First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשַּׁבָּת. כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת:
ברטנורה
כלל גדול. השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה, ואע״ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו:אינו חייב אלא חטאת אחת. על כל השבתות שחלל דכולה שגגה חדא היא דכתיב (שמות ל״א:י״ג) את שבתותי תשמורו ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה:היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ע״י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום, חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת, ואע״פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שא״א שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה, אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הילכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא:היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת, ואע״פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים, והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אא״כ ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. וה״ה שחייב על ב׳ תולדות של ב׳ אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה, או ב׳ תולדות של אב אחד, לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון ב׳ תולדות של אב א׳, משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת ואין חלוק חטאות בהעלם אחת, אלא בגופי עבירה שאינן דומים, או בחלוק שבתות לענין שגגת שבת:
תוסופות יום טוב
כלל גדול. עיין מ"ש בס"ד ברפ"ו ממסכת שביעית:
השוכח [א) בתוי"ט ד' פראג מתחיל הדבור: היודע יעיקר שבת. פי' הר"ב ועל זה נאמר ושמרו כו' ומסתברא כו' יתקן התוי"ט אח"כ בד' קראקא כמו שהוא לפנינו.] עיקר שבת. פירש הר"ב דכתיב את שבתותי תשמורו ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כה"ג כתיב דכולה חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי. רש"י. [* ומ"ש הר"ב ואף על גב דמעיקרא שמע וכדכתב הר"ב במשנה ב' פ"ק דכריתות]:
חייב על כל שבת ושבת. עיין מ"ש לפירוש הר"ב ורש"י סוף פרק י"ב בס"ד:
חייב על כל אב מלאכה וכו'. ובגמ' יליף ופעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת פעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגות שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא. לשון רש"י. ומ"ש הר"ב כגון שתי תולדות של אב א' [ב) בד' פראג מוסי התוי"ט: "מסיים רש"י או אב ותולדה שלו" ובד' קראקא ליתא.] עי' [מ"ש] סוף משנה ב' בשם התוספות:
יכין
מלכת שלמה
1.
A great principle they stated in respect to Shabbat: anyone who forgets the fundamental law of Shabbat and performs many labors on many Shabbatot, is liable for only one sin-offering. One who knows the fundamental law of Shabbat and performs many labors on many Shabbatot is liable for a sin-offering for each and every Shabbat. One who knows that it is Shabbat and performs many labors on many Shabbatot, is liable for every primary labor. One who performs many labors belonging to the same category is obligated for only one sin-offering.משנה ב
אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָּד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסּוֹתֵר. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:
ברטנורה
הזורע החורש. הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו מחייב אחרישה שנייה משום חורש:הקוצר. בזרעים, והמלקט באילנות, חייב משום קוצר:המעמר. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד:הזורה. ברחת לרוח:הבורר. פסולת, בידיו או בכברה:והמרקד. בנפה, ואע״ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אף על גב דדמו להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. א״נ לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה:האופה. לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סדורא דפת נקט, ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן, בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדרה, והנותן כסוי ע״ג קדרה העומדת על האש, חייב משום מבשל, וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו׳, כולהו הוו בסממנין בצבע של מלאכת המשכן:הגוזז צמר. וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן:המלבנו. מכבסו בנהר:המנפצו. חובטו בשבט א״נ סורקו במסרק:המיסך. אורדי״ר בלע״ז:בתי נירין. שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר:הפוצע. מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב, לצורך אריגה:והקושר והמתיר. שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר כאן:והתופר וקורע. נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בו נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:והתופר שתי תפירות. והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי. ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר:הצד צבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים בעורותיהן:המולחו והמעבדו. בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא:הממחקו. מגרד שערו:מחתכו. מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:וכותב ומוחק. הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק:מכבה ומבעיר. באש שתחת דוד הסממנין:מכה בפטיש. הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמעינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת, בהעלם אחת, אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:
תוסופות יום טוב
[* אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. יש לדקדק וכי סני ליה לתנא דליתני המספר כמו שהוא שלשים ותשעה ולא היו אלא שתי תיבות ועכשיו הם שלש. והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דבמתני' י' פרק ג' דמכות והתם אקרא קאי במספר ארבעים יכנו (דברים כ"ח) וכיוצא בזה כתבתי ג"כ לקמן ריש פרי"ח. ויכולתי עוד לתת טוב טעם ולומר דמילתא אגב אורחא קמ"ל במאי דנקט בלישניה ארבעים חסר אחת לומר שהעושה בהעלם אחת כל האבות מלאכות ושיתחייב על כל אחד ואחד יהיו ארבעים וחסר אחת שלא תיחשב למלאכה לענין חיוב קרבן והיינו שעל התופר אינו חייב אא"כ שיקשור ג"כ וכמ"ש הר"ב לקמן שם א"כ העושה כל האבות מלאכות בהעלם אחת בהכרח הם ארבעים מאחר שהתפירה אינה מלאכה אלא כשיקשור גם כן והקשירה כבר עשאה בפני עצמו דהתנא קא חשיב להו הכי ואהכי קאי במאי דקמ"ל בשנותו את טעמו למיתני ארבעים חסר אחת ולא יתחייב עוד עליה מכיון שכולם עשאם בהעלם אחת והר"ב שפירש לקמן שם שכשתופר שחייב גם על הקשירה שעמה מיירי כשלא קשר כבר באותו ההעלם וכ"ש לב"י סימן שי"ז דכל תופר אינו חייב על הקשירה שעמה אף על פי שצריך שיקשור גם כן שאם לא כן אף על התפירה לא יחייב אלא שקשה לי על הב"י מהגמ' דף ע"ד דאמר אביי האי מאן דעביד חלתא [פירוש כוורת] חייב י"א [חטאות] ואי חייטי לפומיה חייב י"ג [חטאות] ופירש"י ואי חייטי לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה ע"כ. וזו ודאי סתירה לדברי ב"י וא"ת דבגמ' דף ע"ה פליגי רב ושמואל על מה חייב השוחט דרב מחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע ושמואל מחייב משום נטילת נשמה לבד והשתא אליבא דרב הא הוו כשעשה כולן בהעלם אחת ארבעים ואחת דתרי קשירות ותרי צביעות הרי שתים יתר על ל"ט. לא קשיא דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג"כ משום צובע אלא משום דניחא ליה לתווס בדמא כי היכי דלזבנו מיניה א"כ דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתניתין דבעי לאורויי אגב אורחיה הא דאמרן בעושה המלאכות לביתו מיירי ועיין בדבור דלקמן. ובני המשכיל מהר"ר אברהם אמר ליישב דקתני ארבעים חסר אחת שכן בפ' טומנין דף מ"ט קא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי א"ל רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר ליה רבי יונתן ב"ר אלעזר כך אמר ר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתן ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת ובעי רב יוסף ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית ל״ט:י״א) ממנינא הוא והמלאכה היתה דים (שמות ל"ז) לאו ממנינא דהכי קאמר דשלים עבידתא או דלמא והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמ"ד לעשות צרכיו נכנס תיקו. ותנא דידן אגב אורחיה קמ"ל להך דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר. אך שאל אותי שעמד למנין כאשר עי' בספר הקונקרדנסיוס בשרש לאך ומצאם יותר הרבה והשיבותיו על הראשון אף על גב דיפה כוונת אכתי צריכין לדידי אליבא דרבי חנינא ב"ר חמא שאמר שהן כנגד עבודות המשכן ותניא נמי כוותיה וכן תפס הר"ב בפירוש משנתינו. ועל אשר שאלתני שמצאת יותר ממספר ארבעים הנה מתוך פירוש רש"י שכתב בזה הלשון שכתובים בתורה בכל התורה והכי קאמר קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה ע"כ. מזה למדתי שאין להכניס במנינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש שעל אותן שאין בהם אזהרה ולא עונש עליהם הוא אומר שאמר הכתוב שלא תעשה אותם דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף. ומצאתי סעד למה שכתבתי שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש שכן במסכת יומא פרק יוה"כ דף ע"ו דמפרש רב חסדא חמשה ענוין דיוה"כ כנגד חמשה פסוקים דכתיב בהו עינוי ומקשינן חמשה הוו ואנן שיתא תנן וכתבו התוספות תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא. תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונראה לי דכי כל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כ״ג:כ״ט) לא קחשיב. דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב עכ"ל והנאני מאד. וצריכין אנו למודעי שבגמ' יש ט"ס דמלאכתן צ"ל מלאכתו ומלאכות צ"ל מלאכת. נראה לי. ולפי שמלאכתו מוקדם בפרשת בראשית לכן לא הגהתי מלאכתך וכן [א) בתוי"ט ד' קראקא: "שכן לפום ריהטא דאז הוא מנקט מלאכה שהוא שם כו' ומלאכתן שהוא שם עם כנוי וה"ה מלאכתו דהי כו'" והב"ד הגי' כלפנינו] לפום ריהטא ראוי הוא למנקט מלאכה שהוא שם העומד בעצמו ומלאכת שהוא שם הנסמך ומלאכתו שהוא שם עם כינוי וה"ה מלאכתך דהי מינייהו מפקת: הזורע וכו'. קצת תימה דאלישנא דאבות מלאכות שייך למיתני זריעה וכן כולם בלשון שם דבר ולא על שם העושה אותה. וכן עשה הרמב"ם בחיבורו הל' שבת ריש פ"ד ולפי מ"ש לעיל בישוב לשון ארבעים חסר אחת דקמ"ל על העושה כמה יתחייב אתי נמי שפיר דתני כולם בלישנא דהעושה אותם]: והאופה. כתב הר"ב תנא סידורא דפת נקט. גמ'. ויהיב הר"ן טעמא משום דשכיחא: [* והמיסך. כתב הר"ב אורדי"ר בלע"ז וכן פירש רש"י. ולהלן בסוגיא דף ע"ה ע"ב כתב שמסדר חוטי השתי וז"ל הרמב"ם בפירושו הוא המיסך את השתי נגזר מן המסכה הנסוכה (ישעיה כ"ח) ע"כ ובחבורו פרק ט' מהלכות שבת כתב מתיחת החוטין כדרך האורגים היא הנסכת המסכת וזה המותח נקרא מיסך ע"כ. ועל שתי בלא ערב מיירי התם]: והעושה שתי בתי נירין וכו'. צריך לפרש למה פירש בכאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוספות. [* והא דלא קאמרי נמי הפוצע לפי שהוא בכלל אורג]: [* שתי בתי נירין. פירש הר"ב שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר וכן פירש רש"י וז"ל הערוך ערך נר מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב ע"כ. והנירים עצמם פירשם הר"ב בריש פרק כ"א ממסכת כלים וז"ל הן חוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט עד כאן וגם הרמב"ם כתב שם בזה הלשון נירים הם חוטין הארוגים על הקנה אשר בעבורם יגבהו קצת החוטין ויעשו דרך ילך בו הארג בחוט. עד כאן. ונראה לי שסוף הלשון צריך להיות ילך בו מחוט הערב ועל פי זה יש לתקן גם לשון הר"ב. אך לא רציתי לשלוח בו יד מכיון שהוא העתיק כן מלשון הרמב"ם אולי ידע ביאורו ואמנם זה שכתב הרמב"ם ואחריו הר"ב דנירים הם חוטים הארוגים על הקנה לשון קצר הוא וכאילו אמרו על הקנה בקצוות החוטין האחד ועל קנה בקצוות החוטין השני שלהם ולקמן בפרק י"ג משנה ב' אפרש יותר מזה בס"ד. ואמנם על לשון הערוך שמפרש למשנתינו שמכניס את חוטי השתי בנירין וכן נראה שלזה נתכוין רש"י ואחריו הר"ב בפירושו דהכא קשיא דלישנא דמתניתין משמע שעושה בתי הנירין עצמן לא שעושה ומכניס דבר אחר בתוכם אבל לשון הרמב"ם והר"ב דבכלים אין מוכרחין שמפרשים כמו הערוך. אמנם לקמן פי"ג מוכרח פירושם מתוך מה שאמר אביי בגמ' ואף שלפי עניית דעתי בעיקר פירוש של דברי אביי דהתם נראה לי פירוש אחר כמו שתמצאנו שם בס"ד מ"מ אף לדידי מוכרח דאביי מפרש שהמלאכה דמתניתין מחייבת עליה היא העשייה של חוטים השתי בתוך הבתי נירין ולפיכך אני אומר שתהא משנתינו כאילו היא שנויה העושה בשתי בתי נירין וא"ת אכתי תקשה ממה שפירש רש"י גופיה בפרקין דף ע"ד ע"א אדעביד חלתא שכתבתיו לעיל בד"ה אבות מלאכות וכו' דקאמר התם היסך וארג ופירש רש"י היסך שהיסך השתי הרי זה מיסך. ארג אחד למעלה ואחד למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין עד כאן ההיא נמי כדמות העשייה שבבתי נירין דמתניתין וכדומה להא תנן בפי"ג בנפה ובכברה ובסל וכמ"ש שם נמי ללשונו של רש"י זלה"ה]: והמתיר. פירש הר"ב שכן צדי חלזון וכו' להוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר מכאן וכן לשון רש"י ומזה הלשון יש לדקדק דאינו חייב אלא במתיר ע"מ לקשור. אלא שהתוס' דף ע"ג דקדקו מלישנא דרש"י דכתב אדמתרמי ליה תרי קטרי דשרי חד ומניח חד דמשמע שאינו מצריך שיתיר ע"מ לקשור ולא דקדקו כלל מן הלשון הזה להוסיף וכו' ועיין בלשון רש"י והר"ב דריש פט"ו ומ"מ כתבו בשם ר"ח ושכן משמע בירושלמי. דבעי מתיר ע"מ לקשור. והא דלא תני ע"מ במתניתין מתורץ כמו בסותר דלקמן ע"כ: הצד צבי. פירש הר"ב דהוי במשכן בתחשים. ונ"ל דנקט צבי משום דשכיחא כפירוש הר"ן גבי פת לעיל: המולחו. פירש הר"ב עייל שרטוט וכו' וכתב הרמב"ם [* וזכר המולחו ללמדך כי המליחה עבוד והשלים מנין הל"ט במלאכת השרטוט] ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב: [* והמוחקו. והר"ב העתיק והממחקו וכן העתיק רש"י וכן הוא בפיסקא בגמ']: והסותר והמכבה. פרק במה מדליקין (שבת דף ל"א ע"ב) דסותר דוקא ע"מ לבנות וכן העלו שם בתוס' דמכבה ע"מ להבעיר. והקשו דהכא הו"ל למתני בהו ע"מ כי היכי דקתני במוחק ובקורע וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורו דשתי אותיות ושתי תפירות. אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מחייב לא אצטריך למתנייה ע"כ. ועיין ריש פרק י"ב. ולמה שכתבו לעיל במתיר דצריך נמי שיהא ע"מ לקשור. ואע"ג דיש קשרים שאין חייבין עליהן כדתנן במשנה ב' פרק ט"ו. אין זה מצד מלאכת הקשר אלא מצד שאינו של קיימא ודוחק: המכבה והמבעיר. הכא לא קשיא דליתני מבעיר ברישא דשאני לעיל בחורש וזורע דלעיל כל סדורא דפת נקט כסדר חוץ מחורש כ"כ התוס'. [* ולי אכתי קשה דהא בכל אינך בסידורי בגד ועור שמר ג"כ התנא הסדר ואף בכתיבה ובבנין נקט העשייה קודם הסתירה. ולכן נראה בעיני דמשום כך איחר הבערה לומר שבהבערה איכא מאן דס"ל שאין בה חיוב חטאת שאינה אלא בלאו והוא רבי יוסי שאמר הבערה ללאו יצאת בפסוק (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש וגו' כדאיתא בסוגיא (דף ע')]: והמכה בפטיש. פירש הר"ב שכן אומן מכה בסדן בשעת גמר מלאכה וכו'. וכן פירש רש"י וכתב הר"ן ולא מיחוור דהא בפ' הבונה (דף ע') תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא [* רשב"ג אומר] אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו המכה בפטיש אלא עיקרן של דברים כפירוש רבינו חננאל ז"ל שפי' וכו' עכ"ל ולפירש"י והר"ב דבריש פרק י"ב ומ"ש שם בשם התוס' נמי ניחא: הרי אלו אבות מלאכות וכו'. כתב הר"ב ומנינא דרישא אתא לאשמועינן אפי' עביד וכו' אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות וכו' [* לאו דוקא ארבעים אלא כלומר ארבעים חסר אחת] ומנינא דסיפא קשיא טפי שהרי כבר מנאן אחת לאחת גם כללן במספר ארבעים ברישא וא"כ תו מנינא תנינא למה לי. ולא פירש הר"ב כלום. ועוד דבגמ' האי דאפילו עביד וכו' לאו אמנינא דרישא ולאו אמנינא דסיפא מיפרשה. אלא אאלו אבות מלאכות דסיפא אמרינן הכי. ובתוספות הקשו וא"ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי"מ דה"א מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מחייב תרתי קמ"ל עכ"ל ותו בגמ' [ע"ה] ארבעים חסר אחת לאפוקי מדר"י דמוסיף את השובט [משוה השתי בכרכר] והמדקדק [לישב חוט הערב שלא יהא מתוח יותר מדאי] א"ל שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. ומנינא דרישא א"ר יוחנן דאתא לאשמועי' שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. ומפרש לה בגמ' דף ע' ע"ב דידע לה לשבת שנצטוינו לשומרו בלאו ושגג בכרת שלא ידע ששבת אסור בכרת ואשמעינן מתני' דחייב ל"ט חטאות על כולן. והלכך לא קשיא דמרישא נשמעי' היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה. דאי מהתם ה"א דיודע שהוא שבת היינו שצריך שידע שנצטוינו לשבות שבת זו ממלאכות או לפחות מאחת מהמלאכות ושהוא חייב כרת עליה. והשתא לא משכחת לה שיהא חייב בכל ל"ט שאילו נעלמו ממנו כל הל"ט שאינו חייב כרת בכלום א"כ מאי היודע שהוא שבת במאי ידע:
יכין
מלכת שלמה
2.
The primary labors are forty less one:sowing, plowing, reaping, binding sheaves, threshing, winnowing, selecting, grinding, sifting, kneading, baking, shearing wool, bleaching, hackling, dyeing, spinning, weaving, the making of two loops, weaving two threads, dividing two threads, tying and untying, sewing two stitches, tearing in order to sew two stitches, capturing a deer, slaughtering, or flaying, or salting it, curing its hide, scraping it [of its hair], cutting it up, writing two letters, erasing in order to write two letters [over the erasure], building, tearing down, extinguishing, kindling, striking with a hammer, [and] carrying out from one domain to another, These are the forty primary labors less one.משנה ג
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ. כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בְשַׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בְשַׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
ברטנורה
כל הכשר להצניע. שהוא דבר העשוי לצורך האדם:ומצניעין כמוהו. שיש בו שעור הראוי להצניעו:אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו, אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:
תוסופות יום טוב
אין פירוש
יכין
מלכת שלמה
3.
They also stated another general principle: whatever is fit to store and people generally store things like it, and one carries it out on Shabbat, he is liable for a sin-offering on its account. But whatever is not fit to store and people do not [generally] store things like it, and one carries it out on Shabbat, only he that stores it is liable.משנה ד
הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עָצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כִּגְרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
ברטנורה
עצה. תבן של מיני קטניות:כמלוא פי גמל. שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה:עמיר. קשין של שבלין:פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפי׳ כמלוא פי גדי:לחין. הראויין לאדם:כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי:ומצטרפי. כל אוכלי אדם זה עם זה:חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה:ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב״ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין:חוץ מקליפי עדשים. [שמצטרפין]:שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא שאינן נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
המוציא וכו'. במאי דסיים באבות מלאכות פתח לפרושי. א"נ משום דהווה ורגיל ביותר כמ"ש בריש מכילתין בס"ד:
תבן. מפורש במשנה ג' פ' עשרים:
[* ועלי בצלים. אמר לי בני המשכיל מהר"ר א ב ר ה ם שי' שנראה בעיניו שהם מה שהוא כמו יד לבצל והכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ט) דעלי בצלים דאבציל זרתא פירש"י שגדלו זרת וזרת לא שייך אלא במה שהוא כמו בית יד ושכן יש לפרש במשנה ג' פ"ו דשביעית ונכונים דבריו שמה שסביבן של הבצלים קליפות נקראו]:
חוץ וכו' וסובן ומורסנן. ואמרינן בגמ' [ד' ע"ו] דאע"ג דסובן ומורסנן מצטרפין לשיעור חלה. כדתנן במ"ו פ"ב דחלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר מעורבת בסובנה ומורסנה הילכך לחם הארץ קרינא ביה אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו ופירוש הראשון שפי' הר"ב בסובן ומורסנן הוא פירש"י אבל כפי' הרמב"ם סתם וכתב במס' חלה שם וכן במשנה ה' פרק י"א ממס' תרומות:
יכין
מלכת שלמה