First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִין, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ:
ברטנורה
האשה. תאכל משל בעלה. כל זמן שלא פירשה שדעתה בשל אביה, דמסתמא דעתה למנות על של בעלה:רגל הראשון. שלאחר נשואיה, שכך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן:תאכל במקום שהיא רוצה. וכגון שאינה רדופה עד הנה לילך לבית אביה תדיר, הילכך מספקא לן בהי ניחא לה:אפטרופסים. יתום שהיו לו שני אפטרופסין והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו:לא יאכל משל שניהם. לא מפסחו של זה ולא מפסחו של זה, דמי נתן רשות לחלק האחד להמנות עם זה. ואין לו תקנה אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד:לא יאכל משל רבו. אבל משל עצמו אוכל, דכיון דדינא הוי דכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, אע״פ שעדיין לא נשתחרר הרי הוא כבן חורין, הילכך אוכל משל עצמו:
תוסופות יום טוב
לעשות בבית אביה. פירוש לעשות שמחת החג:
תאכל במקום שהיא רוצה. מוקים בגמרא שבררה בשעת שחיטה לאיזה מקום היא רוצה דאם לא כן אין ברירה לומר שהוברר הדבר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר אזדריק עלה דההיא אתתא. ועיין במשנה דלקמן. ועיין בפרק ה' דנדרים. וא"ת אי בררה בשעת שחיטה פשיטא מאי למימרא. וי"ל דקמ"ל דאי לא בררה אינה אוכלת כלל אף על גב דס"ד דבתר בעלה גרירה טפי כך כתבו התוספות:
אפטרופסין. אבי ילדים בלשון יון פטירא פידיאה. ערוך:
יאכל במקום שהוא רוצה. הכא לא שייך לומר שברר בשעת שחיטה דפשיטא ומאי קמ"ל הלכך אמרינן בגמרא אף על גב דלא בירר ויליף מדכתיב שה לבית מכל מקום וא"צ מדעתו של בני ביתו:
לא יאכל משל רבו. פירש רש"י דמסתמא שלא היה דעת רבו להמנות חלק החירות על פסחו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל משל עצמו יאכל כיון דדינא הוי דכופין כו' וכפירש"י בגמרא. ומחלפה שיטתיה ברפ"ק דחגיגה דאדרבה למאי דכופין לשחרר לא יאכל אף משל עצמו כדי שרבו ימהר לשחררו יותר כדי שיוכל העבד לקיים המצוה. והוא פירושו של הרמב"ם במשנתינו:
יכין
מלכת שלמה
1.
A wife, when she is in her husband’s home, and her husband slaughtered on her behalf and her father slaughtered on her behalf, she must eat of her husband's. If she went to spend the first festival in her father's home, and her father slaughtered on her behalf and her husband slaughtered on her behalf, she may eat wherever she pleases. An orphan on whose behalf his guardians slaughtered may eat wherever he pleases. A slave of two partners may not eat of either. He who is half slave and half free may not eat of his master's.משנה ב
הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחַט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי, הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:
ברטנורה
שחט גדי יאכל. רבו ממנו. ואע״ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו עליה סמיך:יאכל מן הראשון. והשני ישרף. ובגמרא מוקי לה דוקא במלך ומלכה, אית דאמרי משום שלום מלכות, ואית דאמרי מפני שסומכין על עבדיהם ואין מקפידים על סעודתן אם גדיים אם טלאים, הילכך יאכל מן הראשון כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דקיי״ל אין נמנין על ב׳ פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהא, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה: שכח מה שאמר שפירש לו גדי או טלה, וזה שכח:וטלה שלי. בגמרא מוקי לה כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואמר לו, אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך ע״מ שאין לרבך רשות בו, דכה״ג קנה העבד. דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו שניהם של רבו:ופטורים מלעשות פסח שני. דאע״ג דשניהם יוצאים לבית השריפה ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי, דקמי שמיא גליא:
תוסופות יום טוב
יאכל מן הראשון. כתב הר"ב במלך ומלכה ומשום שלום מלכות. כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהק"פ וכתב עליו כ"מ וז"ל דבגמ' דדעתן קלה. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדו ויהרגנו או שמא יכעוס על החכמים שאמרו דלא יאכל כלל משום דאין ברירה. שיעלה על דעתו של מלך דיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן. ודברי רבינו בפי' המשנה אינם מובנים לי. עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות. ע"כ. ונראה בעיני שהוא מפרש שדעתן קלה ירצה שדעת עבדיהם קלה עליהן. ואע"פ שלא הוזכרו במאמר אלא אמר מלך ומלכה דדעתן קלה עליהן. מכל מקום הענין מובן ור"ל עבדיהם ומתקני סעודתם. והיינו שלום מלכות שאמר בחבורו דהואיל ועבדיהן קלי הדעת ואינם מתעסקין במצות. וע"י כן נעשה מכשול זה. יבואו לידי מחלוקת עם עבדיהם ויהרגום. ונ"ל דמהך דהכא איכא למידק דהא דאמרינן דאין ברירה בדאורייתא כמ"ש בזה בפ"ה דנדרים בס"ד שזה עצמו מחומרת החכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה דאלת"ה אלא דמדאורייתא אין ברירה א"כ היאך נאכיל למלך ומלכה קדש העומד לשריפה משום שלום ביתם. אבל יותר נ"ל דלעולם למ"ד אין ברירה בדאורייתא היינו מדאורייתא. ואפילו הכי מתירין לאכול הראשון משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וה"נ דכוותיה דאמרינן כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים. והחכמים קבעו לראשון אלא שלא רצו חכמים לתלות בדעתם לכל אדם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דבכל עת וזמן והרבה עקרי דינים מיתקנים בכך. אבל פסח דפעם אחת בשנה הניחו לכל אדם על דעת עצמו. ולא רצו לומר כל הנמנה על פסחו על דעת רבנן נמנה. ובמלך ומלכה מפני שלום מלכות אמרו כן. ויש לי כדמות ראיה על זה דבברייתא דתני מעשה במלך ומלכה וכו' ושחטו שני פסחים ושאלו למלך אמ' להו שאלו למלכ' [שאלו למלכה] א"ל שאלו לר"ג ושוב פעם אח' נמצאת הלטאה וכו' ושאלו וכו' כדלעיל נמצא מלך תלוי במלכה ונמצאת מלכה תלויה בר"ג נמצאת כל הסעודה תלויה בר"ג. ע"כ. ואין נראה שלא בא אלא לומר רבותיה דר"ג שהמלך והמלכה לא יוכלו להורות בדין איסור והיתר דפסח ולא בדין טומאה וטהרה דהלטאה אלא מפי ר"ג. דמאי רבותיה ודאי דחכם עדיף ממלך ומלכה בדיני התורה. אלא שבא לומר ג"כ טעם אמעשה דשל פסח דהתיר להם לאכול מהראשון דהיינו טעמא דכל סעודת מלך ומלכה תלויה בדעת ר"ג וחכם דור ודור ומכל מקום אי לאו דדעתן קלה לא היו אומרים לתלות סעודתן בדעת רבן גמליאל. ומשום כך אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. ואית דאמרי שכתב הר"ב משום דאין מקפידין כו'. כ"כ רש"י. ולשון התוספות שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי אם טלה אם שמן אם כחוש. ומ"ש הר"ב דקי"ל דאין נמנים וכו' דאין ברירה היינו בדאורייתא. וכמ"ש במ"ד פ"ז דדמאי:
וטלה שלי. כתב הר"ב שהרועה א"ל אם גדי כו' וכן להפך אמר לו ג"כ והוא פשוט. ומ"ש הר"ב על מנת שאין לרבך רשות בו זה לסברתו כמו שכתבתי במשנה ג' פרק קמא דקדושין. אבל לפי דברי הרמב"ם שכתבתי במשנה ח' פרק בתרא דנדרים צריך שיאמר ג"כ ומה שתרצה בו תעשה ואי נמי כשיאמר על מנת שתצא בו ידי פסח בלחוד סגי לפי סברתי בדברי הרמב"ם ובפ' ג' מהלכות קרבן פסח העתיק הרמב"ם על מנת שלא יהא לרבך בו כלום. וכתב עליו הכסף משנה שכן הוא בגמרא. ואף על פי שרבינו כתב בפ' ג' מהלכות זכייה דלא מהני האי לישנא לשלא יקנה רבו. כתב לישנא דגמרא וסמך על מ"ש בהלכה הנזכרת ע"כ. וכיוצא בזה נמצא זה הלשון בגמרא והוסיף עליו הרמב"ם ומה שתרצה כו' בפרק ט' מהלכות נזירות והזכרתיו במשנה ו' פרק ז' דעירובין:
יכין
מלכת שלמה
2.
One who says to his slave, “Go out and slaughter the pesah on my behalf”, if he slaughtered a kid, he may eat it; if he slaughtered a lamb, he may eat it; if he slaughtered a kid and a lamb, he eats the first. If he forgot what his master told him, how should he act? He should slaughter a lamb and a kid and declare, “If my master told me [to slaughter] a kid, the kid is his and the lamb is mine; and if my master told me [to slaughter] a lamb, the lamb is his and the kid is mine.” If his master [also] forgot what he told him, both animals go to the place of burning, but they [the master and the slave] are exempt from sacrificing the second pesah.משנה ג
הָאוֹמֵר לְבָנָיו, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:
ברטנורה
על מי שיעלה ראשון לירושלים. כדי לזרזן קאמר, שיזדרז כל אחד להיות ראשון. ומיהו כל בניו המנה על הפסח, אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון וכל אחיו יזכו אחריו על ידו:עד שיזרק הדם. לעולם יכול לימשך, אפילו אחר שחיטה עד שיזרק הדם. ומודה רבי שמעון דאין נמנין אלא עד שישחט. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
על מי שיעלה מכם ראשון. פי' הר"ב שיזדרז להיות ראשון ומסיים רש"י ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו:
רבי שמעון אומר עד שיזרק. כתב הר"ב ומודה ר"ש דאין נמנין [אלא] עד שישחט דאמר קרא (שמות י״ב:ד׳) במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה. ור"ש סבר מהויותיה דשה קודם גמר עבודותיו:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a man says to his children, “Behold, I am going to slaughter the pesah on behalf of whichever of you goes up first to Jerusalem,” as soon as the first has put his head and the greater part of his body [into Jerusalem] he has acquired his portion, and he acquires it on behalf of his brothers with him. One may always register for it as long as there is as much as an olive’s worth for each one [registered]. They may register and withdraw their hands from it until it has been slaughtered; Rabbi Shimon says: until the blood is sprinkled.משנה ד
הַמַּמְנֶה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:
ברטנורה
הממנה אחרים על חלקו. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים על חלקו, בלא דעת חבורה:רשאין בני חבורה לומר לו. טול את שלך וצא ואכול אתה וחבריך, שאין בני חבורה מתרצים להיות כל אלו הדעות בחבורתן. ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בב׳ חבורות:
תוסופות יום טוב
רשאין בני חבורה כו'. כתב הר"ב ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות כן לשון רש"י. ומיהו הר"ב לא הוצרך לפרש דהא כבר סתם לן תנא הכי בס"פ דלעיל. ורש"י שפירש כן משום דלעיל אמרינן הכי בגמרא אההיא מתניתין והלכך פירש ליה הכא נמי אהך מתניתין:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלֹשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁמִינִי:
ברטנורה
זב שראה שתי ראיות. שטמא טומאת ז׳ ואין טעון קרבן:שוחטין עליו. ואע״פ שלא העריב שמשו. והוא שטבל בשעת השחיטה דהא חזי למיכל לאורתא. דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו בי״ד נדחה לפסח שני אע״ג דחזי למיכל לאורתא, כדכתיב (במדבר ט) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא היו יכולים, הא לערב היו יכולים לאכול בפסח, ונדחו לפסח שני. אבל שאר טומאות אי חזי למיכל לאורתא שוחטים עליו ואע״פ שלא העריב שמשו:ראה שלש. לא חזי למיכל עד דמייתי כפרה:שוחטין עליו. אם חל שמיני שלו בערב פסח אפילו לא הביא כפרתו. והוא שנתן קרבנותיו לב״ד:שומרת יום כנגד יום. הרואה תוך י״א יום שבין נדה לנדה דבעיא לספור יום המחרת, שוחטין עליה ביום הספירה. דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול. ואע״פ שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה:והזבה. שראתה ג׳ ימים רצופים בתוך י״א יום וצריכה לספור ז׳ נקיים ולהביא קרבן, שוחטין עליה בשמיני:
תוסופות יום טוב
שוחטין עליו בשביעי. פירש הר"ב והוא שטבל בשעת השחיטה דדילמא פשע ולא טביל. גמרא. ומ"ש טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד נדחה וכו' כבר כתבתי במשנה ב' פרק ו' דזוהי שטת הרמב"ם וקרא כוותיה דייקא ולא יכלו לעשו' הפס' ביום ההוא הא לערב וכו'. ואלו לשטת הראב"ד וסייעתו שכתבתי לעיל דבטבילה תליא. הלא כך היו יכולין ביום ההוא כמו למחר אם יטבלו ביום ההוא. ואם לא יטבלו גם למחר לא יהיו יכולין לעשות. כן כתב בכ"מ. ועוד הארכתי בשמו לעיל:
ראה שלש שוחטין עליו. כתב הר"ב והוא שנתן קרבנותיו לבית דין. וליכא למיחש דלמא פשעי דחזקה שאין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופרות. גמרא:
והזבה וכו' בשמיני. היינו נמי כשמסרה קרבנותיה לב"ד ובפירוש הרמב"ם חסר וכצ"ל וטובל בשביעי וכשראה שלש ראיות סופר שבעה ימים בלא ראיה וטובל בח' [צ"ל בז'] ומביא קרבן בח':
יכין
מלכת שלמה
5.
If a zav saw two instances [of discharge], they slaughter [the pesah] on his behalf on his seventh [day]. If he saw three [instances of discharge], they slaughter on his behalf on his eighth [day]. If a woman observes a “day for a day”, they slaughter on her behalf on her second day. If she saw [a discharge] on two days, they slaughter on her behalf on the third [day]. And as for a zavah, they slaughter on her behalf on the eighth [day].משנה ו
הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ:
ברטנורה
האונן. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן, ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן. ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו, דלאורתא חזי:והמפקח בגל. שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיודע שנטמא:שוחטין עליהם. בחבורת אחרים:שמא יביאוהו לידי פסול. שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו. ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא. ובחבוש בבית האסורים של עובדי כוכבים מיירי, שאע״פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אשר פיהם דבר שוא. אבל חבוש ע״י ישראל, כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחוהו להוציאו, דשארית ישראל לא ידברו כזב. ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי עובדי כוכבים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח לבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית:לפיכך. הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני:חוץ מן המפקח הגל. ונמצא מת תחתיו שצריך לעשות פסח שני שהיה טמא מתחילתו קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה. אבל אם היה הגל ארוך, שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה ופטור מלעשות פסח שני:
תוסופות יום טוב
האונן. פירש הר"ב כל זמן שלא נקבר כו' ולאחר שנקבר כל יום המיתה. ה"פ כל זמן שלא נקבר כו' ואפי' לאחר שנקבר קרוי אונן והיינו כל יום המיתה קודם קבורה ולאחר קבורה. דאילו יום קבורה שאינו יום המיתה אינו אונן אלא מדבריהם ובלילה שלאחריו אין אנינות כלל אפי' מדבריהם כדאיתא בהק"פ פ"ו [*וכן כתב הר"ב במשנה ה' פ"ג דהוריות]. ועיין לקמן בסמוך:
והמפקח את הגל. עת להשליך אבנים (קהלת ג׳:ה׳) מתרגמינן עידן בחיר לפקחא דגור אבנין:
שמא יביאוהו לידי פסול. פי' הר"ב שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו וכפירש"י וקשיא דהתינח כל זמן שלא נקבר. אבל לאחר שנקבר מאי איכא למימר. ורש"י פירש ברישא האונן שמתו מוטל לפניו. כדאמרינן בשחיטת קדשים פרק טבול יום איזהו אונן כ"ז שלא נקבר. ואם כן איכא למימר דניחא לדידיה דהא לא מקרי אונן אלא כל שלא נקבר. אלא שלא נראה כן בגמרא שהזכיר דאיתא התם רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אשתרי ליה [ומי] איכא דלית ליה אחריתה כיום מר [אלמא מרירות יום שלם הוא] ומסקינן דלחומרא קאמר דרבנן סברי יום קבורה מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילה ורבי אומר כל זמן שלא נקבר תפוס לילו ואע"ג דיום קבורה עצמו מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר ממה שעשתה תורה לדבריה דיום מיתה מדאורייתא לא תפס לילו מדאורייתא. ועוד קשיא לרש"י למה ליה למנקט לישנא דר' דלא אריא לפי המסקנא אלא ביום קבורה שהוא מדרבנן ומתניתין ודאי במדאורייתא קאי דלא העמידו דבריהם במקום כרת. ועוד דאין הלכה כרבי מחביריו. אלא מחוורתא כפירוש הר"ב דמתניתין אף לאחר קבורה והדרא קושיין לדוכתא דלא שייך שמא יטמא. והרמב"ם פירש דאין שוחטין על האונן לכתחילה שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף עד כאן:
שהוא טמא מתחילתו. תימה לרבינו יצחק מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח. ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת. שכל הטומאות כשעת מציאתן. תוספות. ומה שכתב הר"ב והוא שיהיה עגול וכו' אבל ארוך וכו'. כלומר אבל ארוך אף ע"פ שהוא בעגול. כל שהוא ארוך עד שאפשר שלא האהיל על כל הגל מפני ארכו ארוך קרי ליה. וזה שכתב הרמב"ם וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד:
יכין
מלכת שלמה
6.
[As to] an onen, and one who is removing a heap [of stones], and likewise one whom they promised to take out of prison, and a sick or an old person who can eat as much as an olive, they slaughter on their behalf. [Yet in the case of] all these, they may not slaughter for them alone, lest they bring the pesah to disqualification. Therefore if a disqualification occurs to them, they are exempt from keeping the second pesah, except for one who was removing the heap, because he was unclean from the beginning.משנה ז
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:
ברטנורה
אין שוחטין את הפסח ביחיד. דכתיב (דברים ט״ז:ה׳) לא תוכל לזבוח את הפסח וכו׳, כלומר ביחיד:אפילו חבורה של מאה. ר׳ יוסי קאמר לה, כלומר לא תליא מילתא אלא באכילה. יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם. והלכה כר׳ יוסי:אין עושין חבורת נשים ועבדים. לשחוט פסח. נשים ועבדים בחבורה אחת, משום הרגל עבירה. ולא קטנים ועבדים בחבורה אחת, משום פריצותא דמשכב זכור. אבל נשים ועבדים כל חדא באנפי נפשה עושין:
תוסופות יום טוב
אין שוחטין את הפסח ביחיד. פירש הר"ב דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח וכו' כלומר ביחיד. מבאחד שעריך דריש ליה באחד ביחיד [*וכלקמן]:
ור' יוסי מתיר. דהא כתיב (שמות יב) איש לפי אכלו. ובאחד דריש ליה. לזבוח את פסחו בבמת יחיד שאינו חייב אלא בשעת איסור במות. דכתיב (דברים ט"ז) באחד שעריך. בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. גמרא:
ואין עושין חבורות נשים ועבדים וקטנים. פירש הר"ב נשים עם עבדים. וכן עבדים עם קטנים. והכי איתא בגמרא. ומשמע ודאי דלחברן עם אנשים שרי. וקשיא מאי שנא מזימון דפרק שביעי דברכות. דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. והבית יוסף סימן קצ"ט כתב בשם הר"ן פרק שני דמגילה דלא אסרו אלא כשהזימון נעשה על ידיהן דהשתא איכא הכירא דשינוי במטבע דברכת המזון. וכיון שניכר צירופן עם האנשים איכא למיחש לפריצותא אבל היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהם. משום דהשתא אין צירופן ניכר עמהן כלל. עד כאן לשונו. והשתא הכא נמי אין צירופן ניכר כלל. ונראה לי שמשנתינו ראיה גמורה לדברי הר"ן זלה"ה. ומה שכתב הר"ב אבל נשים ועבדים כל חדא באפי נפשה עושין. אבל חבורה שכולה קטנים אין עושין כמה שכתב הרמב"ם בפרק שני מהלכות ק"פ ויהיב טעמא שאינן בני דעת. וכתב הכסף משנה דמאיש אי אפשר למעוטי. דא"כ אפילו עם בני חבורה לא היו נמנין. ובהדיא תניא סוף פרק לולב הגזול דשוחטין על הקטן שיכול לאכול כזית הילכך איצטריך לפרש שאינן בני דעת. ואפשר דטעמא משום שאינו בן דעת אין הקדשו הקדש. ואפשר לומר דהכי קאמר דוקא כשאינם בני דעת. כלומר דוקא כשלא הגיעו לעונת הנדרים. אבל אם הם בני דעת שהגיעו לעונת הנדרים שהקדישן הקדש שפיר דמי. עד כאן לשונו. אבל אין לומר שאינן בני דעת ויבואו לידי נותר דאם כן אם עברו ושחטו היה כשר. ואין נראה כן מלשון הרמב"ם שאחר כך כתב. וכן אין עושין כו' חולים או זקנים כו'. ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר. משמע הא דכולה קטנים אינו כשר:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקָּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקָּבֶר:
ברטנורה
אונן טובל ואוכל פסחו לערב. דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י׳:י״ט) ואכלתי חטאת היום, יום אסור, לילה מותר. וטבילה בעי, מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה. אבל לא אכיל אונן בשאר קדשים לערב, דאנינות לילה אסורה מדרבנן. ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אכילת שאר קדשים, עשה בעלמא הוא, ואכלו אותם אשר כופר בהם (שמות כ״ט:ל״ג):השומע על מתו. יום שמועה הוי אונן דרבנן. וכן מי שלקטו לו עצמות אביו ואמו אמרינן במסכת מועד קטן, מתאבל עליהם כל אותו היום ולערב אין מתאבל עליהם:טובל ואוכל בקדשים לערב. דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא:כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו ב״ש ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום י״ד, דב״ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:
תוסופות יום טוב
אונן טובל. כתב הר"ב מתוך שנאסר כו' והסיח דעתו ושמא נטמא והוא לא ידע. כן כתב הרמב"ם סוף פרק י"ב מהלכות אבות הטומאה:
והמלקט לו עצמות. ל' הר"ב וכן מי שלקטו לו וכו' בגמרא דאי מלקט עצמו הא בעי הזיית שלישי ושביעי:
טובל. דכל גר צריך טבילה כדאשכחן במתן תורה (שמות י״ט:י׳) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם כדאיתא ברפ"ב דכריתות:
כפורש מן הקבר. פירש הר"ב וצריך הזאה ג' וז' וכו' [*עיין מ"ש במשנה ה' פרק י"א דפרה] גזירה וכו' ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וכתב רש"י ואף ע"ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קיבל טומאה בגיותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו ע"כ. וכתב הרמב"ם בפרק ו' מהק"פ והלא גזירה זו מדבריהם והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבה [לאפוקי ממ"ש במשנה ב' פ"ו] שהוא יום י"ד. מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול ואינו טובל עד שירפא כמו שבארנו בענין [הגרות] [*והוא בפי"ד מהא"ב] לפיכך העמידו דבריהם במקום זה שהרי זה המל יש לו שלא יטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל עכ"ל. ומ"ש הר"ב אבל ערל ישראל פירש"י שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערלתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה ע"כ. ומ"ש הר"ב דברי הכל טובל ואוכל כו' הכי איתא בגמרא ובברייתא. וכתבו התוספות תימה לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן עכ"ל. והרמב"ם בחבורו פ"ו כתב ישראל ערל כו' שוחטין עליו אחר שמל ולא הזכיר וטבל. ולי נראה ליישב לשון הברייתא והגמרא דאע"ג דלענין מילה אין צריך טבילה כלל מ"מ לטהרת הרגל צריך טבילה כדתנן במ"ב פרק ב' דביצה. והוי אמינא דזה שמל וטבל. לגזור אטו ערל נכרי דמל נמי וטבל:
יכין
מלכת שלמה