First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂרֵפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וָהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין:
ברטנורה
ארבע מיתות. סקילה שרפה הרג וחנק. סקילה חמורה משרפה, ושתיהן מהרג, ושלשתן מחנק. ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות, דקיימא לן דנדון בחמורה:רבי שמעון אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ שמעון:זו מצות הנסקלין. הא דפרישנא בפרקין דלעיל:
תוסופות יום טוב
סקילה שרפה כו'. כתב הר"ב סקילה חמורה משרפה כו' אפרש בס"ד לקמן בפ"ט משנה ג'. ומ"ש הר"ב ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות כו'. וכ"פ רש"י והרמב"ם ונ"י. ומשנה ד' דפ"ט היא. ויש לתמוה דלא נקטי המשנה דלעיל מההיא. דשנים מחייבי מיתות ב"ד שנתערבו נידונין בקלה. וי"ל דרבותא דחמירא עדיפא. ועוד י"ל דניחא להו למנקט נפקותא באדם א':
חנק. אע"ג דלא כתיב בהדיא. ארבע מיתות גמרא גמירי לה. וכל מיתה האמורה בתורה בסתם אי. אתה רשאי (לו) להחמיר עליה אלא להקל עליה. ולר"ש דאמר חנק חמורה מהרג. נאמר מיתה בידי שמים. ונאמר מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים. מיתה שאין בה רושם. אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם ואימא שרפה מדאמר רחמנא בת כהן בשרפה. מכלל דהא [בת ישראל] לא בת שרפה היא. [הלכך מות יומת הנואף ע"כ חנק הוא [רש"י]. גמרא דף נ"ב:
יכין
מלכת שלמה
משנה ב
מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַזֶּבֶל עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם לֹא הָיוּ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה, אֶלָּא פוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבָת שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי:
ברטנורה
משקעין אותו. שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו:קשה לתור הרכה. כורכים סודר קשה לתוך הרכה. קשה מבפנים לחנוק, ורכה מבחוץ להגין:את הפתילה. פתילה של אבר מדליק. ומתיך לתוך פיו:וחומרת. כווצת. לשון חמרמרו מעי (איכה א). וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י׳:ו׳) וכל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) ויקרבו וישאום בכותנותם, הכא נמי מתקיימת מצות שרפה אף על פי שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד. והכי עדיף טפי, דכתיב (שם י״ט) ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה:אף הוא אם מת בידם. כלומר אם היה מת בידם על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה:לא היו מקיימים מצות שרפה. לפיכך לא היו חונקים אותו:אלא פותחים את פיו בצבת. טנאלוויי״א בלע״ז. ואין הלכה כר׳ יהודה:שלא היה ב״ד של אותה שעה בקי. צדוקין היו, שאין להם גזירה שוה אלא קרא כמשמעו:
תוסופות יום טוב
ארכובותיו. לשון וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳): והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. [*ועיין [בהר"ב] פ"ד דחולין משנה ו']:
קשה לתוך הרכה. כתב הר"ב קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין. וז"ל רש"י קשה לתוך הרכה. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו. והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו. לפיכך קשה מבפנים. ע"כ. וז"ל הרמב"ם קשה בתוך הרכה. כדי שלא יצטער בשרו בלבד הקשה בשעת חנקו. ע"כ. ופירוש בלבד מל' לבדין דמשנה ט' פ"ט דכלאים:
זה מושך אצלו כו'. ל' הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. ושני עדיו זה מושך כו':
אף הוא אם מת כו'. כתב הר"ב כלומר אם היה מת כו' ומסיים רש"י אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שרפה:
בצבת. תרגום ומלקחיה. וצבתהא. כ"כ הר"ב במשנה ו' פ"ה דאבות:
יכין
מלכת שלמה
2.
The manner in which burning is executed is as follows: They would lower him into dung up to his armpits, then a hard cloth was placed within a soft one, wound round his neck, and the two loose ends pulled in opposite directions, forcing him to open his mouth. A wick was then lit, and thrown into his mouth, so that it descended into his body and burned his bowels. R. Judah says: “Should he have died at their hands [being strangled by the bandage before the wick was thrown into his mouth], they would not have fulfilled the requirements of execution by fire. Rather his mouth was forced open with pincers against his wish, the wick lit and thrown into his mouth, so that it descended into his body and burned his bowels. Rabbi Eleazar ben Zadok said: “It once happened that a priest's daughter committed adultery, whereupon bundles of sticks were placed around her and she was burnt. The Sages said to him: “That was because the court at that time was not well learned in law.משנה ג
מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִים, הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בְסַיִף כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִוּוּל הוּא זֶה, אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן וְקוֹצֵץ בְּקוֹפִיץ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מִיתָה מְנֻוֶּלֶת מִזּוֹ. מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַזֶּבֶל עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה:
ברטנורה
רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. שהורגו מעומד ונופל:סדן. עץ עבה תקוע בארץ כמות של נפחים. ובברייתא פירשו, דטעמא דפליג ר׳ יהודה אדרבנן, מפני שאמרה תורה (שם י״ח) ובחוקותיהם לא תלכו. ואמרי ליה רבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא, דאמר קרא נקום ינקם (שמות כ״א:כ׳), לא מינייהו גמרינן. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. לשון הר"ב שהורגו מעומד. ובברייתא פירש דטעמא דפליג ר' יהודה אדרבנן. מפני שאמרה תורה כו'. הכי תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא. אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה כו'. ונמצינו למדין דר"י לא יקרא ניוול למיתה שאמרו רבנן אלא מפני שאמרה תורה כו'. ולא דקפדינן אניוול. דהא המיתה שהוא אומר היא מנוולת. כמו שאמר בעצמו. ולשון רש"י רבי יהודה אומר ניוול הוא זה השתא משמע מפני שהורגו מעומד ונופל. ע"כ. וכ"כ נ"י. ומה שכתב הר"ב ואמרו ליה רבנן כיון דכתיב סייף באורייתא כו' לאו מינייהו גמרינן. דאי לא תימא הכי. הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. אלא כיון דכתיב שרפה באירייתא דכתיב (ירמיה ל"ד) ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן. הכי נמי כיון דכתיב סייף כו'. ומ"ש הר"ב דאמר קרא נקם ינקם. נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (ויקרא כ"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. הוי אומר נקימה זו סייף. כדתניא בגמרא [דף נ"ב] ומ"מ תימה על הר"ב דהוה ליה למנקט מקרא המפורש בו חרב דאמר קרא לפי חרב. גבי עיר הנדחת. ובגמרא פריך ואימא דבריז ליה מבריז. [תוקעה בבטנו או בגרונו. רש"י] ומשני לפי חרב כתיב [פיפיות של חרב. ב' צדדין] ואימא דעביד ליה גיסטרא [חולקו לארכו לשנים] אמר קרא ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה:
יכין
מלכת שלמה
3.
Slaying by the sword was performed thus: they would cut off his head by the sword, as is done by the civil authorities. R. Judah says: “This is a disgrace! Rather his head was laid on a block and severed with an axe. They said to him: “No death is more disgraceful than this.” Strangulation was performed thus: the condemned man was lowered into dung up to his armpits, then a hard cloth was placed within a soft one, wound round his neck, and the two ends pulled in opposite directions until he was dead.משנה ד
אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין, הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, וְעַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַבָּא עַל הָאֵם, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבָד. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי בְנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל הַזְּכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת, אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ, לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָּקֵל. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא תְהֵא בְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ:
ברטנורה
אלו הן הנסקלין. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא, והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם, וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דילפינן מאוב וידעוני דכתיב (ויקרא כ׳:כ״ז) באבן ירגמו אותם דמיהם בם:והנותן מזרעו למולך. קסבר האי תנא מולך לאו עבודה זרה הוא אלא חוק האומות בעלמא הוא. מדתנא עבודה זרה, ותנא מולך:והמקלל אביו ואמו. חמור ממכה, דאיכא תרתי קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה, דהא תנן אינו חייב עד שיקללם בשם:והמסית. את היחידים:והמדיח. עיר הנידחת:והמכשף. דכתיב (שמות כ״כ) מכשפה לא תחיה, וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת, מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה:הבא על האם חייב עליה. שתי חטאות. דבכולהו עריות [כתיב בהו כרת וכתיב בהו חילוק חטאות]. ואפילו בגוף אחד. וכן הלכה:בין מן האירוסין. דכיון שקידשה, אשתו היא, דכתיב (ויקרא כ׳) ואיש כי יקח אשה, משעת לקיחה נקראת אשתו. והך קיחה קדושין הן, דגמר קיחה קיחה משדה עפרון:
תוסופות יום טוב
אלו הן הנסקלין. כתב הר"ב אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא. והן המולך ובעל אוב וידעוני בפרשת קדושים. ומגדף בפרשת אמור. ועובד ע"ז בפרשת שופטים. ומחלל השבת בפרשת שלח. ונערה המאורסה. ובן סורר ומורה. בפרשת תצא. והמסית בפרשת ראה. ומ"ש הר"ב והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו כו'. והן האם. ואשת האב. והכלה. והזכור. ומקלל אביו ואמו. וכולן בפרשת קדושים. ונשארו מקצת שלא נכתב בהן דמיו [בו]. או דמיהם בם. והם הבא על הבהמה. והאשה המביאה כו' וילפינן לה בברייתא בגמרא [דף נ"ד ע"ב]. והעתיקה הרמב"ם בפירושו. והוא שנאמר בשוכב עם בהמה (שם כ') ואת הבהמה תהרוגו ונאמר במסית כי הרג תהרגנו. מה להלן בסקילה. אף כאן בסקילה. [*וכמיתת הבהמה בך מיתת השוכב] ומדיח מפרש בגמרא סוף פ"י דף פ"ט דגמרינן הדחה הדחה ממסית. ויש לדקדק בסידרא דנקטא מתניתין מאי טעמא. והרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות סנהדרין הקדים נערה המאורסה קודם הזכור. והמסית והמדיח והמכשף קודם למחלל השבת. ואפשר לומר בטעמא משום דהבא על האם כו' עד והאשה המביאה כו' כתובין כן בסדר אחרי ובסדר קדושים זה אחר זה. ולא הקדים המכשף אע"פ שהוא נזכר בפרשת משפטים קודם פרשת העריות. לפי שאלו הם הרבים לפיכך הקדימן. והמולך אע"פ שבפרשת קדושים נקדם לכולן. מ"מ הואיל ובפרשת אחרי נכתב בין הכלה להזכור לא ראה להקדימו וכן ג"כ שלא להכניסו בין העריות. וראה גם כן להקדים קודם אליו. המגדף. והעובד ע"ז. שהם נוגעים בהש"י יותר מהמולך שהוא חוק האומות בעלמא לתנא דידן. ומפני שהמגדף הוא המברך השם. ראוי להקדימו לעובד ע"ז ג"כ שאין נוגע בשם עצמו. וסמך בעל אוב וידעוני אחר המולך. שכן נסמך אחריו בפרשת קדושים. וכך הם כתובים עוד בפרשת שופטים. והיה ראוי לסמוך אח"כ מקלל אביו ואמו כמו שהם סדורים ג"כ אחר אוב וידעוני בפרשת קדושים. אלא שראה להקדים מחלל את השבת. שהוא מיקל ומחלל בכבוד אביו שבשמים. שהוא כמכחיש במעשה בראשית. ועוד שדומה לענין עובד ע"ז שכן הושוו במשנה סוף פ"ח. ופירש הר"ב [שם] לפי ששניהם כופרים בעיקר. ומפני שהמולך נזכר אצל העריות. הסמיכו ג"כ אצלם ונמשכו להסמיך כל אלו שסמך. ועכשיו חוזר וסמך נערה המאורסה שהיא ג"כ ערוה. אלא שענינה מרוחק מהן בכתוב שהיא נאמרה במשנה תורה בפרשת תצא. לפיכך לא חש לסמכה אצלם. והסמיך המולך וכל אלו. מהטעמים שכתבתי. ועכשיו הקדימה למסית ומדיח אע"פ שנכתבו בתורה קודם. ואיחר מכשף אע"פ שהוא בפ' משפטים קודם הכל. לפי שהוא אוחז הסדר דברישא שהקדים עריות. ואחר עריות שנה עובד ע"ז ואח"כ אוב וידעוני. וכן כאן אחר נערה המאורסה. שנה מסית ומדיח שהוא עובד ע"ז. ואח"כ מכשף שהוא כענין אוב וידעוני. ולא נשאר כי אם בן סורר ומורה והוא גם כן מאוחר בתורה בפרשת כי תצא. ואע"פ ששם נכתב קודם נערה המאורסה כבר אמרנו טעם הקדימה לנערה המאורסה:
הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. רש"י דף נ"ד ע"ב. וכתבו התוספות [דף נ"ד ע"א ד"ה הבא] דהא דלא קתני והביא זכר עליו. אע"ג דכתיב בהדיא מות יומתו שניהם. איכא למימר דלישנא דקרא נקט דכתיב ואת זכר לא תשכב. ע"כ:
ועל הבהמה. והמביא בהמה עליו נמי חייב כדילפינן מדכתיב (שמות כ״ב:י״ח) כל שוכב עם בהמה מות יומת. אם אינו ענין לשוכב [*שכבר נאמר (ויקרא כ׳:ט״ו) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה תנהו ענין לנשכב. למדנו עונש אזהרה מניין כו'. וכתבו התוספות [נ"ד] דמשום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא. לא קתני לה:
והאשה המביאה את הבהמה. עליה. רש"י ונ"י. וכן בריש פרק קמא דכריתות כתב רש"י כן אבל בנוסחתינו שם גרסינן הכי בהדיא ובירושלמי בנוסח המשנה. והאשה המביאה עליה את הבהמה:
[*הבא על האם. בשוגג. רש"י]:
חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. הא דלא קתני אשת איש. משום דהכא לאחר מיתה איירי. תוספות:
משום אם ומשום אשת האב. לשון הר"ב דבכולהו עריות כתיב בהו כרת. וכתיב בהו חלוק חטאות כן הגהתי מלשון רש"י. ועיין בכריתות פ"ג משנה ה':
רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד דכתיב (ויקרא י״ח:ז׳) ערות אביך. וערות אמך לא תגלה אמך היא. ערות אביך. זו אשת אביך. שנאמר כאן ערות אביך. ונאמר להלן (שם כ') ערות אביו גילה מה להלן באישות הכתוב מדבר דהא רישא דקרא איש אשר ישכב את אשת אביו. אף כאן באישות הכתוב מדבר. ולמדנו בין לאזהרה בין לעונש. ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. וחייב עליה משום אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מנין. תלמוד לומר ערות אמך לא תגלה אמך היא. משום אמו אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום אשת אב. וארישא [דקרא] ערות אביך דבמשמעותיה אשת אביו שהיא אמו. ושאינה אמו. קא מהדר וקאמר אמך היא שאם אשת אביו היא אמו שאינו מתחייב משום אשת אב אלא משום אמו בלבד. ורבנן ערות אביך ממש. ולחייבו שתים. משום ואת זכר. ומשום ערות אביך. ואשת אב לא רמיזא הכא. הלכך לא אתיא אמך היא למעוטי. אלא אתיא לחייבו על אמו שאינה אשת אביו. כאמו שהיא אשת אביו. והכי משמע אמך היא בהוייתה היא. כל צדדין שוין בה. בין שהיא אשת אב. בין שאינה אשת אב. גמרא:
חייב עליה משום אשת האב. ומשום אשת איש. ולר"י כי היכי דדריש אמך היא למעוטי שאינו חייב משום אשת אב. הכי נמי דריש ערות אביך היא. משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש דכיון דמחייב עליה רישא דקרא משום אשת האב. משמע נמי אשת איש. ואתא היא ואפקיה. [רש"י] ובברייתא פליג בהדיא כדאמר אביי. ורבנן ערות אביך היא מבעי להו לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה. ורבי יהודה מערות אשת אביך לא תגלה נפקא ליה. ורבנן ההיא לאזהרה לאשת אביו. דלר"י בג"ש נפקא ליה כמ"ש לעיל:
בין לאחר מיתה. בשלמא לר"י נפקא ליה עונש מאזהרה בג"ש. אלא רבנן אזהרה שמענו [כדלעיל] עונש מנין. אמרי לך ההיא ערות אביו גילה דמפיק לה ר"י לג"ש. מפקי לה אינהו לעונש דאשת אביו לאחר מיתה:
בין לאחר מיתה. אחיוב דאשת אב קאי. דמרבי ליה קרא. אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר. רש"י:
בין מן האירוסין. כתב הר"ב דכיון שקדשה כו'. דגמר קיחה קיחה כו' וכ"כ רש"י. וכלומר דקיחה זו לאו קיחת חופה היא. אלא קיחת קדושין כסף. דגמר משדה עפרון. כמ"ש בפירוש הר"ב דריש קדושין:
הבא על כלתו כו'. ולחייב נמי משום אשת בנו. [דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה] אמר אביי פתח הכתוב בכלתו. וסיים באשת בנו. [דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא] לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו. גמרא. והאי דהדר וכתביה. לחייב עליה אף לאחר מיתה. רש"י:
הבא על הזכור. תימה למאי נפקא מינה נקט לזה הכא:
[*אם אדם חטא כו'. אע"פ שלא נשנה מפורש במשנתינו שהבהמה נהרגת מ"מ בכח מה שנשנה שהשוכב עמה בסקילה שלא למדנוהו אלא ממה שהבהמה נסקלת. כמ"ש לעיל שם. שייך שפיר למתני הא דאם אדם חטא כו':
תקלה. מכשול עון. רש"י]:
יכין
מלכת שלמה
4.
The following are stoned:He who has sexual relations with his mother, with his father's wife, with his daughter-in-law, with a male; with a beast; a woman who commits bestiality with a beast; a blasphemer; an idolater; one who gives of his seed to molech; a necromancer or a wizard; one who desecrates the Sabbath; he who curses his father or mother; he who commits adultery with a betrothed woman; one who incites [individuals to idolatry]; one who seduces [a whole town to idolatry]; a sorcerer; and a wayward and rebellious son. He who has sexual relations with his mother incurs a penalty in respect of her both as his mother and as his father's wife. R. Judah says: “He is liable in respect of her as his mother only.” He who has sexual relations with his father's wife incurs a penalty in respect of her both as his father's wife, and as a married woman, both during his father's lifetime and after his death, whether she was widowed from betrothal or from marriage. He who has sexual relations with his daughter-in-law incurs a penalty in respect of her both as his daughter-in-law and as a married woman, both during his son's lifetime and after his death, whether she was widowed from betrothal or from marriage. He who has sexual relations with a male or a beast, and a woman that commits bestiality: if the man has sinned, how has the animal sinned? But because the human was enticed to sin by the animal, therefore scripture ordered that it should be stoned. Another reason is that the animal should not pass through the market, and people say, this is the animal on account of which so and so was stoned.משנה ה
הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ הַשֵּׁם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. נִגְמַר הַדִּין, לֹא הוֹרְגִים בְּכִנּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִים כָּל אָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ, וְהוּא אוֹמֵר, וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ:
ברטנורה
עד שיפרש את השם. ויברך השם בשם. שנאמר (שם כ״ד) ונוקב שם ה׳ בנקבו שם, שינקוב השם בשם:בכל יום. כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים:היו דנין אותן בכינוי. כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר קרוי כינוי בלשון חכמים. ובלשון מקרא, כי לא ידעתי אכנה (איוב ל״ב:כ״ב):יכה יוסי את יוסי. אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי״ם, לכך מכנה שם בן ארבע אותיות ליוסי:נגמר הדין. ובאים ב״ד לומר חייב הוא, לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:אלא מוציאים את כל האדם לחוץ. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:וקורעין ולא מאחין. עולמית. תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה ניכרת, אבל שאר תפירות מותר:אף אני שמעתי כמוהו. ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם:והשלישי אומר. אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת:
תוסופות יום טוב
עד שיפרש השם. [*פירש"י שיזכור את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו. אלא שמע שם יוציא מפי אחר וברכו. פטור. ע"כ. ומ"ש הר"ב ויברך השם בשם. [*ברייתא ומ"ש הר"ב] שנאמר ונוקב שם ה' בנקבו שם. [*הכי מפרש שמואל להברייתא] ופירש"י להכי אהדריה בהאי קרא. לומר לך עד שיקוב שם בשם. ע"כ. ועיין מ"ש במ"ח. ובגמרא מסקינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דאמר קרא (שם כ"ד) ויקוב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא. ודלמא עד דעבד תרווייהו. [פירושו באותיותיו ופירושם. דכתיב (במדבר א׳:י״ז) אשר נקבו בשמות. וברוכי]. לא סלקא דעתך דכתיב (ויקרא כ״ד:י״ד) הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל. שמע מינה חדא היא:
יכה יוסי וכו'. כתב הר"ב אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות וכו'. אם שמע לא קרא בפירוש רש"י שהרי בפירש"י כתוב כל זה. ולשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות ע"ז שם בן ד' אותיות. אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יהו"ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ע"כ. ומדברי רש"י בגמרא [דף ס'] נראה שדעתו שם ההויה. ומהא דכתבו רש"י והר"ב דיוסי עולה בגימטריא אלהים. ורש"י מסיים והיינו יכה זה את זה ע"כ. נראה שדעתם שהשם שיברך וכו'. לא בעינן שיהא שם המיוחד גם כן אלא סגי אם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כמו אלהים. וכ"כ הרמב"ם ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים. אבל הכ"מ כתב שצ"ע מנא ליה הא דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד ושהרמ"ה השיג ג"כ עליו בזה. ושחכמי לוני"ל טענו בעד הרמב"ם. ע"כ. ועיין מ"ש סוף פ"ד דשבועות [ד"ה המקלל] :
אמור מה ששמעת בפירוש. כתב הכ"מ בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני. אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל. ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתב הרמב"ם זה. ע"כ. ולי נראה שבדין השמיטו הרמב"ם משום דכיון דבגמרא דידן לא חש לפרושי הכי ש"מ דס"ל לגמרא דידן דאין ה"נ שהיה צריך שיאמר ממש הלשון כאשר שמעו. דאילו סברה גמרא דידן דמתני' לאו כמשמעה ה"ל לפרש הואיל שיש לנו מקום לטעות ולהבין שיאמר [ממש] הלשון כאשר שמעו ואתיא חורבה מינה. אלא ודאי דאין הכי נמי דכמשמעות המשנה הוא שיאמר בלשון ההוא ששמעו ממש. ולענין קושית הירושלמי וכי אמרינן ליה גדוף נ"ל דלא קשיא דכשאומרים לו כן. לא לגדוף מכוונין. לא אנו ולא הוא. אלא כדי לקיים מצות סקילה במברך השם ומצותו אינה מתקיימת אלא בכך. ולפיכך נתחייב לומר לו שיפרש. מידי דהוה אסוטה שצותה התורה בפירוש שימחק שמו הגדול במים ומפני הספק. כ"ש בכאן שלעדים שיעידו הוא ודאי שזה נתחייב מיתה. ויש לנו לקיים המצוה להמיתו. והרי אינה מתקיימת אלא בכך:
והריינין עומדין. דאמר קרא. ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא (שופטים ג' כ'). והלא דברים קל וחומר ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי. עמד. ישראל ושם המפורש עאכ"ו. גמ':
וקורעין. גמרא דכתיב (מלכים ב' י"ח ל"ז) ויבא אליקים בן חלקיהו ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים פירש רש"י על הגידופים ששמעו מפי רבשקה כדכתיב אשר שלחו מלך אשור לחרף אלהים חי (שם י"ט ד'). והא דלא תנן שהעדים קורעים לפי שאין חייבים בקריעה שכבר קרעו בשעה ששמעו. ברייתא. ופרכינן וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוה הא קא שמעי השתא. ומשני לא ס"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיה ויקרע את בגדיו (שם י"ט א') המלך חזקיה קרע. והם לא קרעו. ותמהו התוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום היו דנין את העדים בכינוי. ע"כ:
ולא מאחין. אתיא קריעה קריעה. כתיב הכא וקרועי בגדים וכתיב התם ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים (מלכים ב' י"ב) ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים. איני יודע שהם קרעים. ומה תלמוד לומר קרעים מלמד שהן קרעים לעולם. גמ'. ולשון מאחין כתבתי במשנה ז' פ"ג דמ"ק:
והשני אומר אף אני כמוהו. אמר ריש לקיש ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות. ומעלה הוא דעבוד רבנן [שהצריכו העדים לפרש עדותן כדתנן במשנה ו' פ"ג לענין דיני ממונות. ומשנה ד' פרק ה' לענין דיני נפשות] והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול. הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא. [בתמיה] :
והשלישי אומר וכו'. כתב הר"ב אתיא כמ"ד מה שנים וכו' במשנה ז' פרק קמא דמכות:
יכין
מלכת שלמה
5.
The blasphemer is punished only if he utters [the divine] name. Rabbi Joshua b. Korcha said: “The whole day [of the trial] the witnesses are examined by means of a substitute for the divine name:, ‘may Yose smite Yose.” When the trial was finished, the accused was not executed on this evidence, but all persons were removed [from court], and the chief witness was told, ‘State literally what you heard.’ Thereupon he did so, [using the divine name]. The judges then arose and tore their garments, which were not to be resewn. The second witness stated: “I too have heard thus” [but not uttering the divine name], and the third says: “I too heard thus.”משנה ו
הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְאֶחָד הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אָתָּה. אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמְכַבֵּד וְהַמְּרַבֵּץ וְהַמַּרְחִיץ, הַסָּךְ, הַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:
ברטנורה
אחד העובד. עבודה זרה בדבר שדרך עבודתו בכך:ואחד הזובח כו׳ ואע״פ שאין דרך עבודתה באחת מארבע עבודות הללו, חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו, אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:והמקבלו עליו לאלוה. אפי׳ באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה, דכתיב (שמות ל״ב:ח׳) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:והאומר לו אלי אתה. בפניו. ואתא סיפא לגלויי רישא. דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא שלא בפניו ואפילו הכי חייב:המגפף. מחבק:עובר בלא תעשה. לא תעבדם יתירה כתיב:הנודר בשמו. קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני:המקיים. נשבע:עובר בלא תעשה. ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כ״ג):הפוער עצמו. מתריז רעי לפניו:זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לבזותו, הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת:והזורק אבן למרקוליס. שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב, שעובדים אותו נמי בסילוק אבנים:מרקוליס. חילוף השבח. מר לשון חלוף הוא, כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס, שבח:זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לרוגמו, חייב חטאת:
תוסופות יום טוב
העובר ע"ז אחד העובד וכו'. עיין מ"ש במשנה י' בס"ד:
ואחד הזובח וכו'. ולחשוב נמי זורק [דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אע"ג דעבודת פנים הן דלא אשכחן דלהוו עבודות שנעשה לשם ע"ז כדאשכחן הנך. זביחה. ויזבחו לו. (שמות ל"ב). קיטור. אשר חלב זבחימו (דברים ל״ב:ל״ח). ניסוך. ישתו יין נסיכם (שם) אי נמי וקטר לבעל והסך נסכים [ירמיה מ"ד יז] [*ומיהו דם אשכחן בע"ז בל אסיך נסכיהם מדם] (תהלים ט"ז ד') אמר אביי זורק היינו מנסך כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. מנא הני מילי [דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה] דת"ר אילו נאמר זובח יחרם. הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר ת"ל לאלהים בזובח לע"ז הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת"ל (שמות כ״ב:י״ט) בלתי לה' לבדו. ריקן העבודות כולן לשם המיוחד לפי שיצאה זביחה לידון בעבודת פנים. מנין לרבות השתחואה [דלאו עבודה היא בפנים] ת"ל (דברים כ"ב) וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו'. עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל (שמות ל״ד:י״ד) כי לא תשתחוה לאל אחר. יכול שאני מרבה [מהשתחויה כל שהיא דרך כבוד אע"פ שהוא שלא כדרכה] המגפף והמנשק והמנעיל ת"ל זובח. זביחה בכלל היתה. ולמה יצאת. להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה. יצאה השתחויה לידון בעצמה. יצאת זביחה לידון על הכלל כולו. גמרא:
המגפף. הוא שיחבק אותה צורה. תרגום ויחבק לו וגפף לו. הרמב"ם:
[*הנודר בשמו. פירש הר"ב קונם וכו' בשם ע"ז פלונית. כן לשון רש"י ומסיים אם ארחץ]:
והמקיים. כתב הר"ב נשבע. *)ושבועה מתרגם מקיים. רש"י:
זו היא עבודתו. כתב הר"ב ואפי' נתכוין לבזותו וכו' חייב חטאת. בגמרא. אע"ג דמכוין לבזויי. ומש"ה מפרש הר"ב לענין חיוב חטאת. דכיון דלבזויי מכוין לא שייך חיוב מיתה וכ"פ הרמב"ם לענין חטאת בפירושו ובחבורו פ"ג מהלכות ע"ז וכתב הכ"מ דאילו במזיד ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא. ע"כ. ותימה על רש"י שמפרש וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה. וי"ל דדעתו כיון שהתרו בו אע"פ שהוא מוטעה וסובר דאין התראתם כלום כיון שרוצה לבזות. אעפ"כ חייב מיתה דהא התרו ביה. וזו דעת הרמ"ך שהשיג על הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה:
[*למרקוליס. כתב רש"י מצדדין ג' אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן. וקורין אותו מרקוליס. ועובדין אותה בזריקת אבנים. ע"כ. וז"ש הר"ב במר דכנתא בפ' עד כמה במסכת בכורות דף ל'. ומ"ש במר דשרוטה בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ד)]:
יכין
מלכת שלמה
6.
He who engages in idol-worship [is executed]. This includes the one whoserves it, sacrifices, offers incense, makes libations, bows to it, accepts it as a god, or says to it, “You are my god.” But he who embraces, kisses it, sweeps or sprinkles the ground before it, washes it, anoints it, clothes it, or puts shoes on it, he transgresses a negative commandment [but is not executed]. He who vows or swears by its name, violates a negative commandment. He who uncovers himself before Baal-Peor [is guilty and is to be stoned for] this is how it is worshipped. He who casts a stone on Merculis [is guilty and is to be stoned for] this is how it is worshipped.משנה ז
הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. בַּעַל אוֹב זֶה פִתּוֹם הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו, הֲרֵי אֵלּוּ בִסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם בְּאַזְהָרָה:
ברטנורה
שימסור למולך. מוסרו ביד הכומרים:ויעביר באש. מעבירו מצד זה לצד זה:עד שימסור ויעביר באש. שנאמר (ויקרא י״ח:כ״א) לא תתן להעביר, וכתיב התם (דברים י״ח:י׳) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה העברה האמורה שם באש, אף העברה האמורה כאן באש:אוב זה פיתום. לוקח גולגולת של מת לאחר שנתאכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה:והמדבר משחיו. ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי:וידעוני. חיה ששמה ידוע. וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה, והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה, וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד. והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור:והנשאל בהם. שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:באזהרה. דאל תפנו אל האובות:
תוסופות יום טוב
ויעביר באש. לשון הר"ב מעבירו מצד זה לצד זה. וז"ל הרמב"ם זו העברה אינה שרפה כמו שחשב המון רב למאד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותה בכך והוא הנקרא מולך. והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד. והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה ע"כ. וכ"כ רש"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני בברייתא המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדריא. לאו למולך היה. אלא לאלהי ספרוים דהתם שרפה כתיב. ע"כ. וההעברה משמע מלשון הרמב"ם שהכומרים מעבירין. וכן לשון רש"י. וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה. ע"כ. אבל בחבורו פ"ו מהלכות ע"ז כתב ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש [ברשותן] ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. וכתב הכ"מ דלא ימצא בך מעביר משמע שהוא עצמו מעביר. ע"כ:
עד שימסור ויעביר. לשון הר"ב שנאמר [לא] תתן להעביר. משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על. מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה. רש"י:
פיתום. שם המכשף. רש"י. ומ"ש הר"ב לוקח גלגולת של מת וכו'. גמרא. ואין זה דורש אל המתים. לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה. אלא כדתניא ודורש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ע"כ. והרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות ע"ז כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאחר שנתאכל. עיין מ"ש בלשון זה בסוף פרק דלעיל:
[*המדבר משחיו. והר"ב העתיק והמדבר. וכן מוכח בברייתא דתרתי נינהו. ומ"ש הר"ב ויש שעושין וכו'. לשון רש"י. מעלה את המת מן הארץ. ומושיב לו בשחיו תחת זרעותיו ומדבר משחי איישל"א בלע"ז]:
וידעוני. כתב הר"ב חיה ששמה ידוע וכו' וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים וכו' לפי שאין יכולים לקרב אליה שהיא מזקת כמ"ש הר"ב במ"ה פ"ח דכלאים. ובגמרא ת"ר ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו [*ע"י כשפים לשון רש"י בפירוש המשנה] והעתיקה הרמב"ם. ועיין מ"ש בזה במשנה ב' פ"ק דכריתות:
[*והנשאל בהם. פירש הר"ב שבא ושואל וכו' וכן פירש"י. ותמיהני על לשון המשנה דקתני בלשון נפעל וכן נמצא ג"כ במדרש ג' דברים באוב וכו' שהביא רש"י בשמואל א' כ"ח. והנשאל. והכוונה על השואל וצ"ע]:
באזהרה. כתב הר"ב דאל תפנו אל האובות. וכפירש"י ומסיים ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. וכתבו התוספות וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשת קדושים והנפש אשר תפנה וכו' והכרתי אותה. וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך. דכתיב בקרא בתריה שואל אוב וידעוני. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם פרק י"א מהלכות עכו"ם אסור לכאול בעל אוב וידעוני. שנאמר לא ימצא בך. ובפ"ו כתב העושה אוב או ידעוני וכו'. ואזהרה שלהן מנין שנא' אל תפנו. ע"כ. והכ"מ כתב שכן הוא בת"כ פרשת קדושים. ע"כ. וחפשתי ולא מצאתי:
יכין
מלכת שלמה
7.
He who gives of his seed to Molech is not liable unless he delivers it to Molech and causes it to pass through the fire. If he gave it to Molech but did not cause it to pass through the fire, or he caused it to pass through fire but did not give it to Molech, he incurs no penalty, unless he does both. A Ba'al Ob is the pithom who speaks from his armpit. The Yidde'oni is one who speaks from his mouth. These two are stoned; while he who inquires of them transgresses a formal prohibition.משנה ח
הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. קִלְּלָם בְּכִנּוּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
ברטנורה
עד שיקללם בשם. באחד מן השמות המיוחדים:קללם בכינוי. רחום, חנון, ארך אפים:
תוסופות יום טוב
בדבר שחייבים על זדונו כרת וכו'. מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי. ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת. מאי היא. תחומין ואליבא דר"ע [דיליף להו מקראי במסכת סוטה פרק ה' משנה ג' ואין חייבין עליהם כרת. דהא תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולא פליג ר"ע]. והבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר לא תבערו ללאו יצאת. כמ"ש בסוף משנה א' פרק ד':
המקלל אביו ואמו. עיין בריש פרק י"א:
וחכמים פוטרים. [גמרא מאן חכמים רבי מנחם בר רבי יוסי היא]. דתניא ר' מנחם בר"י אומר בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם [אם אינו עניין לו דהא כתיב ונוקב שם] לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. וכתב רש"י ר' מנחם לא ס"ל הא דדרשינן לעיל [משנה ה'] מהאי קרא עד שיברך שם בשם. ואפילו לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי. רבי מנחם בר' יוסי מחייב עליה. ע"כ. והר"ב וכן הרמב"ם שפירשו לעיל להך דרשה דעד שיברך שם בשם ש"מ דהכי ס"ל להלכה. דאי לאו הכי בענין המשנה אינו מוכרח לפרש כן. ועוד בהדיא פסק כן הרמב"ם בחבורו פ"ב מהלכות עכו"ם. והכא במשנתינו מסתמא הלכה כחכמים וכן פסקו הר"ב והרמב"ם בסוף פ"ד דשבועות. דהתם נשנית ג"כ משנתינו זאת ואיך אפשר לפסוק כשניהם. דאי הך דרשא. לא אתיא אידך. והכ"מ בפ"ב מהלכות עכו"ם כתב דטעמא דהרמב"ם שפוסק במשנה ה' שצריך שיברך השם בשם. לאו מהך דרשא דבנקבו שם דהא איצטריך להכא ללמד על מקלל אביו. אלא מדסתמא מתניא הכי בברייתא. עד שינקוב השם בשם פסק הכי. ואפשר דמקרא אחרינא דריש. עכ"ד. והוא דוחק. ובתוספות דשבועות [דף ל"ו] בנקבו שם יומת מה ת"ל. תימה הא איצטריך לכדדרשינן דאינו חייב עד שיברך שם בשם. ע"כ. נראה מדעתם דס"ל נמי דלענין הדין הלכה כשתיהן דמברך השם אינו חייב עד שינקוב השם בשם. ולענין מקלל אביו נמי אינו חייב אלא המקלל בשם. אלא שיש להם תימה מנלן לדרוש תרווייהו מחד קרא. אך אין להניח ההלכות אע"פ שיש כאן תימה. ומ"מ תימה יש:
יכין
מלכת שלמה
8.
He who desecrates the Sabbath [is stoned], providing that it is an offence punished by “kareth” if deliberate, and by a sin-offering if unwitting. One who curses His father or his mother is not punished unless he curses them by the divine name. If he cursed them by a nickname, Rabbi Meir held him liable, but the Sages ruled that he is exempt.משנה ט
הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָסָה וְהִיא בְבֵית אָבִיהָ. בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק:
ברטנורה
עד שתהא נערה. ולא קטנה פחותה מבת שתים עשרה שנה ויום אחד, ולא בוגרת שעברו עליה שתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד:בתולה. ולא בעולה. ואם נבעלה שלא כדרכה עדיין בתולה היא. ואפילו באו עליה עשרה בני אדם כולם שלא כדרכה כולם בסקילה:מאורסה. ולא נשואה:והיא בבית אביה. שאם מסר האב לשלוחי הבעל, הבא עליה אח״כ אינו בסקילה אלא בחנק:
תוסופות יום טוב
עד שתהא נערה. כתב הר"ב ולא קטנה זו דברי ר"מ. דאמר בכתובות [ריש] פ"ג קטנה אין לה קנס דנערה דוקא ולא קטנה. הלכך גבי נערה המאורסה אין קטנה במשמע. אבל חכמים שנחלקו עליו. ואמרו יש קנס במקום מכר כמ"ש הר"ב שם. חלוקין עליו אף כאן. ואומרין אף קטנה במשמע ולא מיעט הכתוב אלא בוגרת. גמרא. וע"ש בפ"ג דכתובות מ"ח בפירוש הר"ב בתנאי דשתי שערות:
בתולה. כתב הר"ב ולא בעולה. ואם נבעלה שלא כדרכה וכו' כולם בסקילה. דממשכבי אשה אתרבו שלא כדרכה לכל העריות ב[ריש] פ"ו דיבמות [*והא דכולם בסקילה לאו כ"ע היא כמ"ש לקמן בד"ה באו וכו']:
והיא בבית אביה. בפרשת מוציא שם רע כתיב (דברים כ"ב) לזנות בית אביה. והתם נמי סקילה כתיבא. רש"י:
באו עליה שנים הראשון בסקילה וכו'. כשבא עליה הראשון כדרכה. הרמב"ם. וקשיא לי מאי קמ"ל פשיטא. בתולה תנן ורש"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה. הראשון בסקילה. דמשכבי אשה כתיב (ויקרא י"ח). והשני בחנק דבעולה היא. והא סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה. מדכתיב (דברים כ"ב) ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. למעוטי כה"ג. דאע"ג דקרינא ביה בתולה. אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
הַמֵּסִית, זֶה הֶדְיוֹט. הַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, אָמַר לוֹ יֵשׁ יִרְאָה בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מֵטִיבָה, כָּךְ מְרֵעָה. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ. אָמַר לִשְׁנַיִם וְהֵן עֵדָיו, מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד, הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ. אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִּי בְיִחוּד, וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֵצִים וַאֲבָנִים. אִם חוֹזֵר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מוּטָב. וְאִם אָמַר כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר אֶעֱבֹד, אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד. אֲזַבֵּחַ, אֵלֵךְ וַאֲזַבֵּחַ, נֵלֵךְ וּנְזַבֵּחַ. אַקְטִיר, אֵלֵךְ וְאַקְטִיר, נֵלֵךְ וְנַקְטִיר. אֲנַסֵּךְ, אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ, נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה, נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה. הַמַּדִּיחַ, זֶה הָאוֹמֵר, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה:
ברטנורה
זה הדיוט שהסית. דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק:והמסית את ההדיוט. לאו דוקא, שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא. אלא למעוטי מסית את הרבים, כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק:מכמינין. לשון מארב:אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם. כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין:ביחוד. כלומר, אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר:האומר אעבוד. באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב:המדיח. ואם מדיח את הרבים הוא, אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד:
תוסופות יום טוב
זה הדיוט שהסית. כתב הר"ב דוקא הדיוט שהסית שנביא שהסית מיתתו בחנק. דמיתה כתיבא ביה. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ"ש בריש פירקין] גמרא פ"י ד' פ"ט. ועיין מ"ש בסוף מתניתין:
המסית את ההדיוט. כתב הר"ב למעוטי מסית את הרבים וכו' שמיתתו בחנק דגמרינן הדחה הדחה מנביא. ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית [כדכתבינן במתניתין ד'] דדנין מסית רבים ממסית רבים. ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ"ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא שם:
אין מכמינין חוץ מזו. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש"י:
מכמינין. כתב הר"ב לשון מארב דמתרגמינן וארב לו. וכמן ליה. רש"י:
חרץ מזו. כלומר חוץ ממיתה זו שדין המומת בה להכמין לו והרמב"ם העתיק בפ"ה מהלכות עבודת כוכבים חוץ מזה:
[*אמר לשנים. יחד הן עצמם נעשו עדים. ואין צריך להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאים אותו לב"ד כדכתיב (שם י"ז) לא תחמול ולא תכסה עליו. רש"י]:
הוא אומר וכו'. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים וכו'. רש"י:
[*מכמינין לו עדים. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו. כיון שמקילין בהכמנה. מה שא"כ בשאר מיתות ב"ד. ומשום הכי נמי ביחיד צ"ל לו היאך נניח וכו']:
האומר אעבוד וכו'. כתב הר"ב הוי מסית וחייב וכ"פ הרמב"ם דבלשון שאומר המסית היא מתניתין. וכ"כ בחבורו ריש פ"ה מהלכות עכו"ם. וכתב עליו הכ"מ וז"ל. וא"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר *)[אליו] תעבוד או נעבוד. ונ"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. ע"כ. אבל בגמרא דף ס"א רמינן לה אמתניתין ו' דתנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא. ואילו הכא באומר בלבד מחייב ליה דשמעינן מינה דמשמע לה לגמרא דמתניתין בניסת האומר מיירי. והיינו דתנן אעבוד. וכלומר שנתרצה לו קמ"ל דבהכי נתחייב אף הניסת ואפילו לא עבד. ולענין רומיא דמתניתין כמה שנויי משנינן. רבה משני דלעיל באומר אינו מקבלו עלי אלא בעבודה. ורב יוסף משני כדבעינן לכתוב לקמן. ואביי משני כאן בניסת מעצמו וצריך שיעבוד. כאן בניסת מאחרים דכתיב לא תאבה. הא אבה וכו'. ורבא אמר תרוייהו בניסת מאחרים. הא דא"ל כך מריעה ומטיבה וכו' דגריר בתריה וקרינן ביה הא אבה וכו'. ורב אשי אמר הך דהכא בישראל מומר. ורבינא אמר לא זו אף זו קתני. וראיתי בחבורו של הרמב"ם שהוא תופס שינוי רב יוסף דמשני כאן ביחיד הניסת דלא ממליך. וטעי בתריה וקרינן ביה לא תאבה לו ולא תשמע אליו. הא אבה ושמע חייב. ולעיל ברבים הניסתים דמימלכים ולא טעו בתריה אפילו כי נתרצו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע. שהרי כתב בריש פרק ד' מהלכות עכו"ם מדיחי עיר מישראל וכו'. אע"פ שלא עבדו ע"ז [דאם לא כן תיפוק ליה דחייבים מטעם שעבדו] אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד ע"כ. ותמיהני דהא אביי אותביה לרב יוסף מברייתא דדייק מינה לא שני בין ניסת דרבים לניסת דיחיד להך מלתא. ולא שני לה רב יוסף כלל. וצ"ע שהכ"מ לא העיר בזה:
אלך. ואעבוד. שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש"י בגמרא דף ס"א:
נלך ונעבוד. אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש"י שם:
המדיח זה החומר נלך ונעבוד ע"ז. פירש הר"ב מדיח את הרבים גמרא. וטעמא דבסקילה דגמרינן הדחה הדחה ממסית. גמרא דף פ"ט. ואל תקשה דלגמר מנביא. דהך סיפא כרבנן דסבירא להו דנביא נמי בסקילה. ורישא שכתבתי בה דנביא בחנק כר"ש היא כדאמרינן בגמ' דהכא:
יכין
מלכת שלמה
10.
One who incites [individuals to idolatry] -- this refers to an ordinary person who incites an individual who said, “There is an idol in such and such a place; it eats thus, it drinks thus, it does good [to those who worship it] and harm [to those who do not].” For all who are liable for the death penalty according to the Torah no witnesses are hidden to entrap them, excepting for this one. If he said [these things] to two, they themselves are witnesses against him, and he is brought to court and stoned. But if he said [these things] to one, he should reply, “I have friends who wish to do so likewise [come and propose it to them too].” But if he was cunning and declined to speak before them, witnesses are hidden behind a partition, while he [who was incited] says to him, make your proposal to me now in private. When the inciter says to him (repeats to him what he had already said), the other replies, “How can we abandon our God in heaven to go and serve wood and stones?” Should he retract, it is well. But if he answers, “It is our duty [to worship idols], and is seemly for us”, then the witnesses stationed behind the partition take him to court, and have him stoned. He who incites [individuals to idolatry is one who] is one who says, “I will worship it”, or, “I will go and worship”, or, “let us go and worship”; or, “I will sacrifice [to it]”, “I will go and sacrifice”, “let us go and sacrifice”; “I will burn incense, “I will go and burn incense”; “let us go and burn incense”; or “I will make libations to it”, “I will go and make libations to it”, “let us go and make libations”; “I will prostrate myself before it”, “I will go and prostrate myself”, “let us go and prostrate ourselves”. One who seduces [a whole town to idolatry] is one who says, “Let us go and serve idols”.משנה יא
הַמְכַשֵּׁף הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינָיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּב, הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר:
ברטנורה
העושה מעשה. ממש, בסקילה:ולא האוחז את העינים. מראה לבריות כאילו עושה ואינו עושה כלום:שנים לוקטים קשואים. במכשפות בפנינו, אחד מהן ליקט וחייב מיתה, וחבירו ליקט ופטור מן המיתה. כיצד, העושה מעשה שליקט ממש בכשפים, חייב. והאוחז את העינים, הראה לנו כאילו נתקבצו כולן למקום אחד והקשואים לא זזו ממקומן, פטור מן המיתה:
תוסופות יום טוב
ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר וכו'. לכאורה נראה דר' עקיבא לאפלוגי אתא ואיכא למימר דלתנא קמא אוחז העינים ממעיט מסקילה. ולא ממלקות. דחייב משום לא תעוננו. וכדאשכחן סברא זו להרמב"ם בפי"א מהלכות עכו"ם בהעתקת ברייתא דאיזה מעונן חכמים אומרים זה האוחז את העינים. ופליג רבי עקיבא ואמר פטור אף ממלקות. וגם סברא זו להרמב"ם שם בהעתקת משנתינו ויהיב טעמא מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. ואין לוקין עליו שנאמר (שמות כ״ב:י״ז) מכשפה לא תחיה. ע"כ. וממ"ש הרמב"ם בפירש המשנה וז"ל אמרו פטור. הוא פטור אבל אסור. כגון פטורי שבת וחייב מלקות. ע"כ. ולאו מלקות ממש אלא כעין מלקות. כלומר מכת מרדות. והרי פטורי שבת כך הס וכמו שכתבתי כבר בזה בריש מסכת שבת בס"ד. אלא דבגמרא [דף ס"ז ע"ב] אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת. יש מהן בסקילה. ויש מהן פטור אבל אסור וכו' העושה מעשה בסקילה. האוחז את העינים פטור אבל אסור. שמעינן מינה דאליביה דר' [עקיבא] קאמר למלתיה הלכך מסתבר למימר דסבירא ליה דלא פליג ר"ע דאי איתא דסבירא ליה דפליג. אלא שהלכה כמותו. הכי הוה ליה למימר הלכה כר"ע. הלכך הלכות כשפים וכו'. ואף הרמב"ם על כרחנו ס"ל דלא פליג. דאי ס"ל דפליג. ובהא פליגי דלת"ק חייב מלקות מלא תעוננו ולר"ע פטור. היאך מזכי שטרא אבי תרי ופסק דחייב מלקות כרבנן ושהוא פטור כר"ע אבל כי נימא דר"ע לא פליג אלא חכמים דמתניתין ור"ע כ"ע ס"ל דפטור אבל אסור הא דכתב בהעתקת הברייתא דחייב מלקות. איכא לתרוצי כמ"ש הכ"מ *) [בשם הר"ר יהושע מבני בניו של הרמב"ם] דמשנתינו בדאתרי ביה משום מכשף והעתקתו הברייתא בדאתרי ביה משום לא תעוננו אי נמי דתרי גווני אחיזת עינים הם. חד דמעשה תמהון וחייב. וחד דמכשף ופטור. והבדל זה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ע"כ. הלכך איכא למימר דר"ע לא לאפלוגי אתא. וגם לת"ק פטור אבל אסור. ולישנא דר"ע אומר לא קשיא. דטובא איכא כותיה דלא פליג וכמ"ש בפ"ג [משנה ו'] ממסכת בכורים:
ולא האוחז את העינים. כתב הר"ב מראה לבריות כאילו עושה. ואינו עושה כלום. וכן לשון רש"י. ולדברי הכ"מ שכתבתי דחייב מלקות משום לא תעוננו. הקשה הוא ז"ל והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ז דפסחים ועיין [בהר"ב] ריש מסכת תמורה. ותירץ דלאו למימרא שלא עשה מעשה כלל דכל האוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. אלא היינו לומר שאותו מעשה שנראה לבני אדם שעושה. לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה