First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אוֹמֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ מָחָר, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:
ברטנורה
המזמין את חבירו. אומר מע״ש וכו׳. והיכא דהתנה מע״ש מותר להפריש בשבת אבל לא התנה אסור דתנן ספק חשיכה מעשרים את הדמאי הא ודאי חשיכה לא. והכא מיירי בהזמינו חברו ולא הדירו דאי הדירו הא אמרינן לעיל פ״ד אוכל עמו בשבת ראשונה אע״פ שאינו מאמינו על המעשרות. א״נ התם בשבת ראשונה של בחור שנשא בתולה והכא בשאר שבתות:הרי הוא מעשר. ותרומה גדולה אינו צריך להפריש דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדפרשינן בפ״ק. ועל אחד ממאה שמפריש למחר אומר הרי הוא מעשר ראשון ושאר מעשר דהיינו תשעה שהוא חייב עדיין כדי שיהו עשרה למאה מודד לו האחד ואח״כ אומר זה האחד שעשיתי תחילה מעשר עשוי תרומת מעשר על תשעה הסמוכים לו:מעשר שני. יהיה בצפונו או בדרומו ומחולל יהיה על המעות, ונמצא למחר שאין צריך להפריש כי אם תרומת מעשר בלבד ואוכל ושותה את השאר:
תוסופות יום טוב
חבירו. עיין מ"ש בפ"ד מ"ב:
אומר מע"ש וכו'. כתב הר"ב הכא מיירי בלא הדירו וכו' וכ"כ הר"ש ולכאורה אפשר לומר דאפי' כי הדירו הואיל ובע"ש הוא שיכול לתקן ע"י תנאי חייב לעשות משא"כ משנה דלעיל דבשבת עצמו הוא שהדירו שכן היא שנויה לעיל גבי שכח לעשרן (בשבת) שואלו בשבת וכו' וכן העתיקם בהדדי הרמב"ם פי"ב מהלכות מעשר. ומיהו הא לא קשיא לפירוש הר"ב דאי בלא הדירו היאך אוכל אצלו והא תנן בפ"ב שאינו מתארח אצל עם הארץ דיש לומר דהכא בעי למצוא תקנה למי שרוצה לאכול מתוקן ואף על פי שלא קבל עליו להיות נאמן אי נמי באם ייחד לו עדים שכך הוא עושה ואז אינו מפסיד נאמנותו בכך:
אומר מע"ש. והעיקר אצלינו כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו. הרמב"ם:
הרי הוא מעשר ושאר מעשר וכו'. מפורש ברפ"ה. וע"ש לענין חלה. ומ"ש הר"ב מודד לו האחד וכו'. וכן ל' הר"ש נוכל לפרש שר"ל שמשער באומד כמה שיעור אכילתו. ומחשב בלבו להתנות עכשיו ושיפריש כזה למחר:
יכין
מלכת שלמה
דאז בין שהי' אומר משורה זו או זו מתקיים דבורו. ומוכר לב' חביות אלו לכהן בדמי תרומה חוץ מחבית א' מהב' שחייב לתמ"ע. כך היה נלפע"ד. ולרמב"ם יערבם. וימלא משתיהן חבית א'. ותמה עליו רכ"מ היאך יוצא ידי חובתו. יע"ש. וכולה מתני' ד' וח' מיירי שאין לו מעשר אחר דאל"כ לא הי' מפסיד כלום. דהי' עושה להמעשר ההוא תמ"ע על י' חביות אלו. ואפי' הם במק"א דהרי תמ"ע א"צ מוקף בשעת הדחק:1.
One who invites his friend [before Shabbat] to eat with him [on Shabbat], and [his friend] does not trust him in respect of tithes, [the friend] may say on the eve of Shabbat, “What I will set apart tomorrow, behold it shall be tithe, and what is nearest to it shall be the rest of the tithe. That which I made tithe will become the terumah of the tithe for the whole, and the second tithe is to the north or to the south and it shall be exchanged for money.”משנה ב
מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, אוֹמֵר, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְשַׁיֵּר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפִיו, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:
ברטנורה
מזגו לו את הכוס. ביום השבת:אומר וכו׳ ואין די לו במה שהתנה מערב שבת אבל צריך לחזור ולומר בשבת כשבא לאכול ולשתות מה שאני עתיד לשייר מן הכוס וכו׳. בירושלמי פריך אם באומר מעכשיו תהא תרומה הרי הכל מתערב יחד ונעשה מדומע ואם באומר לכשאשתה הא לא הוי תרומה אלא לאחר ששתה ונמצא שותה טבל, ומשני באומר מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומה ונמצא שלא שתה טבל וגם לא היה מדומע:בפיו. בפי הכוס:
תוסופות יום טוב
מזגו לו את הכוס אומר וכו'. פירש הר"ב ואין די לו במה שהתנה וכו'. ותנא נקט שתיה וה"ה למה שיאכל שצריך שיחזור וירחוש בשפתיו בשבת בשעה שמפריש זו אחר זו וכדאיתא בירושלמי וצריך (להחליט) [צ"ל להלחיש וכן הגיה המפרש בירושלמי וכ"ה בר"ש והוא לשון לחש] בשפתיו. וקצת קשה דמתני' היא אומר וכו' ומאי קמ"ל. ושמא דאי ממתני' הוה אמינא דבחול שנויה אבל בשבת לא יאמר וכו' משום דהוי כמתקן בשבת קמ"ל דאף בשבת צריך שירחוש. והרמב"ם אע"פ שבפירושו פירש למשנתינו לענין שבת. בחיבורו פרק ט מהלכות מעשר העתיקה לענין חול שכן אחר שהעתיק נתן לו עם הארץ כוס לשתותו וכו'. כתב וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת מתנה:
שאני עתיד לשייר. כתב הר"ב דמוקי בירושלמי באומר מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומה נמצא שלא שתה טבל. ומסיים הר"ש וקשה על זה הא על כרחין מעכשיו קדשה דאל"כ נמצא שותה טבלים כדקאמר מעיקרא ע"כ. דהכא בדמאי. ובדרבנן קי"ל דיש ברירה כדלקמן והוברר למפרע דמעכשיו קדשה. [*ועיין מ"ש בשם הכ"מ בסוף פ"ב דמעשר שני וכן בפ"ה סוף משנה א' בשם הר"ש]:
ומעשר שני בפיו. בכוס לא שייך כולי האי בצפונו או בדרומו והוי יותר קביעות מקום בפיו:
יכין
מלכת שלמה
2.
They pour him a cup [of wine on the sabbath], he says: “What I will leave at the bottom of the cup shall be tithe, and what is nearest to it shall be the rest of the tithe. That which I made tithe shall become terumat maaser for the whole, and second tithe is at the mouth of the cup, and it is exchanged for money.משנה ג
פּוֹעֵל שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין לְבַעַל הַבַּיִת, נוֹטֵל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת וְאוֹמֵר, זוֹ וְתֵשַׁע הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ, עֲשׂוּיוֹת מַעֲשֵׂר עַל תִּשְׁעִים שֶׁאֲנִי אוֹכֵל, זוֹ עֲשׂוּיָה תְרוּמַת מַעֲשֵׂר עֲלֵיהֶן, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בָּאַחֲרוֹנָה, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת, וְחוֹשֵׂךְ גְּרוֹגֶרֶת אֶחָת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא יַחְשׂךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֵט מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא יַחְשׂךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:
ברטנורה
שאינו מאמין לבעל הבית. על המעשרות:וחושך גרוגרת אחת. נמנע מלאכול גרוגרת אחת כנגד אותה של תרומת מעשר שהפריש שלא יהא גוזל את בעל הבית:לא יחשוך. ויקנה גרוגרת אחת ויאכל שאם לא יאכל מרעיב עצמו וממעט מסעודתו ונמצא ממעט בכך מלאכתו של בעל הבית שלא יוכל לעשות מלאכה:לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין. שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית ומעשר שני משל פועל הלכך חייב בעל הבית ליתן לו הגרוגרת שהפריש לתרומת מעשר:
תוסופות יום טוב
ומעשר שני באחרונה. אבל ל' התוספתא הבאות אחריהן. וזה יותר נכון. וכן יש לפרש באחרונה. מה שאחרי אלו העשר ולא מה שהוא באחרונה לכל הגרוגרות כולן שאין לו טעם שיאחרם עד לאחרונה. ונמצא בכתוב כיוצא בזה שנאמר (בראשית לג) וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים. ושמעתי שמן הכתוב הזה תשובה לשואל בפ' (חגי ב) גדול יהיה כבוד הבית האחרון שעל בית שני נאמר. ונמצא שאין עוד שלישי. והתשובה שפירושו כמו אחרונים דלאה שיש עוד יוסף ורחל אחרונים לה כן בית שלעתיד שיבנה במהרה בימינו יהיה אחרון לזה השני. וזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר דכתיב בפרשת שמות ושמעו לקול האות האחרון וחוזר ונותן עוד אות שלישי. [*וכן נמצאו ברייתות בסוף פ"ק דתענית (יד.) ששנאו אחרונות וצריך לפרש דר"ל כלפי הראשונות. ואין עד הכחשה ממשנהו פ"ג דגיטין (דף כט:) דתנן אחרון ודייקינן התם בסוגיא מכלל דאיכא אמצעי ואמאי דלמא כלפי קמא קרי ליה אחרון. לא קשיא דהתם דנוכל לומר שיש אמצעי אי לאו דהכי הוא דאיכא אמצעי לא הוי ליה לשנות אחרון דהא איכא לפרש משום דאיכא אמצעי הוא ששונה כן מש"ה דייק שפיר אבל היכא דליכא לומר שיש אמצעי מוכרח הוא שלשון אחרון כלפי קמא הוא ושייך לומר אחרון על השני אף שאין לפניו אלא אחד]:
וחושד. כתב הר"ב נמנע. מל' חשכת את בנך (בראשית כב) הר"ש:
שהוא תנאי ב"ד. וכתב הר"ב הלכך חייב בעל הבית ליתן לו וכו'. וכ"כ הר"ש ור"ל הלכך מחויב בעל הבית ליתן לו וכו' ולכך רשאי לאכול. אבל אינו ר"ל שחייב כלומר שנחייבהו לבעל הבית שיתן לו וכו' דמכיון שהוא ע"ה לא ישמע לנו לעשר פירותיו דמאי:
יכין
מלכת שלמה
3.
A worker who does not trust his employer [in respect of tithes], may take one dried fig and say: “This one and the nine which come after it shall become tithe for the ninety which I shall eat. This one shall become the terumat maaser for them, and the last ones shall be second tithe which shall be exchanged for money.” And he must put aside one dried fig. Rabban Shimon ben Gamaliel says: he does not put one aside, because this reduce the work for his employer. Rabbi Yose says: he does not put one aside, because this is a court stipulation [imposed upon the employer].משנה ד
הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר, שְׁנֵי לֻגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ, הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, וַעֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר, וְתִשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מֵחֵל וְשׁוֹתֶה:
ברטנורה
הלוקח יין מבין הכותים. קודם שגזרו על יינן והיה יינן ודאי טבל, והכא איירי בלוקח ערב שבת בין השמשות או שלקח מבעוד יום ושכח להפריש עד בין השמשות ואז אסור להפריש דתנן ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי הלכך אסור לקבוע לו מקום דקביעות מקום חשוב כהפרשה ואסור בין השמשות, ומשום הכי לא קתני בסיפא ומעשר שני מחולל על המעות, דכיון דאינו רשאי לקבוע לו מקום בצפונו או בדרומו אי אפשר לחללו, אבל לקרות שם דאמר שאני עתיד להפריש שרי דכולי האי לא גזור בין השמשות:שאני עתיד להפריש. הכא לא קתני שאני עתיד להפריש למחר כדקתני לעיל גבי המזמין את חבירו, דדוקא כשאינו מתקן אלא מה שאוכל ושותה התירו להפריש למחר ממותר אכילתו ושתייתו הנשאר בשולי הכוס אבל לתקן את כל הנאד בשבת לא התירו. והכא אינו קורא שם לתרומת מעשר כמו בבבא של דמאי וכדלעיל גבי המזמין את חברו משום דגבי דמאי דמעשרן והן שלו קורא שם לתרומת מעשר כדי לתקן את המעשר ולאכלו, אבל כאן שהוא טבל ודאי צריך ליתן המעשר ללוי והלוי יקרא שם לתרומת מעשר:ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני. לאו דוקא, שהרי לאחר שהפריש ממאה שני לוגין לתרומה גדולה ונשאר תשעים ושמונה לא יהיה המעשר אלא עשרה לוגין פחות חומש ומעשר שני שמנה לוגין ושמנה עשיריות וחומש עשירית:מיחל ושותה. מתחיל ושותה. פירוש אחר מוזג ושותה, מיחל כמו מיהל לשון סבאך מהול במים (ישעיהו א׳:כ״ב). וסתם מתניתין אתיא כרבי מאיר דאמר אף בדאורייתא יש ברירה וזה שנשאר בשולי הכוס הוי כאילו הופרש מתחלה. ואינה הלכה אלא קי״ל דבדרבנן יש ברירה אבל בדאורייתא אין ברירה הלכך בודאי טבל לא יאכל ולא ישתה עד שיפריש:
תוסופות יום טוב
מבין הכותים. דאילו מישראל הא תנן בפ"ה משנה ח' שאין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך וכיון דלא שכיח לא בעי למיתנא הכא ודיו במה ששנה התם לענין מעשר מזה על זה. ומ"ש הר"ב דיינן ודאי טבל עיין לעיל משנה ט פ"ה:
שאני עתיד להפריש. מוקי לה הר"ב בבין השמשות. ולא מוקי לה כשרוצה לקחתו מהכותי בשבת ומתנה עליו בע"ש מבעוד יום כבריש פרקין. דדוקא בדמאי התירו להתנות על שאינו ברשותו ולא בודאי כדמפרש הר"ש לעיל בשם הירושלמי וכן פי' הרמב"ם לעיל. [*ועיין במשנה דלקמן]:
ועשרה מעשר ראשון וכו'. [*הכי גרסינן בגמ' פ"ג דגיטין דף כה]. וכתב הר"ב לאו דוקא וכו' ומעשר שני שמנה לוגין ושמנה עשיריות וחומש עשירית. וכן ל' הרמב"ם. והיינו שמנה מן השמונים ושמנה עשיריות מן השמנה וחומש מעשירית הלוג דהיינו עשירית מהחומש הנשאר ולפי שרוצים לומר מה שיהיה שיעור מעשר שני ולא רצו לומר ההפרשה הלכך לא כתבו ועשירית חומש:
מיחל ושותה. כתב הר"ב כרבי מאיר דאמר אף בדאוריי' יש ברירה עיין מ"ש בזה במשנה ג פ"ח דבכורות. ועיין מ"ש כ"ה ממסכת נדרים (מ"א):
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
הָיוּ לוֹ תְאֵנִים שֶׁל טֶבֶל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְהוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בַשָּׂדֶה, אוֹמֵר, שְׁתֵּי תְאֵנִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ, הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, וְעֶשֶׂר מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְתֵשַׁע מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הָיוּ דְמַאי, אוֹמֵר, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ לְמָחָר, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:
ברטנורה
והוא בבית המדרש. בערב שבת ומתיירא שמא יקדש עליו היום ולא יוכל לעשר:
תוסופות יום טוב
היו לו תאנים של טבל וכו'. קצת קשה למאי איצטריך תו הא שמעינן לה ממשנה הקודמת:
להפריש למחר. לא גרסינן למחר לפי מ"ש הר"ב לעיל לחלק בין כשאינו מתקן אלא מה שאוכל למתקן את כל הנאד. דאי גריס אין צריך לחלק בהכי אלא הוה ליה לחלק בין ודאי לדמאי. וכ"כ הר"ש בהדיא לעיל פ"ד משנה ד דל"ג למחר גם בהך בבא ולכך מסיק כדמחלק הר"ב. וגם להרמב"ם לא גרסינן למחר אבל מטעמא אחרינא שהוא מפרש לשתי המשניות לזאת ולהקודמת במתנה בערב שבת מבעוד יום וכדלעיל בר"פ דמפריש למחר ה"נ דכוותה. ואין חילוק בין דמאי לודאי. אלא דבדמאי אע"פ שבערב שבת אינו ברשותו רשאי להתנות ובודאי צריך שיהיה ברשותו. וכ"כ בהדיא בפרק ט מהלכות מעשר שזה החילוק בין דמאי לודאי ואח"כ כתב כיצד היה לו מאה תאנים של טבל וכו' אומר שני תאנים וכו' ולמחר מפריש ואוכל וצריך לרחוש בשפתיו וכמ"ש לעיל במ"ב ולדידיה לא מוקמינן בבין השמשות:
יכין
מלכת שלמה
5.
He had figs of tevel in his house, and he is in the house of study or in the field: he may say: “The two figs which I shall set apart shall be terumah, ten figs shall be first tithe, and nine figs second tithe.” If the figs were demai, he may say: “Whatever I shall separate tomorrow will be tithe, and the rest of the tithe is adjacent to it. That which I made tithe will become terumat maaser for the whole, and the second tithe is to the north or to the south and it shall be exchanged for money.”משנה ו
הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַלְכָּלוֹת שֶׁל טֶבֶל, וְאָמַר, מַעַשְׂרוֹת זוֹ בָזוֹ, הָרִאשׁוֹנָה מְעֻשָּׂרֶת. שֶׁל זוֹ בָזוֹ וְשֶׁל זוֹ בָזוֹ, הָרִאשׁוֹנָה מְעֻשֶּׂרֶת. מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת כַּלְכָּלָה בַחֲבֶרְתָּהּ, קָרָא שֵׁם:
ברטנורה
כלכלות. סלים:מעשרות זו בזו. מעשרות שאני צריך להפריש מכלכלה זו יהיו מונחים בחברתה:הראשונה מעושרת. ומפריש מן השניה המעשרות של שתיהן:של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת. אבל השניה אינה מעושרת, דמיד כשאמר של זו בזו נתקנה הראשונה ונפטרה מן המעשרות וכי הדר ואמר של זו בזו נמצא מפריש מזו שכבר נפטרת על זו שהיא חייבת ואין מפרישין מן הפטור על החיוב ולא אמר כלום, ונוטל מן השניה המעשרות של שתיהן:מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה. המעשרות המחוייבות לשתי כלכלות הללו יהיו של כלכלה בחברתה, הרי קרא שם מעשרות שתיהן כאחת ומפריש מזו על זו ומזו על זו דבכל אחת שייר טבל כדי מעשרות חברתה. אבל אינו מפריש עליהן ממקום אחר שהרי קרא שם וקבע מעשרות כל אחת מהן בחברתה. פי׳ אחר ועיקר, מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם ומפריש מאיזו מהן שירצה דהכי מפרשינן למלתיה מעשרותיהן מאיזה מהן שארצה יהיו מעשרות כלכלה בחברתה:
תוסופות יום טוב
מעשרות. בריש פ"ד כתבתי שהשאילו שם מעשרות לכלל המתנות ובכללן גם התרומה. ולכך אין הכרח למ"ש התוס' פ"ק דתמורה דף ד אמתני' וז"ל ובדמאי מיירי מדלא קא מפרש תרומה ובמסכת דמאי מתניא עכ"ל. וגם מצאנו הרבה דיני ודאי מתניין במכילתין. ויותר מוכח דבודאי מיירי מדקרי ליה טבל. והא דבגמ' התם אתמר ר' אלעזר אומר לוקה מפני שהקדים מעשר שני שבה למעשר ראשון שבחברתה ותיפוק ליה שהקדים שניהן לתרומה שבחברתה. ובשלמא אי מיירי בדמאי לא קשיא דלית בה תרומה גם מזה אין ראיה דאיכא למימר שכבר נתרמה וכדפירש הר"ב במשנה דלקמן ואדרבא מדאמר לוקה ש"מ דבודאי מיירי ועיין בספ"ק דפסחים דאף בודאי אינו לוקה. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשר מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן ע"כ. ובפרק דמפרש לדיני ודאי כתב למשנתנו. [*ונ"ל שמן הירושלמי למד כן כמ"ש במשנה דלקמן]:
הראשונה מעושרת. כתב הר"ש בהך קמייתא ליכא חדוש במה שהראשונה [מעושרת] ומשום סיפא נקטה ע"כ:
של זו בזו וכו' הראשונה מעושרת. כתב הר"ב וכי הדר ואמר ושל זו בזו נמצא מפריש מזו שכבר נפטרת וכו'. וכך פירשו הר"ש והרמב"ם. וכתב הר"ש בשם ירושלמי אמר ר"א דר"מ היא דאמר אין תופס אלא לשון ראשון כדאמר גבי תמורת עולה תמורת שלמים בפרק כיצד מערימין במסכת תמורה ע"כ. ומזה אני תמיה על הרמב"ם שפוסק למשנתנו בהלכות מעשר ובמסכת תמורה פסק דלא כר"מ. וכ"כ בחבורו ספ"ב מהלכות תמורה. ואין לתרץ דהרמב"ם מפרשה כשחזר ואמר ושל זו בזו היה אחר כדי דבור ובהא כולי עלמא מודו דאין אדם נתפס בלאחר כדי דבור דא"כ לא הו"ל לסתום בחיבורו אלא לפרש דהא מדסתם נמי וכתב מעשרות שתי כלכלות וכו' כבסיפא איכא למידק דדוקא בכי האי גוונא דכללינהו בבת אחת. אבל כי לא כללינהו בבת אחת אע"ג שאמרם בתוך כדי דבור תפוס לשון ראשון:
הראשונה מעושרת. וכתב הר"ב דעל השניה הוי מפטור על החיוב ולא אמר כלום ע"כ. אם דעת הר"ב לפרש משנתינו כפירוש התוספות או כפי' הרמב"ם שכתבתי אין כאן ענין לתרומה וא"נ מפרש לה לתרומה ומעשרות שם כלל כמ"ש אפ"ה לא תקשה מסוף פ"ה דאי הפריש מפטור על החיוב תרומתו תרומה אלא דיחזור ויתרום וא"כ לא הוה ליה לכתוב ולא אמר כלום. דשאני התם שהפריש ותרם והרי התרומה ניכרת אי לא אמרינן תרומתו תרומה אתו לזלזולי בתרומה. והכא לא נתרמה עדיין ולא ניכרת אין כאן בית מיחוש כלל אפילו כי אמרי' שהוא חולין. ועיין במשנה דלקמן בפי' הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
6.
There were before him two baskets full of tevel, and he said: “Let the tithes of this [basket] be in that [basket],” the first [basket] is tithed. [If he said:] “Let the tithes of this [basket] be in that [basket], and the tithes of that [basket] in this [basket],” the first basket is tithed [whereas the second is not]. [If he said:] “Let the tithes be so that the tithes of each basket be in the other,” he has designated [the tithes of either basket].משנה ז
מֵאָה טֶבֶל מֵאָה חֻלִּין, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. מֵאָה טֶבֶל מֵאָה מַעֲשֵׂר, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. מֵאָה חֻלִּין מְתֻקָּנִים מֵאָה מַעֲשֵׂר, נוֹטֵל מֵאָה וָעֶשֶׂר. מֵאָה טֶבֶל תִּשְׁעִים מַעֲשֵׂר, תִּשְׁעִים טֶבֶל וּשְׁמוֹנִים מַעֲשֵׂר, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. זֶה הַכְּלָל, כָּל זְמַן שֶׁהַטֶּבֶל מְרֻבֶּה, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם:
ברטנורה
מאה טבל ומאה חולין. שנתערבו:נוטל מאה ואחד. נוטל מאה להפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני כדין כל טבל, ואחד נוטל מן המאה (דלשם) [צ״ל של] חולין לתרומת מעשר כאילו היו טבל, שהחולין נעשים כטבל עצמו לענין תרומת מעשר בלבד אבל לא לענין מעשר ראשון ומעשר שני, ונמצא זה מפסיד ע״י תערובת זו אחת בלבד שמפריש מן החולין. וטבל דאיירי ביה הכא הוא שהורמה ממנו תרומה גדולה אבל לא הורמו ממנו מעשרות ולא תרומת מעשר:מאה טבל ומאה מעשר. שלא הורמה מן המעשר הזה תרומת מעשר ונתערבו נוטל מאה של טבל להפריש מהן המעשרות כדפרישית לעיל, ונוטל אחת מן המאה של מעשר שהם נעשים כטבל עצמו להתחייב בתרומת מעשר ונשארו צ״ט מפריש מהן תרומת מעשר לפי חשבון שהם עשר פחות עשירית של אחד. ואם לא נתערב המעשר בטבל לא היה מפריש אלא עשרה לתרומת מעשר שבהן השתא מפני שנתערבו בטבל מפריש י״א פחות עשירית נמצא מפסיד א׳ פחות עשירית:מאה חולין מתוקנין ומאה מעשר. ראשון שלא נטלה תרומתו שנתערבו נוטל מאה לשם מעשר ראשון כדי להפריש מהן עשרה לתרומת מעשר שבהן ועשר נוטל מן המאה חולין מתוקנין כאילו היו הם מעשר ראשון דעשרה מהם לתרומת מעשר ונמצא מפסיד עשרה. והא דלא מחמרינן הכי כשנתערב עם טבל להזקיק הטבל להפריש ממנו עשרה לתרומת מעשר כמאה של מעשר, משום שכך הוא הדין שכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו הילכך המעשר חוזר להיות כטבל ואין הטבל חוזר להיות כמעשר:מאה טבל ותשעים מעשר וכו׳ לא הפסיד כלום. דכיון דאיכא בטבל עשרה יתירים דיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר. וכל טבל שנתערב בחולין אם יש לו טבלים אחרים שיכול להפריש על זה התערובת ממקום אחר אינו מפריש אלא לפי חשבון של הטבל בלבד, והכא שהטבל יתר עשר על [המעשר] חשבינן כאילו הם ממקום אחר ומפריש מהן לפי חשבון של טבל בלבד ואינו מפסיד כלום:כל זמן שהטבל מרובה. והוא שיהיה מרובה עשר, והכי איתא בירושלמי:
תוסופות יום טוב
נוטל מאה ואחד. פירש הר"ב שחולין נעשין כטבל עצמו לענין תרומת מעשר בלבד. וטעמא כמ"ש הר"ב לקמן משנה ט פ"ג דחלה ע"ש. וכן כתב הר"ש. ויש להרמב"ם טעמים אחרים במשנתנו והדברים ארוכים ולמבין נכוחים וראוים הם למי שאמרן הרוצה יעיין עליהם. ומקצתן שאני צריך להם אכתוב וכמו שפירשו בעל כ"מ בפ"ח מהלכות מעשר. וזה שהקשה הרמב"ם מאחר שיש כאן מאה חולין כשנתערב עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין וא"כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא מאה של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי מאה חולין. וניחא ליה דכיון שנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה. ולכך אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר. ולפיכך אמרו שיעלה מאה ואחד כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה מאה ואחד הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תרומת מעשר וזהו שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלים עכ"ד. ומ"ש הר"ב וטבל דאיירי ביה הכא הוא שהורמה ממנו תרומה גדולה הכי מוקי לה בירושלמי. ואולי שהרמב"ם פי' כן למשנה דלעיל נמי מהך דאיתא בירושלמי אהכא רבי לוינטא בשם רבי יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני ע"כ. ומשמע ליה דאמתני' דשתי כלכלות נמי קאי מדלא תני בה אלא מעשרות. וכתב הרמב"ם ואם היה טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר:
חולין מתוקנים. פירש הרמב"ם שהטבל כשיוציא ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר יהיה אז נקרא חולין אע"פ שלא הוציא ממנו שאר מעשרות מפני שהקדושה נטלה ממנו וחולין מתוקנים הוא הדבר שהוציאו ממנו כל התרומות והמעשרות ואילו יאמר מאה חולין מאה מעשר (נוטל מאה ועשר) היינו אומרים שאלו החולין לא הוציאו מהן מעשר וכשנתערב עמהם מאה מעשר נטלנו המאה של מעשר והמעשר שנשאר במאה של חולין וע"כ הוצאנו מאה ועשר ולא חסר כלום. ולפיכך הודיענו שאפי' היו מתוקנים שאין בהם מעשר ואח"כ נתערב בהן מעשר יחסר מאותן חולין כשיעור תרומת מעשר שבמעשר המתערב עכ"ד. וע' ריש פ"ו דמסכת תרומות. ויש ראיה לדבריו שחולין יקראו כשהוציאו מהם התרומות. מדלעיל משנה ב פ"ה. והרישא נמי במתוקנים אלא שאין מקום לטעות ברישא כמו בסיפא דאיירי במעשר להכי לא איצטריך התם למתני בהדיא מתוקנים:
מאה מעשר. לפי סדר השנוי במשנתנו שהדבר האוסר שונה בתחלה הוה ליה לשנות מאה מעשר מאה חולין מתוקנים. וכן העתיק הרמב"ם מאה מעשר שנתערב במאה חולין וכו':
לא הפסיד כלום. כתב הר"ב דדיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר ע"כ. וכולה מתניתין כשאין לו פרנסה ממקום אחר. הר"ש ועיין בפרק ג דחלה משנה ט:
שהטבל מרובה. פי' הר"ב בשם הירושלמי והוא שיהיה מרובה עשר ע"כ. ולא פורש הטעם גם הר"ש סתם ולא פירש. וטעמו של הרמב"ם משום שאם המעשר מועט לא תתבטל ולא תעלה אותה תרומת מעשר שנוציא מן הטבל המרובה ותחזור המעשר כולו מדומע. זה הטעם אינו מספיק למה שמצריך דוקא עשרה. ולכך בחיבורו סתם וכתב היה הטבל מרובה על המעשר מפריש המעשר בלבד ולא יפסיד מן הטבל כלום שאם יקרא שם לתרומת מעשר שבטבל נמצא המעשר מדומע בתרומת מעשר של טבל שעלתה עמו ע"כ. ועוד שדבריו אינם עולים לפירוש הר"ב והר"ש דהוה כיש לו פרנסה וכו'. ונראה דלהכי בעינן עשרה. דהא משום דדיינין ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר הוא. וכל שיש לו עשרה חלקים יתירים כפי ערך חלקי הטבל או המעשר שעכשיו יש לנו עשרה חלקים להפריש מהן אחת לתרומת מעשר הראויה לחלק עשירית מעשרה חלקי הטבל או המעשר הלכך דיינינן ליה כפרנסה ממקום אחר ובפחות מזה לא נוכל לדונם כך:
יכין
מלכת שלמה
7.
One hundred [parts of] tevel which [were mixed with] a hundred [parts of] common produce, one must take out a hundred and one [parts]. One hundred [parts of] tevel which [were mixed with] a hundred [parts of first] tithe, one must take out a hundred and one [parts]. One hundred [parts of] common produce from which tithes had been separated [were mixed with] a hundred [parts of] tithe, one must take out a hundred and ten [parts]. One hundred [parts of] tevel [were mixed with] ninety [parts of] tithe, or ninety [parts of] tevel [were mixed with] eighty [parts of] tithe, he has not lost anything. This is the general rule: whenever the tevel is the greater [portion of the mixture] he has not lost anything.משנה ח
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עֶשֶׂר שׁוּרוֹת שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר כַּדֵּי יַיִן, וְאָמַר, שׁוּרָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לוֹכְסָן. חֲצִי שׁוּרָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל אַרְבַּע חָבִיּוֹת מֵאַרְבַּע זָוִיּוֹת. שׁוּרָה אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל שׁוּרָה אַחַת לוֹכְסָן. חֲצִי שׁוּרָה אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת לוֹכְסָן. חָבִית אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל מִכָּל חָבִית וְחָבִית:
ברטנורה
עשר שורות של עשר עשר כדי יין. מסודרים בארץ שבכל ענין שתמנה בין ממזרח למערב בין מצפון לדרום תמצא עשר שורות של עשר עשר שהן מאה כדות:שורה החיצונה אחת מעשר. חבית אחת שבשורה החיצונה קבעתי מעשר על כדות אחרות שיש לי:ואין ידוע איזו. חיצונה, שהרי יש כאן ארבע שורות חיצונות לארבע רוחות:נוטל שתי חביות באלכסון. אחת למקצוע דרומית מזרחית ושנייה לה במקצוע מערבית צפונית, שכל חבית שבמקצוע נמנית לשתי רוחות, וימלא משתיהן חבית א׳ ותהיה מעשר:חצי שורה החיצונה אחת מעשר. ואם אמר חבית א׳ שבחצי שורה החיצונה בה קבעתי מעשר על כדות אחרות שיש לי:ואין ידוע איזו. חצי שורה מארבע שורות החיצונות:נוטל ארבע חביות מד׳ זויות. מפני שיש בכל זוית משתי חצאים שבשתי שורות החיצונות הסמוכות לה וממלא מארבעתן חבית אחת ותהיה מעשר:שורה אחת מעשר וכו׳ ואם אמר חבית אחת שבשורה אחת מאלו עשר שורות בה קבעתי מעשר ואין ידוע באיזו שורה היא:נוטל שורה אחת באלכסון. כלומר נוטל עשר כדות משורה אחת ממקצוע דרומית מזרחית עד מקצוע מערבית צפונית, או ממקצוע דרומית מערבית עד מקצוע מזרחית צפונית וממלא מכל העשר חביות חבית אחת ותהיה מעשר. ומפני מה נוטל באלכסון ואינו נוטל שורה אחת כולה ביושר ממזרח למערב או מצפון לדרום, דכשהוא נוטל באלכסון בין שתמנה השורות כולן ממזרח למערב בין שתמנה אותן מצפון לדרום נמצא נוטל חבית אחת מכל שורה ושורה, מה שאין כן אם היה נוטל שורה אחת באורך ממזרח למערב או מצפון לדרום:
תוסופות יום טוב
אחת מעשר. פי' הר"ב על כדות אחרות שיש לי כדדייק הרמב"ם דאי לא תימא הכי היאך יוציא חבית אחת מעשר ממאה חביות והלא עשיריותם עשר חביות: נוטל שתי חביות. כתב הר"ב וימלא משתיהן חבית אחת ותהיה מעשר. וכ"כ הרמב"ם וכתב בכסף משנה בסוף פרק ח מהלכות מעשר וז"ל והיאך יצא ידי חובתו במה שיפריש מתערובות זה שיעור מה שקבע מעשר על מקום אחר והלא צריך להפריש מאותו חבית שקבע דוקא וצ"ל שכיון שנתערב אנו רואים כאילו כל התערובות דבר אחד והוי כאילו כולו מאותו חבית שקבע עכ"ל. ואולם כל החרדה הזאת משום התרומה של מעשר שיש בו: חביות. כתב הר"ש הא דפתח בכד וסיים בחבית לומר לך היינו כד היינו חבית כדמשנינן בפרק המניח את הכד (דף כז.) עכ"ל. ושם תמצאהו בס"ד ותו אשכחן כה"ג במ"ז פ"ג דמעילה דקרי כד מה שהוא קורא חבית במקום אחר במס' סוכה ספ"ד וצריכין נמי לשינויא דפרק המניח. וכ"ז בכלל מ"ש בריש ברכות בשם התוס' דרגילות המשניות לאשמועינן בקצור אף למה שמפורש כבר. וע"ש: חצי שורה אחת מעשר. ל' הרמב"ם ואם אמר חבית אחת מחצי שורה א' מעשר ולא יחד איזו חצי שורה. יקח עשרים חביות עשר על אלכסון אחד ועשר על אלכסון אחר העובר עליו ונמצא לוקח חבית מכל חצי שורה מן השורות ואח"כ יוציא מכולם חבית אחת והנני מצייר לך בהם צורה כדי שיהיה הדבר מבואר לעין הרואה (כזה*) ובענין ראשון מזו ההלכה הוא לוקח שתי חביות שכתוב על אחת א ועל השנית ב ובענין השני לוקח ד' חביות שכתוב על אחת א ועל שנית ב ועל שלישית ג ועל רביעית ד ובענין השלישי לוקח העשר חביות אשר יעבור עליהם הקו העובר מא' עד ב'. ובענין הרביעי לוקח העשרים אשר יעברו עליהם שני הקוים העוברים מא' עד ב' ומג' עד ד' ע"כ: סליק מסכת דמאי
יכין
מלכת שלמה