First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְאֵינוֹ נוֹהֵג בְּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כָף. וְנוֹהֵג בְּשָׁלִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹהֵג בְּשָׁלִיל. וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר. וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב:
ברטנורה
גיד הנשה. ובמוקדשים. אפילו עולה שכולה כליל, מוציא את הגיד ומשליכו על האפר הצבור במזבח הקרוי תפוח, ואינו מקריבו עם הבשר:שאין לו כף. אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול, אלא הבשר שעל הקולית של עוף ברוחב הוא. ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול, גיד הנשה שלו אסור:ונוהג בשליל. בן תשעה חי הנמצא בבהמה:רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. ואין הלכה כרבי יהודה:וחלבו. של שליל מותר. פירוש אחר וחלבו, של גיד. כלומר שומנו של גיד מותר לדברי הכל, אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור:ואין הטבחים נאמנים. לומר נטלנוהו. מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו. ואין הלכה כרבי מאיר:
תוסופות יום טוב
גיד הנשה. הוא הפנימי כו'. כמ"ש בשם רש"י במשנה ג':
נוהג בארץ וכו'. כולהו תננהו. משום דאיצטריך למיתני בחולין ובמוקדשים. הר"ן:
ובמוקדשין. כתב הר"ב אפילו עולה שכולה כליל מוציא את הגיד משום ממשקה ישראל. מקרא הוא בספר יחזקאל [מ"ה ט"ז] ולענין הקרבנות ונסכיהם כתיב ודרשינן מן המותר לישראל. גמ'. ומ"ש הר"ב ומשליכו על האפר כו' דמשום הקריבהו נא לפחתך א"א להעלות הירך כשהיא מפורעת. הלכך מעלהו כמות שהיא שלמה ואח"כ חולצו בראש המזבח. גמ'. ועיין במ"ה פ"ט דזבחים:
[*ובירך של שמואל. עיין במשנה ג']:
מפני שאין לו כף. כתב הר"ב ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול ג"ה שלו אסור. דבעי רבי ירמיה אי בתר דידיה אזלינן אי בתר מיניה וקאי בתיקו. ומיבעי ליה נמי. בבהמה ולא עגיל. וקאי נמי בתיקו:
כף. פולפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול. רש"י:
ונוהג בשליל. פי' הר"ב בן ט' חי הנמצא בבהמה. ומסיים הר"ן ר"מ לטעמיה דס"ל דאינו ניתר בשחיטת אמו כדאיתא בפרק בהמה המקשה [משנה ה'] הלכך חשיב בהמה בפני עצמו וחלבו וגידו אסורים. ור"י לטעמיה דאמר ניתר בשחיטת אמו. הלכך קרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו. וקיימא לן כר' יהודה בשחיטה. דשליל אפי' בן ט' ניתר בשחיטת אמו [דהא בל' חכמים שנאו רבי] חלבו וגידו נמי שרי. ולא נתחוורו דברי הרמב"ם דפסק הכא דלא כר' יהודה. ע"כ. וגם אחרים השיבו על הרמב"ם בזה. אך הרשב"א הביאו ב"י סי' ס"ד פסק ג"כ בגידו דאסור משום דסתמא דמתני' מתניא הכי וע"ש:
וחלבו. פי' הר"ב של שליל. ור"י היא דלר"מ כי היכי דאוסר בגיד אוסר נמי בחלב. דבחדא שייטא שייטי. והיינו דבפי' אחר [שפי'] שומנו של גיד כתב הר"ב לדברי הכל. ולא ידעתי מאי דוחקיה לאוקמי דלא ככ"ע. ובגמ' ליתא אלא אוקימתא דלד"ה. ועוד דא"כ תקשה חלבו מאן דכר שמיה כדלקמן. וכמו שהוא בתוס' שם. גם הרמב"ם לא פירש אלא שומנו וכד"ה:
ועל החלב. חלב מאן דכר שמיה ה"ק [ר"מ] אין נאמנין עליו ועל החלב וחכ"א כו'. גמ':
החלב. בסתם חלב איירי דבחלבו של גיד שרי ר"י לגמרי. ולא שייך למימר ביה נאמנות כו'. תוס':
יכין
מלכת שלמה
1.
[The prohibition of] the sciatic nerve is in force both within the land and outside it, both during the existence of the Temple and after it, in respect of both unconsecrated and consecrated [animals]. It applies to cattle and to wild animals, to the right and left hip. But it does not apply to a bird because it does not have a socket [on its hip]. It applies to a fetus. Rabbi Judah says: it does not apply to a fetus. And its [forbidden] fat is permitted. Butchers are not trustworthy with regard to the [removal of the] sciatic nerve, the words of Rabbi Meir. The sages say: they are trustworthy with regard to it as well as with regard to the [forbidden] fat.משנה ב
שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְנָכְרִי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְתוֹכָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר. הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה, צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל אֶת כֻּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה:
ברטנורה
שולח אדם ירך לנכרי וכו׳ ואין חוששים שמא יראנה ישראל כששולחה לו ויחזור ויקנה אותה מן הנכרי ויאכלנה בגידה. כיון דשלימה היא, מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה, והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו:שיטול את כולו. יחטט אחריו:לקיים בו מצות נטילה. גוממו מלמעלה ודיו:
תוסופות יום טוב
שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה. ש"מ שמותר בהנאה. ואע"ג דכתיב לא יאכלו. וכל מקום שנאמר כך איסור הנאה במשמע. כדכתב הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. תירצו בגמרא פ"ב דפסחים דף כ"ב שכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה [*לפיכך כל חלב וכל גיד מותרים בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הם קרוין עמה נבלה. והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד. ל"ש נבילה ל"ש כשירה] ואע"ג דמסקינן ואמרינן הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם [*בשר. הרי הוא בכלל נבלה] אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מא"ל. ומסיק דאה"נ דלדידיה אסור. והר"ב פסק במ"ד כמ"ד אין בגידין בנ"ט. כבר כתב המגיד פ"ח מהמ"א בשם הרמב"ן דלרווחא דמלתא איתמר. אבל למסקנא לאו הא בהא תליא. ואפילו את"ל אין בגידין בנ"ט. מותר בהנאה:
רבי יהודה אומר כדי לקיים כו'. פי' הר"ב גוממו לשון חתיכה כמ"ש הר"ב במשנה ד'. פ"ב דכלאים:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כַזַּיִת, סוֹפֵג אַרְבָּעִים. אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כַזַּיִת, חַיָּב. אָכַל מִזֶּה כַזַּיִת וּמִזֶּה כַזַּיִת, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים:
ברטנורה
אכלו ואין בו כזית חייב. משום דבריה הוא, חייב בכל שהוא, כאוכל נמלה כל שהוא שחייב:מזה כזית. מירך של ימין כזית, וכן מירך של שמאל:אינו סופג אלא ארבעים. דסבר ר׳ יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין, דדריש הירך המיומנת שבירך. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אכלו ואין בו כזית חייב. כתב הר"ב משום דבריה הוא. עמ"ש במשנה ב' פ"ג דמכות:
רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים. כתב הר"ב דסבר רבי יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין. דהכי נמי אמרינן בגמ' [דף צ' ע"ב] אמתני' דר"פ. ובירך של שמאל מתני' דלא כר' יהודה כו'. ומ"ש דדריש הירך המיומנת שבירך. ורבנן ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך [הוא וקנוקנותיו ושרשיו נפשטין בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך] [רש"י] לאפוקי חיצון דלא. גמ' דף צ"א. ועיין סוף פרק י':
יכין
מלכת שלמה
3.
If a person ate an olive’s bulk of the sciatic nerve, he incurs forty stripes. If he ate all of it and it was not as much as an olive's bulk, he is liable. If he ate an olive’s bulk of it from one thigh and another olive’s bulk of it from the other thigh, he incurs eighty stripes. Rabbi Judah says: he incurs only forty stripes.משנה ד
יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ. כְּבָשָׂר בְּלָפֶת:
ברטנורה
כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר, ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד, בלפתות [כשיעור] הירך, אסור. דשיעורים הלכה למשה מסיני, וגמירי דבהכי משערים, אף על פי שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר. והא מתניתין אדחיא לה ואינה הלכה. דקיי״ל אין בגידין בנותן טעם, דבין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה, משליכו ומותר. ודוקא בו, אבל שומנו יש בו בנותן טעם, ואם לא נטל שומנו אוסר. ונותן טעם האמור במין במינו שאין אדם יכול להבחינו, משערין אותו בששים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן, בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם:
ברטנורה
גיד הנשה שנתבשל עם הגידים. של היתר:בזמן שמכירו. משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו:בנותן טעם. אם יש בגיד של איסור בנותן טעם בכל אלו, כולן אסורים:ואם לאו. שאינו מכירו, כולן אסורים. דבכל אחד יש לומר זה הוא, ולא בטיל ברובא, דכבריה הוא חשוב ובריה לא בטלה:בזמן שמכירן. לחתיכות האיסור, משערינן בנותן טעם, ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות:ואם אין מכירן. כל החתיכות אסורות. דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא. ואינה בטילה ברוב, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים:והרוטב מותר. אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. והלכה למעשה, באיסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא, אם תרומה היא שנתערבה בחולין, יטעמנה כהן, ואם דבר איסור הוא, יטעמנו נחתום נכרי, אם אומר שאין בתערובת טעם התרומה או טעם האיסור, הכל מותר. והימנוהו רבנן לנחתום נכרי, כיון דמלאכתו הוא לא משקר, שלא יפסיד אומנתו. ואם נתערב מין במינו דליכא למיקם אטעמא, או מין בשאינו מינו ואין כאן כהן או נכרי שנוכל לסמוך עליו, אם האיסור הוא מחלב ודם נבלות וטריפות שקצים ורמשים ובהמה ועופות ודגים טמאין וכיוצא בזה, משערים אותו בששים, אם יש ששים של היתר כנגד האיסור הכל מותר, ואם לאו, הכל אסור. וכן שומן של גיד הנשה, משערים אותו כנגד ששים של היתר. אבל כחל שנתבשל עם בשר משערים אותו בששים, וכחל מן המנין, מפני שאיסורו מדברי סופרים. וביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה עם שאר ביצים של היתר, צריכא ששים ואחת כנגדה. ואם האיסור הוא תרומה וחלה וביכורים. אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו, ואין שם כהן [או נכרי] שיטעום, משערינן אותו במאה של חולין. ואם ערלה וכלאי הכרם, משערים אותן במאתים. וכל השיעורים הללו משערים בכל מה שבקדרה, ברוטב ובחתיכות ובתבלין ובקיפה, והוא הדק דק שבשולי הקדרה. וכמו שהוא בא לפנינו משערינן ליה, ולא משערין במאי דבלע קדרה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, דאטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע:
תוסופות יום טוב
[*בנותן טעם. וכבר כתב הר"ב במתניתין דלעיל. שאין כן הלכה]:
*)כולן אסורות. כתב הר"ב הואיל וראויה להתכבד כו' ופליגא אמתני' ט' פ"ה דעבודה זרה:
והרוטב בנותן טעם. כתב הר"ב והלכה למעשה כו' בסוף ע"ז כתב ג"כ הר"ב למקצת מאלו פסקי הלכות. ומ"ש הר"ב כחל שנתבשל עם בשר כו' וכחל מן המנין. מפני שאיסורו מד"ס. כ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מהמ"א. והרשב"א דחה טעם זה שהרי איסורי סופרים צריכים ששים. ואינה דחייה דאיכא. למימר דסבר הרמב"ם דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. כ"מ. ובב"י סי' צ' כתב. ואף על פי ששומן הגיד בששים [וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל] ואף על פי שהוא מדבריהם [כמ"ש בריש פרקין] הואיל וג"ה בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב. וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס"א כנגדה. ובפרק הנזכר מפרש הרמב"ם טעם הדבר. מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה. ופירש הכסף משנה דהיינו לומר שיש בה אפרוח שהיא בריה בפני עצמה. ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טרפה. אינם צריכים ס"א. והרשב"א כתב על טעמו של הרמב"ם שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה. אלא פליטתה. ולי נראה שטעם הרמב"ם שעשו בה היכר. כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה. שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה. נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה. עכ"ל. ומ"ש הר"ב ובקיפה והוא דק דק וכו'. ובריש פ"ט מפרש תבלין. וכן עיקר:
יכין
מלכת שלמה
5.
A sciatic nerve which was cooked with other [permitted] nerves: If it can still be recognized, [then all the nerves are prohibited] if [the sciatic nerve] imparts a flavor. But if it can no longer [be recognized] then they are all forbidden. And the broth [is prohibited] if it [the sciatic nerve] imparts a flavor. And so it is with a piece of nevelah, or a piece of an unclean fish that was cooked together with other pieces of flesh [or fish]: If it can still be recognized, [then all are prohibited] if it imparts a flavor. But if it can no longer [be recognized] then they are all forbidden. And the broth [is prohibited] if it [the sciatic nerve] imparts a flavor.משנה ו
נוֹהֵג בִּטְהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בִּטְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶן. אָמְרוּ לוֹ, בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ:
ברטנורה
ואינו נוהג בטמאה. שאם אכל גיד הנשה של טמאה, למאן דאמר יש בגידים בנותן טעם, לוקה משום טמאה ולא משום גיד. ולמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם, פטור מכלום, דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל בטמאה אינו נוהג:מבני יעקב נאסר. ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה:אמרו לו. פסוק זה שהזהיר עליו בסיני נאמר, ועד סיני לא הוזהרו:אלא שנכתב במקומו. לאחר שנאמר בסיני, כשבא לסדר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד הנשה [לידע מאיזה טעם נאסר להם]. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה