First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִין עִמָּהּ. וְאִם אָמַר לוֹ כְּבֵית כּוֹר עָפָר, אֲפִלּוּ הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִין עִמָּהּ:
ברטנורה
האומר לחבירו בית כור עפר. מדת בית כור הוא חמשה ושבעים אלף אמה. שחצר המשכן היה בית סאתים, והיה מאה על חמשים, וכור שלשים סאין:עפר. הראוי לזריעה משמע. אבל אם אמר בית כור סתם, או בית כור קרקע, אפילו היה כולו סלעים הגיעו, דשמא לבנות בית או למשטח ביה פירי בעי ליה:נקעים. בקעים עמוקים או סלעים גבוהים עשרה. וכגון שרחבים ארבע על ארבע דהוי מקום חשוב:אין נמדדין עמה. וצריך שיתן לו בית כור שלם מקרקע חלק. שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים ושלשה מקומות:כבית כור. משמע כמו שהיא בין סלעים בין עפר:
תוסופות יום טוב
בית כור. לשון הר"ב הוא ע"ה אלף אמה שחצר המשכן היה בית סאתים. והיה מאה על חמשים והכור שלשים סאין. מסיים הרשב"ם צא וחשוב ט"ו פעמים מאה על חמשים. שבית כור הוא חומר והוא עשרה איפות שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מ"ה י"ד) וכתיב האיפה והבת תוכן אחד להם (שם מ"ה י') והאיפה שלשה סאין נמצא בית כור שלשים סאין. ע"כ. וזה לשון הרמב"ם בפירוש משנה ט' פ"ב דכלאים מדת בית כור ע"ה אלף ואם תשים אותה מרובעת יהיה בצלע שלה מאתים ושלש ושבעים ושש שבעיות בקרוב. ע"כ. וכשתעמוד למנין וחשבון שמסרתי לך בפ"ב דעירובין [משנה ה'] תמצא שכן הוא בקרוב מאוד לא יחסר לך כי אם שתי אמות. ופחות מעט משתי שבעיות. וזה שכשתעלה האמות לשבעיות יהיו עם אלו השש שבעיות בין הכל אלף תתקי"ז. וכשתכה אותם לרבעם לצרפם בדרך ההכאה והצרוף שהראיתיך שם יהיה ל"ו פעמים מאה אלפים ושבעים וארבעה אלף שמנה מאות שמונים (ושמנה) [צ"ל ותשעה]. והוא השטח אשר יכיל כ"כ שבעיות האמורים. הנה כל מ"ט ממנו הוא האמה בתשבורת. שהרי כל אמה חלקנו לשבעיות ונכה אותו בעצמו והוא מ"ט. ונוציא כל מ"ט שבמספר שטח הזה. ונמצא בהם ע"ד אלף תתקצ"ז פעם מ"ט וישארו ל"ו חלקי מ"ט. הנה יחסרו י"ג חלקים [ממ"ט] ועוד שתי אמות. וזהו בקירוב שאמר הרמב"ם. ובפ"ד מהלכות ערכין כתב רע"ד על רע"ד אמות בקירוב הוא בית כור. ולזה נתכוין בעל חכמת שלמה כשהגיה כך בפירוש רש"י פרק ג' דקדושין דף ס':
נקעים עמוקים וכו'. פירש הר"ב וכגין שרחבים ד' על ד'. פירוש טפחים. ומסיים הרשב"ם דהוי מקום חשוב בפני עצמו. אפי' לענין רשות היחיד דשבת:
אינן נמדדין עמה. כתב הר"ב וצריך שיתן לו בית כור שלם. מקרקע חלק. שאין אדם וכו' ויראו לו כב' וג' מקומות. הלכך אפי' אינם מלאים מים. [ועיין ריש פ"ז דערכין] וראוין לזריעה. כי אינו רוצה שירד למטה ויחרוש. ואח"כ יעלה למעלה ויחרוש. אבל קרקע השוה ימדוד לו ואינו יכול לומר איני רוצה קרקע שתהא מופסקת מסלעים ונקעים וכן משמע לישנא דאין נמדדין עמה דמשמע דשאר השדה נמדד חוץ מסלעים ונקעים. ובלבד שלא יהיו סלעים ונקעים מפסיקות כל השדה מעבר לעבר. אלא שנשאר ריוח ביניהם שיוכל להעביר המחרישה ביניהם. דאם לא כן שייך למימר אין אדם רוצה שיתן מעותיו [וכו']. ויראוהו כשנים ושלשה מקומות. הרא"ש. ועיין מה שכתבתי עוד במשנה דלקמן:
פחות מכאן נמדדין עמה. דאין שדה בלא טרשים ונקעים פורתא. ובטלי להו. ובגמ' מפרש דעד ד' קבין בטלי בבית כור ותו לא. ע"כ. ויש עוד חלוקי דינין בגמ'. ואין להאריך בהם:
כבית כור. כתב הר"ב משמע כמות שהוא וכו' ומסיים הרשב"ם. דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a man said to his fellow, “I will sell you a kor’s space of soil”, and it contained crevices ten handbreadths deep or rocks ten handbreadths high, these are not included in the measurement. But if they were less than this they are included. If he said to him, “About a kor’s space of soil”, even if it contained crevices deeper than ten handbreadths or rocks higher than ten handbreadths, they are included in the measurement.משנה ב
בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בַחֶבֶל, פִּחֵת כָּל שֶׁהוּא, יְנַכֶּה. הוֹתִיר כָּל שֶׁהוּא, יַחֲזִיר. אִם אָמַר, הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, אֲפִלּוּ פִחֵת רֹבַע לַסְּאָה אוֹ הוֹתִיר רֹבַע לַסְּאָה, הִגִּיעוֹ. יוֹתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן. מַה הוּא מַחֲזִיר לוֹ, מָעוֹת. וְאִם רָצָה, מַחֲזִיר לוֹ קַרְקַע. וְלָמָּה אָמְרוּ מַחֲזִיר לוֹ מָעוֹת, לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁל מוֹכֵר, שֶׁאִם שִׁיֵּר בַּשָּׂדֶה בֵּית תִּשְׁעָה קַבִּין וּבַגִּנָּה בֵּית חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בֵּית רֹבַע, מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע. וְלֹא אֶת הָרֹבַע בִּלְבַד הוּא מַחֲזִיר, אֶלָּא אֶת כָּל הַמּוֹתָר:
ברטנורה
מדה בחבל. כלומר בצמצום אני מוכר לך שדה זו שיש בה בית כור עפר כמו שמודדים במדת החבל לא פחות ולא יותר:פיחת כל שהוא. שלא היה באותו שדה בית כור שלם, המקח קיים, וינכה המוכר כפי הפחת:הותיר. קרקע כל שהו על בית כור, יחזיר למוכר הקרקע שהותיר או דמי הקרקע, כדמפרש ואזיל:אם אמר לו. מוכר ללוקח, בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר, בכך וכך דמים, ולא אמר לו מדה בחבל:אפילו פיחת או הותיר רובע קב. לכל סאה דהיינו שלשים רביעיות לבית כור, הגיעו. ומדתני תנא אפילו פיחת רובע לסאה, ולא תני אפילו פיחת שבעה קבין ומחצה לכור, שמעינן מינה דאפילו במכירה מועטת, כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתר, אם פיחת רובע או הוסיף רובע, הגיעו. ואם אמר בית כור סתם, סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי:יותר מכאן. יותר מרובע לכל סאה אם הותיר, יעשה חשבון, יחשוב כמה הותיר על בית כור וכמה שוין לפי חשבון שמכר את בית כור:ולמה אמרו יחזיר לו מעות. שמן הדין אין להחזיר לו אלא קרקע שהרי לא קנה הלוקח אלא בית כור בלבד. ולא תקנו חכמים שיתן לו מעות כנגד זה היתר, אלא לייפות כחו של מוכר שלא יפסיד אותו קרקע מועט דלא חזי ליה למידי:שאם שייר. בבית כור שדה בית תשעה קבין דהשתא חזי ליה האי קרקע, כדאמרינן דף י״א, דבית תשעה קבין חשוב להיות נקרא שדה, אז אין מחזיר לו מעות, אלא המוכר נוטל את הקרקע שלו. ושמעינן ממתניתין דשבעת קבין ומחצה לכור שהוא רובע הקב לכל סאה, הוי מחילה. משבעה קבין ומחצה עד תשעה קבין ולא עד בכלל, יעשה חשבון. תשעה קבין או יותר, יחזיר קרקע:ולא את הרובע. הכי קאמר, היכא דאמרן יעשה חשבון או יחזיר קרקע, לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא גם כל השלשים רביעיות של בית כור היתרים הוא מחזיר, דכיון דאיכא קרקע חשוב בין הכל, לא מחיל מידי:
תוסופות יום טוב
פיחת כל שהוא ינכה. ואע"ג דאין אונאה לקרקע [כדתנן במ"ט פ"ד דב"מ] ה"מ כשימכור לו ביוקר יותר משתות. אבל היכא דמטעין זה את זה במדה. צריך לנכות מן הדמים. הרשב"ם. ולא אמרינן שיהא המקח בטל. דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו דוקא מעמידים דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין. המגיד פ' כ"ח מהלכות מכירה בשם הרשב"א:
יחזיר. לשון הר"ב הקרקע שהותיר או דמי הקרקע כדמפרש ואזיל. דהיינו מה הוא מחזיר לו וכו' דקאי נמי אהך דרישא. אבל בנקעים וסלעים דאין נמדדין עמה במתני' דלעיל יש מחלוקת בין הפוסקים. להרמב"ם הם של לוקח בלא דמים. ולרשב"ם נשארו למוכר. וכן הסכים הרא"ש. נ"י:
אם אמר הן חסר הן יתר וכו'. כתב הר"ב ואי אמר בית כור סתם. סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי. גמ'. ומו מי התוס' והרא"ש דדוקא בעומד בתוכה. דאי לאו הכי תקשה מתני' דלעיל דאומר בית כור עפר סתם דנקעים וסלעים אין נמדדין עמה. והא בסתם כהן חסר הן יתר דמי. ואפילו לא היו טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הא אמרת דהגיעו כ"ש השתא. אלא דהתם באינו עומד בתוכה. והכא בעומד בתוכה ורואה כמה יש בה:
יעשה חשבון. כתב הר"ב יחשוב כמה הותיר וכו'. אבל פיחת יתר מרובע לא שייך שום עשיית חשבון אלא ינכה לומן הדמים. דכיון דליכא בהאי שדה טפי. ליכא לחיוביה ליתן לו משדה אחר. הרשב"ם. ונ"י כתב מדלא אמר יתר על כן יחזיר אלא יעשה חשבון. משמע דאפילו פיחת נמי יותר משיעור זה ינכה. ולא אמרינן דבטל מקח. דאכתי שם כור עליה. ע"כ. וכלומר דאי פיחת עד שאין שם בית כור עליה. בטל מקח. דמ"מ בית כור א"ל. וכ"כ ב"י סי' רי"ח בשם הר"ן:
בית ט' קבין. כתב הר"ב דהשתא חזי ליה האי קרקע. כדאמרינן היינו בסוף פ"ק:
ובדברי ר"ע. שם. וכהאי לישנא תנן נמי בפ' י"א דכתובות מ"ד:
לא את הרובע. כתב הר"ב הכי קאמר וכו' לא את המותר וכו' כלומר דתני הכי בגמ' אדפרכינן אמתניתין. קאמר תאני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד מחזיר לו. אלא את כל הרבעים כולן:
יכין
מלכת שלמה
2.
[If he said, “I will sell you] a kor’s space of soil as measured by a rope”, and he gave him less, the buyer may reduce the price; and if he gave him more, the buyer must give it back. But if he said, “Whether less or more”, even if he gave the buyer a quarter-kab’s space less in every seah’s space, or a quarter kab’s space more in every seah’s space, it becomes his; if [the error] was more than this, a reckoning must be made. What does he (the buyer) give him back? Its value in money; but if the seller wants, he gives him back the land. And why did they say that he could give back its value in money? To strengthen the power of the seller, for if, in a field [containing a kor’s space] there would still have remained to him nine kab’s space, or, in a garden, a half-kab’s space, or according to Rabbi Akiva a quarter-kab’s space, the buyer must give back to him land. And not only must he give back the quarter-kab’s space, but all of the surplus.משנה ג
מִדָּה בַחֶבֶל אֲנִי מוֹכֵר לְךָ הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, בִּטֵּל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר מִדָּה בַחֶבֶל. הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר מִדָּה בַחֶבֶל, בִּטֵּל מִדָּה בַחֶבֶל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס. בְּסִימָנָיו וּבִמְצָרָיו, פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, הִגִּיעוֹ. עַד שְׁתוּת, יְנַכֶּה:
ברטנורה
מדה בחבל וכו׳ האומר לחבירו שתי לשונות הללו הסותרים זה את זה, מדה בחבל דמשמע בצימצום, הן חסר הן יתר דמשמע דלא קפיד על מעט פחות או יותר. ביטל לשון אחרון שהוא הן חסר הן יתר, את לשון ראשון שהוא מדה בחבל. ואפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה, הגיעו:דברי בן ננס. דסבירא ליה תפוס לשון אחרון. ופליגי רבנן עליה, ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות, בין ראשון בין אחרון. דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, ונוטל הלוקח כפחות שבשיעורין. והלכה כחכמים:בסימניו ובמצריו. אמר לו בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הסימנים והמצרים האלה:הכי גרסינן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. והכי פירושא, אם פיחת מן הבית כור שתות וכ״ש פחות משתות, הגיעו. אבל יותר על שתות ולמטה עד שתות ולא שתות בכלל, ינכה:
תוסופות יום טוב
דברי בן ננס. כתב הר"ב ופליגי רבנן עליה ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות וכו'. וניטל הלוקח בפחות שבשיעורין. וז"ל הרשב"ם. הלך אחר פחות שבלשונות. אחר אותו הלשון שמפחית כחו של לוקח. דמספקא ליה וכו'. ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה. הלכך היכא דאמר ליה מדה בחבל והן חסר והן יתר. חזינן אם הותיר כל שהו. להכי אמר ליה מדה בחבל ויחזיר. ואם פיחת כל שהוא. להכי אמר ליה הן חסר הן יתר. שהיה ירא שמא לא יהיה כאן בית כור שלם והגיעו. ע"כ. ומשמע שאפילו אם עדיין לא נתן הלוקח את המעות. וכן כתב המגיד. והטעם לפי שהמקח נגמר ונתחייב לשלם חובו. ולא יוכל להוציא הקרקע מהמוכר אלא בפחות שבלשונות. ועיין מ"ש במשנה ח' פ"ח דב"מ:
פחות משתות הגיעו. פירש הר"ב אם פיחת מן הבית כור וכו'. כרב הונא בגמרא. ופירש הרשב"ם דמשמע ליה מדקתני עד שתות ינכה. דעד ולא עד בכלל. ומשום הכי מפרש פחות משתות דקתני דהכי קאמר אם פיחת וכו'. ודכתב הר"ב הכי גרסינן קאי אפחות משתות כלומר לאפוקי גרסת הספר שכתבו התוס' דגרס פחות שתות. אבל לא נתכוין לגרסת נ"א דבמקצת ספרים דגרסי יותר משתות. דאם כן מאי איצטריך לפרש ולמטה עד שתות. וגם הרשב"ם ותוס' גרסי עד שתות. וכן מצאתי בדפוס אחד בפירוש הרע"ב עד שתות. ועל פיו הגהתי כן:
הגיעו. דלא דמי להן חסר או יתר. דהתם הוי שיעורא ברובע לסאה [שהוא אחד מכ"ד] אבל הכא בעי טפי. דהא כיון דאמר בית כור עפר אני מוכר לך. כהן חסר הן יתר דמי. כדאוקמינא לעיל. והשתא דאמר בית כור בסימניו ובמצריו אני מוכר לך מטפינן שיעורא. ואמרינן אפילו*) [פיחת שתות] הגיעו. דכיון דהראה לו המצרים כמאן דזבין ליה שדה זו סתמא דמי. כמות שהיא בין קטן בין גדול. אלא דאהני מאי דאמר בית כור שיהא קרוב לבית כור שאינו חסר יותר משתות. וכן דלא ליהוי מותר יתר על שתות. הרשב"ם:
ינכה. לשון הרשב"ם ינכה מן הדמים. ואם הותיר יחזיר לו קרקע ע"כ. ולשון הטור סימן רי"ח מחזיר גם השתות. והוי דינא כדלעיל גבי הרבעים שיתן דמים או קרקע. הכל לפי מה שהוא היתרון. שאם בתוספת פחות מתשעה קבין בשדה וכו'. ע"כ. וממילא בפחות נמי דינא לנכות גם השתות. אלא דביתר הוצרך לבאר ג"כ החלוק בחזרת קרקע או דמים. דזה לא שייך בפחת. וכתב הרשב"ם דהאי שתות לאו משום דין אונאה. דאין אונאה אלא למטלטלי. אבל לא למקרקעי וכו'. אלא שיעורא דרבנן היא דהכי מחיל איניש היכא דאמר בסימניו ובמצריו. טפי לא מחיל:
יכין
מלכת שלמה
3.
[If he said], “I will sell you [a piece of land] as measured by the rope, whether it is less or more” the condition “whether it is less or more” makes void the condition “as measured by the rope”. [And if he said], “Be it less or more, as measured by the rope”, the condition “as measured by the rope” makes void the condition “be it less or more”, according to Ben Nanas. [If he said, I will sell you a piece of land] by its marks and its boundaries”, and the difference was less than a sixth, the sale stands. If it was as much a sixth the buyer may reduce the price.משנה ד
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֲצִי שָׂדֵהוּ. חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם, וְהוּא מְקַבֵּל עָלָיו מְקוֹם הַגָּדֵר, חֲרִיץ וּבֶן חֲרִיץ. וְכַמָּה הוּא חֲרִיץ, שִׁשָּׁה טְפָחִים. וּבֶן חֲרִיץ, שְׁלֹשָׁה:
ברטנורה
משמנין ביניהן. רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר. דיד לוקח על התחתונה. וכנגדו נותן ללוקח מן המקום הגרוע כמו ששוה המקום השמן שנטל המוכר. דכי קאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך, כדי דמי חצי שדה קאמר ליה. ואם היתה בת מאה אמה במאה דינרין, ויש בה שלשים אמה מקום שמן ששוה חמשים דינרין, נוטלו המוכר, ונותן ללוקח שבעים אמה מן הגרוע בחמשים דינרין. ונפקא מינה, דרוצה אדם בקב עידית משני קבין זיבורית, ואע״פ שדמי שניהן שוין:חציה שבדרום אני מוכר לך. אין שמין כל השדה כההיא דרישא, אלא שמין כמה שוה חצי השדה שבדרום בין טוב ובין רע, וכנגד מה ששוה חציה שבדרום נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה מן הגרוע שיש לו. דיד לוקח על התחתונה, ושמא הכי קאמר ליה. מה ששוה חצי שבדרום אני מוכר לך בקרקע שלי בכל מקום שארצה:ומקבל עליו. הלוקח, לתת מקום בחצי שדה זה שקנה לעשות גדר, וחריץ ובן חריץ, תרווייהו אחורי הגדר מבחוץ, כדי שלא תהא חיה קופצת ונכנסת בשדה. דאי עביד חריץ ולא עביד בן חריץ, איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה על שפתו השני. ואי עביד בן חריץ ולא עביד חריץ, איידי דקטין קיימא אשפתא וקפצא. וכמה בין חריץ לבין בן חריץ, טפח:
תוסופות יום טוב
משמנין ביניהן. לשון הר"ב רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר וכו'. ומאי משמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. וכה"ג תנן במשנה ו' פ"ב דבכורות לענין רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים. ויצאו שני ראשיהם כאחד וכו'. רבי עקיבא אומר משמנין ביניהן. אלא דהתם אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא מייתי כהן ראיה לא שקיל אלא הכחוש. ונשאר היפה ביד הישראל. דהתם שמא הכחוש של כהן הוא. הלכך כיון דלא מצי מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מכר. ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש. אלא משום דמצי אמר ליה דמי חצי השדה מכרתי לך. הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש. בשוה חצי השדה. הרשב"ם. והא דכתבתי בסוף משנה א' פ"ז דב"מ אהא דתנן הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד ושנים מבני העיר. משמנין ביניהן. פירש רש"י שנותן כמו לבינוני. והרמ"ה פירש מחשבין לגדול ולקטן וכו'. התם נמי פירושא דמשמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. אבל לא היו יכולין לפרש המוציא מחברו עליו הראיה כמו בבכורות. דהא אהכל כמנהג המדינה מייתינן לה. וירושלמי הביאו הרא"ש עלה דהך ברייתא השוכר וכו' אמר ר" אושעיא אמר רבי אלעזר בכל המקום המע"ה חוץ מזו. זאת אומרת מנהג מבטל הלכה. וכל שכן דליכא לפרושי כי הכא. דלדמי ולכחוש. נמצינו למדין דהני תלתא משמנין ביניהן פירושם שוה דשומן יהא ביניהן. אבל ענינם אינם שוה. וכל אחד דבר הלמד מענינו הוא:
חציה בדרום וכו' ונוטל חציה בדרום. פירש הר"ב שמין כמה שוה חצי שדה שבדרום וכו'. נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה. וכן פירש הרשב"ם. וכתב נ"י שאינו נכון. דהא בדרום אמר ליה. ואי האי לישנא לא מהניא ליה. מאי לישנא מהניא ליה. והנכון כמ"ש הר"ר י צ ח ק ב ר ב ר ו ך ז"ל ונותן לו בדמי חציה לרוח דרום. בין שהוא כחוש או שמן. בהשוואת חלקים בעלוי וגרעון קרקע. וכן פירש הראב"ד וכן הרמב"ם ז"ל. ע"כ. וכלומר דשמין נמי דמי כולה. ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים. וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות מכירה. אבל לשונו בפירושו בזה המשנה אינו מובן לי כלל:
חריץ ובן חריץ. כתב הר"ב תרוייהו אחורי הגדר ובן חריץ הוא סמוך לגדר ואחוריו החריץ. כך פירש הרמב"ם והרשב"ם ומה שכתב הר"ב איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה וכו'. וז"ל הרשב"ם איידי דרווח ו' טפחים נכנסת לתוכו ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת ע"כ. ומ"ש הר"ב בן חריץ איידי דקטין קיימא אשפתא החיצונה [וקפצה]. הרשב"ם. ומסיים הרמב"ם וכשהן שנים אינה יכולה להכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין:
ששה טפחים. רחבו באורך כל השדה. הרשב"ם:
יכין
מלכת שלמה