First Seder Mishnayos Program 7/1/2024




Mishnah

משנה א
הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ, אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה, אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְהֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל:
ברטנורה האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש. כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו. והחומש הוא רביעית מה שאכל, כגון אם אכל תרומה ששוה דינר משלם דינר ורביע שהם בין הכל חמשה רביעיות דינר, נמצא הקרן עם חומשו חמשה, וכל חומשים האמורים בתורה כך הם:אחד השותה. יין:ואחד הסך. שמן. דשתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים י״ד:כ״ו) בבקר ובצאן וביין ובשכר, וכתיב בתריה ואכלת שם. וסיכה כשתיה דכתיב (תהילים ק״ט:י״ח) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:וחומש חומשה. שאם אכל תרומה ושלם קרן וחומש וחזר ואכל תשלומי החומש מוסיף חומש על אותו חומש:אינו משלם תרומה. שהתרומה לכהן, ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו, ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר:אלא חולין מתוקנים. שהפרישו מהן תרומות ומעשרות, דרחמנא אמר (ויקרא כ״ב:י״ד) ונתן לכהן את הקדש, דבר הראוי להיות קדש. וחומש נמי צריך להיות מחולין מתוקנים דכתיב (שם) ויסף חמישיתו עליו מלמד שחומשו כמותו:והן נעשין תרומה. אותן חולין מתוקנים:והתשלומין תרומה. שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו, מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשין תרומה:אינו מוחל. דכיון דגזרת הכתוב היא דחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואינו יכול לפטור עצמו בדמים, אין הדבר תלוי בבעלים:
תוסופות יום טוב [*האוכל תרומה. עיין בפרק דלקמן משנה ג כמה יאכל]: קרן. מפורש בריש פ"ק דפאה: ואחד הסך. כתב הר"ב דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ובמשנה דפרק ט דשבת מפורש דאסמכתא היא והכי נמי הכא לענין תשלומים הכח ביד חכמים לחייב תשלומים מה שאין כן לענין כרת דהתם. ודרשא דלא יחללו את קדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ט״ו) להביא הסך שכתב הרמב"ם כתבו התוס' בפרק בנות כותים (נדה דף לב) דג"כ אסמכתא בעלמא: וחומש חומשה. כתב הר"ש ובפרק הזהב דרשינן לה מדכתיב ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי"ו דויסף ושדית ליה אחמשיתו הוי חמשיותיו ע"כ. וכלומר דהוי כמו וחמשיתיו דגבי גזל בסוף פרשה ויקרא דאמרינן בפרק הגוזל קמא התורה רבתה חמשיות הרבה וכדפי' הר"ב במשנה ז שם. ותמיהני על הרמב"ם שפירש בכאן ממה שאמר הש"י בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש ע"כ. וכ"כ בפי' המשנה בפרק הגוזל. ומת"כ דסוף פרשת ויקרא העתיקו. ותמיהני שלא כתב דרשא שבגמרא: חולין מתוקנים. פירש הר"ב שהפרישו מהן תרומות ומעשרות. עיין מ"ז בפרק בתרא דדמאי. ומה שכתב דבר הראוי להיות קדש עיין במ"ה דלקמן:
יכין מלכת שלמה
1.
One who eats terumah unwittingly must repay its value plus a fifth, whether he eats it or drinks it, or anoints himself with it, or whether the terumah is clean or unclean. [If he eats the added fifth] he must pay its fifth, and a fifth of that fifth. He may not repay with terumah, but rather with tithed hullin, which becomes terumah. And whatever may be repaid in its place also becomes terumah and if the priest wishes to forego [the fine], he cannot do so.

משנה ב
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָכְלָה תְרוּמָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת לְכֹהֵן, אִם תְּרוּמָה שֶׁלֹּא זָכָה בָהּ כֹּהֵן אָכְלָה, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. וְאִם תְּרוּמָה שֶׁזָּכָה בָהּ כֹּהֵן אָכְלָה, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה:
ברטנורה בת ישראל. שהפרישה תרומה ולא נתנה אותה לכהן ואכלתה שוגג:ואח״כ נשאת לכהן. והרי היא ראויה לאכול בתרומה דאשת כהן אוכלת בתרומה:משלמת קרן וחומש לעצמה. שהרי אם היתה אותה תרומה שאכלה עכשיו בעין לא היתה חייבת ליתנה לכהן דהיא נעשית כהנת בנשואיה, הלכך עתה נמי התשלומים הן שלה:משלמת קרן לבעלים. כדין גוזל חבירו, אבל החומש תעכב לעצמה:
תוסופות יום טוב
יכין מלכת שלמה
2.
A daughter of an Israelite ate terumah and afterwards married a priest:If the terumah she ate had not yet been acquired by another priest she can repay to herself the value and the fifth. But if a priest had already acquired the terumah she had eaten, she must repay the value to the owners, but [she can repay] the fifth to herself, because they said that he who eats terumah unwittingly, pays the value to the owners and the fifth to whoever he wants.

משנה ג
הַמַּאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו וְאֶת אוֹרְחָיו תְּרוּמָה, הוּא מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְהֵם מְשַׁלְּמִין אֶת הַחֹמֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הֵם מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי סְעוּדָתָן:
ברטנורה הוא משלם את הקרן. דמי תרומה, כדין גוזל שהרי הוא נעשה גזלן עליה:והן משלמין את החומש. עון אכילתן בשוגג, שאין משלם חומש אלא אוכל ושותה וסך עצמו, אבל המזיק את התרומה אינו משלם חומש דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קדש פרט למזיק:הן משלמין קרן וחומש. חולין מתוקנים, ויעשו תרומה, והוא משלם להם דמי חולין שהיה צריך להאכילן. ואיכא בינייהו דלר״מ אין המאכיל משלם אלא דמי תרומה, ולרבנן משלם דמי חולין:
תוסופות יום טוב והוא משלם להם דמי סעודתן. פי' הר"ב דמי חולין שהיה צריך להאכילן ופריך בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה מהן והוא הדין לכל דבר האסור עיין [ברמב"ם] בהלכות תרומות פ"י. ומלת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו. [*וז"ל הפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינה נחשבת לו אכילה עכ"ל]:
יכין מלכת שלמה
3.
If one gives his workmen or his guests terumah to eat he must repay the principal and they must pay the fifth, the words of Rabbi Meir. But the sages say: they must pay both the value and the fifth, and he must pay them for the price of their meal.

משנה ד
הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל דְּמֵי תְרוּמָה. אֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִים וְחֹמֶשׁ, קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִן הַחֻלִּין, וְקֶרֶן דְּמֵי תְרוּמָה. גָּנַב תְּרוּמַת הֶקְדֵּשׁ וַאֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם שְׁנֵי חֳמָשִׁים וְקֶרֶן, שֶׁאֵין בַּהֶקְדֵּשׁ תַּשְׁלוּמֵי כָפֶל:
ברטנורה דמי תרומה. שאין דמיה יקרים כחולין:קרן וחומש מן החולין. והן נעשין תרומה, כדין כל אוכל תרומה בשגגה:וקרן דמי תרומה. משום כפל לגנב:תרומת הקדש. שהקדיש הכהן תרומה לבדק הבית:שני חומשים. חד משום אוכל תרומה, וחד משום נהנה מן ההקדש. אבל כפל בהקדש ליכא דכתיב (שמות כ״ב:ח׳) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש:
תוסופות יום טוב וקרן דמי תרומה. לשון רש"י כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק עכ"ל בפ' הזהב. דאילו שיווי התרומה. קרן וחומש דמשלם מן החולין. נמי בשווי התרומה משלם: משלם שני חומשים. דאיסור הקדש חל על איסור תרומה מטעם המשנה ד פ"ג דמס' כריתות כמו שכתב הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
4.
If one stole terumah but did not eat it, he must return double-payment at the price of terumah. If he ate it, he must pay twice the value plus a fifth, one principal value and a fifth at the price of hullin, and the other principal at the price of terumah. If one stole terumah of dedicated property and ate it, he must repay two fifths and the principal value, for the laws of double-payment do not apply to dedicated property.

משנה ה
אֵין מְשַׁלְּמִין מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה וּמִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּאֵלּוּ:
ברטנורה מן הלקט מן השכחה ומן הפאה. משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות, הלכך לא הוי בכלל דבר הראוי להיות קדש. ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראוין להיות קדש קודם שנתקנו אבל לקט שכחה ופאה מעולם לא נראו להיות קדש:ומן ההפקר. לאחר שזכה בו:ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו. ואע״ג דהשתא הוי כחולין המתוקנים, כיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי השתא נמי לא חזי:שאין הקדש פודה הקדש. ואלו חשובים כהקדש קודם שנפדו, ואין אדם יכול לפטור עצמו בממון גבוה. וסבר ר׳ מאיר מעשר שני ממון גבוה, הוא וכיון דקודם שנפדו לא חזו תו לא חזו לאחר שנפדו:וחכמים מתירין באלו. במעשר שני והקדש שנפדו. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב מן הלקט וכו'. כתב הר"ב ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראוין להיות קדש קודם שנתקנו. וכן פירש הר"ש לירושלמי דאמר משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות. וקשה דבריש פרקין משמע דדבר הראוי להיות קדש היינו שעכשיו הוא ראוי להיות קדש. ועוד דקודם שנתקנו אינם ראוים להיות קדש שאין משלם חובו בטבלים. וי"ל דתרתי בעינן שיהיה עכשיו ראוי לשלם ממנו להיות קדש והיינו דרשא דלעיל ושיהיה ראוי מתחלה לקרוא עליו שם קדש והיינו דרשא דהכא: [*ומן ההפקר. שהוא גם כן פטור מהמעשרות כדתנן בריש מעשרות]: שנטלה תרומתו וכו' שנפדו. ופירש הר"ב כיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי וכו'. וכתב הר"ש וצריך לדקדק בדבר דמידי דהוי אחולין מתוקנים ע"כ. והרמב"ם מפרש שנטלה תרומתו אע"פ שעדיין לא נטלה תרומה גדולה שיש בו כשהקדימו בשבלים. וממ"ש והקדש שנפדו. שלא כהלכתן כמפורש בריש פ"ז דברכות. וכ"כ בחבורו פ' י' מהלכות תרומות ולא אתפרש טעמא. מאי שנא דהכא מהני לחכמים ובשום דוכתא לא מהני כלל בברכות שבת ועירובין:
יכין מלכת שלמה
5.
They may not make repayment from gleanings, from forgotten sheaf, from peah or ownerless property. Nor from first tithe from which terumah has been taken, nor from second tithe or dedicated produce which have been redeemed, because one dedicated thing (kadosh) cannot be used to redeem another dedicated thing (kadosh), the words of Rabbi Meir. But the sages permit [payment] with these.

משנה ו
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְשַׁלְּמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, בִּלְבַד שֶׁיְּשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְשַׁלְּמִין אֶלָּא מִמִּין עַל מִינוֹ. לְפִיכָךְ, אִם אָכַל קִשּׁוּאִין שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, יַמְתִּין לְקִשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וִישַׁלֵּם מֵהֶם. מִמְּקוֹם שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, מִשָּׁם רַבִּי עֲקִיבָא מַחְמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב), וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ, כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ, קֹדֶשׁ שֶׁאָכָל:
ברטנורה שישלם מן היפה על הרע. כגון שאכל גרוגרות, ולפי מדה שאכל גרוגרות ישלם תמרים, ולא לפי דמים דכיון דבזוזא אכל ובזוזא משלם מאי נפקא מינה שישלם מן היפה על הרע. ואיכא למ״ד דאפי׳ לפי דמים מצינן למימר דאי אכל מידי דלא קפץ עליה זבינא משלם מידי דקפץ עליה זבינא:לפיכך. שאין יכול לשלם ממין אחר, אם אכל קשואים של תרומה של ערב שביעית ואין קשואים של אותה שנה מצויים עוד שכבר נתקשו ולא חזו לאכילה, ומין אחר אינו יכול לשלם צריך להמתין למוצאי שביעית וישלם מקשואין של מוצאי שביעית, דמשל שביעית אסור לפרוע חובו, דדמי לסחורה:
תוסופות יום טוב [*ימתין לקשואין של מוצאי שביעית. פי' הר"ב דמשל שביעית אסור לפרוע חובו דדמי לסחורה. ותנן בפ"ז דשביעית משנה ג שאין עושין סחורה בפירות שביעית ובירושלמי הביאו הר"ש ר' בון בשם רבנן דתמן זאת אומרת אין משלמין מפירות חוצה לארץ ואפי' תימא משלמין מתניתין עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ]:
יכין מלכת שלמה
6.
Rabbi Eliezer says: they may make repayment from one kind for another, provided that it is from a superior kind for an inferior kind. Rabbi Akiva says: they may make repayment only from the same kind. Hence if a man ate cucumbers grown a year before the seventh year, he must wait for those grown after the termination of the seventh year and repay with them. The same source which causes Rabbi Eliezer to be lenient causes Rabbi Akiva to be stringent, for it says: “And he shall give the priest the holy thing (hakadesh)” (Leviticus 22:14), [implying,] whatever is liable to become “kodesh,” the words of Rabbi Eliezer. But Rabbi Akiva says: “And he shall give the priest the holy thing (kodesh),” [implying] the same kind of holy thing which he ate.

זרעים תרומות פרק ו
Zeraim Terumos Chapter 6