First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת, מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. אֲבָל הַזּוֹב וְהַנִּיעַ וְהָרֹק וְהַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה וְהַשִּׁכְבַת זֶרַע, מְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְאִם יְכוֹלִין לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהֵן, מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְכַמָּה הִיא שְׁרִיָּתָן. בְּפוֹשְׁרִין, מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּשַׂר הַמֵּת יָבֵשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, טָהוֹר:
ברטנורה
דם הנדה. מטמאין לחין. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והדוה בנדתה, מה שזב ממנה טמא כמותה, ובשעה שזב לח הוא:ומטמאים יבשים. דכתיב [שם] דם יהיה זובה, בהוייתו יהא, ואע״פ שנתייבש:ובשר המת. מטמא יבש, דכתיב (במדבר י״ב) או בעצם אדם, אדם דומיא דעצם, מה עצם יבש אף בשר יבש:והניע. רוק רך שיוצא ע״י נענוע. ואני שמעתי, ליחה היורדת מן החוטם. וממעינות הזב הן והוו אב הטומאה:והשרץ. דכתיב (ויקרא י״א) הנוגע בהם במותם, כעין מותם, דהיינו כשהם לחים כמו שהיו בעת מותם. אבל כל זמן שהשדרה קיימת והעצמות מחוברות בשדרה, הואיל וצורתו ניכרת, כלח הוא נחשב:והנבלה. דכתיב [שם] כי ימות, כעין מיתה:והשכבת זרע. שצריך שיהא ראוי להזריע:מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. הזוב מטמא לח ולא יבש, דכתיב (שם ט״ו) רר בשרו את זובו, כמין ריר שהוא לח. כמו ויורד רירו על זקנו (שמואל א כ״א:י״ד):והניע והרוק. דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק, ובעת שירוק לח הוא: וכמה היא שרייתן. דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין הן:בפורשים מעת לעת. אבל אי צריכי טפי מים חמים, או יותר מזמן מעת לעת, יבשין הן:ר׳ יוסי אומר בשר המת יבש, טהור מלטמא בכזית. אבל מטמא טומאת רקב כמלוא תרווד. ואין הלכה כר, יוסי:
תוסופות יום טוב
דם הנדה כו'. מטמאין לחין כו׳ מ״ש הר״ב והדוה בנדתה. מה שזב ממנה. טמא כמותה. לא כמותה ממש .כמבואר במשנה ג׳ פ״ק דכלים:
ומטמאין יבשים. פי׳ הר״ב דכתיב דם יהיה זובה. בהוויתה יהא. ואף ע״פ שנתייבש. ואימא ה"מ בלח ונעשה יבש. יבש מעיקרו מנין ותו הא דתנן (*כלומר והתנן א"נ ותו יבש משונה כו' תוס') [ד"ה ותו] המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושים אדומים תטיל למים אם נמוחו טמא. (פ"ג משנה ב') מנלן. יהיה רבויא הוא. גמ':
אבל הזוב והניע וכו'. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דכלים:
והניע. פי' הר"ב רוק רך כו' עיין פירש"י שכתבתי בריש מסכת ב"ק [ד"ה והבור]. ובגמרא מייתי ליה מוי"ו דוכי ירוק וכתבו התוס' תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר. דכתיב בהדיא. וי"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה. ע"כ. ועוד אני אומר דכיון דמוי"ו דרשינן. הוה כאילו כתיב ניע קודם רוק. דהכי הוה דרשא דוי"ו הנוספת:
והשרץ. כתב הרב כ"ז שהשדרה קיימת כו' כלח הוא נחשב. ואנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. א"ר זירא ל"ק הא בכולן הא במקצתן. דתניא א"ר יצחק בר ביסנא ארשב"י בהם (בשרצים כתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל הנוגע בהם) יכול בכולן. ת"ל מהם (וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא) (שם). אי מהם יכול במקצתן. ת"ל בהם. הא כיצד כאן בלח כאן ביבש [גמ']. והקשו התוס' דמהאי בהם ומהם. דרשינן בפ"ק דחגיגה (דף יא) (כמו שהעתקתי שם בסופו) ששיעורו בכעדשה. ותירצו דהתם אסמכתא הוא. דשיעורין הל"מ. ע"כ. ושם בחגיגה כתבו דשמא תרתי שמעינן מיניה. ולמורי נראה תרי קראי כתיבי. כל הנוגע בהם במותם. מהם במותם. אשר יפול מהם אל תוכו. ואל תטמאו בהם. ע"כ. ומדברי הרמב"ם נראה דהך דהכא אסמכתא שכתב בפ"ד מהא"ה [הל' י"ב] שקרוב בעיניו שטומאה זו מדבריהם:
יכין
מלכת שלמה
1.
The blood of a menstruant and the flesh of a corpse convey uncleanness when wet and when dry. But the discharge [of a zav], and the phlegm [of a zav] and the spittle [of a zav], a dead sheretz, a nevelah and semen convey uncleanness when wet but not when dry. If they can be soaked and then revert to their original condition they convey uncleanness when wet and when dry. And how long must they be soaked? In lukewarm water for a period of twenty four hours. Rabbi Yose says: If the flesh of a corpse is dry, and it cannot be soaked and brought back to its original condition, it is clean.משנה ב
הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי, מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בוֹ שֶׁרֶץ, אוֹ עַד שְׁעַת כִּבּוּד. וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בֶחָלוּק, מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה בוֹ כֶתֶם, אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּבּוּס. וּמְטַמֵּא בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַיָּבֵשׁ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, וְהַלַּח אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַחֲזוֹר וְלִהְיוֹת לַח:
ברטנורה
מטמא למפרע. כל טהרות שנמצאו במבוי. דמבוי רשות היחיד הוא לענין טומאה, וספיקו טמא:או עד שעת כיבוד. מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן, ואם היה שם שרץ היה רואה אותו:וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע. כל טהרות שעשתה האשה מיום כבוס. אבל אותן של קודם כיבוס, לא, מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהם בשעת כיבוסיהן:היבש מטמא למפרע. עד שעת כיבוד. דאיכא למימר לאחר כיבוד מיד נפל:אבל הלח אינו מטמא למפרע. אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין יכול להיות עכשיו לח. אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה, לא, דהא לח הוא, ואי מההיא שעתה נפל, הוה מתעביד יבש. ודוקא בשרץ הוא דפליג ר׳ שמעון בין לח ליבש. אבל בכתם, אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כיבוס, דאימר יבש היה ומיא הוא דנפל עליה. אבל בשרץ ליכא למימר הכי, דאי איתא דמים נפול עליה, אמרטוטי אמרטוט. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
או עד שעת כבוד. פי' הר"ב מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן. ואין חזקתו מתכבד. והא דתנן (בפ"ז דשקלים משנה ב') מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין. לפי ששוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום [כמ"ש שם הר"ב] לא שחזקתן מתכבדין. אלא בשעת כבוד רגילין לעיין ולחפש אם יש שם מעות. א"נ כשבודקין השוקים שלא יהא שם עצם כשעורה או כעדשה מן השרץ אם היו שם מעות היו נמצאות. תוס' [ד"ה ש"מ] [ותירוץ] השני כתבו בפ"ב דמציעא (דף כ"ז). אבל בפ"ק דפסחים (דף ז') תירצו דשרץ שהוא בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד כמו במעות:
או עד שעת הכבוס. כתב הר"ב אבל אותן של קודם כבוס לא מפני שחזקת בנות ישראל בודקות כו' ואין חזקתו מתכבס. ולאחר הכבוס בודקות. והיינו כשהכתם בסיטרא או בזוית. דהא חזינן דע"י כבוס טוב הולך הכתם בלא סממכים. והא דתנן בפ"ט משנה ו' מעבירין עליו ז' סממנים ה"ה דאזיל ליה ע"י כבוס טוב. א"נ ע"י כבוס סתם לא אזיל. ובודקות חלוקיהן. היינו לפני כבוס. ואי מצאה הכתם מעבירה עליו ז' סממנים או תעשה כבוס גמור וטוב. כ"כ התוס':
רבי שמעון אומר היבש מטמא למפרע. כתב הר"ב דוקא בשרץ כו' הכי מפרש רבי אלעזר למלתיה. ומש"ה פסק הרמב"ם בחבורו פי"ח מה' אבות הטומאות כר"ש הואיל ור"א מפ' למלתי' בגמ'. אבל בפירושו כתב דאין הלכה כר"ש כמ"ש הר"ב. ומ"ש הר"ב אמרטוטי אמרטוט. פי' בערוך ענין לחלוחית. ונ"ל שהוא כלשון דמתרגמינן במשלי כ"ה מעדה בגד. מרטוט. וענינו בכאן שהיה מרוצץ ומרוסס. כמו המרטוט ונקרא בל' חכמים ג"כ סמרטוט:
שהוא יכול לחזור ולהיות לח. סירכא דלישנא דמתני' דלעיל נקט. אבל הכא לא שייך ענין חזרה. שהרי לא נתייבש. דאי נתייבש. או נפל מיא עליה. וחזר לכמות שהיה. הוה מתמרט (לחוץ). ולשון הר"ב עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהא"ה [הל' ד] בדפוס ישן. ויהיה עתה לח כעת שנמצא:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a dead sheretz was found in an alley it causes uncleanness retrospectively to such time as one can say, "I examined this alley and there was no sheretz in it," or to such time as it was last swept. So also a bloodstain found on a garment causes uncleanness retrospectively to such time as one can say, "I examined this shirt and there was no stain on it" or to such time as it was last washed. And it conveys uncleanness whether it is wet or dry. Rabbi Shimon says: if it is dry it causes uncleanness retrospectively, but if it is wet it causes uncleanness only to a time when it could still have been wet.משנה ג
כָּל הַכְּתָמִין הַבָּאִים מֵרֶקֶם, טְהוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם גֵּרִים וְטוֹעִין. הַבָּאִין מִבֵּין הַגּוֹיִם, טְהוֹרִין. מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּין הַכּוּתִים, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן:
ברטנורה
הבאים מרקם. שהן נכרים ודמן טהור. ואע״ג דרבנן גזרו על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם, על כתמיהם לא גזרו:מרקם. בין קדש ובין שור, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא:שהן גרים. ודמן טמא:וטועים. כלומר, לא צניעי כולי האי, ואין מצניעים את כתמיהן, הלכך חיישינן שמא כתמים של אשה נדה הן:הבאים מבין הגויים טהורים. דלא גזרו רבנן על כתמיהן, כיון דדמן ודאי טהור מן התורה:מבין ישראל ומבין הכותים ר׳ מאיר מטמא. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, מבין ישראל ומבין הכותים, טמאים, דכותים גרי אמת הן ודמן טמא. כתמים הנמצאים בערי ישראל דהיינו במקום גלוי, טהורים, דלא נחשדו על כתמיהן ואצנועי מצנעי להו. הנמצאין בערי כותים, ר׳ מאיר מטמא, דכותים נחשדו על כתמיהן. וחכמים מטהרים, שלא נחשדו על כתמיהן ומצנעי להו, ותלינן להאי כתם בדם חיה או בהמה, דאילו דם אשה נדה, לא היה נמצא במקום גלוי, דאינהו נמי מצנעו להו כישראל. וכבר נפסקה ההלכה דבזמן הזה גזרו על כותים להיות כנכרים לכל דבריהם, וכתמיהן טהורים ככתמי הנכרים:
תוסופות יום טוב
הבאים מרקם. פי' הר"ב שהן נכרים. ר"ת גריס (רקת) דאילו ברקם היו ישראל. כדתנן בריש מסכת גיטין אף המביא מן הרקם ומן החגר. ולא קשה מידי דטובא רקם הוה כדפרישית שם. ועוד אע"ג דברקם ישראל הוו. קאמר הכא דכתמן טהורים. דישראל מצניעין כתמיהם. אלא של נכרים הן וטהורים. ורבי יהודה מטמא משום שיש שם גרים. א"נ הכא איירי בידוע שהן של עכו"ם הדרים שם. תוס':
מבין ישראל. עיין במשנה דלקמן:
שלא נחשדו על כתמיהן. ואע"ג דכתמים דרבנן. הך טומאה אית להו. דסברי דמגופה אתא. תוס' * [ומכיון דכתמים מדבריהם לפיכך ז"ש הר"ב שעשאום כנכרים כו' וכתמיהן טהורים. אע"ג דלעיל פי' דגירי אמת הן. ולחשבו ישראלים. דאע"ג דחטא. ישראל הוא.
[לא] אבל הם אמרו דכתם לטמו והם אמרו דבכותים של עכשיו לא מטמו. ועיין לקמן].
יכין
מלכת שלמה
3.
All bloodstains that come from Rekem are clean. Rabbi Judah declares them unclean, because the people who live there are proselytes though misguided. Those that come from non-Jews are clean. Those that come from Israelites or from Samaritans: Rabbi Meir declares them unclean, But the sages declare them clean because they are not suspected in regard to their stains.משנה ד
כָּל הַכְּתָמִים הַנִּמְצְאִים בְּכָל מָקוֹם, טְהוֹרִין, חוּץ מִן הַנִּמְצְאִים בַּחֲדָרִים וּבִסְבִיבוֹת בֵּית הַטֻּמְאוֹת. בֵּית הַטֻּמְאוֹת שֶׁל כּוּתִים מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קוֹבְרִין שָׁם אֶת הַנְּפָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיוּ קוֹבְרִין אֶלָּא מַשְׁלִיכִין, וְחַיָּה גוֹרַרְתָּן:
ברטנורה
בכל מקום. במקום ישראל:טהורים. שחזקתן אינן מדם נדה, דאצנועי מצנעי להו:בית הטומאות. חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן:קוברין שם. לפי שעה, כדי שיסלקו אותן לאחר זמן. ולפי שאין אנו יודעין אם הסירו אותן אם לאו, מטמאים באוהל:
תוסופות יום טוב
חוץ מן הנמצאים בחדרים. וכן העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו פ"ד מה' משכב [הלכה י] העתיק בחורים:
מפני שהם קוברים שם את הנפלים. פי' הר"ב לפי שעה כדי שיסלקו אותן לאחר זמן כו' כ"כ התוס'. משום דאל"ה היאך משתמשים שם בימי טומאתן. והלא נזהרים הם מטומאת מת ונפלים. כדתניא לקמן נאמנים לומר לא קברנו שם הנפלים. ובפ' בנות כותים (נדה דף לג) אמרינן דנשוי מטמא משום בועל נדה. אבל פנוי לא כמ"ש שם. וכתב הרמב"ם דהאידנא הנה הכותי עצמו אם מת לא יטמא באהל לפי שהם נכרים שאין מטמאין באהל. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ב דאהלות [ד"ה מדורות]. *[וקשיא לי למה לא יטמא באהל דהואיל וגרי אמת הן כדלעיל. ישראל גמור הוא. אלא שחטא. וצ"ל דאנן ס"ל דגירי אריות הן]:
רבי יהודה אומר. לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן. גמ' מאי דרוש לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך (ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבות ו). כל שיש לו נתלה יש לו גבול. כל שאין לו נחלה אין לו גבול:
יכין
מלכת שלמה
4.
All bloodstains, wherever they are found are clean except those that are found in rooms or in a house for unclean women. A house for unclean Samaritan women conveys uncleanness by overshadowing because they bury miscarriages there. Rabbi Judah says: they did not bury them but threw them away and the wild beasts dragged them off.משנה ה
נֶאֱמָנִים לוֹמַר, קָבַרְנוּ שָׁם אֶת הַנְּפָלִים, אוֹ, לֹא קָבָרְנוּ. נֶאֱמָנִים לוֹמַר עַל הַבְּהֵמָה אִם בִּכְּרָה, אִם לֹא בִכְּרָה. נֶאֱמָנִים עַל צִיּוּן קְבָרוֹת, וְאֵין נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַסְּכָכוֹת וְלֹא עַל הַפְּרָעוֹת וְלֹא עַל בֵּית הַפְּרָס. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁחֲשׁוּדִים בּוֹ, אֵין נֶאֱמָנִים עָלָיו:
ברטנורה
נאמנים לומר קברנו. דטומאת מת מידי דאורייתא היא. וכגון שכהן כותי עומד שם ותרומה בידו ואוכלה, דליכא למיחש שמא תרומה טמאה היא. ובלאו הכי אין נאמנין, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול, ולא אכפת להם אם אנו חוטאין על פיהם:אם בכרה. והוא שראינוהו עובד וגוזז בו. דאי לאו דידע דלאו בכור הוא, לא עבר אדאורייתא, דכתיב (דברים ט״ו:י״ט) לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך:נאמנים על ציון קברות. לציין. מקום הקבר. וסומכין עליהן. ואע״ג דמדרבנן הוא, כיון דכתיבא, זהירין ביה. דכתיב (יחזקאל ל״ט:ט״ו) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון:לא על הסככות. אילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים וידוע ודאי שיש קבר תחת אחת האהלות ואין ידוע איזה הוא, ובא כותי והעיד על אחד שזה טהור, אינו נאמן, לפי שאינו חש על הספק:ולא על הפרעות. אבנים גדולות בולטות מן הגדר, וקבר תחת אחת מהן ואין אנו יודעים תחת איזו מהן, ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות:אינו נאמן. משום דלספיקא לא חייש:בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר. וכל מאה אמה של סביבות הקבר אוקמינהו רבנן בחזקת טומאה, שמא גלגלה המחרישה והוליכה עצם כשעורה מן המת. ופרס, לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה:זה הכלל. לאתויי תחומים ויין נסך. שאין כותי נאמן לומר עד כאן תחום שבת, דתחומין דרבנן, וכותים לא סבירא להו. וכן אין נאמנים על יין נסך, לפי שאין נזהרים ממגע נכרי. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בדורות הראשונים, אבל בזמן הזה, הן כנכרים לכל דבריהם:
תוסופות יום טוב
נאמנים לומר כו' או לא קברנו. כ' הר"ב וכגון שכהן כותי עומד שם ותרומה בידו ואוכלה (דהשתא ודאי. דלאו תרומה טמאה היא דהיא באזהרה לטהור. וכ"ש לטמא. א"ה מאי למימרא. מהו דתימא לא בקיאה ביצירה וכי קברי נפל לא ידעי דהוא בן מ' יום. וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא) קמ"ל. גמ'. וכהן כותי היינו מבניו של הכהן אשר שלח מלך אשור להורות משפט אלקי הארץ כמ"ש בסוף מלכים וידעו חכמינו ז"ל ששבו לדת אחת הני כהני עם הכותיים כך נ"ל:
נאמנים לומר על הבהמה אם בכרה כו'. כ' הר"ב והוא שראינוהו עובד וגוזז וכו'. א"ה מאי למימרא. מ"ד לא בקיאי בטינוף (בבהמה דקה ופטר את הבהמה מן הבכורה. ובבכורות מפרש (הר"ב ברפ"ג) מאי טינוף והני כותיים לא בקיאי בטינוף וזמנין דלא טנוף. ואמרי טינוף הוא ופוטרין את הבא אחריו) קמ"ל. גמרא:
נאמנים על ציון קברות. כתב הר"ב ציון דכתיבא זהירין. דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. במועד קטן (דף ה') מפיק מהכא ציון של בית הקברות וא"ת לר"ש (שכתבתי במשנה ז' פ' בתרא דאהלות) דאמר אין קברי נכרים מטמאים באהל היכי מפיק מהכא. *[הא דאמר במ"ק דאין מציינין אלא על טומאת אהל] (וכ"כ הר"ב בריש מס' שקלים). י"ל מדמציינין לפי שעה (כלומר במלחמות גוג) ציון משום טומאת מגע ומשא א"כ לכל הפחות יש לציין בטומאת אהל תוס' * [ומ"ש הר"ב וסומכים עליהם. מסיים רש"י ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו]:
הסככות פי' הר"ב אילן המיסך כו' וידוע ודאי שיש קבר תחת אחת מהן כו'. הארכתי בזה בס"ד במשנה ב' פ"ה דאהלות וכן בפרעות עיין שם * [וז"ש הר"ב גבי סככות והעיד על אחד כו' ובפרעות כתב והעיד על מקצתן כו' הוא לשון רש"י ואין לדקדק למה שינה הלשון]:
בית הפרס. פירש הר"ב לשון דבר הפרוס כו' ומפי אחרים שמעתי כו' ואני ראיתיו בתוספתא (דסוף פרקין ד"ה בית הפרס). ועוד להר"ב פי' שלישי בריש פ"י דאהלות. ומה שכתב הר"ב וכל מאה אמה של סביבות הקבר עיין גם זה שם:
זה הכלל. כתב הר"ב לאתויי תחומים כו' (פירש הר"ב) דתחומין דרבנן ועיין מה שכתבתי בזה במשנה א' פרק ד' דעירובין (ד"ה עגולות):
יכין
מלכת שלמה