First Seder Mishnayos Program 7/1/2024




Mishnah

משנה א
אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים. וְלֹא גוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִים עִמָּהּ. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְיוֹן לְשָׁנָה. אִם אָמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד:
ברטנורה אין מקדישין. שדה אחוזה:פחות משתי שנים. דכתיב במקדיש שדה אחוזה (ויקרא כ״ז:י״ח) על פי השנים הנותרות, ואין שנים פהות משתים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגאלה, נותן בבית כור חמשים סלע כדכתיב (שם) זרע חומר שעורים וגו׳. ואם הקדישה עשר שנים או עשרים אחר היובל, מחשבים השנים הנותרות עד יובל הבא, ונותן סלע ופונדיון לכל שנה, כדכתיב (שם) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו׳ ונגרע מערכך, והיינו גירוע שאינו נותן חמשים שלימים. והמקדיש שתי שנים לפני היובל, פודה אותה בשתי סלעים ושני פונדיונים, כדכתיב על פי השנים הנותרות, וכך החשבון עולה של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון, שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה של אחר היובל היה פודה בחמשים שקל, צא מהן לארבעים ותשע שנים הבאים עד יובל הבא ארבעים ותשע סלעים, נמצא סלע לכל שנה וסלע יותר, וזה הסלע היותר חלקוהו לפונדיונים, שיש בכל סלע ארבעים ושמונה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה פחות פונדיון. ומה שהצריכוהו ליתן סלע ופונדיון לשנה, למ״ט שנים מ״ט סלעים ומ״ט פונדיונין ויש כאן פונדיון אחד יותר על חמשים שקל שאמרה תורה, אותו הפונדיון הוא קלבון לפרוטרוט, כלומר בשביל ההכרע שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. אי נמי, אע״פ שהסלע אינו אלא ארבעים ושמונה פונדיונות, חייב ליתן ארבעים ותשעה, דהיינו סלע ופונדיון לארבעים ותשע שנה, לפי שהנותן פונדיונים ליקח סלע מן השלחני נותן ארבעים ותשעה פונדיונים, והיינו קלבון לפרוטרוט. והמקדיש שדה אחוזה פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן גירוע, ואם בא לגאלה נותן חמשים שלימים, דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע, ומיעוט שנים שנים. ועצה טובה קמשמע לן מתניתין שיהא אדם חס על נכסיו ולא [יקדיש] פחות משתי שנים, שלא יפסיד ארבעים ושמונה סלעים:ולא גואלין אחר היובל. לאו אחר היובל סמוך ליובל קאמר, אלא האי אחר אפילו אחר עשרים או שלשים שנה קאי. והכי קאמר, הבא לגאול באמצע היובל וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים, והיה עומד בניסן שהוא אמצע שנה, לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו, אלא נותן סלע ופונדיון שלם. והיינו דקאמר אין גואלין פחות משנה, דכמה דלא נפקא לה כולה שתא לא מגרעא לה כלל ולא יהיב גאולת חצי שנה אלא גאולת שנה שלימה. ומה טעם, לפי שאין מחשבים חדשים עם ההקדש. הבא לגאול שדהו חמש שנים וחצי לפני היובל, אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו משנה ששית, אלא נותן שש סלעים וששה פונדיונים, דכתיב (ויקרא כ״ז:י״ח) וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים, כלומר כל מה שנותר חשוב שנים, לעשות חודש הנותר שנה, ואי אתה מחשב החדשים שיצאו, לגרוע מן השקל ופונדיון בשבילם:אבל הקדש מחשב חדשים. כלומר, אם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה, כגון דמקדשה בפלגא דארבעים ושמונה ליובל, דאי חשבת לההוא יציאה הוי ליה פחות משני שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים. ואי אמרת דאין מחשבים אותן חדשים שיצאו, הוה הכא שני שנים לפני היובל, ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שתי סלעים ושני פונדיונים, הכא ודאי מחשבין אותן כיציאה גמורה ואין כאן שתי שנים לפני היובל, ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים שקל, דכתיב וחשב לו הכהן מכל מקום:בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשווייה כשאר הקדשות:זרע חומר שעורים. מקום שיכולים לזרוע בו כור שעורים כשזורעים במפולת יד ובזריעה בינונית, לא שיהיה הזרע מקובץ ביותר ולא מפוזר ומפורד הרבה:נקעים עמוקים וכו׳ והוא שיהיו מלאים מים שאין ראויין לזריעה. אבל אם אינן מלאים מים, הואיל וחזו למידי, אע״ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו, ונפדין לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור:פחות מכאן נמדדין עמה. ואע״פ שהן מלאים מים ולא חזו לזריעה, הואיל ואין עמוקים עשרה. וכן סלעים הואיל ואין גבוהים עשרה על שם הקרקע הן נקראין ואינן חשובים בפני עצמן:אלא נותן את כולו כאחד. דכתיב (ויקרא כ״ז:י״ח) וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא כולו כסף כאחד:
תוסופות יום טוב אין מקדישין. לשון הר"ב שדה אחוזה. והיא שדה שירש האדם ממורישיו הרמב"ם רפ"ד מהל' ערכין: פחות משתי שנים. על מ"ש הר"ב אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמישים שקל מסיים רש"י כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״ז) אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו'. משנת ולא שנת היובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים. ע"כ. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב שיש בכל סלע מ"ח פונדיון מפורש במשנה ה' פ"ד דב"מ. ומ"ש הר"ב הפונדיון היא קלבון וכו'. שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. ותימה דפונדיון הוא חצי מעה ותנן בספ"ק דשקלים דלמחצית שקל קלבון מעה כסף דר"מ יחכ"א חצי. ומפני כך כתבו התוס' בפ"ח דבכורות [דף נ'] דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון. ואינו אלא להשוות השנים שיהא סלע ופונדיון למ"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון א'. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד. אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע. דהוי כעין מקח וממכר ולא שייך הכרע אלא כשמחליפים מעות לשולחני ע"כ. ומ"ש הר"ב ועצה טובה קמ"ל לפי שאם הקדיש מקודשת בלא ספק ואפילו יום אחד לפני היובל הרמב"ם [בפירושו] ועיין לקמן. ולא גואלין לאחר היובל. כתב הר"ב לאו אחר היובל סמוך ליובל כו'. וא"ת ומאי דוחקיה. הא כיון דקי"ל דאין מקדישין בשנת היובל עצמו כדלקמן. שפיר תנן דאין גואלין אחר היובל. לפי שא"צ גאולה וה"נ אמרינן בהדיא בגמרא [דף כ"ד]. בשלמא לשמואל דאמר אין מקדישין בשנת היובל עצמו. לא גואלין לאחר היובל כו'. ופירוש דהר"ב אליבא דרב דפליג אדשמואל מסקינן ליה. ויראה לי משום דפחות משנה דייק שפיר טפי כדמסקינן אליבא דרב. והואיל ולשמואל מצינו לפרושי נמי הכי הלכך מפרש לה כך: אבל ההקדש מחשב חדשים. כתב הר"ב כגון דמקדשה בפלגא דמ"ח ליובל גמרא. וכתבו התוס' [דכ"ה] לאו דוקא נקט דמקדשה דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה: בשעת היובל. פי' הר"ב בזמן שהיובל נוהג שהמקדיש שדהו בשנת היובל. אינה מקודשת כמ"ש הר"ב בסוף פירקין. וכ"כ הרמב"ם בנא"י שבידי. ונמחק בה גם כן מ"ש בפי' הרמב"ם לעיל ואפי' בשנת היובל עצמה. וכן מתוקן הלשון ג"כ שבסוף הפרק ואינו מתוקן יפה וכ"כ הרשב"ם ברפ"ז דב"ב. דמש"ה גרסינן בשעת היובל דבשנת היובל פליגי אמוראי בגמ'. אבל התוס' שם [דף ק"ב] כתבו דברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. וי"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה. כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל. ואע"ג דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ד) בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם ע"כ בשנת היובל עצמה. יש לחלק דלשון תורה לחוד. דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה. ע"כ. אבל בפ"ג דקדושין דף ס"א. כתבו התוס' ה"ג בשעת היובל. ול"ג בשנת היובל דא"כ משמע דאיירי בשנה עצמה. וכו' ע"כ. ועיין ר"פ בתרא וטעמא דבשנת היובל עצמה אינה מקודשת כשמואל. דאמר מי כתיב ואם בשנת היובל. משנת היובל כתיב משנה שאחר היובל. ופרכינן מאי ואם אחר היובל. ומשני אחר אחר. פירש"י. כגון שתים ושלש שנים אחר היובל. איכא גירוע. אבל אקדשה בשתא דבתר יובל. ליכא גירוע. ע"כ. דהא אף [אם] יצאה חצי שנה מהשנה שאחר היובל. אין כאן גירוע שאין מחשבין חדשים להקדש. והיינו דהרמב"ם בפ"ד מה"ע כתב המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. ע"כ. וכתבו התוס' [דף כ"ד ע"ב]. וא"ת נתני נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל כדי שיהא חס על נכסיו. וי"ל דלפיכך לא תנא נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל לפי שיכול להמתין עד ג' שנים לפני היובל. ואז לא יהא צריך ליתן כ"א ג' סלעים וג' פונדיונין. לפיכך לא הזהיר התנא אלא בפחות משתי [שנים] דאז הוא צריך ליתן חמשים סלעים שלמים ואם המתין עד היובל לא יחזור עוד לידו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל בזמן שאין היובל נוהג כו'. כדתנן בר"פ דלקמן: בזרע חומר שעורים. הכי כתיב קרא. ועיין במשנה ב' פ"ג ושם בפי' הר"ב: היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. כתב הר"ב והוא שיהיו מלאים מים שאין ראוין לזריעה. גמ'. דומיא דסלעים. וטעמא פירש"י בקדושין פ"ג [דף ס"א] משום דזרע כתיב. ומ"ש הר"ב אבל אם אינם מלאים מים כו' אע"ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו ונפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור. תימה דלמאי נ"מ מתחשבין באפיה נפשייהו. וכן פירש"י בגמ' מקמי דמוקים לה לנקעים מלאים מים דפרכינן ולקדשו באפי נפשייהו. ופירש"י ולפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור. ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מפרקי. ע"כ. והשתא כיון דמש"ה מוקמינן לה בנקעים מלאים מים. שמעינן דאילו אינן מלאים מים אה"נ דנמדדין עמה הואיל ומפרקו כמותה. וכ"כ הראב"ד בהדיא בפ"ד מה"ע. וא"כ מאי האי דכתב הר"ב אע"ג דאין נמדדין עמה. איברא שהרמב"ם כתב בפירושו אבל אם היתה ארץ בלא מים. הרי היא מתקדשת בפני עצמה. ואע"פ שאינה נמדדת על כלל הקרקע. הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה. ע"כ. וכ"כ בחבורו [שם]. אבל ביאר שם ומחשבין לה מה שראוי להם והיינו שישומם כפי שוויין כדאשכחן במקדיש טרשין. מ"ט בית זרע אמר רחמנא. והני לאו בני זריעה נינהו. כדאיתא בגמ' פ"ג דף י"ד. ופי' הכ"מ דלהרמב"ם הכי הוא דפריך דאין נמדדין עמה. משמע ולא קדשי כלל. ופריך דלקדשו באפי נפשייהו וישומו בשוויין. ומשני במלאים מים ומשמע דכשאינם מלאם מים מיקדשו באפי נפשייהו ונישומין בשוויין. ולפיכך נראה בעיני להגיה בדברי הר"ב וכצ"ל ונפדין בשוויין. והשאר לפי חשבון כו'. וכן הלשון בפירש"י שבמשנה. ואע"ג דלרש"י כי מוקמינן לה במלאים מים. משמע דבאינן מלאים נמדדין עמה ומיפרקו כמותה. וכמ"ש בשם הראב"ד. כבר כתבתי בכמה מקומות דזו היא שיטת רש"י. שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. אבל יצא לי מזה שלשון הר"ב יש להגיה כן. אחרי שנמצא לשון זה בפירש"י. ואע"פ שלשון. הר"ב כלשון רש"י אין דעתו כדמסיק רש"י. דלרש"י נמדדין ומיפרקו כמותה. ולהר"ב אין נמדדין. ונפדין בשוויין וכסברת הרמב"ם. אלא דאף להרמב"ם גופיה קשיא דלסברתו שאומר דאינם מלאים מים נפדין בשוויין א"כ המלאים מים אפילו בשוויין אינן נפדין דלא קדשי כלל וזה דחו הרשב"ם ברפ"ז דב"ב. וכן התוס' שם ובפ"ג דקדושין דף ס"א שכתבו דאין לומר דלא קדשי כלל. דהא לא גרע מבור וגת ושובך דתנן בס"פ המוכר את הבית המקדיש שדה הקדיש כולה. ואפילו בור וגת ושובך וכ"ש סלעים ונקעים. ע"כ. ושם בקדושין פירש"י והסכימו עמו התוס' דהכי פריך נקדשו באפי נפשייהו להיות נמדדים לפי מה שיש בהן. ולא יעלה מדרון שבהן לחשבון כי אם קרקעית הנקעים ע"כ. ולפי זה כי משני במלאים מים. א"כ שאינן מלאים מים אה"נ דנמדדין עמה. ובכה"ג שלא יעלה המדרון לחשבון. והשתא יש לומר דאף הר"ב סובר כן. דז"ש מתחשבין באפי נפשייהו לישנא דגמרא נקדשו באפי נפשייהו. הוא דנקט. וכמו שרש"י בקדושין מפרש דהיינו בלא מדרון. כן גם אנחנו נפרש כך בדברי הר"ב. ואתי שפיר מה שכתב דנפדין לפי חשבון חמשים סלעים. ואין צורך להגיה בדבריו. ולפי שיש לצדד כן. לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן בפירושו. אע"פ שדעתי מכרעת לההגהה. לפי שאם זו דעתו כפירש"י דקדושין. לא ה"ל לסתום להעתיק לישנא דגמ' מתחשבין באפי נפשייהו בלחוד. אלא ה"ל לפרש ג"כ דהיינו שיחשבו בלא מדרון כי מי חכם ויבן אלה מדנפשיה. והרי רש"י עצמו. לא פירש כן הכא בפרקין. ואעפ"כ כיון שיש מקום לצדד ולתקן בלא הגהה הנחתי הדבר שקול למעיין. והוא יבחר ולא אני: אלא נותן את כולו כאחד. לשון הר"ב דכתיב וחשב וגו' עד שיהא כולו כסף כאחד. פירוש הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון. חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה רשאי. דגואל לחצאין. כדתנן בפ"ט משנה ב':
יכין מלכת שלמה
1.
One may not consecrate [a field of his possession] less than two years before the Jubilee, nor redeem it less than one year after the Jubilee. One does not reckon months to [the disadvantage of] the Sanctuary, but the Sanctuary does reckon months [to its own advantage]. If a man consecrated his field at a time when the law of the Jubilee is in force, he must pay fifty shekels for [every piece of field sufficient for] the sowing of a homer of barley. If the field contained ravines ten handbreadths deep or rocks ten handbreadths high, they are not included as part of the field. But if less than this, they are included. If he consecrated it two or three years before the Jubilee, he must pay one sela [shekel] and one pondion for each year. If he says: “I shall pay for each year as it comes,” they do not listen to him, rather he must pay for all the years together.

משנה ב
אֶחָד הַבְּעָלִים, וְאֶחָד כָּל הָאָדָם. מַה בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ:
ברטנורה ואחד כל האדם. פודה בית כור בחמשים שקל, בין שהוא שוה אלף שקלים בין שאינו שוה אלא חמשה שקלים:שהבעלים נותנים חומש. כדכתיב (שם) ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו וגו׳:
תוסופות יום טוב מה בין כו' אלא וכו'. עמ"ש בסוף פ"ק דב"ק.
יכין מלכת שלמה
2.
It is all the same whether the owner or anyone else [redeems the field]. What is the difference between the owner and any other man? The owner must add one fifth, whereas any other man need not add one fifth.

משנה ג
הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ בְּנוֹ, יוֹצְאָה לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אַחֵר אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:
ברטנורה אינה יוצאה מידו ביובל. להיות מתחלקת לכהנים כי היכי דאי. הוה פריק לה אינש אחרינא דהוה נפקא ביובל ומתחלקת לכהנים כדכתיב (שם) והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה׳:גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. ולא לכהנים. דכתיב (שם) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לאיש אחר, ולא לבן: גאלה אחד מקרוביו של מקדיש מיד הגזבר, ובא המקדיש וגאלה מיד קרובו, אינה יוצאה מיד המקדיש ביובל להתחלק לכהנים:גאלה כהן. מיד גזבר:לא יאמר הואיל ואם גאלה ישראל יוצאה לי ולחברי ביובל, עכשיו שהיא תחת ידי שגאלתיה אין לך כהן ראוי לה יותר ממני:
תוסופות יום טוב גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. כתב הר"ב ואם מכר את השדה לאיש אחר כו'. ולא לבן. או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש. הרי אח אמור [שיהא כאחר ותצא לכהנים] הא מה אני מקיים אחר. ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. מרבה אני הבן שכן קם תחת אביו ליעידה [שאם קנה אביו אמה העבריה ורוצה בה ליעדה לו מיעדה וא"צ לקדשה בכסף אחר. אלא באותו כסף שנתן בה אביו כשקנאה. היא מקודשת לו] אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (אביו) [צ"ל אחיו] ליבום. כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. הא יש בן אין יבום. ברייתא בגמרא. גאלה אחר וכו' אינה יוצאה מידו. וכן העתיק הר"ב והרמב"ם. אבל במשנה בגמ' גרסינן יוצאה. ופירש"י יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים כי היכי דהוה נפיק מידי דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה. ע"כ. וכן גי' הראב"ד. וניחא לגירסא זו. הא דקתני גאלה אחר או אחד מן הקרובים. דהוה לא זו אלא אף זו. דאילו לגירסת הרמב"ם והר"ב הוה זו ואצ"ל זו. ויש לומר כיון דאחר כתיב בהדיא בקרא אקדמיה והדר תני אחד מן הקרובים דאתי מדרשא דאיש שיהא כאחר. ומ"מ פשטיה דקרא ניחא טפי לגי' רש"י וראב"ד. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה. ואם מכר את השדה לאיש אחר. לא יגאל עוד. דמשמע שאם לא גאלה והגזבר מכרה לאיש אחר שלא יגאל עוד. והא ודאי דלא אתא קרא למיסר עליו שאינו רשאי לקנותה מיד זה שגאלה. דלמה יגרע הוא. אלא ה"ק שלא יהא לו דין גאולה כאילו גאלה מיד הגזבר שאז לא היתה יוצאה מידו. אבל עכשיו שכבר היתה מכורה ביד אחר כשחזר הוא וקנאה מאותו אחר אין לו דין הגאולה אלא ייצאה מידו ביובל. ובת"כ מצאתי כיוצא בזה ומייתי לה בגמ' דף כ"ו. לא יגאל עוד יכול לא יקחנה מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה. ת"ל לא יגאל עוד לכמות שהיא אינה נגאלת [אבל] לוקחה הוא מיד הגזבר ותהי לפניו כשדה מקנה ע"כ. אבל מדלא נסיב לתלמודיה. אלא לקיחה שמיד הגזבר. י"ל דהיינו טעמא. משום דמאחר יש לו דין גאולה כמות שהיא. וכגי' הרמב"ם והר"ב. מ"מ דעתי מכרעת דנסיב רישיה דקרא דכתיב ואם לא יגאל. וה"ה לסיפא ואם מכר דמנלן לחלק במקרא אחד. כ"ש לומר דארישא קאי ולא אדסמיך ליה ותצטרך לפרש כאילו כתוב אם לא יגאל את השדה לא יגאל עוד. ואם מכר את השדה והיה השדה בצאתו ביובל. וכבר ס"ד בגמרא דהכי מפרש ליה ר"א דמתני' [דלקמן] ואמר אביי סכינא חריפא מפסקא קרא כלומר בתמיה. ושוב ראיתי בתוס' דגרסי גם כן יוצאה וכתבו דלהכי נקט מיד גזבר. דאין סברא דמיירי קרא. אלא בגאולה מיד הגזבר. שהרי אם גאלה אחר לא ימכרנה לבעלים אם ירצה. ע"כ: לא יאמר הואיל והיא יוצאה כו' ודין הוא בשל אחרים אני זוכה [אלמלא גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי] בשל עצמי לכ"ש. ת"ל אחוזתו [לכהן תהיה אחוזתו] אחוזה שלו [שירש מאביו תהא שלו] ואין זו שלו. הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים ברייתא בגמ'. ועיין במשנה ו' פרק דלקמן:
יכין מלכת שלמה
3.
If a man consecrated [his field] and then redeemed it, it does not go out of his possession in the Jubilee. If his son redeemed it, it reverts to his father in the Jubilee. If another person, or a relative redeemed it, and he redeemed it from his hand, it goes out [to the priests]. If one of the priests redeemed it, and it was still in his possession, he cannot say: “Since it goes out to the priests in the Jubilee, and since it is now in my possession, therefore it belongs to me.” Rather, it goes out of his possession to all his fellow priests.

משנה ד
הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁים, עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר:
ברטנורה ולא נגאלה. לא גאלוה מיד ההקדש, לא הבעלים ולא אחר:הכהנים נכנסים לה. כהנים של משמר שהיובל פוגע בו הן נכנסים לתוכה, והיא חלוטה בידם:ונותנים את דמיה להקדש. דגמר קודש קודש ממקדיש בית, כתיב הכא בשדה אחוזה בצאתו ביובל קודש וכתיב במקדיש בית (שם) ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מה בית לא תצא מיד הקדש בלא דמים כדכתיב התם והעריכו הכהן, דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים, אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים. הלכך כי פריק לה אחר, הוו דמים לבדק הכית הקדש, וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים, ואם לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמשים שקלים ושקלי לה:ר׳ שמעון אומר נכנסין אבל לא נותנין. דגמר קודש קודש מכבשי עצרת, דכתיב בהו (ויקרא כ״ג:כ׳) קודש יהיו לה׳ לכהן, מה התם בחנם אף כאן בחנם. וניחא ליה דנילף שדה אחוזה מכבשי עצרת, דתרווייהו מעשרים וארבע מתנות כהונה, ולא נילף ממקדיש ביתו דאינו ניתן לכהנים לעולם. ורבי יהודה ניחא ליה דנילף שדה אחוזה ממקדיש ביתו, דתרווייהו קדשי בדק הבית, ולא נילף מכבשי עצרת שהם קדשי מזבח. והלכה כרבי יהודה:שדה רטושין. שדה עזובה. כמו [הושע י׳] אם על בנים רוטשה:עד שיגאלנה אחר. וכשתצא מידו ביובל יכנסו בה כהנים. וטעמא דרבי אליעזר, דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קודש, משמע כשתצא מיד הגואל כדין שאר אדם הקונה קרקע שיוצאה ביובל, בההוא קאמר קרא דתהוי לכהנים, אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע, דאכתי לא אשמועינן קרא דהקדש פקע מכוחו ביובל:
תוסופות יום טוב הגיע היובל ולא נגאלה. הכהנים נכנסים לתוכה. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו'. והיה בצאתו ביובל וגו'. לכהן תהיה אחוזתו וה"ק שאם לא יגאל פי הבעלים. או אם מכר וגו'. בשני דרכים אלו. לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס': ונותנים את דמיה. פירש הר"ב דיליף ממקדיש ביתו. דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים. ואם לא פדה יקום הבית להקדש. הרמב"ם: דמיה לשון הר"ב חמשים שקלים. וכן פירש"י. חמשים שקלים. ולכן מ"ש בכ"מ [פ"ד עה"ע] שמצא כתוב דמיה הכתוב בתורה שלשה שקלים. ע"כ. אומר אני שהוא טעות מן המעתיק שטעה בנ' וסובר היה שהוא ג'. וכתב שלשה: רבי שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנין. פי' הר"ב דגמר מכבשי עצרת. מה התם בחנם ר"ל שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הרמב"ם: [*שדה רטושין. פירש הר"ב שדה עזובה. כמו אם על בנים רוטשה [הושע י' י"ד] הכי מפרשינן בסוגיא דב"מ פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ט) אדתנן התם לענין יורש אם מורידין אותו לנכסי נטושין או לנכסי רטושין ומפרשינן נטושין בע"כ. שנשבה. או שברח מפני סכנה. וכדכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה. אפקעתא דמלכא. רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה. ופירש"י היינו מדעתיה ולא שבויה. דכתיב רישיה דקרא [הושע י ] (י"ד) וקאם שאון בעמיך היו יראים שלא יבואו אויבים עליהם וכל מבצריך. ושד כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדים הבאים למלחמה ע"י מארב על עם היושב בשלום. שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכו'. ומדקאמר יושד כשוד וגו' מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוא. אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים. והולכים להם מדאגת האויבים שמא יבאו עליהם ע"כ. וטעמא ברטושין דהיינו העוזבים מדעתן שאין מורידין. פירש"י דכיון דה"ל לצוות הורידו יורשי לנכסי ולא צוה ש"מ לא ניחא ליה ע"כ. והאי טעמא לא שייך הכא. דאין לו למקדיש ולא ליורשיו שום זכות. אלא נ"ל דנעזבת הכא ביד הקדש ואע"ג דבע"כ נשארת ביד הקדש לא מצי קרי להו נטושין כיון דמתחלה אקדישה מדעתה וטעמא שנקראת בשם זה. כדי שתהא ידועה לכל ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח"כ יובל. תהא לכהנים]:
יכין מלכת שלמה
4.
If the Jubilee arrived and it was not yet redeemed then the priests enter into possession of the land and they pay its value, the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: they enter [into possession] but they do not pay [its value]. Rabbi Eliezer says: they neither enter [into possession] nor pay [its value]. But it is called an abandoned field until the second Jubilee. If the second jubilee has arrived and it was not yet redeemed, it is called a ‘twice abandoned field’ until the third Jubilee. The priests never enter into possession of the field until someone else had redeemed it.

משנה ה
הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה, יוֹצֵאת זוֹ, שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה. שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל:
ברטנורה הלוקח שדה מאביו, מת אביו ואח״כ הקדישה הרי היא כשדה אחוזה. שהרי עד שלא הקדישה נפלה לו בירושה. הלכך אם בא לפדותה, פודה בית כור בחמשים שקל כשדה אחוזה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, יוצאה לכהנים ביובל:הרי היא כשדה מקנה. דבתר שעה שהקדישה אזלינן. ואם בא לפדותה, פודה שדה בשוויה כדין שדה מקנה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, חוזרת לו ביובל. שהרי בשעה שהקדישה לא היה גופה שלו, דעתידה היתה לחזור לאביו ביובל כדין שאר מכירות, וכשאר מקדיש שדה מקנה הוא שהגואלה מיד הגזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ, דהיינו לאביו של זה, וזה יורש את כח אביו. ואין הלכה כר׳ מאיר:שדה מקנה. שהקדישה וגאלה אחר, אינה יוצאה לכהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וקרקע לא היתה שלו אלא עד היובל:כהנים ולוים מקדישים לעולם. ואפילו בשנת היובל עצמה. אבל ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אינה מקודשת:וגואלין לעולם. מה שאין כן בישראל שאינו פודה לאחר היובל, כדכתיב (ויקרא כ״ז) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל כהן או לוי שהקדיש קרקע שירש מאבותיו הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית גואלה לאחר היובל, כדכתיב (שם כ״ה) גאולת עולם תהיה ללוים:
תוסופות יום טוב הלוקח שדה מאביו כו' הרי היא כשדה אחוזה. כתב הר"ב ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל וכן לשון רש"י ולאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא. דא"כ [אתיא] כר"א. ואין הלכה כמותו. אלא ה"ק. ואם לא גאלה הוא וא"נ גאלה אחר: יצתה זו שהיא ראויה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה. לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו א"נ אשר לא שדה אחוזה. ומתרביא הא דר"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה. מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה כו' גמ'. [*ולכאורה מ"ם יתירא דריש. אבל לפי לשון רש"י אין הגי' כן. אלא לכתוב קרא אשר לא אחוזתו. והשתא כל התיבה דמשדה מיותרת]. שדה מקנה. שדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה הרמב"ם רפ"ד מה"ע: אינה יוצאה לכהנים ביובל. פירש הר"ב שהקדישה וגאלה אחר. וכן לשון רש"י. וז"ל התוס' לפום ריהטא משמע. אם גאלה אחר [מיד הגזבר לפני היובל. ורש"י פירש בפי' חומש שלו דאפילו לא גאלה אחר. אלא שעדיין היא ביד הגזבר תנא בחנם ביובל לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע"כ. וראיתי אני נוסחא דוקנית מפרש"י שבחומש שכתוב בה וימכרנה גזבר לאחר. או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה וכו': שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אע"ג דקרא כתיב (וייקרא כ"ז) בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ. אצטריך לטעמא משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב (שם) וחשב הכהן וגו'. ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו'. ואנן איירינן בגאלה אחר. וא"נ לא נגאלה כלל [*ועיין לעיל: כהנים ולוים מקדישים לעולם. כתב הר"ב אבל ישראל כו' כדלעיל במשנה א']:
יכין מלכת שלמה
5.
If one bought a field from his father, and his father died and afterwards he consecrated it, it is considered a field of possession. If he consecrated it and afterwards his father died, then it is considered a field acquired by purchase, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah and Rabbi Shimon say: it is considered a field of possession, as it is said: “And if a field which he has, which is not a field of his possession” (Leviticus 27:22) a field which is not capable of becoming a field of his possession, thus excluding a field which is capable of becoming a field of possession. A field acquired by purchase does not go out to the priests in the year of the Jubilee, for no man can consecrate an object not belonging to him. Priests and Levites may consecrate [their fields] at any time and redeem at any time, both before and after the jubilee.

קדשים ערכין פרק ז
Kodshim Erchin Chapter 7