First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
בָּא סִימָן הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁלֹּא בָא הָעֶלְיוֹן, אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַּבֶּמֶת. בָּא הָעֶלְיוֹן עַד שֶׁלֹּא בָא הַתַּחְתּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, אֶפְשָׁר לַתַּחְתּוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הָעֶלְיוֹן, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָעֶלְיוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הַתַּחְתּוֹן:
ברטנורה
בא סימן התחתון. שתי שערות שהוא סימן נערות:עד שלא בא העליון. סימן של דדין, והוא בוחל:או חולצת או מתיבמת. משום דגדולה היא. שהשערות סימן מובהק, ועלייהו סמכינן:אע״פ שאי אפשר לרבנן לבוא סימן העליון בלא התחתון. ומכי אתא סימן העליון, אע״ג דבדקו ולא אשכחו תחתון, מימר אמרינן סימן התחתון ודאי אתא אלא שנשר, מכל מקום לר׳ מאיר לא חולצת ולא מתיבמת. דר׳ מאיר סבירא ליה אפשר לבוא סימן עליון בלא תחתון, ואנן אתחתון סמכינן, הלכך עדיין קטנה היא ולא חולצת ולא מתיבמת. ור״מ לטעמיה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתיבמין. קטן, שמא ימצא סריס. וקטנה, שמא תמצא אילונית:או חולצת או מתיבמת. ואפילו היא קטנה מתיבמת לרבנן, דלא חיישי למיעוטא שמא תמצא אילונית, דרוב נשים אינן אילוניות. מיהו לחליצה בעינן שתהא גדולה אפילו לרבנן, דאיש כתיב בפרשה [דברים כ״ה], ומקשינן אשה לאיש. והלכה כחכמים:מפני שאמרו אפשר לתחתון לבוא וכו׳ אע״ג דתנא ליה ברישא הדר תניא זימנא אחריתי, משום דבעי למסמך ליה כיוצא בו וכו׳ דדמי ליה:
תוסופות יום טוב
אף על פי שא"א. פי' הר"ב לרבנן כו' אע"ג דבדקו כו'. ומש"ה הוא דקתני אע"פ שא"א דה"מ למתני בא העליון ר"מ אומר וכו' גמרא:
רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת. כ' הר"ב דר"מ ס"ל אפשר לבא סימן עליון בלא תחתון ואנן אתחתון סמכינן. [וכתבו התוס'] וא"ת ולר"מ למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה וי"ל דאיצטריך לענין עונשין וקידושין ומילי טובא. דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדאמר בגמרא. וא"כ אי חזינא עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט לקדושיה. וגם אסור באחותה:
יכין
מלכת שלמה
1.
If the lower sign appears before the upper sign, she can perform halitzah or yibbum. If the upper sign appears before the lower sign, even though this is impossible: Rabbi Meir says: she doesn't perform halitzah or yibbum. And the sages say: she can perform halitzah or yibbum. For they have said: it is possible for the lower sign to appear before the upper sign, but it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign.משנה ב
כַּיּוֹצֵא בוֹ, כָּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא מַכְנִיס, מוֹצִיא. וְיֵשׁ שֶׁמּוֹצִיא וְאֵינוֹ מַכְנִיס. כָּל אֵבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ צִפֹּרֶן, יֶשׁ בּוֹ עֶצֶם, וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפֹּרֶן:
ברטנורה
כל כלי חרס שהוא מכניס משקה. כשמניחו על המים, יש בו נקב גדול שהמים נכנסים לתוכו, כל שכן שאם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ אבל יש נקב קטן שמוציא ואינו מכניס. ונפקא מינה להא דקיימא לן דכלי חרס שלם שניקב, אינו פסול לקדש בו מי חטאת, דהיינו לתת בתוכו מים של אפר פרה, עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. אבל ניקב נקב קטן כמוציא משקה, לא נפיק מתורת כלי ולא מפסיל בהכי. ולעולם אין נקב קטן במוציא משקה מוציא מתורת כלי אלא הגסטרא בלבד, דהיינו שבר כלי שיחדו למלאות בו מים ולהשתמש בו, אם ניקב במוציא משקה, בטל מתורת כלי, שאין אומרים הבא גסטרא אחרת ונשים תחת גסטרא זו לקבל המשקה היוצא. אבל כלי שלם שניקב במוציא משקה, לא בטל מכלום, לפי שאדם חס עליו ואינו שוברו, ומשתמש בו, ומביא שבר כלי ומניח תחתיו לקבל המשקה היוצא ממנו. ומעתה הכי פירושא דמתניתין, כל כלי חרס הפסול למי חטאת פסול לגסטרא, ויש פסול לגסטרא וכשר למי חטאת:כל אבר שיש בו צפורן. כגון אצבע יתירה שבאצבעות היד, אם יש בה צפורן, חשובה אבר, ומטמא במגע ובמשא ובאוהל, כאבר שיש בו עצם שמטמא באוהל ואפילו אי ליכא כזית בשר, דקיי״ל האברים אין להם שיעור:ויש שיש בו עצם. ולא חשובה אבר אם יותרת היא, כיון שאין בו צפורן, ומטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באוהל כל זמן שאין בה כזית בשר. ואי לאו יתרת היא, ודאי מטמאה באוהל משום אבר, אע״ג דאין בה צפורן ואע״ג דליכא כזית בשר:
תוסופות יום טוב
כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא. כתב הר"ב נ"מ להא דקי"ל דכלי חרס שלם שניק' אינו פסול לקדש כו' [ועיין במ"ה פ"ה דפרה] עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. גמ' ופירש"י דרחמנא אמר (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי. והאי לאו כלי הוא. ע"כ. והוי מצי נמי לאוקמא לענין טהרת טומאה. דהא תנן רפ"ג דכלים העשוי למשקה שיעורו במשקים. ופירש הר"ב בכונם משקה. אלא דניחא ליה לאוקמא בעשוי אף לאוכלים דהא כל כלי חרס תנן. וכיוצא בזה מצאתי בפרק י דשבת דף צ"ה אדאמר רבא ניקב בכונס משקה טהור [כמו טהר יומא [דברכות דף ב] כלומר בטל לו כו'] מלקדש בו מי חטאת שכתבו התוספות וכ"ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין:
כל אבר שיש בו צפורן. פי' הר"ב כגון אצבע יתירה כו'. דקי"ל האברים אין להם שיעור במ"ז פ"ק דאהלות. ועיין מ"ש בריש מסכתא טהרות:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
כֹּל הַמִּטַּמֵּא מִדְרָס, מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת. וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טְמֵא מֵת וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס:
ברטנורה
כל המיטמא במדרס הזב. כל כלי הראוי להיות אב הטומאה במדרס הזב, כגון כלי המיוחד למשכב ומושב, ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באוהל המת. ויש שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות ונעשה אב הטומאה על ידי מת, ואינו נעשה אב הטומאה ע״י הזב במדרס, כגון אם כפה הזב סאה וישב עליה, או תרקב וישב עליה, אין אותו כלי טמא מדרס להיות נעשה אב הטומאה, אלא ראשון לטומאה במגעו של זב, דכתיב (ויקרא ט״ו) אשר ישב עליו הזב, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל אם נגע במת, נעשה אב הטומאה, שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו:
תוסופות יום טוב
כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת. כתב הר"ב כל כלי הראוי להיות אב הטומאה. וכן לשון רש"י. שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. והאי דנקט טמא מת. משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא. וה"ק כל הראוי כו' [*ועיין [מ"ש] פכ"ד דכלים מ"ד]:
ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס. פי' הר"ב כגון אם כפה הזב סאה וכו' דכתיב אשר ישב כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ג פ"כ דכלים [ד"ה מפני]. ומ"ש אבל אם נגע במת נעשה אב כו'. כלומר דע"י מת מתטמא בנגיעה בעלמא להיות אב הטומאה ולפיכך אין אומר בטמא מת עמוד כו' כלומר דלא נ"מ. דהרי אפי' אינו יושב עליו אלא נוגע שאין צריך שיעמוד הרי הוא מטמאו להיות אב הטומאה ומשום דבמת עצמו אין שייך לומר עמוד לכך נקט טמא מת. וטמא מת עושה לכלי אב הטומאה כדתנן במ"ג פ"ק דאהלות. ועיין שם בפירוש הר"ב. ובמ"ב:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
כֹּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. וְיֵשׁ שֶׁרָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. כֹּל הַכָּשֵׁר לָדוּן, כָּשֵׁר לְהָעִיד. וְיֵשׁ שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָשֵׁר לָדוּן:
ברטנורה
כל הראוי לדון דיני נפשות. כל שכן שראוי לדון דיני ממונות:ויש שראוי לדון דיני ממונות. כגון ממזר, דכשר לדיני ממונות, ופסול לדיני נפשות:ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. כגון סומא באחת מעיניו. ומתניתין ר׳ מאיר היא דדריש קרא דכתיב (דברים כ״א:ה׳) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מקיש ריב לנגע. מה נגע שלא בסומא דכתיב (ויקרא י״ג:י״ב) לכל מראה עיני הכהן, אף ריב שלא בסומא. ואין הלכה כהאי סתמא, דחכמים פליגי עליה דר׳ מאיר ואמרי דכי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה אע״פ שאין רואים נגעים בלילה, הכי נמי סומא באחת מעיניו כשר לדון אע״פ שאינו כשר לראות נגעים:
תוסופות יום טוב
ויש שראוי לדון דיני ממונות. כתב הר"ב כגון ממזר כו'. עיין במ"ב פ"ד דסנהדרין:
כל הכשר לדון כשר להעיד. ואשה פסולה להעיד. כדתנן רפ"ד דשבועות וא"כ פסולה לדון. והקשו התוס' מדבורה דכתיב (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל ותירצו די"ל דה"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד. א"נ היתה דנה ע"פ הדבור. א"נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים. ובירושלמי פוסל אשה לדון. אית דילפי מועמדו שני אנשים. שני. מעל פי שנים עדים. ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה (במדבר י״א:כ״ו) ע"כ והר"ן בשבועות תירץ דקבלוה שאני. כמו המקבל קרוב:
ויש שכשר להעיד כו'. פירש הר"ב כגון סומא באחת מעיניו. אבל בשתי עיניו אפי' לעדות פסול. דכתיב או ראה. רש"י. וכתב הר"ב ומתניתין ר"מ היא וכו'. גמ'. והקשו התוספות [אמאי פליג אסתמא דסנהדרין] דילמא לאתויי אוהב ושונא דכשרים להעיד ופסולים לדון. לרבנן דר' יהודה כדתנן במ"ד פ"ג דסנהדרין. ויש לומר דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים. א"נ מתני' על כרחך לא מתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון. דהא לא מקשינן ריבות לנגעים. ואילו להעיד פסול מאו ראה. ע"כ. והרמב"ם כתב דלהכי לא מוקמי למתני' באוהב ושונא. להיותו ענין נעתק במהרה. והוא שישוב השונא אוהב וישוב תכף על ענין האמצעית. ואין בכמו אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואין כשר לדון. ע"כ. וכן בחבורו פ"ה מהלכות סנהדרין [הלכה ט] פסק דסומא בשתי עיניו פסול לדון. גם הטור ח"מ סי' ז' פסק כן. ולא הביא הב"י דברי התוס' דהכא. שכתבו בפשיטות דלרבנן אף בשתי עיניו כשר. ועיין לקמן. ומה שכתב הר"ב ואין הלכה כי האי סתמא כו'. כי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה כו' במשנה רפ"ד דסנהדרין. ומשום דההוא סתמא גבי הלכתא דדינא קתני לה. מש"ה עדיפא מהך סתמא דהכא. גמרא. ומה שכתב ה"נ סומא באחד מעיניו כשר לדון. דהא כולהו אינשי לא מצו למחזי בליליא כדחזי סומא בא' מעיניו ביום. וקתני דגומרין בלילה. וכיון דגומרין בלילה. דין הוא דסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה. הרי"ף סוף פ"ג דסנהדרין ומשום האי טעמא אין להכשיר בסומא משתי עיניו:
יכין
מלכת שלמה
4.
Anyone who is fit to try capital cases is also fit to try monetary cases. But there are those who are fit to try monetary suits and and unfit to try capital cases. Anyone who is eligible to act as judge is eligible to serve as a witness. But there may be one who is eligible to act as witness and not as judge.משנה ה
כֹּל שֶׁחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת, מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין וְאֵינוֹ חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת:
ברטנורה
כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלים. דאין לך דבר חייב במעשר שאינו אוכל:ויש שמיטמא טומאת אוכלים ואינו חייב במעשרות. כגון בשר ודגים וביצים, שאינן גידולי קרקע:
תוסופות יום טוב
ויש שמיטמא טומאת אוכלים ואינו חייב במעשרות. כתב הר"ב כגון בשר ודגים וביצים. ה"ג בגמרא. ואין לקיים גי' הספר בשר דגים. ומשום דבהמה חייב במעשר דהא בשר עוף אינו חייב במעשר. אלא הכא במעשר דטביל איירינן ואף בשר בהמה מעשרו [אינו] טובלו. כדפירש הר"ב במ"ו פרק בתרא דבכורות. וכן לשון הרמב"ם שמיני הבשריים והדגים והביצים כו' ומ"ש הר"ב שאינן גדולי קרקע וכ"כ הרמב"ם. וקשה לי דבריש מס' מעשרות אדתנן וגדוליו מן הארץ פירשו דיצאו כמהין ופטריות. והכי איתא בגמרא אמתני' דלקמן. וקשה נמי דאמאי נקטינהו להני ולא כמהין ופטריות. וכן סטיס וקוצה. כדפירש הר"ב התם. ועוד קשה דבמ"ה פ"ק דמעשר שני פירשו. דבקר וצאן הם בכלל גדולי קרקע. וגמרא ערוך הוא בפ"ג דעירובין דף כד. ונ"ל דהא דנקטינן בשר ודגים וביצים. משום שהם אוכלים חשובים. וקמ"ל שאע"פ שהן מיטמאים טומאת אוכלים. והם אוכלין חשובים. אפילו הכי אינן חייבים במעשרות. ואתא שפיר דמצינו נמי פגים ובוסר כו' וכפניות במשנה ו ז פ"ג דעוקצים. דהוו אוכלים ופטור מן המעשר אלא שאינן אוכלים חשובים. והא דפטורים ממעשרות. א"צ לשום טעם. לפי שאינן דומין כלל לדגן תירוש ויצהר. וכן רש"י לא פי' שום טעם:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
כֹּל שֶׁחַיָּב בַּפֵּאָה, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. וְיֵשׁ שֶׁחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ חַיָּב בַּפֵּאָה:
ברטנורה
כל שחייב בפאה חייב במעשרות. דגבי פאה תנן, כלל אמרו בפאה, כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ומכניסו לקיום ולקיטתו כאחת, חייב בפאה. ואילו גבי מעשר תנן, כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר. ומכניסו לקיום ולקיטתו כאחת לא קתני. נמצא ירק שאין מכניסו לקיום, ותאנה וכיוצא בהם שאין לקיטתם כאחת, חייבין במעשרות ופטורים מן הפאה:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
כֹּל שֶׁחַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, חַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. וְיֵשׁ שֶׁחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵינוֹ חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז:
ברטנורה
כל שחייב בראשית הגז. רחלים ואילים בלבד: חייב במתנות. הזרוע והלחיים והקיבה:ויש שחייב במתנות. שחיוב המתנות לשור ועזים וכבשים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ בִעוּר, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית. וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בִעוּר:
ברטנורה
ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור. כגון הדברים ששרשם נשאר בקרקע בין בימות החמה בין בימות הגשמים, כמו הלוף שוטה והדנדנה, שקורים בערבי נענ״ע, ובלע״ז מינט״א, דכיון שאין כלין לעולם מן השדה, אין חייב לבערם מן הבית, דכתיב (ויקרא כ״ה:ז׳) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, וכל הנך דלא כלו לחיה מן השדה, אין צריך לבערם מן הבית:
תוסופות יום טוב
כל שיש לו ביעור. שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכל' לחיה מן השדה. יש לו שביעית. לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה. ומלוגמא. ואפקטויזין. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת, יֶשׁ לוֹ סְנַפִּיר. וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֵשֶׂת. כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ קַרְנַיִם, יֶשׁ לוֹ טְלָפַיִם. וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ טְלָפַיִם וְאֵין לוֹ קַרְנָיִם:
ברטנורה
קשקשת. מלבוש של דג, הקבוע בו:סנפיר. כנפים שפורח בהן. וכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר ואין צריך לבדוק אחריו עוד, שדג טהור הוא:ויש שיש לו סנפיר. והוא דג טמא, שאין לו קשקשת:יש לו טלפים. פרסותיו סדוקות. שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה:ואין לו קרנים. כגון חזיר, שפרסותיו סדוקות, ואין לו קרנים:
תוסופות יום טוב
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. מכדי אנן אקשקשת סמכינן. סנפיר דכתב רחמנא למה לי כו' אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. גמרא. וכתבו התוס' וא"ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מנייהו. או בהא או בהא. עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. וי"ל דומיא דסימני בהמה. בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל. ע"כ:
קשקשת. פי' הר"ב מלבוש של דג כו'. כדכתיב (ש"א יז) ושריון קשקשים הוא לבוש. גמרא:
[*יש לו טלפים. פירש הר"ב שאין קרנים כו' כגון חזיר כו'. כל זה מפרש"י בגמ' ריש דף נב ושלא במקומו הוא דהא ודאי דמשנה זו סמוכה למשנת כל שיש לו קשקשת כו' וזה הפירוש הוא אחר משנת כל הטעון כו' לכן נראה בעיני דלא רש"י עצמו כתב לזה. וגם כדמות ראיה לזה שבפרק אלו טריפות (חולין דף נט) ריש ע"ב מפרשינן. דקרנים דהכא היינו במפוצלות. או כרוכות. חדורות. וחרוקות כו' כדאי' התם. וה"ל לרש"י לפרש כן זו. אלא דמ"מ לא ניחא אמאי לא פירש"י כן לעיל במקומה של המשנה. וצ"ע על רש"י והר"ב דלא פירשו משנתינו כדאיתא בפא"ט. ומתוך זה הפירוש שעל משנתינו מתישב מ"ש הר"ן. והעתיקו ב"י טא"ח סי' תקפ"ו. דהא דתנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. דאפשר דבטמאים לא. ע"כ. דהשתא יש קרנים לטמאים]:
ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים. פי' הר"ב כגון חזיר. וכן פי' רש"י דף נב. ואע"ג דלא נ"מ. דבלאו הכי שאין לו קרנים. הרי החזיר טמא לפי שאינו מעלה גרה. כמפורש בכתוב. יש לומר דכולה גווני נקט. דיש לו ויש לו ויש שיש לו. כו':
יכין
מלכת שלמה
משנה י
כֹּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו, טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו. וְיֵשׁ טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו:
ברטנורה
ויש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. כגון ציצית, ותפילין, ומזוזה, שופר, סוכה, ולולב, שמברכין עליהן עובר לעשייתן, ואין טעונין ברכה לאחריהן:
תוסופות יום טוב
ויש שטעון ברכה לפניו וכו'. פי' הר"ב כגון ציצית ותפילין וכו'. וכל המצות כולן. ובגמרא אמרי' סתם לאתויי מצות. והכי דייק הרמב"ם שכתב שהמצות כולן כו' כמו הציצית והתפילין כו'. ואע"ג דלברכה אחרונה צריך שיעור. כיון דלאו מלתא פסיקא היא. לא מוקמי' בהכי. ותדע שכן הוא דבגמרא פריך ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפילייהו. ומאי קושיא לוקמא למתניתין בשאר מצות. אלא אי איתא דאיתא למצוה דמברכים לאחריה. לא מצי קתני ויש שטעון כו' דלאו [מלתא] פסיקא הוא. וטבילה דנהגו לברך אחר שטבלו. תירצו התוספות התם נמי דינא לפניה. אלא משום דגברא דלא חזי הוא. ופירשו בפ"ק דפסחים דף ז [ד"ה על הטבילה] דמיירי בגר. דלא [*מצי] למימר וציונו. [*ושוב לא חילקו בין טבילה לטבילה] ועוד פירשו דבכל טבילות [קאמר דגברא] לא חזי. דקודם שירד למים [אינו מברך]. דילמא משום ביעתותא דמיא. מימנע ולא טביל. ואחר שהוא יורד. אז הוא ערום. ואסור לברך. משום דלבו רואה את הערוה. ע"כ. ומנט"י לא קשיא כלל. כמ"ש התוס' התם בפסחים. דטעמא משום דלא חילקו בין נטילה לנטילה. כיון שבנטילה שאחר בה"כ לא מצי לברך קודם. ועוד יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב. כדאמרינן [בסוטה דף ד] האוכל לחם בלא ניגוב ידים. כאילו אוכל לחם טמא. ע"כ. [*והוי שפיר לפני מצוה]:
יכין
מלכת שלמה
משנה יא
תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת, וְחַיֶּבֶת בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וְכֵן תִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, חַיָּב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וְרָאוּי לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן, הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה. תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָאֵן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחֹר:
ברטנורה
תינוקת שהביאה שתי שערות. לאחר שתים עשרה שנה ויום אחד:וחולצת או מתיבמת. אע״ג דתנא חייבת בכל מצות האמורות בתורה, איצטריך למתני חולצת או מתיבמת, דמהו דתימא איש כתיב בפרשה (דברים כ״ה), ואם לא יחפוץ האיש, הלכך קטן לא חליץ. אבל אשה דלא כתיב בפרשה אלא יבמתו, בין גדולה בין קטנה חולצת או מתיבמת, קמ״ל דאי אייתיאת שתי שערות, אין. אי לא, לא. מאי טעמא, דמקשינן אשה לאיש:וכן התינוק שהביא שתי שערות. לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד. וקמי שתים עשרה לנקבה ושלש עשרה לזכר, אינו סימן אלא שומא: וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון. אבל קודם שיביא שתי שערות עונשים הוא. ולאחר שהקיף זקן התחתון, ראוי להוליד, ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב:התחתון ולא העליון. כלומר, באיזו הקפת זקן אמרו, בתחתון של מטה, ולא בעליון:עד שירבה השחור. שישחיר אותו מקום שערות הרבה. ופסק הלכה, שהבת ממאנת עד שתהא בת שתים עשרה שנה ויום אחד. ולאחר זמן זה, אם הביאה סימנים, אינה יכולה למאן. ואם לא הביאה סימנים, ממאנת והולכת ואפילו עד שתהא בת עשרים שנה ויראו בה סימני אילונית. והני מילי, כשלא בא עליה לאחר שהיו לה שתים עשרה שנה ויום אחד. אבל אם בא עליה לאחר זמן זה, שוב אינה יכולה למאן. ואע״פ שלא נראו בה סימנים, חיישינן שמא הביאה שתי שערות ונשרו:
תוסופות יום טוב
או חולצת כו'. והר"ב העתיק וחולצת כו'. דגירסתו כגירסת ס"א. חייבת בכל המצות האמורות בתורה. וחולצת או מתיבמת:
[*או מתיבמת. עיין בפירוש הר"ב דריש פירקין]:
וכן תינוק כו'. למה לי. וכי תימא משום דקא בעי למתני וראוי להיות בן סורר ומורה תנינא חדא זימנא [ברפ"ח דסנהדרין] אימתי הוא בן סורר ומורה וכו'. אה"נ אלא איידי דפריש מילי דתינוקת קמפרש נמי מילי דתינוק. גמרא:
עד שיקיף זקן. כתב הר"ב ולאחר שהקיף זקן התחתון ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב. [*אבל בריש פרק ח דסנהדרין קתני בן ולא איש ופי' הר"ב דמשהקיף קרוי איש גמור וכתיב בן אלא בן הסמוך לגבורתו של איש והיינו משיביא שתי שערות עד שיקיף שקרוי איש גמור. והרמב"ם שם בפירושו כתב להך דרשא דבן ולא אב. אבל לא תלוי בהקפת זקן אלא מכי מלו ליה ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות לפי שמשהביא ב' שערות אפשר שתתעבר ממנו אשה ולג' חדשים יתפרסם ההריון. ולפי שבזמן הזה אפשר לו להיות אב לא יעשה בן סורר ומורה ואפי' לא הקיף תכף הבאת ב' שערות ע"כ. וברייתא היא שם בסוגיא. וכתבתיה ג"כ לעיל שם. ומסקינן עלה התם הקיף זקן אע"ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים אע"ג דלא הקיף ומצינו למדין דלא דק הר"ב במאי דתלי בן ולא אב בהקפת זקן אלא דההיא דרשא לאתויי אף קודם שהקיף מכי מלו ג' חדשים וגם לא דק במ"ש ראוי להוליד דבין שההולדה תהיה על תחלת ההריון וע"ש זריעת האיש וכמו שפירש"י בפי' החומש בפרשת בראשית בפסוק ועירד ילד ובין שתהיה על לידת האשה ביציאת הולד ממנה כמו שפירש"י גם זה שם בכאן אין גם שניהם אלא מלתא תליא בהיכר העובר ומיהו הך מלתא תיקן במאי דמסיים ולא הראוי להיות אב כלומר משניכר הולד ראוי הוא להקרא אב וידעינן שהוליד]:
עד שירבה השחור. ונ"א על הלבן. וכ' רש"י דל"ג ליה וכן בפירוש הרשב"ם בפ"ט דב"ב דף קנ"ו אבל התוס' אמתני' דלקמן בד"ה הלכה כדברי כלן העתיקו על הלבן וכן קיימו הגי' בספ"ק דחולין [דף כו] ופירשו הבשר לבן הוא ובפ"ג דכתובות דף לו כתבו בשם ר"ח שפי' על הלבן שהשערות סמוך לבשר הם שחורים ובראשם לבנים ע"כ. ומה שפי' הר"ב שישחיר אותו מקום משערות הרבה וכן ל' רש"י ובגמרא אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא שירבה השחור ממש אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות. ונראות כמו שירבה השחור על הלבן. ומ"ש הר"ב ופסק הלכה שהבת ממאנת כו' [*עד שתהא בת כ' שנה ויראה בה סימני אילונית קיצר במקום שה"ל להאריך ולפרש שאם לא נראה בה סימני אילונית והיא בת כ' מה תהא עליה. והיינו שממאנת עד שתהא בת ל"ה שנים ויום א' כדכתב בס"פ דלעיל. וגם הרמב"ם בפירושו קיצר בזה. אבל בחבורו פ"א מה"ג [הלכה ד] כתב עד שתהיה נערה או עד שתתודע שהיא אילונית ע"כ]. [ומ"ש] אבל אם בא עליה לאחר זמן זה. שוב אינה יכולה למאן וכו' חיישינן שמא הביאה ב' שערות ונשרו. שהוא ספק דאורייתא שאם היה ידוע שהיו לה שערות קודם שבא עליה. הוו קדושים גמורים שודאי בעל לשם קדושין ואם קידשה אחר א"צ ממנו גט וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישינן שמא הביאה סימנים קודם שבעל וצריכה גט מספק. טא"ה סי' קנ"ה:
יכין
מלכת שלמה
11.
If a girl has grown two pubic hairs she may perform either halitzah or contract levirate marriage, and she is obligated in all the commandments in the Torah. So too if a boy has grown two pubic hairs, he is obligated in all of the commandments in the Torah. He is fit to become a wayward and rebellious son from the time he has grown two hairs until the time when his beard forms a circle. This refers to the lower, and not to the upper one, but the sages spoke using a euphemism. A girl who has grown two hairs may no longer refuse the marriage. Rabbi Judah says: [she may refuse] until the black [hairs] predominate.משנה יב
שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּפָּרָה וּבַנְּגָעִים, וְהָאֲמוּרוֹת בְּכָל מָקוֹם, כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְרֹץ בַּצִּפֹּרֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִטָּלוֹת בְּזוּג:
ברטנורה
שתי שערות האמורות בפרה. דקי״ל (פרה פרק ב׳) שתי שערות שחורות פוסלות בה:ובנגעים. שער לבן, קיי״ל בתורת כהנים מיעוט שער שתים:והאמורות בכל מקום. בתינוק ובתינוקת:לקרוץ. לאחוז מעט:שיהו ניטלות בזוג. של מספרים, והוי שיעורא רבא. והלכה כדברי כולן להחמיר, ומשנקרצת בצפורן דהוי שיעורא זוטא מכולהו, לא ממאנת שמא גדולה היא. ולענין חליצה, אינה חולצת, עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו:
תוסופות יום טוב
ובנגעים. פי' הר"ב קי"ל בת"כ מיעוט שער שנים. עיין מ"ש בזה רפ"ד דנגעים:
רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג. כתב הר"ב והוי שיעורא רבא. ונקרצת בציפורן הוי שיעורא זוטא ול' רש"י עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו. אבל בפירושו של הר"ב במשנה ד' פ"ד דנגעים מוכח. דניטלות בזוג הוה שיעורא זוטא דכולהו וכ"כ הרמב"ם שהוא הפחות שבשיעורים ודשיעורא רבא דכולהו כדי לכוף ראשן לעיקרן. ובספ"ג דיבמות כתב הר"ן בשם הרי"ף משנקרצת בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהא בהן שיעור לכוף ראשן לעיקרן. עכ"ל * [וגם הרא"ש כתב כאן משנקרצת בציפורן לא תמאן]. והכי מסתברא ודאי דלכוף ראשן לעיקרן שהוא השיעור הגדול שבכולן. אבל בעיני גם הדעת מכרעת דנטילה שבזוג יכולה להיות בשער היותר קצר ממה שראוי להיות נקרצת בציפורן. שיותר יוכל לאמן ידיו על ידי כלי ממה שיוכל לאמן בידיו בלא כלי. וא"כ נטילה דזוג הוא השיעור הפחות כדברי הרמב"ם וניחא השתא בסידורן של התנאים שכל אחד פוחת והולך. ועיין בספ"ב דפרה. ושוב מצאתי בספר חכמת שלמה שכתב על פירש"י ניטלות בזוג שיעורא רבא דל"ג רבא דכולהו. ע"כ * [וכן דייק הר"ב דבאינו כתב דכולהו ואכתי בנטילת הזוג. נ"ל מ"ש]:
יכין
מלכת שלמה
12.
The two hairs spoken of in regard to the red heifer and in regard to leprosy as well as those spoken of anywhere else must be long enough for their tips to be bent to their roots, the words of Rabbi Ishmael. Rabbi Eliezer says: long enough to be grasped by a finger-nail. Rabbi Akiva says: long enough to be taken off with scissors.משנה יג
הָרוֹאָה כֶתֶם, הֲרֵי זוֹ מְקֻלְקֶלֶת, וְחוֹשֶׁשֶׁת מִשּׁוּם זוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בַּכְּתָמִים מִשּׁוּם זוֹב:
ברטנורה
הרואה כתם. שמצאה טפת דם בחלוקה:הרי זו מקולקלת. אינה יודעת פתח נדותיה לידע מתי יתחילו אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דהא לא ידעה אימת חזאי:וחוששת משום זוב. אם עברו עליה שלשה ימי זיבה משלבשה חלוק זה, ומצאה עליו כתם גדול שיעור שלשה גריסין ועוד, כלומר מעט יותר משלשה גריסין, מספקינן להו דילמא כל חדא וחדא בחד יומא, והויא זבה גדולה מספק, ואע״ג דבמקום אחד נמצאו:וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב. בגמרא מוקי מלתייהו דחכמים דהכא, כיחידאה, ואמר דרבי חנינא בן אנטיגנוס היא. ומודה ר׳ חנינא בן אנטיגנוס שאם לבשה ג׳ חלוקות לבנות בשלשה ימים בימי זיבה, חלוק ליום, ומצאה בכל אחת מהן כתם, דחוששת לזיבות ; ואין צריך לומר אם ראתה שני ימים דם מגופה, ובשלישי לבשה חלוק הבדוק לה ומצאה בו כתם, דפשיטא דחוששת לזיבות. ולא נחלק ר׳ חנינא בן אנטיגנוס דהוא חכמים דמתניתין, אלא על הלובשת חלוק אחד בשלשה ימים מימי זיבתה ולבסוף מצאה כתם גדול שיעור שלשה גריסין ועוד במקום אחד, או אפילו בשלשה מקומות, דאיהו סבר בכהאי גוונא אינה חוששת לזיבות, הואיל ולא היו הכתמים בשלשה חלוקות. ור׳ מאיר ורבנן דאפליגו עליה סברי, כשמצאה שיעור שלשה גריסין ועוד בחלוק אחד, בין במקום אחד בין בשלשה מקומות, חוששת לזיבות. ואין הלכה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס:
תוסופות יום טוב
הרואה כתם. עיין בסוף משנה ג' דפ"ח:
חוששת משום זוב. פי' הר"ב אם עברו כו' ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין ועוד. לישנא דברייתא בגמרא הכי הוא. אם יש בו כדי לחלוק שלשה גריסין שהן כגריס ועוד. ופירש"י כלומר שלש גריסין גסין. דאיכא בכל חד וחד כגריס ועוד. דהכי הוי שיעור כתם. לקמן בפרק הרואה כתם (נדה דף נט):
יכין
מלכת שלמה
13.
A woman who found a blood-stain is in a spoiled condition and must take into consideration the possibility that it was due to zivah, the words of Rabbi Meir.If a woman makes a mistake in her reckoning there is no re-opening for her [of the niddah count] earlier than seven, nor later than after seventeen days. But the sages say: in the case of blood-stains there is no [need to consider the possibility of their being] due to zivah. Section five: This somewhat complicated halakhah has to do with counting a woman’s menstrual cycle, in order to know the difference between menstrual blood (which causes a woman to be impure for 7 days, even if she continued to bleed all the way through the seventh and non-menstrual blood (which causes a woman to be impure for one day, unless she sees blood for three straight days, in which case she is impure for 7 full days after she stops seeing blood). The rabbis instituted an 18 day cycle to calculate when blood was menstrual and when it is non-menstrual. When a woman first sees blood she considers it to be menstrual blood and she is impure for seven days, from the time she saw the first blood. After these seven days, any blood seen over the next 11 days is considered to be zivah (non-menstrual blood). After these eleven days are over, she returns to counting seven days, during which any blood is considered to be menstrual blood. Our mishnah deals with a situation where a woman made a mistake in counting these days (i.e. she didn’t know whether she was in the seven days or in the eleven) and she saw blood. She doesn’t know whether the blood she saw is to be considered menstrual, in which case she is impure for seven days, or zivah, in which case she is impure for only one day, or a full seven days if she sees zivah for three straight days. Our mishnah teaches that the beginning of her days of menstrual blood cannot be less then seven days after she doesn’t see any more blood, nor more than seventeen days, all counted from the time she first saw blood. How this works out is a bit complicated, but I shall try to explain very briefly. Let’s say she saw blood for one day, if these were “days of niddah” she could begin to count her next days of niddah after seventeen days, which is the maximum amount. This would mirror the normal situation. However, if she sees blood for several straight days, it may be possible that she only has to wait seven more days after not seeing blood to begin counting her menstrual blood days. Let’s say she sees blood for three straight days, she can then begin counting her menstrual days after seven days without seeing blood, because it doesn’t matter if the blood she saw was menstrual or not, seven days are sufficient to begin counting again. I realize that this is all very complicated, and indeed entire books exist dedicated to these complicated calculations. We will learn much more about this subject when we learn Tractate Niddah.משנה יד
הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף נִדָּה, תְּחִלַּת זִיבָה וְסוֹף זִיבָה, יוֹם אַרְבָּעִים לַזָּכָר וְיוֹם שְׁמוֹנִים לַנְּקֵבָה, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְכֻלָּן, הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, עַד שֶׁאַתֶּם מְתַקְּנִים אֶת הַשּׁוֹטוֹת, תַּקְּנוּ אֶת הַפִּקְחוֹת:
ברטנורה
הרואה יום אחד עשר. שהוא סוף ימי זיבה. ולמחר מתחילין ימי נדה:בין השמשות. ספק יום הוא והוי דם זיבה, ספק לילה ותחילת נדה:תחלת נדה וסוף נדה. בגמרא מפרש דהכי קתני, תחלת נדה וסוף זיבה. ובשביעי לנדתה, סוף נדה ותחלת זיבה. כלומר, בין השמשות של אחד עשר, אם לילה הוא, הרי ראייתה תחלת נדה. ואם יום, הרי הדם דם של סוף זיבה. ואם ראתה שני ימים קודם לכן, חוששת משום זיבה. וכן אם ראתה בשביעי לנדתה בין השמשות, מספקינן נמי, אם לילה הוא, הרי הדם דם של תחלת זיבה, ואם תראה שני ימים אחרי כן, חוששת משום זיבה. ואם יום הוא, הרי ראייתה סוף ימי נדה, ואף על פי שתראה שני ימים אח״כ אינה זבה:יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה בין השמשות לכולן. כלומר באיזו מאלו שתראה בין השמשות, ספק דם טמא ספק דם טהור. ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו, הרי היא זבה מספק, ומביאה קרבן ואינו נאכל, שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל:השוטות. לטועות שאינן יודעות מתי ימי נדה וימי זיבה, קרי שוטות:עד שאתם מתקנים את השוטות. את הטועות הללו שראו בשעת הספק:בואו ותקנו את הפקחות. שרואות בשעה ודאית והן צריכות תיקון ולפרש ימי שימורן ותשמישן. כגון הנך דמייתי בברייתא, מי שרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור כל ימיה, ותמיד היא רואה ביום ולא בלילה, משמשת שמיני ליום שראתה בו ראיה ראשונה, שהרי טהורה היא, שהרי בשבעה לערב טבלה ולא תראה עד תשיעי, הלכך, משמשת שמיני שלם לילה ויום, ולילה שלאחריו שהוא נגהי תשיעי. ומשמשת ארבעה לילות מתוך שמונה עשר יום לראיה ראשונה, שהרי אשה זו לא תהא זבה לעולם, שאינה רואה שלשה רצופים. וכשהיא רואה תשיעי, תהא שומרת עשירי ותשמש בלילה. ותראה באחד עשר. ותשמור שנים עשר ותשמש בלילה. הרי שנים. ותראה בשלשה עשר, ותשמור ארבעה עשר ותשמש בלילה, הרי שלשה. ותראה חמשה עשר, ותשמור ששה עשר ותשמש בערב, הרי ארבעה. ובשבעה עשר תראה, ותשמור שמונה עשר. הרי כלו שמונה עשר ולא שמשה אלא ארבעה לילות. לבד שמיני ולילו. ותשמיש אחרון אינו בתוך שמונה עשר. ולמחר בתשעה עשר כשתראה, תהא תחילת נדה, שהרי שלמו אחד עשר שבין נדה לנדה, וחוזרת למנינה שאמרנו. והכי איכא טובא שצריכות תיקון לימי תשמישן. וכולהו מייתי לה בברייתא בגמרא בפרקין:
תוסופות יום טוב
בין השמשות לכולן. לשון הר"ב כלומר באיזה מאלו שתראה כו' ואם תראה ב' ימים אחרים כו'. דברי תימה הן. דהיאך יכולה להיות זבה ואין כל אלו הימים אלא ימי נדה. אבל אגב ריהטיה כתב לשונו של הרמב"ם שכתב כן. ולא עיין. דדברי הרמב"ם אע"פ שכתובים הן אחר יום מ'. ויום פ'. מ"מ לא אמרן אלא לענין רישא דמתני'. יום י"א וכו' וזה כבר כתב הר"ב ברישא. ולפיכך מה שחזר וכתב בכאן לא דק. ולשון רש"י ואם תראה ליום שמיני. ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום. וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין [פ"ב משנה ב'] * [ועיין בפי' הר"ב ומ"ש שם ברפ"ב]:
הרי אלו טועות. ותקנתן כדמפורש בערכין (רפ"ב). רש"י.
בואו ותקנו את הפקחות. פי' הר"ב כגון הנך דמייתי בברייתא מי שרואה יום אחד וכו' הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום. ולילה שלאחריו שהוא נגהי ט'. ומשמשת ד' לילות מתוך י"ח יום וכו'. לבד שמיני ולילו. וכן לשון רש"י אבל בברייתא משמשת שמיני ולילו עמו. וד' לילות מתוך י"ח יום נמצא עכשיו דסוף דברי רש"י והר"ב מכוונים עם לשון הברייתא. אבל ודאי דאה"נ דמותרת לשמש בליל תשיעי שכיון שאינו רואה מבערב הרי היא מותרת ולפיכך על כרחנו צריכין לפרש לישנא דברייתא. דלילו עמו. לאו דוקא הלילה שלפניו. שהוא ליל ח' דבר תורה כמו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. אלא גם הלילה שלאחריו הוא בכאן בכלל. ומכיון דמלתא דפשיטא דגם לילה שלאחריו מותרת. סמכה הברייתא דליכא למטעי. אבל לשון הרמב"ם בפ"ז מהא"ב [הלכה י"ד] משמשת בליל שמיני וביום שמיני. שהוא יום אחד אחר ימי נדתה. ומשמשת בכל י"ח ד' לילות בלבד. נראה מלשונו שמפרש. ולילו עמו. לילו שלפניו בלבד. וכן נראה מדברי המגיד שכך כוונת הרמב"ם. אבל הסכים לפי' רש"י. ובכ"מ (שם) שנשאל ה"ר יהושע הנגיד מבני בניו של הרמב"ם. למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו. והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג"כ. להיותם סמוכה לה. כי כוונת אמרו בכל י"ח יום ד' לילות. הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמ' דנדה כלשונו ופי' בו ר' שמעון (צ"ל ר' שלמה) כך. ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. וכשתקח (מאמרם) ז"ל יקשה לפי שהיה ראוי שנאמר ונמצאת משמשת בכל י"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי"ח יום. כך נדחק ולהוציא ליל ט' להיותו סמוך לליל ח'. עכ"ל:
יכין
מלכת שלמה