First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בֵּין הַשְּׁקָלִים לִנְדָבָה, קָרוֹב לַשְּׁקָלִים יִפְּלוּ לַשְּׁקָלִים, לַנְּדָבָה יִפְּלוּ לַנְּדָבָה, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יִפְּלוּ לַנְּדָבָה. בֵּין עֵצִים לִלְבוֹנָה, קָרוֹב לָעֵצִים יִפְּלוּ לָעֵצִים, לַלְּבוֹנָה יִפְּלוּ לַלְּבוֹנָה, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יִפְּלוּ לַלְּבוֹנָה. בֵּין קִנִּין לְגוֹזְלֵי עוֹלָה, קָרוֹב לַקִּנִּין יִפְּלוּ לַקִּנִּין. לְגוֹזְלֵי עוֹלָה יִפְּלוּ לְגוֹזְלֵי עוֹלָה, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יִפְּלוּ לְגוֹזְלֵי עוֹלָה. בֵּין חֻלִּין לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, קָרוֹב לַחֻלִּין יִפְּלוּ לַחֻלִּין, לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִפְּלוּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יִפְּלוּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. זֶה הַכְּלָל, הוֹלְכִים אַחַר הַקָּרוֹב (לְהָקֵל). מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה לְהַחְמִיר:
ברטנורה
מעות שנמצאו. קרוב לשקלים יפלו לשקלים. דבתר קרוב אזלינן דכתיב (דברים כ״א:ג׳) והיתה העיר הקרובה אל החלל. והאומר רוב וקרוב הלך אחר הרוב, מוקי מתניתין כגון ששקלים ונדבה שוין:מחצה על מחצה יפלו לנדבה. דחמירא משקלים, דכולה עולות. אבל שקלים מביאין מהן פעמים חטאות שנאכלים לכהנים. ועוד, דשיירי שקלים לחומות העיר ומגדלותיה:מחצה על מחצה יפלו ללבונה. דלבונה היא עצמה קרבן. ועצים מכשירי קרבן:מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. בירושלמי פריך, בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבה הוי כאילו ודאי הן מגוזלי עולה, אלא מחצה על מחצה דמספיקא שדינן להו לגוזלי עולה לחומרא, האשה שהביאה המעות הללו במה תתכפר, שמא מקיני חובה נפלו, וכשאתה מקריב מהן גוזלי עולה במה מתכפרת האשה. ומשני, ב״ד הממונים על הקינין לוקחים משל צבור כפי אותן מעות שנמצאו ומקנין אותן לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הספק והחטאת לא תהא נאכלת:
תוסופות יום טוב
קרוב לשקלים יפלו לשקלים. כתב הר"ב והאומר ורב וקרוב וכו' דרוב נמי דאורייתא דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות והתם דאמר קרא והעיר הקרובה בדליכא דנפישא מינה. ולרובא דעלמא נמי ליכא למיחש כגון שיושבת בין ההרים דאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן. גמ' פ"ב דב"ב ד' כ"ג. ועיין במשנה ד' פ"ק דביצה:
[*מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. מ"ש הר"ב בשם הירושלמי דב"ד הממונים כו' עיין בסוף פרקין מה שכתבתי שם בד"ה ועל הקינין:
אחר הקרוב להקל. ואצ"ל להחמיר. ובסדר המשנה דירושלמי ל"ג להקל. וכן הובאה שם בגמרא]:
יכין
מלכת שלמה
1.
Coins which were found between the [chest inscribed] “shekels” and the [chests inscribed] “freewill-offerings: Nearer to [the chest inscribed] “shekels”, they go to the shekels; [Nearer to the chests inscribed] “freewill-offerings”, they go to freewill-offerings; Half way in between, they go to freewill-offerings. [Coins which were found] between [the chest inscribed] “wood” and [the chest inscribed] “frankincense”: Nearer to [the chest inscribed] “wood”, they go to the wood; [Nearer to the chest inscribed] “frankincense”, they go to frankincense; Half way in between, they go to frankincense. [Coins which were found] between [the chest inscribed] “bird-offerings” and [the chest inscribed] “young pigeons for burnt-offerings”: Nearer to [the chest inscribed] “bird-offerings” they go to bird-offerings; [Nearer to the chest inscribed] “young pigeons for burnt-offerings”, they go to young pigeons for burnt-offerings; Half way in between, they go to young pigeons for burnt-offerings. [Coins which were found] between non-sacred [money] and [second] tithes [money]: Nearer to the non-sacred [money], they go to common [money]; Nearer to the [second] tithes [money], they go to [second] tithes; Half way in between, they are considered [second] tithes. This is the general rule: the go to that which is nearer [even if this] is lenient; but if half way in between, [they must go] to that which is the more stringent.משנה ב
מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה, לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. בְּהַר הַבַּיִת, חֻלִּין. בִּירוּשָׁלַיִם בִּשְׁעַת הָרֶגֶל, מַעֲשֵׂר. וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, חֻלִּין:
ברטנורה
לעולם מעשר. אפילו כל השנה כולה. לפי שעולי רגלים אינן מספיקין להוציא כל מעשר שני שלהן ברגלים ומניחין אותן לקרוביהן או לאוהביהן לאכול אותן כל השנה בירושלים, ועיקר מצות אכילת מעשר שני היא שלמים, לפיכך רוב בהמות הנמכרות בירושלים בכל ימות השנה הן נקחות בכסף מעשר. ואע״ג דאיכא למימר שמא מן המוכרים נפלו ונתחללו כבר, כיון דלוקחים הוו רובא שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד אמרינן דלוקחים הן ולא נתחללו והרי הן מעשר:ובהר הבית חולין. ואפילו ברגל שרוב מעות שביד בני אדם אז הן של מעשר אפ״ה הוו חולין, דאזלינן בתר רובא דשתא. ואימור מקמי הרגל נפול:בירושלים. שלא בשוק הבהמות:בשעת הרגל הכל מעשר. ולא אזלינן בתר רוב שתא, לפי ששווקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום ואי נפול מקודם כבר נמצאו. אבל הר הבית לא היה עשוי להתכבד לפי שהוא גבוה והרוח מכבד ומסיר כל האבק וגם אין אדם רשאי ליכנס בהר הבית באבק שברגליו לפיכך אין אבק מצוי שם:
תוסופות יום טוב
לפני סוחרי בהמה. ר"ל בירושלים. רמב"ם:
לעולם מעשר. כתב הר"ב לפי שעולי רגלים כו' ומניחין אותן לקרוביהן כו' לאכול אותן כו' פי' רש"י פ"ק דפסחים ד' ז' בטובת הנאה ונימוקו עמו דהא קי"ל מתנה כמכר לענין מעשר שני ואסור. ועיין בריש מסכת מעשר שני. והרמב"ם כתב לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהן בהמות על הרוב. ומ"ש הר"ב שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד. וז"ל התוס' שם דכמה בני אדם עומדים על בהמה אחת לקנות:
בהר הבית חולין. וא"ת לפי' הראשון שפירש הר"ב בסוף ברכות דאפונדתו אזור חלול שנותנין בו מעות ותנן שלא יכנס בו להר הבית וא"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאים שקליהם ללשכה. כבר כתבו בתוס' בב"מ ד' כ"ו [ובפסחים דף ז'] דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא ובענין זה אפי' של הקדש אסור. אבל בידו אפי' הם של חולין מותר ליכנס. ע"כ. וא"ת אכתי נימא דשל תרומת הלשכה הן כבר כתב הרמב"ם ע"פ הירושלמי דחזקה דאין כהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה וכל מה שיפול ממנו *) חולין הוא מה שאחר כך הוציאוהו מן הלשכה:
יכין
מלכת שלמה
2.
Money which was found in front of animal dealers [in Jerusalem], it is always [second] tithes [money]; [If it was found] on the Temple Mount it is non-sacred [money]. [If it was found] in Jerusalem during the time of a festival, it is [second] tithes [money]. But all the rest of the year it is non-sacred [money].משנה ג
בָּשָׂר שֶׁנִּמְצָא בָּעֲזָרָה, אֵבָרִים, עוֹלוֹת. וַחֲתִיכוֹת, חַטָאוֹת. בִּירוּשָׁלַיִם, זִבְחֵי שְׁלָמִים. זֶה וָזֶה תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. נִמְצָא בַּגְּבוּלִין, אֵבָרִים, נְבֵלוֹת. חֲתִיכוֹת, מֻתָּרוֹת. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל שֶׁהַבָּשָׂר מְרֻבֶּה, אַף אֵבָרִים מֻתָּרִין:
ברטנורה
אברים עולות. כיון שמנותח כדרך הנתוח המפורש בעולות, בידוע שהן של עולות:חתיכות חטאות. דאין אוכלים בעזרה אלא חטאות ואשמות:ובירושלים זבחי שלמים. דרוב בשר הנאכל בירושלים הוי שלמים:זה וזה. בין שנמצא בעזרה בין שנמצא בירושלים:תעובר צורתן. לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורין באכילה, ואין לזלזל בהן ולשרפן עד שיפסלו בודאי, הלכך בעו עבור צורה היינו שיפסלו בנותר. ועיבור צורה דשלמים היינו עד יום שלישי:נמצאו בגבולים. בערי ישראל:אברים נבלות. שכן דרך שחותכין הנבלות לאברים ומשליכין ברחובות שיאכלום הכלבים:חתיכות מותרים. שאין רגילין לחתוך הנבלות לחתיכות, אלא הכשרות רגילין לחתוך לחתיכות קטנות למכרן לישראל או לתת אותה בתוך הקדרה. ודין זה בעיר שכולה ישראל, אבל בעיר שיש בה נכרים אפילו חתיכות אסורים:שהבשר מרובה. ואין חותכין הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלים אותו אברים:
תוסופות יום טוב
וחתיכות חטאות. הר"ב כתב ג"כ אשמות. לפי שדין אכילת שניהם שוים כדתנן בפרק איזהו מקומן:
זה וזה תעובר צורתו. מ"ש הר"ב לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורים באכילה ואם הוא עולה [*א"צ לזה שהוא כולו כליל לאישים כדתנן באיזהו מקומן. ואם הוא חטאת] נפסלו בלאו הכי שמא לנו. [*והרמב"ם לא כתב אלא מפני חשש שמא עבר זמנו וכתב עוד] ומיהו נ"מ לאם עבר אדם ואכלו. אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים. ואם אכל כהן החתיכות הנמצאות בעזרה אינו חייב כלום. עד כאן:
תעובר צורתו. מ"ש הר"ב ועבור צורתו דשלמים היינו עד יום שלישי. כלומר אף ע"פ שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל ג' כמ"ש במשנה ז' פרק חמישי דזבחים. עבור צורתו אינו אלא ביום ג' כדיליף בזבחים דף נ"ו מדכתיב (ויקרא ז׳:י״ז) ביום השלישי באש ישרף. ביום אתה שורפו. ואי אתה שורפו בלילה:
חתיכות מותרות. כתב הר"ב אבל בעיר שיש בה נכרים אפילו חתיכות אסורים. ומסתברא דאפילו מיעוט נכרים קאמר. וכן כתב הרמב"ם בפירושו דאפילו נכרי. ויהיב טעמא כי העיקר אצלנו. בשר שנתעלם מן העין אסור. עד כאן. ורב אמר הכי בפרק גיד הנשה ולהחמיר קאמר ולא מדין המשנה. ומשום הכי לא אזלינן בתר רובא כבכולהו דמתניתין. ומיהו קשיא לי דלרב אפי' אין כאן נכרי אלא הניחו במקום שעופו' או שרצים יכולים להביא אחרת במקומה אסור. וכמבואר בדברי הרמב"ם עצמו בפ"ח מהלכות מאכלות אסורו'. וצריך עיון. [*ועוד דבמ"ט פ"ב דמכשירין כתב הר"ב דאין הלכה כרב]:
יכין
מלכת שלמה
3.
Meat which was found in the Temple courtyard: Limbs: [they must be treated as belonging to] whole burnt-offerings; Pieces: [they must be treated as belonging to] sin-offerings. [Meat which was found] in Jerusalem, [must be treated as belonging to] wellbeing-offerings. In both cases it must be left to become disqualified and must then go out to the place of burning. [Meat which was] found within the borders [of Israel but outside of Jerusalem]: Limbs: [they must be treated as] carrion; Pieces: they are permitted. But [if found] during the time of a festival, when meat is abundant, it is permitted [to eat it] even when cut up in limbs.משנה ד
בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצֵאת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד מִגְדַּל עֵדֶר, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, זְכָרִים, עוֹלוֹת. נְקֵבוֹת, זִבְחֵי שְׁלָמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרָאוּי לִפְסָחִים, פְּסָחִים קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם:
ברטנורה
זכרים עולות. שאנו תולין שיצאה מירושלים, ורוב זכרים שבירושלים הן עולות, ורוב נקבות זבחי שלמים:הראוי לפסחים. זכר בן שנה מן הכשבים או מן העזים:פסחים. והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו, ואם יבוא בעליו אחר כך יתן לו את דמיו:קודם לרגל שלשים יום. משעה שמתחילין לדרוש בהלכות הפסח ואדם מפריש את פסחו. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
זכרים עולות. ודלמא זבחי שלמים הן והאיך מקריב האברים ומסיק דממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה. ודלמא תודה היא. דמייתי נמי תודה. והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם. ודלמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה. ודלמא אשם מצורע הוא. אשם נזיר הוא. לא שכיחי. ודלמא פסח הוא. פסח בזמנו מזהיר זהירי ביה. ושלא בזמנו שלמים הוא. ודלמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן. הכי נמי במומן מתאכלי. גמרא פרק שני דקדושין ד' נ"ה:
נקבות זבחי שלמים. דלמא תודה היא דמייתי תודה. והא בעי לחם. דמייתי נמי לחם. ודלמא חטאת היא. חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים. ודלמא חטאת שעברה שנתה. לא שכיח. אשתכח בת שנתה מאי אמר אביי בת שנתה כחטאת ודאי כונסה לכיפה והיא מתה מאליה. גמרא שם. ופסקה הרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשים ועיין שם:
רבי יהודה אומר הראוי לפסחים פסחים. כתב הר"ב והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו ואם יבא בעליו אחר כך יתן לו דמיו. ואין להשהותה אצלו עד שיבא דהוי דבר שאין עושה ואוכל דימכר כדתנן במשנה ז' פ"ב דב"מ ובקדשים אי אפשר להמכר:
יכין
מלכת שלמה
4.
Beasts which were found in Jerusalem as far as Migdal Eder and within the same distance in any direction: Males are [considered as] burnt-offerings; Females are [considered as] peace-offerings. Rabbi Judah says: that which is fit for a pesach offering, is [considered as] a pesach-offerings [when found] within thirty days before the pilgrimage [of Pesach].משנה ה
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְמַשְׁכְּנִין אֶת מוֹצְאֶיהָ, עַד שֶׁהוּא מֵבִיא נְסָכֶיהָ. חָזְרוּ לִהְיוֹת מַנִּיחִין אוֹתָהּ וּבוֹרְחִין. הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיְּהוּ נְסָכֶיהָ בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר:
ברטנורה
היו ממשכנין את מוצאיה. המוצא עולה או שלמים היו ממשכנין אותו עד שיביא נסכיה משלו, שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש:מניחין אותה ובורחים. כדי שלא להתחייב בנסכיה:
תוסופות יום טוב
נסכיה. פי' הר"ב שלשה עשרונים וכו' והה"נ השמן והיין הראוי להן [*ועיין מה שכתבתי ברפ"ה]:
משל צבור. ובכל מקום שאומר משל צבור הכוונה בו שיביא מתרומת הלשכה רמב"ם. סוף פרקין. וכן כתב הר"ב לקמן גבי קינין ורש"י פרק ד' דמנחות לענין חביתין וכתב בכ"מ בפרק ד' מהלכות שקלים לפי שאלו בכלל מה ששנינו בריש פרק ד' שכל קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן, נָכְרִי שֶׁשִּׁלַּח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשִׁלַּח עִמָּהּ נְסָכִים, קְרֵבִין מִשֶׁלּוֹ. וְאִם לָאו, קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים, אִם יֵשׁ לוֹ נְסָכִים, קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם לָאו, קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת, שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵבָה מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין. וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה:
ברטנורה
שבעה דברים. וקחשיב להו ואזיל:נכרי ששלח עולתו. דדרשינן איש איש, מלמד שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל:שתהא מנחתו. עשירית האיפה שכהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב:קריבה משל צבור. דכתיב (ויקרא ו׳:י״א) חק עולם, חק זה יהיה משל עולם כלומר משל צבור דהיינו מתרומת הלשכה:רבי יהודה אומר משל יורשים. דכתיב (שם) והכהן המשיח תחתיו מבניו, והכי משמע, והכהן המשיח שמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה:ושלימה היתה קריבה. כשהיא באה משל צבור לר״ש או משל יורשים לרבי יהודה, עשרון שלם היתה קריבה ולא חצי עשרון. ר׳ שמעון מפיק ליה מכליל תקטר, שלא יקטירוה לחצאין אלא כולה כשהיא באה משל צבור. ורבי יהודה מפיק ליה מדכתיב מבניו יעשה אותה, כשהאחד מבניו מקריב לאחר שמת אביו דהיינו היורשים, יעשה אותה ולא חציה. והלכה כרבי יהודה שמשל יורשים היא באה. והא דתנן במתניתין דתנאי בית דין הוא לדברי ר׳ שמעון שתהא באה מן הצבור, ולא מן התורה, מפרש בגמרא דשתי תקנות הוו, בתחלה מדאורייתא קריבה משל צבור מדכתיב חק עולם כדאמרינן, כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דניגבו מיורשים, כיון דחזו דקא פשעו בה אוקמוה אדאורייתא. ונמצאת עכשיו קריבה מן הצבור בתנאי בית דין דאוקמוה אדאורייתא:
תוסופות יום טוב
וזה אחד מהן. וזה שאמרנו אחד מהן והדר מפרש לאינך שש נכרי כו' רש"י פרק ד' דמנחות דף נ"א. ועל המלח ועל העצים שנים כ"כ רש"י פרק ג' דמנחות דף כ"א. [*וזה נראה סותר לדבריו דבפרק ד' דא"כ יהיו ז' בלאו הא דלעיל. ולפי שלשון משנתינו וזה אחד מהן אין לו טעם אלא כדפירש רש"י בפרק ד' לכך צ"ל דז"ש שנים לאו למימרא שלענין חשבון השבעה הם שנים אלא חושבנא בעלמא קאמר אלו שנים]:
נכרי ששלח עולתו. כרבי עקיבא דס"ל דאין מקבלין מהן אלא עולה כמ"ש במשנה ה' ריש פ"ק. ותנן הכא דנסכין קרבין משלו הא דקאמר רבי עקיבא עולה. עולה וכל חברתה קאמר דהיינו נסכים. אבל נסכים לחודייהו לא. כדאיתא בגמ' דמנחות פרק ז' דף ע"ג:
ממדינת הים. דברו חכמים בהווה דבא"י בזמן הבית לא שכיחי נכרים כולי האי. ועיין ריש פרק דלקמן. והרמב"ם בפ"ד מהלכות שקלים העתיק ממדינה אחרת אפשר דבא לומר שאם הוא עמנו במדינה אומרים לו הבא נסכיה. [ועיין למטה בד"ה ר' יהודה]:
וכן גר שמת וכו'. דאילו ישראל שמת הוי מקרבי יורשיו נסכיו כן כתב רש"י במנחות דף נ"א והכי תנן בסוף פרק ט' דמנחות. ועיין שם ולקמן בסמוך:
[*אם יש לו נסכים. שהפרישן בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר תוס' דמנחות פרק ד' דף נ"א]:
ותנאי בית דין הוא. הואיל וזה אינו תנאי בית דין ממש. אלא דאוקמוהו אדאורייתא כדפירש הר"ב דקדק התנא לחזור ולשנות ותנאי בית דין אלא דקשיא מאפר פרה דלקמן דה"ל נמי למתני הכי וכי תימא דמשום פלוגתא דר"י תנא הכי קשיא מקינין דלקמן. [*ומיהו י"ל דלהכי תנא הכא ותנאי ב"ד הואיל ואיתא לתרתי דאוקמוה אדאורייתא וגם פליג ר"י משא"כ פרה דלקמן דאע"ג דאוקמוה אדאורייתא כי הכא אבל לית ביה פלוגתא. וקינין אף על גב דאית ביה פלוגתא לית ביה אוקמתא אדאורייתא]:
קריבה משל צבור. כתב הר"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבו מיורשים. ויכולים לתקן כן לפי דאדעתא דהכי ממנין כהן גדול שיהיו נכסיו משועבדים שאם ימות שיורשיו יתנו מנכסיו החביתין דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרו להו יורשים:
רבי יהודה אומר וכו'. הר"ב פסק והלכה כרבי יהודה והדין עמו דר"י ור"ש הלכה כר' יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו:) וקשיא על הרמב"ם שכתב ואין הלכה כר' יהודה. וכן בפ' רביעי מהלכות שקלים כתב כר' שמעון. אבל בפרק ג' מהלכות תמידין פסק כר' יהודה. וכן בפירושו לסוף פרק ד' דמנחות כתב הלכה כרבי יהודה וכתב בכסף משנה מהלכות שקלים דמ"ש בשקלים לאו דוקא אלא אגב גררא דאינך שהם תנאי בית דין נקטה. עד כאן. והדין עמו שכן צריך לומר גם כן לעיל מהך בנכרי. שהעתיק נמי משנתינו דלא שלח עמה דמי נסכים. דמשמע הא שלח מביאין [מה] ששלח. ובפ' ג' מהלכות מעשה הקרבנות פסק דנכרים אין מביאין נסכים אלא דבשקלים אגב גררא נקטה ובלשון הר"י קורקוס שהביא כ"מ בטעם להרמב"ם שפסק דלא כמשנתינו ראיתי שערוריה שכתב שסמך אמשנה וברייתא שבריש תמורה וכתב שבמשנה אמרו ואין מביאין עליהן נסכים. ושינה ושילש פעמים רבות להזכיר המשנה ובמחילה מכבודו שהמדפיס הטעהו שהדפיס מתניתין על פיסקא דברייתא ולאו משנה היא כלל:
ושלימה היתה קריבה. מסקינן בגמ' סוף פרק ד' דמנחות דבין בבקר בין בערב ואין כופלין שמנה ולבונתה. כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תמידין:
יכין
מלכת שלמה
6.
Rabbi Shimon said: there were seven things that the court decree and that was one of them. [The others were the following:]A non-Jew who sent a burnt-offering from overseas and he sent with it its libation-offerings, they are offered out of his own; But if [he did] not [send its libation-offerings], they should be offered out of public funds. So too [in the case of] a convert who had died and left sacrifices, if he had also left its libation-offerings they are offered out of his own; But if not, they should be offered out of public funds. It was also a condition laid down by the court in the case of a high priest who had died that his minhah should be offered out of public funds. Rabbi Judah says: [it was offered out] of the property of his heirs, And had to be offered of the whole [tenth].משנה ז
עַל הַמֶּלַח וְעַל הָעֵצִים שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים נֵאוֹתִים בָּהֶן, וְעַל הַפָּרָה שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ, וְעַל הַקִּנִּין הַפְּסוּלוֹת שֶׁיְּהוּ בָאוֹת מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַמְסַפֵּק אֶת הַקִּנִּין, מְסַפֵּק אֶת הַפְּסוּלוֹת:
ברטנורה
שיהיו הכהנים נאותים בהן. דוקא לאכילת הקרבנות. אבל לאכילת חולין, אפילו למלוח חולין הנאכלין בעזרה עם הקרבנות כדי שיהו הקרבנות נאכלים על השובע, אין נאותים בהן:שלא יהיו מועלין באפרה. דמן התורה אין מועלין באפרה, דכתיב (במדבר י״ט) חטאת היא, בה מועלין ואין מועלין באפרה. כיון דחזו דקא מזלזלי בה גזרו באפרה מעילה. כיון דחזו דקא פרשי [מאפר] הזאות, אוקמוה אדאורייתא:ועל הקינין הפסולות. המחוייבין קינין מביאין מעות ונותנים לשופר, ובית דין לוקחין המעות וקונים בהן קינין, והבעלים הולכים להם וסומכים על בית דין שיקריבו קיניהן, ואם פרחו הקינין או נמצאו פסולים תנאי בית דין הוא שיקחו אחרים מדמי הלשכה ומקנים אותם לבעלים ויוצאין בהן ידי חובתן:רבי יוסי אומר. אותו שהוא רגיל לספק את הקינין שפסק דמים עם הגזברים למכור להם כל הקינין הצריכים, הוא חייב להחליף כל שימצא בהן פסול, כדתנן לעיל פרק התרומה. אינו מקבל מעותיו עד שיהיה המזבח מרצה, ואם החמיץ היין או התליע הסולת מחזירין אותו למוכר, כך אם נפסל העוף אחר לקיחתו מחזירו לו, והוא מחזיר את הדמים. והלכה כר״י, דהכי אמרינן בירושלמי תנאי בית דין הוא המספק את הקינין מספק את האובדות ואת הפסולות:
תוסופות יום טוב
שיהו הכהנים נאותין בהן. פי' הר"ב אבל לאכילת חולין כו' כדי שיהו הקרבנות נאכלין על השבע. בת"כ. ומייתי לה במנחות פרק ג' דף כ"א והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו'. ובסיפא כתוב יאכלוה רישא בזמן שהיא מעוטה יאכלו עמה חולין ותרומה וסיפא יאכלוה לבדה בזמן שהיא מרובה:
שלא יהו מועלין באפרה. מ"ש הר"ב כיון דחזו דקא מזלזלו בה בפרק ד' דמנחות בגמ' דף נ"ב וקא עבדי מיניה למכתן פירש"י דאפר מרפא מכה וז"ש בפי' הרמב"ם בחברותיהן צ"ל בחבורתיהן*):
ועל הקינין הפסולות. פירש הר"ב המחוייבים קינין מביאים כו' והולכין להן כו' וצריך לומר דתקנת נביאים ראשונים במעמדות קאי נמי אקרבנות יחיד כגון הקינין דאל"ה היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו כדתנן כל זה במשנה ב' פרק ד' דתענית:
יכין
מלכת שלמה