First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
חֲמִשָּׁה שֶׁמִּלְאוּ חֲמִשָּׁה חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אוֹ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, הֲרֵי כֻלָּן כְּשֵׁרִים. יָחִיד שֶׁמִּלֵּא חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא אַחֲרוֹן. לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ רִאשׁוֹן. אָמַר לְאֶחָד, קַדֵּשׁ לְךָ אֶת אֵלּוּ, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא רִאשׁוֹן. קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי כֻלָּם כְּשֵׁרִים:
ברטנורה
חמשה. לקדשן חמשה קידושין. כל חבית וחבית בפני עצמה:ונמלכו לקדשן קידוש אחד. לערות חמשתן בתוך כלי גדול ולקדש הכל בבת אחת:הרי כולן כשרים. דהואיל וכל אחד ממלא הכלי שלו אין כאן מלאכה פוסלת במים בין מילוי להטלת האפר במים:היחיד שמילא חמש חביות כו׳ אין כשר אלא אחרון. שהמילוי הראשון נפסל במלאכה שעשה כשמילא את השני קודם שנתן את האפר בראשון, וכן השני נפסל כשמילא את השלישי, וכן כולם. ואם מתחילה היה ממלא חמש חביות זו אחר זו או אפילו מאה חביות כדי לקדשן קידוש אחד, כגון שצריך להזות על כלים הרבה, לא היו פוסלים זה על זה וכולן כשרים, דהכל נחשבים מילוי אחד. אבל כשמילא מתחלה לשם חמשה קידושין, כולן פוסלין זה על זה מטעם מלאכה, שהיא פוסלת במים עד שיטיל האפר, הלכך אין כשר אלא אחרון:ונמלך לקדשן חמשה קדושין. שקידש זו לעצמה וזו לעצמה:אין כשר אלא זו שקידש ראשון. לפי שקידוש ראשון חשיב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא נתן לתוכן אפר, דעד שיתן את האפר מלאכה, פוסלת במים:אמר לאחד קדש לך את אלו. היחיד שמילא חמש חביות לקדשן קידוש אחד, ואמר לאחר קדש לך את אלו וקידשן האחר חמשה קדושים, אין כשר אלא ראשון. דכיון שאמר לו קדש לך ונתנן לו, נעשו שלו וכאילו מלאן הוא, והקידוש שקידש ראשון נעשה מלאכה לפסול את אחרים:אבל אם אמר קדש לי את אלו כולן כשרים. שהממלא לא עשה מלאכה, והמקדש אינו שלו כדי שיפסלו על ידו:
תוסופות יום טוב
ונמלך לקדשן קדוש אחד. אין כשר אלא אחרון [וה"ה] כשלא עשה כמו שנמלך ולא עירן לתוך כלי אחד. ולא קתני ונמלך אלא לומר שאם ירצה להמלך לא יועיל לו. אבל יניחם כך ויהיה האחרון כשר. והרמב"ם העתיק המשנה כלשונה בפ"ז הל' ה' ובהלכה ד' כתב בלא נמלך שאין כשר אלא האחרון. ומ"ש עליו הראב"ד בהלכה ד' דלשון המשנה ונמלך לקדשן קדוש אחד והכ"מ כתב שלא הבין דבריו שזהו בנמלך לקדשן ה' קדושין. אני אומר דלא כמר ולא כמר. דודאי דדברי הכ"מ אין להבינם שא"א לומר כדבריו. וגם דברי הראב"ד אינן שלשון המשנה העתיק בהלכה ה' וזו שבהל' ד' מדנפשי' שהולידה מן המשנה:
לקדשן קדוש א'. פי' הר"ב כגון שצריך להזות על כלים הרבה. ובענין אחר אי אפשר. הר"ש:
אין כשר אלא זו שקדש ראשון. בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה. או באחרונה. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
חמשה שמלאו חמש חביות גרסי' דחבית לשון נקבה:
לקדשן חמשה קדושין. פי' לקדש כל חבית בפני עצמו:
ונמלכו לקדשן קדוש אחד. פי' לערות שלשתן בכלי גדול ולקדש הכל בבת אחת כשרין. וכן נמי בתוספתא ר' יהודה:
ר' יהודה אומר ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותן בשוקת אלמא אין צריך למלאותו באותו שוקת עצמו. גליון ה"ר יהוסף ז"ל:
ונמלך לקדשן קדוש אחד אין כשר אלא אחרון. פי' אע"פ שנמלך אין כשר אלא אחרון. או. צריך למחוק מלת או:
בפי' רעז"ל צ"ל כגון שצריך להזות על כלים הרבה לא היו פוסלין זע"ז וכו':
1.
If five men filled five jars to prepare with them five mixtures, and then they changed their minds to prepare one mixture from all of them, or if they filled the jars to prepare with them one mixture and then they changed their minds to prepare with them five mixtures, all the water remains valid. If one man filled five jars intending to prepare five [separate] mixtures, [even though] he changed his mind to prepare one mixture from all of them, only the last is valid. If he intended to prepare one mixture from all of them and then he changed his mind to prepare five separate mixtures, only the water in the one that was mixed first is valid. If he said to another man, "Prepare mixtures from these for yourself," only the first is valid; But if he said, "Prepare a mixture from these for me," all are valid.משנה ב
הַמְמַלֵּא בְאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְאַחַת יָדוֹ, הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר, אוֹ שֶׁמִּלֵּא לִשְׁנַיִם כְּאַחַת, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין, שֶׁהַמְּלָאכָה פוֹסֶלֶת בַּמִּלּוּי, בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר:
ברטנורה
ועשה מלאכה בידו אחת. פסול המילוי מטעם מלאכה:לו ולאחר. (כו׳ כאחת):שניהם פסולים. דכיון דלתרי גברא קא ממלא, נחשב האחד מלאכה לחבירו:בין לו בין לאחר. דאע״פ שאין המים שלו, פוסלן במלאכה שבשעת מילוי:
תוסופות יום טוב
באחת ידו. וכן העתיק הרמב"ם ספ"ז מהלכות פרה [הל' ג']. והר"ב העתיק בידו אחת וכן גי' מהר"ם בכוליה פרקין: *
[לו ולאחר או שמילא לשנים כאחת. כלומר לו ולאחר כאחת או לשנים כאחת. הר"ש]
שהמלאכה פוסלת במלאוי. כו' משא"כ בקדוש כדלעיל וכן לקמן. וכתב הראב"ד בפ"ז מה"פ [שם] שהטעם מפני שנוטלין שכר על המלאוי ואפילו בחנם יש בו טובת הנאה וכממלא לעצמו דמי אבל הקדוש כיון שאין בו לא שכר (כדתנן במשנה פ"ד דבכורות) ולא טובת הנאה והמים של (אחד מהם) [צ"ל אחר הם] אינן נפסלים במלאכתו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
בין לו בין לאחר. דאע"פ שאין מלאכת הקדוש פוסלת במים של אחר כיון שהוא ממלא המים פוסלן במלאכה אפילו הן של אחר. הרא"ש ז"ל. ועיין שם בהשגות פ"ז שהוא סובר שלא משום מלאכה הוא נפסל אלא משום היסח הדעת שהוא שרש פיסול המלאכה והוא נקרא על שמה וכל מקום שתמצא פיסול ע"ש מלאכה לא תתלה אותו אלא על היסח הדעת חוץ מן העושה מלאכה בגוף המים ובגוף האפר שנפסלין אפילו לא הסיח דעתו מהן מ"ט כתחלתה של פרה שהמלאכה פוסלת בה ויש לזה שורש וכו' ע"ש:
משנה ג
הַמְקַדֵּשׁ בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְאַחַת יָדוֹ, אִם לוֹ, פָּסוּל. וְאִם לְאַחֵר, כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לוֹ וּלְאַחֵר, שֶׁלּוֹ פָּסוּל, וְשֶׁל אַחֵר כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד, שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין:
ברטנורה
אם לו פסול. אם הקידוש שלו, פסול. דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים:ואם לאחר. הוא הקידוש:כשר. שהרי בעל המים לא עשה מלאכה:המקדש לו ולאחר. שניהם כאחת. אי נמי קידש לחברו קודם שלו:שלו פסול. דקידוש של חברו נחשב מלאכה לפסול מימיו:שניהם כשרים. שאין המים שלו שיפסלו על ידו:
תוסופות יום טוב
המקדש לו ולאחר. פי' הרב ושניהם כאחת א"נ קדש לחברו קודם שלו. וכ"כ הר"ש ולא"נ לא סלקא הא דכתב הרב וכ"כ הר"ש אם לו פסול דשמא המלאכה קדמה לקידוש דלא"נ ודאי קדמה בעינן. וכן דעת הרמב"ם כנראה מלשונו בפרושו. וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה"פ שהרמב"ם לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשוב מלאכה ופסול:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
באחת ידו. שפיר טפי הוה לן למיתני הכא וגם במתני' דלעיל בידו אחת וכן הוא גם כן בסדר טהרות אשר בו פי' רבינו שמשון ז"ל. וכן כתבתי לעיל בסמוך בשם תוי"ט שהיא גירסת מהר"ם ז"ל בכוליה פרקין. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
שלו פסול. פי' הרמב"ם ז"ל שם פ"ח סי' ד' שהרי נפסלו המים של עצמו בעסק שנתקדש בקדוש חברו ע"כ. וכתב שם מהרי"ק ז"ל ורבינו שמשון ז"ל שפירש הטעם משום דשמא המלאכה קדמה לקדוש ונפסלו המים קודם שישליכו בהן האפר הוא כדרך רבינו אלא שרבינו ז"ל לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול ע"כ:
3.
One who prepared the mixture with one hand and did some other work with the other hand, the mixture is invalid if he prepared it for himself, but if he prepared it for another man, it is valid. If he prepared a mixture both for himself and for another man, his is invalid and that of the other man is valid. If he prepares mixtures for two men simultaneously, both are valid.משנה ד
קַדֵּשׁ לִי וַאֲקַדֵּשׁ לָךְ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר. מַלֵּא לִי וַאֲמַלֵּא לָךְ, הָאַחֲרוֹן כָּשֵׁר. קַדֵּשׁ לִי וַאֲמַלֵּא לָךְ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים. מַלֵּא לִי וַאֲקַדֵּשׁ לָךְ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים:
ברטנורה
קדש לי ואקדש לך. כגון שכל אחד מילא מים לעצמו, ובא זה וקידש מימיו של זה, וזה קידש מימיו של זה, אותו שקידש ראשון כשר מה שקידש לחבירו, דחבירו לא עשה מלאכה אלא עד אחר שנתקדשו מימיו, ומשנתקדשו אין מלאכה פוסלת. אבל מה שקידש השני לראשון פסול, שהראשון פסלה במה שקידש מימי השני קודם שנתקדשו מימיו:מלא לי ואמ, לא לך. המילוי האחרון כשר. אבל מילוי ראשון פסול, היינו המים שנתמלאו ראשונה, דנפסלו במלאכה במילוי שמילא לחבירו:קדש לי ואמלא לך. שהיו לו מים ממולאים ואמר לחבירו קדש לי מימי ואחר כך אמלא לך:שניהם כשרים. דאין המלאכה פוסלת אחר קידוש. וזה נמי שנתמלאו לו המים מימיו כשרים, דמשנתמלאו לו המים לא עשה מלאכה:מלא לי ואקדש לך. שהאחר היו לו מים ממולאים ואמר לו זה מלא לי תחלה ואחר כך אקדש לך:שניהם פסולים. זה, שמילא עד שלא נתקדשו מימיו. וזה, שקידש לחברו משנתמלאו מימיו:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
קדש לי ואקדש לך. אשר קידש באחרונה הוא קדוש פסול לפי שהוא מקדש בשכר שפורע לראשון חובו בקדוש הזה שהוא תמורת מה שקדם הראשון וקדש לזה מימיו וקיימא לן דהנוטל שכר לקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ואם אמר איש לאיש מלא לי ואמלא לך הנה אשר מילא תחלה פסול להיות כוונתו בעת המלוי שימלא לו הוא תמורת מה שמילא לו והוי כאילו מילא לו ולאחר בבת אחת דתנן לעיל שהוא פסול ואשר ימלא באחרונה כשר לפי שהוא ממלא בשכר שהוא מותר למלאות בשכר:
קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים. שהמלאכה אינה פוסלת הקדוש והמלוי בשכר מותר. הרמב"ם ז"ל. וכתב מהרי"ק ז"ל שם פ"ח סימן ו' ואין להקשות גם קדוש ראשון הוא בשכר מה שקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקדש לא נתן לו דבר אע"פ שאמר לתת לו לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקדוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ"ש שכיון שהקדוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ע"כ. והראב"ד ז"ל ס"ל דבכל הני הוי טעמא משום היסח הדעת כדכתיבנא:
4.
[If one said to another] "Prepare the mixture for me and I will prepare the one for you," the first is valid. [If he said,] "Fill the water for me and I will fill the water for you," that of the latter is valid. [If he said,] "Prepare the mixture for me and I will draw the water for you," both mixtures are valid. [If he said,] "Fill the water for me and I will prepare the mixture for you’, both mixtures are invalid.משנה ה
הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְחַטָּאת, מְמַלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ תְּחִלָּה וְקוֹשְׁרוֹ בָאֵסֶל וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שֶׁל חַטָּאת. וְאִם מִלֵּא שֶׁל חַטָּאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מִלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ, פָּסוּל. נוֹתֵן אֶת שֶׁלּוֹ לַאֲחוֹרָיו וְאֶת שֶׁל חַטָּאת לְפָנָיו. וְאִם נָתַן אֶת שֶׁל חַטָּאת לַאֲחוֹרָיו, פָּסוּל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן שֶׁל חַטָּאת, נוֹתֵן אֶחָד לְפָנָיו וְאֶחָד לַאֲחוֹרָיו, וְכָשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר:
ברטנורה
הממלא לו ולחטאת. הממלא מים, קצתן רוצה לצרכו ובקצתן רוצה ליתן אפר חטאת:באסל. במוט. ודרך שואבי מים שנותנים מוט על כתפם וכד מלא תלוי בראש המוט מלפניו וכד אחד מאחריו:ואח״כ מילא את שלו, פסול. משום מלאכה:ואת של חטאת לפניו. כדי לעשות בהן שמירה מעולה:ואם נתן של חטאת לאחוריו פסולה. דכתיב למשמרת למי נדה, בזמן שהן שמורין הן מי נדה, בזמן שאינן שמורין אינן מי נדה:היו שניהן של חטאת וכו׳ דהואיל ומסיק אדעתיה בשלפניו נזכר נמי בשל אחריו. והיינו מפני שאפשר, כלומר אפשר לשמור שלאחריו אגב שלפניו:
תוסופות יום טוב
באסל. פי' הר"ב במוט וכו' וישאוהו במוט בשנים תרגום ירושלמי באסלא מלשון לא תסולה. הר"ש. *[ולא ידעתי מה קאמר. דקרא דלא תסלה באיוב כ"ח י"ו ופירשוהו כל המפרשים הראב"ע והרלב"ג והרד"ק בשרשיו ל' ערך ורש"י פי' לשון שבח ואולילפי שב' החביות שבשתי קצותיו צריכים להיות מלאים בערך ובשיווי אחד שלא יכריע אחד מהן. ע"ש זה יהיה מלשון תסולה האמור. אבל הוא דוחק. ולכן נ"ל שכוונת הר"ש כמו שראיתי בערוך. דעל ההוא דבפרק הנשרפים (סנהדרין דף פ"ב) בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו. פירוש הגביה. כמו לא תסולה בכתם אופיר. ע"כ]:
ואת של חטאת לפניו. פירש הר"ב כדי לעשות בהן שמירה מעולה. ותמיהני למאי איצטריך למימר שמירה מעולה. והא לאחריו לאו שמירה כלל היא. דעד כאן לא הוי שמירה בלאחריו. אלא כשיש גם כן לפניו. דהואיל ומסיק אדעתי' בשלפניו. כמ"ש הר"ב לקמן. והר"ש שכתב שמירה מעולה. איהו לא פי' לקמן דהואיל ומסיק אדעתיה. אלא כיון שא"א בענין אחר. ומש"ה כתב כאן דלכתחלה בעינן שמירה מעולה. וכך מסיים. ואם נתן של חטאת לאחריו פסול. אע"ג דלאחריו נמי שמירה היא. מדמכשירים בשניהן של חטאת. מ"מ כיון דאפשר לעשות שמירה מעולה ולא עביד פסול. ע"כ:
מפני שא"א. והר"ב העתיק שאפשר. וכן הוא בס"א. אבל הר"ש כתב נראה דגרסינן שאי אפשר וכן העתיק הרמב"ם. ופירש שאי אפשר לו אלא שישים אחד נכחו. ואחד מאחריו. ועיין בר"פ דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
5.
One who is drawing water for his own use and for the mixture of the hatat, he must draw for himself first and fasten [the bucket] to the carrying pole and then he can draw the water for the hatat. If he drew first the water for the hatat and then he drew the water for himself, it is invalid. He must put his own behind him and that for the hatat before him, and if he put that for the hatat behind him it is invalid. If both were for the hatat, he may put one before him and one behind him and both are valid, since it is impossible to do otherwise.משנה ו
הַמּוֹלִיךְ אֶת הַחֶבֶל בְּיָדוֹ לְדַרְכּוֹ, כָּשֵׁר. וְשֶׁלֹּא לְדַרְכּוֹ, פָּסוּל. זֶה הָלַךְ לְיַבְנֶה שְׁלשָׁה מוֹעֲדוֹת, וּבְמוֹעֵד שְׁלִישִׁי הִכְשִׁירוּ לוֹ הוֹרָאַת שָׁעָה:
ברטנורה
המוליך את החבל בידו לדרכו. לאחר שמילא את הדלי בחבל החזיר את החבל לבעלים. לדרכו, שלא הוצרך לעקם או להרחיב את דרכו אלא לפי הילוכו מצא בעל החבל והחזיר לו את שלו, אין זו מלאכה וכשר המילוי:שלא לדרכו. שעיקם את דרכו כדי להחזיר החבל, מלאכה היא ופסול:זה הלך. כלומר על דבר זה הלך חכם אחד לשאול מחכמי יבנה, הן סנהדרי גדולה שגלו שם:הוראת שעה. שעת הדחק היה. הא לאו הכי לא:
תוסופות יום טוב
זה הלך. פי' הר"ב על דבר זה. היינו שלא כדרכו. כמ"ש במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
זה הלך ליבנה. אשלא כדרכו קאי:
משנה ז
הַמְכַנֵּן אֶת הַחֶבֶל עַל יָד עַל יָד, כָּשֵׁר. וְאִם כִּנְּנוֹ בָאַחֲרוֹנָה, פָּסוּל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לָזֶה הִכְשִׁירוּ הוֹרָאַת שָׁעָה:
ברטנורה
המכנן את החבל. דרך משלשלי הדלי למלאות מים, כשמעלה את הדלי מסבב את החבל בידו כמין טבעת שלא יהא נגרר לארץ. ומכנן לשון הדרא דכנתא [חולין פ״ג]. ואם בדרך העלאת הדלי מכנן על יד על יד, צורך העלאה היא, ואין זו מלאכה וכשר המילוי. ואם באחרונה לאחר שהעלהו כיננו, חשוב מלאכה ופסול:לזה הכשירו הוראת שעה. מה שהכשירו ביבנה הוראת שעה, לא למוליך את החבל שלא כדרכו, אלא לזה שכינן את החבל באחרונה הכשירו לו ע״י הדחק:
תוסופות יום טוב
המכנן. פירש הר"ב לשון הדרא דכנתא *(שכתבתי בפ"ג דחולין משנה א' ושם פירשתיו) ובריש פרק ד' דמכשירין כתב מלשון הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳). והר"ש כתב לשתי הלשונות ומסיים בפרק אלו טרפות. ור"ל בדף נ"ו אפיסקא דיצאו בני מעיה. אמר רב שמואל בר יצחק ל"ש אלא שלא היפך בהן. אבל היפך בהן טרפה. דכתיב הוא עשך ויכוננך. מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם. שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות. ופירש"י כונניות לשון ואת כנו שברא להם בסיס לישב עליו. ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתישבין. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
המכנן את החבל על יד על יד גרסי':
ואם כננו באחרונה. פי' הרמב"ם ז"ל אם שאב והשליך החבל בארץ עד שהעלה הדלי ואח"כ שב וקבץ החבל בידו חלק חלק פסול שהוא לקח השתדנות שאינו מכוונת השאיבה קודם שישליך האפר במים ע"כ:
אמר ר' יוסי לזה הכשירו וכו'. מצאתי מנוקד הלמ"ד בשב"א:
משנה ח
הַמַּצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִשָּׁבֵר, אוֹ שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ לְמַלֹּאת בָּהּ, כָּשֵׁר. לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ, פָּסוּל. הַמְפַנֶּה חֲרָסִין מִתּוֹךְ הַשֹּׁקֶת בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחֲזִיק מַיִם הַרְבֵּה, כְּשֵׁרִין. וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם, פָּסוּל:
ברטנורה
המצניע את החבית. שהוא דולה בה המים לשום בשוקת, ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש המים בשוקת, אין הצנעה זו חשובה מלאכה, לפי שצריך לה עדיין למלאות בה, וצורך מילוי הוא. וכן כפאה על פיה נמי לנגבה לפי שרוצה למלאות בה עדיין, לא חשיב מלאכה וכשר המילוי. אבל אם עשה כן להוליך בה את הקידוש דהיינו מים המקודשין, הואיל ולאו צורך מילוי הוא, חשוב מלאכה ופסול המילוי:בשביל שתחזיק מים הרבה. לא חשוב פינוי זה מלאכה:בשעה שהוא זולף. שהוא מזה:פסול. דפינוי זה חשוב מלאכה:
תוסופות יום טוב
שלא תשבר. לשון מהר"ם כל מידי דאורחייהו דכל הממלאים מים לעשות כן. לאו מלאכה היא לפסול. ואורחא הוי שלא להניח החבית אצל המעין. אלא להצניע שלא תשבר. וכן דרך לכפותה על פיה לאחר המלוי לנקות. למלאות בה כשיצטרך. שלא יפול לתוכה טיט ועפר. וידבק בה על ידי לחלוחית המים שבה. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
המצניע את החבית וכו'. לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ז סי' י' הממלא ונותן לחבית עד שימלאנה מים והצניע את החבית שלא תשבר וכו' וכתב שם מהרי"ק ז"ל ר"ע ז"ל שפי' המצניע את החבית שדולה בה המים לשים בשוקת הוא על דרך פי' ר"ש ז"ל אבל רבינו מפ' שממלא כדי ליתן מים בחבית ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה זו כדי למלאת אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקדוש פסול ע"כ:
8.
One who puts the jar away in order that it shall not be broken, or if he inverted it in order to dry it, [If he did one of these things] so that he might draw more water with it, [the water he had already drawn] is valid; But if he intended to carry in it the ashes, it is invalid. One who cleared potsherds from a trough: If in order that it may hold more water, the water is valid; But if he intended that they should not hinder him when he pours out the water, it is invalid.משנה ט
מִי שֶׁהָיוּ מֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וְהוֹרָה הוֹרָאָה, וְהֶרְאָה לַאֲחֵרִים אֶת הַדֶּרֶךְ, וְהָרַג נָחָשׁ וְעַקְרָב, וְנָטַל אֳכָלִים לְהַצְנִיעָם, פָּסוּל. אֳכָלִין לְאָכְלָן, כָּשֵׁר. הַנָּחָשׁ וְהָעַקְרָב שֶׁהָיוּ מְעַכְּבִים אוֹתוֹ, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם מְלָאכָה, בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד, פָּסוּל. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, עָמַד, פָּסוּל. וְאִם לֹא עָמַד, כָּשֵׁר:
ברטנורה
והורה הוראה. להתיר או לאסור, לטמא או לטהר, לפטור או לחייב:ודבר שאינו משום מלאכה. כגון הוראה ומראה את הדרך:אם עמד. שנתעכב שם בשביל זה:פסול. משום היסח הדעת. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
ונטל אוכלים להצניעם פסול. אוכלים לאכלן כשר. ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלים להצניען אע"פ שלא הצניען עדיין הוי מלאכה. ונטל אוכלים ואכלן לא הוי מלאכה. ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי. שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאות. וכ"כ הר"ש בסוף הפרק. והכ"מ פ"ח מה"פ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
א"ר יהודה זה הכלל וכו'. משמע דר' יהודה לפרושי אתא והלכה כמותו וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם רפ"ח. וכתב שם או הרג נחש ועקרב או נטל אוכלין מן השוק להצניעם הרי המים פסולין שהרי נתעסק בדבר אחר קודם שיתן האפר על המים אבל אם נטל האוכלין לאכלן ואכלן כשהוא מהלך או שהרג נחש ועקרב המעכבין אותו הרי המים כשרין שזה מצורך הולכת המים זה הכלל כל דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר בין עמד בין לא עמד פסל ודבר שאינו משום מלאכה אם לא עמד כשר ואם עמד פסל ע"כ. והכריח שם מהרי"ק ז"ל הריגת נחש ועקרב חשיבא מלאכה ודאי וכיון שכן אפילו לא עמד פסל. ומ"ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב ע"כ. עוד כתב על מה שכתב רבינו ז"ל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש"ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי שאם רעב לא יהיה לו כח למלאת וכן כתב רבינו שמשון ז"ל בספ"ז דפרה וא"כ מה שאמר שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך עכ"ל ז"ל:
9.
One was carrying his water on his shoulder and he ruled in a matter of law, or showed others the way, or killed a snake or a scorpion, or picked up food in order to store it, it [the water] is invalid; But [if he picked up] food to eat, it is valid. [And if he killed] a snake or a scorpion that hindered him, it remains valid. Rabbi Judah said: this is the general rule: If the act was is in the nature of work, the mixture is invalid whether the man stopped or not, If it was not in the nature of work: If he stopped, it is invalid; But if he did not stop it remains valid.משנה י
הַמּוֹסֵר מֵימָיו לְטָמֵא, פְּסוּלִין. וּלְטָהוֹר, כְּשֵׁרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף לְטָמֵא כְּשֵׁרִין, אִם לֹא עָשׂוּ הַבְּעָלִים מְלָאכָה:
ברטנורה
המוסר מימיו לטמא. לשמרן:פסולים. בין עשו הבעלים הראשונים מלאכה, בין לא עשו הבעלים הראשונים מלאכה, דבחזקת השומר קיימו והוא אינו מקפיד לשמרן מפני שהוא טמא, והתורה אמרה למשמרת למי נדה:ולטהור כשרים. ואפילו עשו הבעלים הראשונים מלאכה, שכבר יצאו מרשות בעלים וקיימו ברשות שומר. ומיהו אם השומר עשה מלאכה, פסולים:אף לטמא כשרים. דסבר ר׳ אליעזר המוסר מימיו לטמא, בחזקת הבעלים הראשונים קיימו, הלכך אם לא עשו הבעלים מלאכה כשרים. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
ר' אליעזר אומר וכו'. בתוספתא ר' יהודה אומר משמו עשה טמא מלאכה כשרין מפני שהן ברשות הבעלים עשו הבעלים מלאכה פסולים מפני שהם ברשות הטמא ונלע"ד דר' יהודה לא פליג את"ק דר' אליעזר אלא בא לפ' דברי ת"ק אליבא דר' אליעזר דכשהן ביד הטמא ל"מ אם לא עשה הטמא מלאכה שהן כשרין אלא אפילו עשה מלאכה כשרין הן דחשבינן להו ברשות הבעלים ואם עשו הבעלים מלאכה פסולין דלעולם חשבינן להו ברשות הבעלים בין לקולא בין לחומרא ומאי דקתני מפני שהם ברשות הטמא ר"ל אע"פ שהם ברשות הטמא אלא אגב דקתני רישא מפני נקט נמי בסיפא מפני או שמא צריך להגיה ג"כ מפני שהם ברשות הבעלים כך נלע"ד:
משנה יא
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין לְחַטָּאת, וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה וְנָטַל זֶה לָזֶה קוֹצוֹ, בְּקִדּוּשׁ אֶחָד, כָּשֵׁר. בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין, פָּסוּל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין כָּשֵׁר, אִם הִתְנוּ בֵינֵיהֶן:
ברטנורה
והגביהו זה על זה. שסייעו זה את זה להגביה:ונטל זה לזה קוצו. או שנטל זה לזה קוץ שנתחב לו בידו:בקידוש אחד. שהיו שניהם ממלאים לצורך קידוש אחד, כשר. שיכול כל אחד לסייע לחבירו, ונטילת הקוץ שבידו נמי צורך מילוי היא:בשני קידושין פסול. שפסל כל אחד מימיו במה שסייע לחבירו או שנטל לו קוץ, משום מלאכה:אם התנו ביניהן. שאמר כל אחד לחבירו כשאגביה לך יהא שלי ושלך ברשותך (וכמו כן א״ל האחר), ואחר שהגביהו לוקח כל אחד מהן אחת מהן ברשותו. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
[אם התנו כו'. מה שהגהתי בפי' הר"ב הוא מפי' הר"ש]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
והגביהו זה על זה. להגביה על הכתף:
בקדוש אחד. היו שניהם ממלאים לצורך קדוש אחד כשר שיכול וכו'. כך הגיה לשון ר"ע ז"ל החכם ה"ר סלימאן ז"ל:
אם התנו ביניהם. שאמר כל אחד לחבירו כשאגביה לך יהא שלי ושלך ברשותך וכן אמר לו האחר ונעשה כל אחד שומר לחבירו ושוב אינם נפסלים במלאכת הבעלים:
11.
Two men who were drawing water for the hatat and one assisted the other to raise it or one pulled out a thorn for the other: For one mixture, it is valid; For two mixtures, it is invalid. Rabbi Yose says: even if there are to be two mixtures it is valid if they had made a mutual agreement between them.משנה יב
הַפּוֹרֵץ עַל מְנָת לִגְדֹּר, כָּשֵׁר. וְאִם גָּדַר, פָּסוּל. הָאוֹכֵל עַל מְנָת לִקְצוֹת, כָּשֵׁר. וְאִם קָצָה, פָּסוּל. הָיָה אוֹכֵל וְהוֹתִיר וְזָרַק מַה שֶּׁבְּיָדוֹ לְתַחַת הַתְּאֵנָה אוֹ לְתוֹךְ הַמֻּקְצֶה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבַד, פָּסוּל:
ברטנורה
הפורץ על מנת לגדור. כלומר אפילו על מנת לגדור, לא חשיב מלאכה וכשר המילוי:האוכל על מנת לקצות. לאחר שמילא המים קודם שיקדש היה מלקט לתאנים על מנת ליבשן לעשות מהן גרוגרות, ולאחר לקיטתן אכלן, אין המחשבה שהיה רוצה לעשותן קציעות פוסלת במים, אלא הרי הוא כאילו לקט לאכול, שאינו פוסל, דומיא דפורץ על מנת לגדור שאין המחשבה שהוא חושב לגדור פוסלת עד שיגדור, הכא נמי:אם קצה. אם הניח אותן במקום שמניחין התאנים ליבש, פסול:בשביל שלא יאבד פסול. שהמצניע אוכלים כדי שלא יאבדו, חשיבא מלאכה:
תוסופות יום טוב
הפורץ ע"מ לגדור. ל' הרמב"ם פ"ח מה"פ היה מהלך במים ופרץ בשעת הלוכו מקום שילך בו. אע"פ שפרץ ע"מ לגדור. כשרים *[לפי שמה שפורץ אינה מלאכה. שהרי הוא מקלקל. מאי אמרת לגבי דידיה הוי תיקון. שיכול לילך שם. זו צורך מילוי הוא וכשר. משא"כ במשנה ח' בלהוליך בה את הקידוש פסול אע"פ שלא הוליך. והכא אינו פסול אלא בגודר. דהתם ההצנעה והכפייה חשובות מלאכות בעצמם. אלא שאם היא לצורך מילוי אין כאן פסול. ומה שלא פירש הר"ב בע"מ דלעיל שם [כלומר אפי'] כמ"ש בע"מ דהכא. משום דלעיל לא סגי אלא בעל מנת. דאי לאו הכי. הך דלמלאות או להוליך. אינו ענין * בד"ו הגי' האחד לקדש כשר. בד"ו ובד"פ ליתא תיבות אלו המוקפין. בד"ו ובד"פ ליתא תיבת מהן (הא'). לכפאה כו']:
ואם גדר פסול. ואשמועינן דאע"ג דלא חידש כלום אלא עשהו כבתחלה. מלאכה הוי ופסול. נ"ל. מהר"ם:
האוכל ע"מ לקצות. פי' הר"ב לאחר שמלא כו' היה מלקט בתאנים ע"מ לייבשן כו' ולאחר לקיטתן אכלן כו' ודוחק לפרש כן. דאיפכא ה"ל למתני ע"מ לקצות ואכל. אבל הרמב"ם כתב אם קלה פירות לאכול אע"פ שכונתו להקצות השאר כשרים. ואם הקצה קודם מתן האפר. פסול:
יכין
מלכת שלמה
יכין
לקדשן חמשה קדושין ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע: ונמלכו לקדשן קדוש אחד שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א': או לקדשן קדוש אחד ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א': ונמלכו לקדשן חמשה קדושין ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד: הרי כולן כשרים בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק: יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע: ונמלך אע"פ שנמלך וכו': אין כשר אלא אחרון דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין: לקדשן קדוש אחד ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע: אין כשר אלא זה שקדש ראשון יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן: אמר לאחד קדש לך את אלו אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין: אין כשר אלא ראשון דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל: קדש לי את אלו הרי כולם כשרים דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה: הממלא לו ולאחר כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני: שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו: אם לו פסול דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד: ואם לאחר ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים: כשר דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]: המקדש לו ולאחר שלו פסול שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן: ושל אחר כשר דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל: המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו: קדש לי ואקדש לך דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך: הראשון כשר ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]: מלא לי ואמלא לך האחרון כשר אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו: קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה: מלא לי ואקדש לך ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי: שניהם פסולים דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן: הממלא לו לצורך ביתו: וקושרו באסל טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין: פסול וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]: ואת של חטאת לפניו ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]: ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן: מפני שאי אפשר ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]: המוליך את החבל בידו בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת: לדרכו שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי: ושלא לדרכו שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא: זה הלך ליבנה ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]: ובמועד שלישי דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם: הכשירו לו הוראת שעה קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין: המכנן כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו: את החבל על יד על יד מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה: כשר דהרי הסבוב צורך העלאה היא: ואם כננו באחרונה ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך: א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק: המצניע את החבית שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']: או שכפאה על פיה וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת: על מנת לנגבה למלאות אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה: כשר דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין: להוליך בה את הקדוש ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה: המפנה חרסין מתוך השוקת בין מלוי לקידוש: בשביל שתחזיק מים הרבה ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה: כשרין מדהו"ל צורך מלוי זה: ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת: פסול דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל: מי שהיו מימיו על כתפו ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]: והורה הוראה כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]: והראה או הראה וכו': והרג או הרג וכו': ונטל או נטל וכו': פסול ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל: אוכלין לאכלן מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]: הנחש והעקרב שהיו מעכבים שעכבוהו בדרכו והרגן: כשר ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא: א"ר יהודה לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד: המוסר מימיו שישגיח עליהן שלא יתטמאו: פסולין דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה: כשרין קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן: ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול: אם לא עשו הבעלים מלאכה והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]: שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו': ונטל זה לזה קוצו שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר: בקדוש אחד דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו: כשר דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה: אם התנו ביניהן אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק: הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי: כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי: ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]: האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו: כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ': ואם קצה בין מלוי לקידוש: פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול: וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה: או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש: פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:
מלכת שלמה
הפורץ על מנת לגדור. לשון הרמב"ם ז"ל שם רפ"ח היה מהלך במים ופרץ בשעת הילוכו מקום שילך בו אע"פ שפרץ ע"מ לגדור כשר ואם גדר קודם שיתן האפר פסל וכן אם קצץ פירות לאכול אע"פ שכוונתו להקצות את השאר כשרין ואם הקצה קודם מתן האפר פסל ע"כ. ובתוספתא ר' יוסי אומר הפורץ ע"מ לגדור והתנה עמו שאם אגדור יהיו מימי לחברי כשר. דאזיל לטעמיה דתנן לעיל ר' יוסי אומר אף בשני קדושין כשר אם התנו ביניהם. ועוד אפשר לפרש אם התנה בעל הגדר נח היה מניחו נפרוץ הגדר אא"כ יחזור לגדור כשר דהרי הגדירה צורך מי חטאת היא שלא היה יכול לעבור בענין אחר וכן אומר היה ר' יוסי אם האכילו חבירו ע"מ לקצות כשר שהרי הקיצה צורך מי חטאת היא שמתחזק באכילה לישא מי החטאת ע"כ מהר"ש ז"ל: