולקים. ופירש הר"ב. ואם אין בנרות דולקין מדליקן ממזבח העולה. ש"מ דכי יש דולקין שפיר טפי למדלקינהו מינייהו. אלא לעולם דקאמר לאו דוקא ולא בא לומר אלא שאין מדליקין בשום אש אחר שבמקדש ולא למעוטי נרות דמנורה אם יש בהם דולקין. ויותר נראה בעיני שהר"ב נמשך בכאן אחר לשון הרמב"ם בפירושו. שכך הוא סובר שנר מערבי אין מדליקין אותו כלל אלא ממזבח העולה. וכ"כ ג"כ בחבורו פ"ג מה"ת. אע"פ שהשיגו הראב"ד מהמשנה דספ"ג דתנן מדליקין מן [*הדולקים אלמא דכל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף] נדחק הכ"מ ליישב דלשון רבינו לאו דוקא. ולא קאי אלא על המזרחי שבב' הנרות ולא על המערבי. והנה הנם דברי הר"ב דהכא כהרמב"ם. ודלעיל כהראב"ד:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה החלו עולין במעלות האולם כו' עד סוף הפרק פ"ג דהל' תמידין ומוספין סימן ז' ח' ט' י"ב י"ג י"ז. החלו עולין וכו' אותם שזכו בקטרת ובמחתה הרא"ש ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פירש החלו עולין אאותם שהגיעו בין האולם ולמזבח קאי: היו מקדימין לפניהם לפני אותם שזכו בתמיד: נכנס נטל את הטני דכיון דבלא זה היה צריך ליכנס להשתחוות יעשה גמר מצוה עם השתחוואה ע"כ וכמו שפירש בנטל את הטנא כן פירש בנטל את הכוז דבסיפא דמתניתין: מי שזכה בדישון המנורה עיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ע"ט שהאריך שם כמו שרמזתי ג"כ לעיל ספ"ג: ומצא שתי נרות מזרחיים הרמב"ם ז"ל נראה מפירושו ז"ל שגורס מערביים וכמו שכתבתי לעיל ספ"ג. ואיתה בת"כ פרשה י"ג דפרשת אמור. ואיתה להאי בבא בתוס' ס"פ כל קרבנות שם ופירש שם רש"י ז"ל בכתיבת יד נר מערבי נר אמצעי היה פונה פיו כלפי מערב וכל שאר הנרות היה פיהם כלפי נר מערבי כדאמרינן בפרק שתי הלחם ולהכי קרי נר מערבי ע"כ. ועיין במה שכתבתי לעיל ס"פ הממונה רבה. [הגה"ה וראה ראיתי שבזו המשנה נזכר נרות בכולה מתניתין בלשון זכר שני נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערביים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו וכו' ואפשר שגם לעיל במתני' דבספ"ג גרסינן שני נרות מזרחיים דולקים שני בלשון זכר כמו כאן אכן במתניתין ד' דבפ"ד דמסכת יום טוב גרסינן בגמרא וגם בפי כל המפרשים לשתי נרות בלשון נקבה וגם בסדר המערכה דאביי גרסינן חמש שתי בלשון נקבה וגם במפרשים שהבאתי על מסכת תמיד דומה שלא נשמר בלשונם בין זכר לנקבה וכן בברייתא זהו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה והיתה דולקת עד הערב והיה מדליק ממנה שאר הנרות וכו' ואעתיקנה בסמוך הרי שאע"פ שהוא נר בלשון יחיד נקטיה בלשון זכר ובלשון נקבה וכדקיימא לן בשם הראב"ע ז"ל דכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ומ"מ מאי דאשכחן בלשון מקרא בלשון זכר גרסינן ליה נמי בלשון זכר במשנה וכדאיתיה במתניתין דבסוף הקומץ רבא שבעה נרותיה מעכבין זה את זה הואיל ואשכחן נמי במקרא פ' תרומה ועשית את נרותיה שבעה ובהפטרת רני ושמחי ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות ופירוש שם רש"י ז"ל שהם צנורות קטנים שהשמן זב מן הגולה דרך אותן מוצקות לכל נר ונר ע"כ הרי אע"ג דנר בלשון יחיד הוי משמעותיה לשון זכר בלשון מקרא לכל הפחות הקבוץ הוא לשון נקבה וכמו שכתב רד"ק ז"ל בשרש נור פירוש דבריו שהמלה עצמה בלשון יחיד משמעותה לשון זכר ובלשון רבים משמעותה לשון נקבה אע"ג דכתיב גבה שבעה ולא כתיב שבע. ומלת מוצקות דהיינו צנורות קטנים כדפירש רש"י הוי דומה לה דמוצק בלשון יחיד הוי לשון זכר ובלשון רבים מוצקות לשון נקבה מדלא כתיב מוצקים וגבי רבוי נר נרים כדאשכחן גבי כיור דרבים בלשון נקבה כיורות עשרה בס' מלכים ובספר דברי הימים כיורים ודומה לו רבים]. וזה פירוש הרא"ש ז"ל במעלות האולם כדתנן במדות די"ב מעלות היו בין מזבח לאולם: היו מקדימין לפניהם. ליטול הכלים שהניחו שם ובשביל שדישון מזבח הפנימי והמנורה ניתנין במקום אחד והוצרך מדשן את המנורה להניח שם את הכוז בשביל הטבת שתי נרות הניח גם מדשן את המזבח כדי שיוציאום ביחד: והשתחווה ויצא. לפי שנגמרה עתה העבודה היה משתחווה כעבד ששימש לרבו ונוטל רשות ויוצא: מדשן את המזרחי. מסיר את הפתילה והשמן ומקנח את הנר ונותן לתוכו פתילה חדשה ושמן ומניח את המערבי דולק כדכתיב להעלות נר תמיד זהו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה והיתה דולקת עד הערב והיה מדליק ממנה שאר הנרות ועדות היא ששכינה שורה על ישראל ואע"ג דאמרינן בסדר מערכה דאביי הטבת שתי הנרות קודמת לקטרת אלמא דמטיב שתי הנרות כאחת קרא אניסא לא קסמיך פירוש הפסוקים סדרו סדר המערכה כשאין ישראל ראייין שיעשה להם נס כמו אחר שמת שמעון הצדיק ע"ה מצאו שכבה בזמן שאין הנס מדשנו כמו האחר ומדליקו בערב ממזבח העולה ומדליק ממנו שאר הנרות ובפרק טרף בקלפי מפרש טעמא למה מדליקו ממזבח העולה: נטל את הכוז. ממעלה שניה שהניחו שם כשהטיב ה' הנרות כדתנן לעיל וא"ת הרי כבר נטלו כשדישן שתי הנרות והרי הוא בידו ומחמת קושיא זו מפרשים ומדליקו ממזבח העולה מיד בבקר ומניח את הכוז על המעלה בשעה שהולך להביא אש מעל המזבח אבל משמע בכל דוכתא שלא היה נר מערבי דולק ביום אלא בשעת הנס עכ"ל הרא"ש ז"ל. וז"ל הראב"ד ז"ל שתי נרות מזרחיים דולקין כבר פירשתי לעיל למה היה מניחן דולקים: מדשן את המזרחי ומניח את המערבי. אע"פ ששתי הטבת הנרות הללו היה מפסיק בעבודות אחרות כגון בקטרת והקטרת אברים של תמיד ובכל עבודות של היום כולו שהרי לא היה מטיב נר מערבי עד בין הערבים אעפ"כ להא לא חיישינן דלא קפיד קרא אלא רק שלא ייטיב אלו שתי נרות עם אותם חמשה דלא בעינן הפסקה אלא בין ה' לשתים אבל הנך שתי נרות אם היה הפסק ביניהם לא חיישינן וה"ק בהטיבו את הנרות יקטירנה כלומר בזה תזהר שהקטרת תקטיר בעוד שנשארו עדיין שתי נרות להקטיר והא נמי בעינן למימר דהאי קרא דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה לאו משום דלא הוה מצי להעלות קודם כלל אפילו אחד מהם או שניים דהתנן בפירקין דלעיל אם מצא מזרחיים שכבו מדשנן ומדליקן אלא להעלות את כולן לא היה רשאי עד בין הערבים אבל אחד או שנים אפילו בבקר בשעת הטבה אם מצאם בבקר שכבו מדשנן ונותן בהם שמן מעט אותו זמן שיהא הקטרת מוקטר והיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס בנר מערבי אבל קודם עד שלא מת שמעון הצדיק היה הנס בנר מערבי על זה שנינו במשנתינו דהאיך פירקין שמניח את המערבי דולק כלומר יניחנו עד הערב מפני שרגיל להיות דולק עד הערב בנס וממנו היה מדליק את השאר אבל מצאו עכשיו ערבית שכבה דהיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שהיה רגיל להיות כבה ויכול להיות שבשחרית עדיין מצאו דולק שהרי פעמים היה מוצאן אפילו לשני מזרחיים דולקים כדתנן בפירקין דלעיל והרי היה מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן מלדשן והיה מניחן כך דולקות והיו כבין אח"כ במהרה ולא היה חושש מלהטיבן עד הערב ופעמים שלא היה מוצא דולק שחרית כי אם אותו של מערב ואח"כ ערבית היה מוצא כבה ואז היה מדשנו ערבית ומדליקו ממזבח העולה ואותו השני היה מדשנו בשחרית לאחר הקטרה או לאחר דם התמיד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל זה המערבי לא היה מדשן כיון שבאותה שעה עדיין לא כבה אלא עדיין היה מניחו דולק אע"פ שבבירור לא היה דולק עד הערב לאחר שמת שמעון הצדיק אלא היה כבה אח"כ מהרה אעפ"כ לא היה מכבהו בשעת הדישון השני אלא מניחו עד הערב ובערב היה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ואח"כ ממנו היה מדליק את השאר והיינו דאמרינן בעלמא דבו היה מתחיל ובו היה מסיים דהיינו קודם שמת שמעון הצדיק שהיה מוצא דולק ערבית אז היה מתחיל בו להדליק ואח"כ היה מכבה ומדשנו ומדליקו ונמצא שסיים בו כל ההדלקה עכ"ל הראב"ד ז"ל: דולקין מדשן כך צ"ל: שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים כך נראה שהיא גירסת הרשב"א ז"ל עיין בתשובותיו סוף סימן ש"ט: נטל את הכוז וכו' ירושלמי פרק שני דיומא:

1.

They began to ascend the steps of the Sanctuary. Those who had won the right to clear the ashes from the inner altar and from the candlestick went in front. The one who won the right to clear the inner altar went in and took the teni and bowed down and went out again. The one who had been chosen to clear the candlestick went in, and if he found the two eastern lights still burning he cleared out the eastern one and left the western one burning, since from it he lit the candlestick for the evening. If he found that this one had gone out, he cleared the ash away and lit it from the altar of burnt-offering. He then took the kuz from the second step and bowed down and went out.

משנה ב

מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְרִדְּדָן בְּשׁוּלֵי הַמַּחְתָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:

ברטנורה צבר את הגחלים. שבמחתה:על גבי המזבח. הקטורת:ורדדן בשולי המחתה. כדי שלא יפול הקטורת מעל הגחלים, לפיכך הוא מרקען ופושטן שלא יהיו משופעים אילך ואילך. תרגום וירקעו, ורדידו. ועל מזבח הזהב היה מקטיר, ולא בתוך המחתה. אבל בקטורת של יום הכפורים היה מניח הגחלים בתוך המחתה ועליה היה מקטיר, ולא היה שם רידוד גחלים ביום הכפורים:

תוסופות יום טוב צבר את הגחלים וכו'. והא דקטרת קודם להעלאת איברים דתנן באידך פרקין. אמרי' בפ"ג דיומא דף ל"ג דתניא יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר. לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד. וכתב רש"י וא"ת הא שדינן עליה חד מהנך דב' גזירים אדם התמיד (לאבא שאול כמ"ש בספ"ג). אדם התמיד הוא דשדינן עליה. ולא על האברים וא"ת מכפר עדיף [כדהתם] אין כפרה אלא בדם. ע"כ:

יכין מלכת שלמה

2.

The one who had won the right to bring in the firepan made a heap of the coals on the top of the altar and then spread them about with the end of the firepan and bowed down and went out.

משנה ג

מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַבָּזָךְ מִתּוֹךְ הַכַּף וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ, נוֹתְנוֹ לוֹ בְחָפְנָיו. וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ, הֱוֵי זָהִיר שֶׁמָּא תַתְחִיל לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִכָּוֶה. הִתְחִיל מְרַדֵּד וְיוֹצֵא. לֹא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר עַד שֶׁהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ, הַקְטֵר. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַקְטֵר. פָּרְשׁוּ הָעָם, וְהִקְטִיר וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:

ברטנורה ונותנו. לכף:לאוהבו. שבא שם עמו להיכל לצורך כך. ואם נתפזר מן הקטורת שבבזך לתוך הכף, לפי שהבזך היה מלא וגדוש ופעמים נופל ממנו לתוך הכף, נותן אוהבו את הקטורת שנתפזר בתוך הכף בחפניו של מקטיר:ומלמדים אותו. לפי שלא הקטיר מעולם, כדתנן לעיל חדשים לקטורת בואו והפיסו, לפיכך הוצרכו ללמדו:שלא תתחיל לפניך שלא תכוה. היה שופך הקטורת על הגחלים לצד מערב רחוק ממנו, וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו, כדאמרינן ביומא [דף מ״ט] כדי שתהא עשנה שוהה לבוא, וזהו כבוד שיהא שוהה בעבודה. והיה צובר ועושה הגל לצד מערב, שכשבא לגרור הקטורת הסמוך לו הוא צוברו לצד מערב רחוק ממנו ואינו נכוה מן הקטורת שנשרף. אבל אם היה עושה הגל לפניו, כשיאסף הקטורת שנתפזר חוצה לו ומביאו אצלו, נמצא זרועו נכוה בציבור הקטורת ששורף לפניו. והיינו דתניא בפרק הוציאו לו (סוף יומא דף נ״ב) צובר פנימה שהוא חוצה לו:התחי, ל מרדד ויוצא. כלומר מיד שרידד הקטורת על גבי גחלים יצא:פרשו העם. כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרת הקטורת, דכתיב (ויקרא ט״ז) וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש, כל כפרה שנעשית בקודש, כל אדם לא יהיה באוהל מועד, הלכך בין בשעת הקטרה בין בשעת מתן דמים של פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה, היו הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח. אבל בשעת הקטרת קטורת של יוה״כ לא היו פורשים אלא מן ההיכל בלבד, לפי שקטורת של יוה״כ לא היה בחוץ בהיכל על מזבח הזהב, אלא לפני ולפנים בבית קודש הקדשים, הלכך אין צריך שיפרשו מבין האולם ולמזבח אלא מן ההיכל בלבד:

תוסופות יום טוב נותנו לו בחפניו. ומשתחוה ויוצא. הרמב"ם פ"ג מה"ת: שלא תתחיל לפניך שלא תכוה. פירש הר"ב. היה שופך הקטרת על הגחלים לצד מערב וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו כו'. פי' לפירושו שהיה שופכו לצד מערב. ואע"פ שרוב מן הקטרת נשפך בשפיכה של צד מערב. מ"מ אירע שנתפזר לצד עצמו והיה גוררו מה שנתפזר לצדו וצוברו ג"כ לצבור השפיכה. וע"י שנעשה הכל צבור נשתהה העשן מלבא וקשיא לי לישנא דמרדד דהכא דלא הוי כמו מרדדן דמתני' דלעיל. דהתם מרקען ומפשט אותן על פני כל המזבח. והכא בקטרת גורר וצובר. ואין זה ריקוע וכבר כתב הר"ב לעיל דרידוד ריקוע הוא. ועוד בספ"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין מתפשטין ומתרחבין ובמשנה ב' פ"ז דאהלות אהל מרודד. ורש"י דיומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ב) בההיא דצוברה פנימי שהוא חוצה לו שהביא הר"ב. מפרש דצובר חוצה לו לצד מערב והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה. ולא יתחיל לצבור מלפניו שמא יכוה כשיתפשט זרועו וימשוך חוצה לו. ולתוס' דהתם אשתמיט דהך דהזהר שלא תתחיל מלפניך כו' משנה היא. וסברו שהיא ברייתא ונדחקו מאד ללא צורך: פרשו העם. [*לשון הרמב"ם פ"ג מה"ת. ואחר שאומר יפרשו כל העם]. וכתב הר"ב. כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח כו'. עיין בספ"ק דכלים. ומ"ש בבאו לכפר בקדש כל כפרה כו'. בגמ' פ"ד דיומא דף מ"ד.

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה מי שזכה בקטרת מדתנא ברישא מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה ושבקה לקטרת בסיפא משמע דסתמא כאבא שאול דאביי הוה מסדר סדר מערכה משמיה: נותנו לאוהבו שישפוך אותו לתוך חפניו כי דרך כבוד הוא ליתן מחפניו על האש ולא מן הבזך ומה שנתפזר ממנו לתוך הכף גם זה נותן לתוך חפניו ואין לומר מדהזכיר חפניו על המתפזר מכלל דהשאר לא היה בחפניו דאי אפשר דאם המתפזר לבד היה בתוך חפניו היאך ישא הבזך: ומלמדים אותו הוי זהיר שלא תתחיל לפניך וכו' ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ב) אבל תוס' ז"ל כתבו שם דההיא דמייתי התם היא ברייתא. ופירש הרא"ש ז"ל לפי שלא הקטיר מימיו היו צריכין ללמדו שלא יתחיל לפזר הקטרת על הגחלים שלפניו כי יעלה תמרתו ושכיוציא את חפניו לפזר על הגחלים חוצה לו יכווה אלא מתחיל ברחוק ממנו ומושך ידיו אליו והיינו דקאמר התחיל מרדד ויוצא כלומר התחיל מרדד ומפזר לצד פנים כלפי המערב ויוצא מוציא ידיו אליו: עד שהממונה אומר כי הממונה היה מזכיר את כולם לפרוש בשעת הקטרה ואז אומר למקטיר להקטיר עכ"ל ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב ונותנו לאוהבו כלומר בדבר זה היה טובת הנאה לכהן שזכה בקטרת שיתננו לכל מי שירצה לאחד מקרוביו או מאוהביו ולא היה על דבר זה פייס. נתפזר ממנו לתוכו כלומר בשעת גדישת הבזך נתפזר ממנו לתוך הכף ולא היה יכול הגודש לעמוד בחוזק שלא יפול ממנו לכף היה הכהן צוברו לתוך חפניו ונותנו ע"ג גחלים שעל המזבח עם הקטרת שבבזך מפני שהכל משיעור אחד. ותימה לי כיון דסוף סוף היה מערה הגחלים ממחתה של זהב על גבי המזבח ולא היה מקטיר במחתה כמו ביום הכפורים אלא ע"ג המזבח היה מקטיר א"כ למה היה חוחה בשל כסף ומערה לתוך של זהב כי ודאי כך משמע כמו שכתוב בתוספי צרפת דבכל יום היה מקטיר ע"ג המזבח בלא מחתה וביום הכפורים היה מקטיר במחתה מפני שהיא נתונה בין הבדים ושמא י"ל שאינו דרך כבוד לחתות בשל זהב ולהכניס כי כשהיה חותה בשל זהב היתה נשחתת מחמת אש המערכה ובשביל כך היה מערה לתוך של זהב כדי שתהיה המחתה יותר יפה אבל ביום הכפורים אי אפשר בענין אחר לפיכך בה היה חותה ומכניס: שמא תתחיל לפניך האי תנא ס"ל כמ"ד צוברה פנימה שהיא חוצה לו בפרק הוציאו לו: [התחיל מרדד ויוצא] [הגה"ה בפי' רעז"ל כלומר מיד שרדד הקטרת ע"ג גחלים יצא. כתב עליו הר"ר יהוסף ז"ל פירוש זה דחוק שהרי אח"כ קאמר לא היה המקטיר מקטיר וכו' פירשו העם והקטיר וגם לשון רידוד אין שייך בהקטרה אלא נ"ל לפרש שהיה מרדד הגחלים פעם שניה בשולי הבזך וצ"ע ע"כ]. התחיל המרדד היינו אותו שזכה במחתה שרידד הגחלים בשולי המחתה וה"פ דלא תימא כשהתחיל להיות יוצא מן ההיכל לאלתר היה המקטיר מקטיר אלא לא היה רשאי להקטיר עד שהממונה נותן לו רשות: והקטיר והשתחוה ויצא זה עומד על כל אדם המקטיר ואפילו אינו כהן גדול אבל בזמן שכ"ג היה מקטיר והיה צריך להשתחוות אז היו נוהגין ענין השתחואתו בכה"ג כדמפרש ואזיל דשלשה אוחזין בו וכולה מילתא כדמסיק ואזיל ע"כ: שלא תתחיל לפניך כתב בתוי"ט פי' הר"ב וכו' וקשיא לי וכו' וכבר כתב הר"ב ז"ל לעיל דרידוד ריקוע הוא ועוד בספ"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין מתפשטין ומתרחבין ובמשנה ב' פ"ז דאהלות אהל מרודד. [הגה"ה ולפירוש הראב"ד ז"ל שכתבתי לעיל בסמוך ניחא ונראה עוד שהיה גורס התחיל המרדד יוצא]:

3.

The one who had won the right to the incense took the dish from the middle of the spoon and gave it to his friend or his relative. If some of it spilled into the spoon, he would put it into his hands. They used to instruct him: Be careful not to begin immediately in front of you or else you may burn yourself. He then began to scatter the incense and [after finishing] went out. The one who burned the incense did not do so until the superintendent said to him: burn the incense. If it was the high priest who burned: he would say to him: Sir, high priest, burn the incense. Everyone left and he burned the incense and bowed down and went out.

קדשים תמיד פרק ו

Kodshim Tamid Chapter 6