Mishnah

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule

מועד

שקלים

Moed

Shekalim

Chapter 8

1 2 3 4 5 6 7 8

א ב ג ד ה ו ז ח

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8

משנה א

כָּל הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִים בִּירוּשָׁלַיִם טְהוֹרִין, חוּץ מִשֶּׁל שׁוּק הָעֶלְיוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁבָּאֶמְצַע טְמֵאִין וְשֶׁבַּצְּדָדִין טְהוֹרִין. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל, שֶׁבָּאֶמְצַע טְהוֹרִין וְשֶׁבַּצְּדָדִין טְמֵאִין, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהֵן מֻעָטִין מִסְתַּלְּקִין לַצְּדָדִין:

ברטנורה כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורים. ולא מחזיקינן להו ברוקו של זב וזבה שהן מטמאין אדם וכלים, משום דאזלינן בתר רובה:חוץ משל שוק העליון. לפי שכובסין נכרים היו מצוין שם, וחכמים גזרו על הנכרים שיהיו כזבין לכל דבריהן ורוקן טמא. ואית דאמרי, לפי ששוק העליון לא היתה דריסת הרגל מצויה שם וזבין וזבות שמתבודדין ומתרחקין מבני אדם היו מצויין שם:שבאמצע טמאים. משום דזבין וזבות שכיחי ומהלכים באמצע דרכים, והטהורים מסתלקים לצדי הדרכים מקום שאין דריסת הרגל מצויה ומזהירין לכל טמא שלא יגע בהן. אבל בשעת הרגל שרוב ישראל טהורין, הטמאים מסתלקים לצדדים שלא יטמאו את העם, והטהורים הולכים באמצע הדרכים, הלכך בשעת הרגל רוקין הנמצאים באמצע טהורים ושבצדדים טמאין. והלכה כרבי יוסי:

תוסופות יום טוב כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין. דאילו חוץ לירושלים גזרו על ספק רוקין. כדתנן במשנה ה' פרק ד' דטהרות: ובשעת הרגל. פירש הר"ב שרוב ישראל טהורין כי העיקר אצלינו כל ישראל חברים ברגל. הרמב"ם. וכתבו הר"ב במשנה ו' פרק ג' דחגיגה:

יכין מלכת שלמה

1.

Any spit found in Jerusalem is clean except that which is [found] in the upper market, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: at other times of the year [spit found] in the middle [of the road] is unclean but [spit found] at the sides [of the road] is clean; but at festivals time [spit found] in the middle [of the road] is clean, while [that which is found] at the sides [of the road] is unclean, since they are few in number, they remove themselves to the sides of the road.

משנה ב

כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִין בִּירוּשָׁלַיִם דֶּרֶךְ יְרִידָה לְבֵית הַטְבִילָה טְמֵאִין. דֶּרֶךְ עֲלִיָּה, טְהוֹרִין, שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ יְרִידָתָן עֲלִיָּתָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן טְהוֹרִין, חוּץ מִן הַסַּל וְהַמַּגְרֵפָה וְהַמְּרִצָּה הַמְיֻחָדִין לַקְּבָרוֹת:

ברטנורה דרך ירידה לבית הטבילה. שני דרכים היו למקוה באחד יורדים ובאחד עולים, שלא יגעו הטמאים בטהורים. ושל דרך ירידה ודאי טמאים לפי שנפלו מיד המביאם לטבילה:שלא כירידתן עלייתן. דבירידתן ודאי טמאים היו לכך היה מורידן לבית הטבילה ובעלייתן טהרו לאחר שהטבילן:רבי יוסי אומר כולן טהורין. דלא גזרו על ספק כלים בירושלים. והלכה כרבי יוסי:מגריפה. כלי שגורפים וכונסים בו עצמות המתים כשהם מפוזרים:מריצה. כלי שרוצצים ומשברים בו עצמות המת כשרוצים להכניסם בסל להוליכן ממקום למקום:

תוסופות יום טוב כל הכלים הנמצאים בירושלים כו'. דחוץ לירושלים גזרו כדתנן פרק ד' דטהרות: דרך ירידה כו' טמאים. הא דכל העיר טהורין ודתנן דרך עליה טהורים דייק הכי הא דגזייתא [טמאים] פירוש מבואות קטנות שהיו סמוך לדרך ירידה ועלייה ופעמים שהיו יורדין דרך אותם מבואות ופעמים עולין והנהו טמאין מספק. גמ' פסחים דף י"ט ע"ב: [*שלא בדרך ירידתן עלייתן. והר"ב העתיק שלא כירידתן עלייתן וכן הוא במשנה שבסדר ירושלמי]: רבי יוסי אומר כולן טהורים. פירש הר"ב דלא גזרו כו' וצריך לומר דירידה לבית הטבילה לא הוי הוכחה כולי האי כמו אמצע הדרך לענין זבים דלעיל דמודה ר' יוסי דגזרו: מריצה. פירש הר"ב שרוצצים כו' וזה השם מגזרת ותרץ את גולגלתו (שופטים ט' נג) הרמב"ם*):

יכין מלכת שלמה

2.

All vessels found in Jerusalem on the way going down to the place of immersion are unclean, [but those found] on the way going up [from the place of immersion] are clean; for the way down is not the same as the way up, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: they are all clean, except the basket and the shovel or pick which are specially connected with [work in] cemeteries.

משנה ג

סַכִּין שֶׁנִּמְצֵאת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד. בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר, שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל. וְקוֹפִיץ, בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה שׁוֹנֶה וּמַטְבִּיל. חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, שׁוֹחֵט בָּהּ מִיָּד. נִמְצֵאת קְשׁוּרָה לְסַכִּין, הֲרֵי זוֹ כַּסַּכִּין:

ברטנורה שוחט בה מיד. דודאי הטבילוה בעליה מאתמול כדי שיהיה לה הערב שמש ותהא ראויה לשחוט בה היום בערב הפסח:בשלשה עשר שונה ומטביל. כלומר אע״ג דאיכא למימר כבר הטבילוה בעליה צריך המוצאה להטבילה שנית, דשמא לא הטבילוה בעליה דהיה להם שהות להמתין עד סמוך לחשיכה, ואע״פ שלא גזרו על ספק כלים בירושלים משום חומרא דקדשים הצריכוה טבילה. ורמב״ם פירש שונה להזות עליה, דשמא נטמאה במת והזה עליה בשלישי, ועתה שונה ומזה עליה ואחר כך מטבילה:קופיץ. סכין גדול עשוי לחתוך בשר ולשבור בו עצמות:בזה ובזה. בין בי״ג בין בי״ד:שונה ומטביל. לפי שאין הקופיץ ראוי אלא לחגיגה ששבירת עצם מותר בה. ובגמרא בפסחים (דף ע׳) מוקי מתניתין בזמן שהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר, שאם ימות יהיו כל הציבור טמאים ויקרב הפסח בטומאה ולא יהיו צריכים לטהר הכלים. הלכך, סכין שצריך לשחיטת הפסח, דחד ספיקא הוא, שמא לא ימות הנשיא ויעשו את הפסח בטהרה מטבילין אותו, וחזקה שטהרוהו ביום י״ג כדי לשחוט בו את הפסח בי״ד. אבל קופיץ דתרי ספיקי, שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה וא״צ לקופיץ, ואף אם לא ימות שמא יהיו הפסחים מרובים ולא יעשו חגיגה בי״ד, הלכך לא מטבלי ליה וחזקתו שלא טהרוהו:חל י״ד להיות בשבת שוחט בה מיד. ולא אמרינן כיון דשבת הוא לא נשחוט בה מספיקא שמא טמאה היא ונמצא הפסח טמא ומחלל את השבת שלא במקום מצוה. ורבותי פירשו, שוחט בה מיד בקופיץ קאמר, דאף על גב דאין חגיגה בשבת, מכל מקום חזקה שהטבילה מערב שבת לצורך חגיגת חמשה עשר:בחמשה עשר שוחט בה מיד. לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב ומטבילין את הכל מלפני יום טוב:נמצאת. הקופיץ:קשורה לסכין. אמרינן ודאי הטבילוה עם הסכין. אבל רמב״ם פירש, נמצאת סכין סתמא קשורה עם סכין אחרת ידועה, הרי היא כסכין הידועה, אם טמאה טמאה ואם טהורה טהורה:

תוסופות יום טוב שוחט בה מיד. פירש הר"ב דודאי הטבילוה בעליה מאתמול והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים. דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתו שלא תמצא. רש"י פרק ו' דפסחים דף ע': שונה ומטביל. כתב הר"ב והרמב"ם פירש שונה להזות כו' ופי"ג מהלכות אבות הטומאות כתב בכ"מ דלפירושו לשון שונה ניחא טפי ע"כ. טעמו לפי שאין ראוי לקרוא לזו הטבילה שניה כיון שלא ידענו שראשונה קדמה לה בודאי: וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. כתב הר"ב ובגמרא כו' שהיה הנשיא גוסס וכו' יהיו כל הצבור טמאין. דמצוה לכל ישראל להתעסק בו. רש"י. וטעמא כתב המגיד פ"ב מהלכות אבל לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו. ומ"ש הלכך סכין כו' מטבילין אותו פירש"י דמטביל לה בעליה מאתמול: חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד. כתב הר"ב ורבותי פירשו דבקופיץ קאמר. עיין מ"ש לקמן ומ"ש לעיל דקופיץ עשוי לחתוך בשר כו' מכל מקום יכול ג"כ לשחוט בו אם ירצה. ולשון רש"י לעיל ורובן אינן לשחיטה אלא לחתוך וכו': בחמשה עשר שוחט בה מיד. כתב הר"ב לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב. כך כתב הרמב"ם אע"ג דמטעמא דבעי הערב שמש נמי ודאי טבלה מאתמול וזה הטעם כתבו הר"ב ברישא בנמצאת בי"ד. והתם א"א לומר טעם דהזאה וטבילה דהא שריא בי"ד. מ"מ הכא נקטי טעמא דרויחא טפי דלא אתי לידי הערב שמש דאפי' טבילה והזאה אסורה. ורש"י לא כתב טעמא דהזאה וטבילה: שוחט בה. הרמב"ם פירש בסכין וקצת קשה דהוי זו ואצ"ל זו דהשתא נמצאת בי"ד שרי. בט"ו מבעיא. אבל אם נפרש דהכא בקופיץ ניחא דבי"ד שאינו חל בשבת שונה ומטביל. קמ"ל דבט"ו שוחט בה מיד ונ"ל שמשום זה הוכרח לרש"י [דהיינו רבותי שכתב הר"ב] לפרש בבא דחל י"ד וכו' דבקופיץ מיירי:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה סכין שנמצאת וכו' פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע') ומצאתי שהגיה הר"מ ז"ל שנמצאה הצדי בשבא ג"כ והאל"ף קמוצה: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל דמיירי בסכין שאין בו סימן כגון שהרבה סכינים נעשים כן דאל"כ היה אסור להשתמש בה ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל ויעשו פסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה. אמר המלקט פי' לא חגיגת י"ד ולא חגיגת ט"ו דשניהם אינם באין בטומאה: עוד בפירושו ז"ל ואף אם לא ימות שמא יהיו הפסחים מרובין ולא יעשו חגינה בי"ד. אמר המלקט ואי משום חגיגת ט"ו עדיין יש שהות להטבילה בי"ד הלכך לא אטבלה מארה בי"ד: קופיץ רובן אינם לשחיטה אלא לחתוך בהן בשר ולשבר בהן עצמות: קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר: בפי' ר"ע ז"ל לפי שאין הקופיס ראוי אלא לחגיגה. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה טובא דאיך שייך לומר שאינו ראוי אלא לחגיגה ולא לשחיטת הפסח הא תנן בסיפא חל י"ד בשבת שוחט בה מיד ואקופיס קאי דאסכין אין צ"ל שהרי אפי' בלא שבת שוחט בה. וכן בחמשה עשר שוחט בה קאי אקופיץ. וא"כ אין שייך לומר שאינו ראוי אלא לחגיגה. על כן נראה דקופיס היינו כלי של שני צדדין שצדו אחת היא כסכין והאחרת היא כקורדום כמו שפירש הוא ז"ל במסכת ביצה וא"כ הקופיץ אע"פ שנמצא בי"ד צריך להטבילו כי שמא לא נטלוהו לשחיטה ועל כן לא הטבילוהו בי"ג אבל כשחל י"ד להיות בשבת אע"פ שלא נטלוהו בעליו שאבדוהו לשחיטה מ"מ בודאי הטבילוהו עכ"ל ז"ל: נמצאת קשורה לסכין הרי זו כסכין בירוש' איכא ברייתא דפליגא אמתני' דאדרבא שדינן סכין בתר קופיץ:

3.

A [slaughtering] knife which was found on the fourteenth [of Nisan] he may slaughter with it immediately. [If it was found] on the thirteenth [of Nisan] he must immerse it again. But a chopping knife whether [found] on the fourteenth or on the thirteenth, he must immerse it again. If the fourteenth fell on Shabbat, he may slaughter with it immediately. [If found] on the fifteenth, he may slaughter with it immediately. If [the chopping knife] was found tied to a [slaughtering] knife it may be treated as the knife.

משנה ד

פָּרֹכֶת שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ מִיָּד. וְאֶת שֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בַּחוּץ וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּחֵיל. וְאִם הָיְתָה חֲדָשָׁה, שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּג הָאִצְטַבָּא, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ שֶׁהִיא נָאָה:

ברטנורה פרוכת שנטמאת בולד הטומאה. שנגעה במשקין טמאים, שחכמים גזרו על המשקין שמטמאין כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה כגון רוקו ושכבת זרעו שהם אב הטומאה ומטמאין אדם וכלים מדאורייתא:מטבילין אותה בפנים. ואינה טעונה שילוח מחוץ למחנה שכינה כיון שלא נטמאת אלא בולד הטומאה:ומכניסין אותה מיד. שאינה טעונה הערב שמש:נטמאת באב הטומאה. בשרץ או בנבלה:מטבילין אותה בחוץ. דטעונה שילוח, כדאמרינן בפרק בתרא דעירובין, המכניס טמא שרץ במקדש חייב:ושוטחין אותה בחיל. חוץ לעזרה:

תוסופות יום טוב פרוכת שנטמאת בולד הטומאה. ואם תאמר דבמשנה י"ג פרק כ"ד מכלים פי' הר"ב דוילון מקבל טומאה לפי שהשמש מתעטף וכו' ומתחמם בו והאי פרוכת ליכא למיחש שיתחממו בו דאסור להנות ממנו. תירצו בתוספות דפרק קמא דביצה דף י"ד דכיון דאמרינן [בפ"ק דסוכה מוסכות על הארון] דכייף ליה מיכף עילויה דארון והוי אוהל הלכך יש לו תורת כלי ומטמא אף בולד הטומאה א"נ כשהיו נושאים הפרוכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א"כ יש תורת כלי עליהם ע"כ. ולתירוץ בתרא ניחא טפי לפירוש הר"ב במשנה דלקמן דמפרש לפרוכת בפרוכת האולם. ומשמע דהיינו נמי פרוכת דאיירינן ביה הכא. ועיין מ"ש לקמן בס"ד ועוד דאנן פרוכת סתמא תנן ואמרינן ביומא בפרק הוציאו לו (יומא דף נ"ד) ובפ' שני דייני דף ק"ו די"ג פרוכות היו במקדש שני. ז' על ז' שערי העזרה ואחד על פתח האולם ואחד על פתח ההיכל ושתים לדביר ושתים כנגדן בעלייה וכתבה הרמב"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש ועלה כתב למתניתין דפרוכת שנטמאה וכו' ובכולהו פרוכת דלאו דדביר לא שייך תירוצא קמא: נטמאת באב הטומאה. כ' הר"ב כדאמר בפרק בתרא דעירובין. בגמרא דף ק"ד ע"ב: על גג האיצטבא. עיין במשנה ד' פ"ד דסוכה. [*ועיין במשנה ח' פ"ג דתענית]:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה פרכת שנטמאת וכו' עד סיף סי' ה' ביד פ"ז דהלכות כלי המקדש והעובדין בו סי' י"ז י"ח וגם פה מצאתי שהגי' הר"מ ז"ל שֶׁנִטִמְאָה המ"ם בשב"א והאל"ף קמוצה: שנטמאת בולד הטומאה פי' ע"י משקה דהא אין ולד הטומאה מטמא כלי אלא ע"י משקה גזרה משום משקה זב וזבה כדאיתא במסכת נדה: ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן ז"ל ויש לפרש דמיירי בשאר פרוכות שאינם תלויות אלא מונחות שהרי שתים היו עושין בכל שנה ואותם שהם מונחות יש עליהם תורת בגד ומטמאות ולא דמו למטפחות ספרים המצויירות שהם טהורות לפי שאינם משמשי אדם לפי שאלו ברגלים תולין אותם בעזרות בשביל בני אדם הבאים והוו כאילו הם משמשי אדם וקצת ראיה לזה מדקתני ואם היתה חדשה שוטחין אותה וכו' ואם בתלויה עסיקינן ודאי שהיא חדשה שהרי מחדשין אותה בכל שנה ואפי' אם תהיה מד' וחמש שנים עדיין היא חדשה אלא נראה דלא מיירי אלא באותם שכבר הניחום וגנזו אותם עד כאן לשונו ז"ל: ופי' הר"ש שיריליו ז"ל מטבילין אותה בפנים מיירי בנטמאת בפנים ומטבילין אותה בבית הטבילה של פנים דתנן בתמיד וביומא דטבילת בית הפרוה היתה בקדש ע"כ: ושוטחין אותה בחיל מפני שהיא צריכה הערב שמש כך צ"ל פי' ובחיל מותרין טמאים ליכנס כדתנן בפ"ק דכלים: ע"ג האיצטבא בהר הבית שעשוי כולו איצטבאות כדאמרי' הר הבית סטיו ע"ג סטיו: וממילא שמעינן מינה דהכא גרסינן גב בבית: כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה פירש הרש"ש ז"ל דשתים היו צריכין כל שנה כדתנן לקמיה ויתנדבו מעות לממונה על הפרכת ע"כ:

4.

If the curtain [separating the Holy of Holies from the rest of the Temple] was defiled by a derived uncleanness, they immerse it within [the precincts of the Temple] and they bring it back in again. But if it was defiled by a principal uncleanness, they immerse it outside and spread out in the Hel. If it was new it was spread out on the roof of the colonnade, so that the people might behold its workmanship which is beautiful.

משנה ה

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגַן, פָּרֹכֶת עָבְיָהּ טֶפַח, וְעַל שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם נִימִין נֶאֱרֶגֶת, וְעַל כָּל נִימָא וְנִימָא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִין. אָרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה, וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתֵּי רִבּוֹא נַעֲשֵׂית. וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂין בְּכָל שָׁנָה, וּשְׁלשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ:

ברטנורה נימין. ליצי״ש בלע״ז:עשרים וארבעה חוטין. לפי שהיא עשויה מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכל מין ומין חוטו כפול ו׳. כדאיתא ביומא:ארכה מ׳ ורחבה כ׳ כמדת פתח האולם שהיה גבהו ארבעים ורחבו עשרים:ומשמונים ושתים רבוא. כך היה מנין החוטים שהיא נעשית מהן. פירוש אחר, מנין דנרי זהב שהיו מוציאין עליה. ויש ספרים שכתוב בהן ובשמונים ושתים ריבות, כלומר דשמונים ושתים נערות בתולות היו מתעסקות בעשייתה:ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה. דכלים הנגמרים אע״פ שנגמרו בטהרה צריכים טבילה לקודש כדאיתא במסכת חגיגה. ושלש מאות כהנים דתנן במתניתין לשון גוזמא והבאי הוא, דלא היה צריך כל כך כהנים להטבילה:

תוסופות יום טוב עשרים וארבעה חוטין. כתב הר"ב כדאיתא ביומא. פ"ז דף ע"א: ארכה מ' ורחבה ך'. פי' הר"ב כמדת פתח האולם כו' כדתנן במשנה ו' פרק ג' דמדות. ומיהו בפ"ד משנה ו' תנן דגובהו של היכל נמי מ' אמה ובמשנה ז' דרחבו ך' ונמצא דרוחב קדשי קדשים ך' אמה וגבהו מ' אמה. ופי' שם הר"ב והכי תנן ברפ"ה דיומא דשתי פרוכות היו שם המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואם כן יש לפרש מתני' דבפרוכת הדביר מיירי ובפ"ז דחולין דף צ' כתב רש"י לפירוש הר"ב שכך שמע וכתב דלו נראה שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבו לרחבו של היכל שהוא ך' אמה וגובהו לגובהו מן העליה ועד הרצפה ובפירוש דמס' תמיד פ"ב מפרש לה נמי שזה הפרוכת להבדיל בין ההיכל לקדשי קדשים כדכתיב (שמות כ"ז) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קודש הקדשים וכדמוכח בתוספתא דבאותה פרוכת שפרוס שמה מיירי וחלל ההיכל כלומר גובהו היה מ' אמה כדמוכח במסכת מדות שגובה ההיכל מ' ורחבו ך' ע"כ ואתי שפיר תירוצא קמא דתוס' דלעיל ואתי נמי שפיר דתנן ושתים עושין בכל שנה. לפי ששתים היו שם בדביר כדתנן ביומא כמו שכתבתי וכן הוא בפי' דמסכת תמיד וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' כלי המקדש ושתי פרוכת היו עושין בכל שנה להבדיל בין קדש לקדש הקדשים: רבוא. הר"ב כתב דיש ספרים שכתוב ריבות כלומר נערות בתולות וז"ל הפי' דמסכת תמיד נערות שלא באו עדיין לכלל נדות מתעסקות בו שרוצים לעסוק בו בטהרה וכדאמרינן [בר"פ שני דייני קז.] נשים האורגות בפרוכת כו': מטבילין אותה. כתב הר"ב כדאיתא במס' חגיגה משנה ב' פ"ג:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה רשב"ג אומר משום ר"ש בן הסגן וכו' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ל"ג מלת רבי רק שמעון בן הסגן ע"כ: חולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ') ובפ' שני דמס' תמיד דף כ"ט: על שבעים ושנים נירין נארגת ועל כל נירא ונירא עשרים וארבע חוטין כך מצאתי בספר כתיבת יד: אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ועל כל נימה ונימה בה"א ובמ"ם: עשרים וד' חוטין בירוש' איכא ברייתא דס"ל שלשים ושנים ותו איכא ברייתא אחריתי דס"ל מ"ח וכולהו תלתא תנאי ילפי טעמא מחד קרא: ומשמנים וכו' ס"א ובשמנים: ופי' הר"ש שיריליו ז"ל ע"ב נירין הן כלי האורגין שעולין ויורדין ופותחין השתי ונכנס הערב דרך הפתיחה ליצוש בלעז והיו להם כל כך ליצוש מפני עובי החוטין שכפולין לכ"ד חוטין כדתנן ועוד מפני הכרובים שמציירין בה שני פרצופין ארי ונשר כדאיתא בירוש' ומפני הציורין שוין ונפרדין צריך מנין הליצוש כפי ידיעת האורגין וצא ובדוק ותמצא שכך הוא: על כל נירא כ"ד חוטין כלומר החוט העובר בכל ניר שזורין בו כ"ד חוטין כדיליף בירוש' ובבבלי פ' בא לו כהן גדול לקרות מקראי: ארכה מ' אמה ורחבה עשרים אמה כך גובה ההיכל עד התקרא ורחבה עשרים כנגד רוחב ההיכל והיא הפרכת המבדלת בין ההיכל ובין קדש הקדשים תחת אמה טרקסין שהיה בבית ראשון ושתים היו וביניהם אמה: ושתים היו עושין בבל שנה ושנה שתים היו צריכין כדפרישנא להבדל אמה וצריכין חדשות בכל שנה שמחמת עשן הקטרת היו משחירין: ושלש מאות כהנים מטבילין אותה מקשו הכא למה היתה מקבלת טומאה והלא וילון אינו מקבל [טומאה] מטמא אלא מפני שהשמש מתחמם בו כדאיתא בפ"ק דביצה וא"כ פרוכת דליכא למימר בה האי טעמא שהרי אסורה בהנאה למה היתה טמאה ותירץ הראב"ד ז"ל דלאו כרכא היא דאע"ג דאסורה בהנאה מ"מ כיון שאם היתה של חול היתה ראויה לשמש להתחמם בה לפיכך אע"פ שהיא אסורה בהנאה מ"מ תורת כלי עליה וראיה לדבר דהא כלים של הקדש אע"ג דאסורין בהנאה מקבלין טומאה מפני שראוין לתשמיש ושם כלי עליהן והכי נמי הכא עכ"ל ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל שם פ' גיד הנשה בלשון שני ולי נראה שאף פרכת הדביר כך מדתו רחבה לרחבו של היכל שהוא עשרים וגבהה לגבהו מן העליה ועד הרצפה ע"כ וז"ל הרא"ש ז"ל ארכה מ' אמה כך הוא גובה ההיכל עד התקרא ורחבה עשרים אמה כנגד רוחב ההיכל והיא הפרכת המבדלת בין הקדש ובץ קדש הקדשים תחת אמה טרקסין בבית ראשון ושתים היו וביניהן אמה: וי"מ שהיתה תלויה בפתחו של אולם דגבוה מ' אמה ורוחב עשרים אמה וראשון ניחא טפי דלפי' שני למה שתים ולפי' ראשון שתים היו ומשחירין מחמת עשן הקטרת והיו עושין חדשות בכל שנה ע"כ: ומובן הוא שצריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל כמדת פתח האולם שהיה גבהו ארבעים ורחבו עשרים: ומשמנים ושתי רבוא פי' בערוך בלשון ראשון פי' שמנים ושנים ככרין ע"כ: רבוא אית דגרסי ריבות כמו שכתב ר"ע ז"ל וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל דפי" זה לא נהיר דא"כ היל"ל ופ"ב ריבות עושות אותה ואני מצאתי רבואות ע"כ: ושלש מאות כהנים מטבילין אותה לשון הבאי וזה אחד משלשה מקומות שדברו חכמים לשון הבאי והאחד בר"פ שני דתמיד דתנן התם פעמים שיש עליו שלש מאות כור והאחרת בספ"ג דמס' מדות דתנן התם גבי גפן של זהב מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה וגוזמא ולשון הבאי הוא שאם היתה טעונה כ"כ שצריכה ג' מאות כהנים לפנותה תשבר וכ"כ לא הי' ממתינין: ונלע"ד דבזה יובן הא דמייתי לה במדרש שמות רבה ס"פ ויקהל וקתני בה וכל הכהנים יורדין ומטבילין אותה: ועוד קתני בה התם ועל ע"ב נימין נארגת ולא היה בה קשר ע"כ:

5.

Rabban Shimon ben Gamaliel says in the name of Rabbi Shimon the son of the chief [of the priests]: the curtain was a handbreadth in thickness and was woven on seventy-two cords, and on each cord there were twenty-four threads. It was forty cubits long and twenty cubits broad, and was made by eighty-two young girls. Two curtains were made every year, and three hundred priests were needed to immerse it.

משנה ו

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּאַב הַטֻמְאָה, בֵּין בִּוְלַד הַטֻמְאָה, בֵּין בִּפְנִים, בֵּין בַּחוּץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הַכֹּל יִשָּׂרֵף בִּפְנִים, חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻמְאָה בַּחוּץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַכֹּל יִשָּׂרֵף בַּחוּץ, חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻמְאָה בִּפְנִים:

ברטנורה הכל ישרף בפנים. בבית הדשן הגדול שהיה בעזרה ששם שורפים פסולי קדשי קדשים, שכל שפסולו בקודש שורפין אותו בקודש:חוץ מנטמא באב הטומאה בחוץ. דכיון דחמירא טומאתו ואירע פסולו בחוץ אין להכניסו לעזרה לשרפו, הואיל ולא היה פסולו בקודש:חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. דאית ביה תרתי, טומאתו בפנים וקילא טומאתו. אבל נטמא באב הטומאה אין להשהות הטומאה בפנים עד שתשרף, אלא יוציאנה מיד וישרפנה בחוץ:

תוסופות יום טוב

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה בשר קדשי קדשים שנטמא וכו'. ביד פי"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ו'. ופי' הרש"ש ז"ל הך מתני' מתנייא בת"כ בפ' צו וברישא תנינן התם הכי בקדש באש תשרף לימד על חטאת ששורפין אותה בקדש אין לי אלא זו בלבד מנין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשי' קלים ת"ל כל בקדש באש תשרף מכאן אמרו בשר קדשי קדשים שנטמא וכו' כדאיתא במתני' וה"פ קרא כתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף ומיירי בחטאת חיצונה שנכנס דמה לפנים דנפסלה בפנים. ששורפן אותה בקדש שורפי' אותה בעזרה בבית הדשן שהיה שם כדאיתא בפ' טבול יום דבקדש דקרא קאי אבאש תשרף וכאילו כתיב בקדש באש תשרף: פסולי קדשי קדשים בשר חטאת ואשם ומנחות ועולה שנטמאו או שנשפך דמם או שיצאו חוץ למחיצתן או נטמאו חוץ למחיצתן אע"ג דפסולן לא היה במקום הקדש נשרפין תוך העזרה דהכי תנן באלו עוברין מי שיצא והיה בידו בשר קדש שנפסל בצאתו אם לא עבר צופים חייב לחזור ושורפו לפני הבירה משום דקדשים קלים מחיצתן היא ירושלם וחייב לשרפם תוך מחיצת קדושתן מקרא דכל שפסולו בקדש ישרף בקדש וכן פי' רש"י ז"ל בפ' כל שעה בהך ברייתא ודקדק שם דנקט אימורי קדשים קלים וז"ל דוקא נקט אימורי שהן החלבים הנקטרין שמחיצתן תוך חומת העזרה היא ומש"ה נשרפי' תוך העזרה אבל בשר קדשים קלים שאכילתן בכל העיר אף שריפתן אם נטמאו או נפסלו חוץ לעזרה הוא וה"נ תנן באלו עוברין שורפו לפני הבירה ע"כ וא"כ אי קדשי קדשים הוא שורפן תוך העזרה דשם הוא מחיצתן וסתמא קתני פסולי קדשי קדשים תוך העזרם פ' טבול יום והכי הוא דילפי' כי היכי דחטאת שנפסלה שיצאת חוץ למחיצתה והיא קדש קדשים שורפה תוך מחיצת קדושתה ה"נ כל אלו שיצאו חוץ למחיצתן שורפם במקום הקדש בתוך מחיצתן והך דרשא מודו בה ב"ש וב"ה וכי פליגי במתני' בגזרה דרבנן פליגי כדמפ' בירו' ור' עקיבא בלחוד הוא דס"ל דמינה ומינה ילפי' דכי פסולה במקום הקדש דוקא הוא דשרפי' במקום הקדש אבל לא כשנפסלו חוץ למחיצתן. ת"ל כל בקדש באש תשרף בקדש מיותר הוא כיון דכתיב אל אהל מועד לכפר אלא ה"ק קרא אכל בקדש ישרף בקדש כלומ' כל פסולי המוקדשין בקדש ישרפו ובקדש דכתיב קאי אכל דכתיב ברישא דקרא ואתשרף דכתי' בסיפא והשתא מפרשי' למתני' באב הטומאה בנבילה או בשרץ בולד הטומאה כגון נגע באוכל ראשון שנגע בנבלה וה"ה לשני או לשלישי או לרביעי דרביעי טמא בקדש כדאיתא פ' השוחט: הכל ישרף בפנים. דכשנגע באב בפנים הוי פסולו בקדש ושריפתו בקדש וכן נטמא בולד בחוץ שרפינן ליה במקום הקדש ואע"ג דאסור להכניס הך טומאה לעזרה ואפי' דבר שנטמא בטמא שרץ או בטמא נבלה שאני הכא דרחמנא רבייה מקרא דכל בקדש ישרף בקדש וכ"ש כשנגע בולד בפנים וטעמא דב"ש בנגע בולד בחוץ ישרף בפנים מפ' בירושלמי: חוץ משנטמא באב הטומאה. בחוץ דטומאתו חמורה ולא היה פסולו במקום הקדש שרפי' ליה בחוץ ומדרבנן: ובה"א הכל ישרף בחוץ. כתב הראב"ד ז"ל בפי' תורת כהנים וז"ל טעמייהו דב"ה דכיון דמן הדין כולם שריפתן בקדש שֶׁדִינָן דומין לשאר טומאות דרחמנא רביינהו אלא מפני חומר שאר טומאות גזרו עליהם לשרפן בחוץ כיון שזה נטמא בולד הטומאה ובפנים לא גזרו עליו להוציאו בחוץ ע"כ: ועיין שם בת"כ דמשמע דמתני' דלא כר' יהודה אלא כר"מ ואיתיה בילקוט פ' צו רמז תנ"א. אח"כ ראיתי בתורת כהנים גופה ונראה דמתני' ר' יהודה היא דאילו ר"מ קאמר התם דב"ש ס"ל דהכל ישרף בפנים אפי' שנטמא באב הטומאה בחוץ. ויש גורסין במתני' חוץ ממה שנטמא וי"ג חוץ משנטמא כדכתבינן:

6.

Meat of most holy things which was defiled, whether by a principal uncleanness or by a derived uncleanness, whether inside or outside [the precincts of the temple]:Bet Shammai say: it must all be burnt within, except when defiled outside by a principal uncleanness. But Bet Hillel say: it must all be burnt outside, except that which was defiled by a derived uncleanness within.

משנה ז

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻמְאָה, בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ, יִשָּׂרֵף בַּחוּץ. וְאֶת שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻמְאָה, בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ, יִשָּׂרֵף בִּפְנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְקוֹם טֻמְאָתוֹ שָׁם שְׂרֵפָתוֹ:

ברטנורה ואת שנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים ישרף בפנים. דכיון דטהור מדאורייתא אפילו נטמא בחוץ יש לקיים בו שריפתו בקודש:

תוסופות יום טוב בולד הטומאה. פי' הר"ב כיון דטהור מדאורייתא כו' לאו כ"ע סברי להו שהרי כלל זה מסר בידינו הרמב"ם בפ"י מהל' אבות הטומאות דהאוכלין יהיו ראשון ושני מדברי תורה שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה אם נגע באוכל עשאהו שני. אלא ר' אליעזר הוא דס"ל הכי. ולא קי"ל כוותיה. ובירושלמי פליגי בר קפרא ורבי יוחנן. בר קפרא ס"ל דבר תורה אב הטומאה. ולד הטומאה מדבריהם ור"י אומר בין בזה בין בזה מדברי תורה:

יכין מלכת שלמה

7.

Rabbi Eliezer says: [Sacrificial meat] which was defiled by a principal uncleanness, whether inside or outside [the Temple precincts], must be burned outside [the Temple]. [Sacrificial meat] which was defiled with a derived uncleanness whether inside or outside the Temple, is burned inside the Temple. Rabbi Akiva says: where it was defiled there it is burned.

משנה ח

אֵבָרֵי הַתָּמִיד, נִתָּנִין מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָה בַּמִּזְרָח, וְשֶׁל מוּסָפִין נִתָּנִין מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָה בַּמַּעֲרָב, וְשֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים נִתָּנִין מִתַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָה, הַשְּׁקָלִים וְהַבִּכּוּרִים אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל מַעְשַׂר דָּגָן וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וְהַבְּכוֹרוֹת נוֹהֲגִין בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. הַמַּקְדִּישׁ שְׁקָלִים וּבִכּוּרִים, הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָאוֹמֵר בִּכּוּרִים קֹדֶשׁ, אֵינָן קֹדֶשׁ:

ברטנורה מחצי הכבש ולמטה במערב. כהנים הזוכים בפייס באברי התמיד להעלותם, לא היו מעלים אותם בפעם אחת, אלא נותנים אותן על הכבש והולכים ללשכת הגזית לקרוא את שמע ואח״כ חוזרים ומקריבים האברים על גבי המזבח, וקתני הכא דניתנים מחצי הכבש ולמטה, שהכבש ארוך ל״ב אמה ומחציו ולמטה נותנים אותן. ורוחב הכבש שש עשרה אמה, ובחציו שלצד מערב היו נותנים אותן:ושל ראשי חדשים. מחציו ולמעלה, דהיינו על כרכוב המזבח שהוא הסובב. וכלפי המזרח:אינן נוהגים אלא בפני הבית. שקלים, משום דצורך קרבן נינהו וכיון שאין קרבן אין שקלים. ובכורים, דכתיב (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך, בזמן שיש לך בית יש לך בכורים, אין לך בית אין לך בכורים:אבל מעשר דגן וכו׳ נוהגים בפני הבית. ושלא בפני הבית. דקדושת הארץ לא בטלה, הילכך צריך להפריש תרומות ומעשרות. ומעשר בהמה, צריך להפריש העשירי. ובמסכת בכורות אמרו שבטלו מעשר בהמה דלא ליתו בה לידי תקלה:המקדיש שקלים ובכורים. דאין נוהגים אלא בפני הבית, אם הפרישן שלא בפני הבית קדשי:בכורים אינן קודש. כיון דבהדיא כתיב בהו (שמות כ״ג:י״ט) תביא בית ה׳ אלהיך, אפילו הפרישן בדיעבד לא קדשי, ואין שם בכורים חל עליהן שלא בפני הבית. ורמב״ם פירש, המקדיש לבדק הבית שקלים ובכורים שיש לו כבר. ולפירושו לא אתבריר טעמא דר״ש אמאי שקלים קדשי וביכורים לא קדשי. והלכה כרבי שמעון:

תוסופות יום טוב מחצי כבש ולמטה במזרח. וגירסת הר"ב במערב וכן בשל מוספים גירסת הספר במערב וגירסת הר"ב במזרח. ומצאנום לשתי הגירסאות בפ"ה דסוכה בגמ' דף נ"ד. דרש"י גורס כגירסת הספר והכי מפרש דלהכי מסדרין איברי תמיד במזרח לסימן שהן של תמיד שפעמים היו מתעכבין אברי תמיד עד המוסף והיה צריך היכר שלא יקטירו למוספים קודם לעולת התמיד. והתוספת כתבו דאין גירסת הספרים נכונה. אלא כך שנויה בשקלים אברי תמיד וכו' במערב ושל מוספים וכו' במזרח עכ"ד. וכן היא גירסת המפרש למסכת תמיד ופירש בפרק רביעי דלהכי נתנום לאברי תמיד במערב לפי שהמערכה שעל המזבח היא במזרחו כמו שהוא שם בפ"ב לכך נותנים האברים במערבו של כבש לפנות מקום הליכותם כשיוליכום אחר כך לראש המזבח על המערכה שהיא במזרח ועיין טעם אחר בסמוך. וכתב גם כן טעם שהיו נותנים אותם למטה מחצי הכבש. ולא מחצי כבש ולמעלה. שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין האברים למזבח ואם היו קרובים למזבח לא תראה הולכה. עד כאן. וכגירסתם זאת כתבה הרמב"ם בפרק ששי מהלכות תמידין ומוספים. וכן בתחנה המיוסדת לאומרה באשמורת בוקרו של ער"ה מיוסד אזי ים כבש ומלחום. אבל הר"ב בסוף פרק ד' דתמיד כתב דביום שאין בו מוסף אברי תמיד במערב לצד השכינה אבל ביום שיש בו מוסף המוספים שהן חובת היום במערב ושל תמיד במזרח אפשר שהוא ז"ל סובר לפי גירסת רש"י דהיינו דוקא ביום שיש בו מוסף. והיינו נמי דבמשנה ד' פ"ב דיומא פירש ג"כ דנותנים במזרח לפי שהיא שנויה ביום הכפורים שיש בו מוסף ועיין לקמן: ושל ר"ח נתנין מתחת כרכוב המזבח מלמטה. ה"ג רש"י במסכת סוכה ופירש של ר"ח איברים של מוספי ר"ח נתנין היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של הכבש שכל הכבש אורכו ל"ב ואינו משפע ועולה אלא ט' אמות השש אמות מן הארץ לסובב והג' מן הסובב ולמעלה נמצאו שני שלישי אורך הכבש מן הארץ לסובב עד כאן דבריו. דמן הסובב עד הקרנות רק ג' אמות כמפורש ריש פרק ג' דמדות. וגירסת הר"ב על כרכוב המזבח מלמעלה וכן העתיקו התוספות דסוכה. וכך העתיק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תמידין ומוספין. וכתב ניתנים על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים וכן הוא בירושלמי. איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים. ונראה לי שזה מחזיק גירסת התוספות וסייעתם. דאי כגירסת רש"י א"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש. א"כ הכי הוה ליה למקני נתנין בראש הכבש ומאי מתחת וכו' ומלמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון שראה רש"י בגירסתו שלפניו נטה לפרש כרכוב על הסובב שסביב המזבח. והר"ב אע"פ שהיה לו גירסת התוס' והרמב"ם החזיק בפירוש כרכוב כפירוש רש"י. ואפשר שסובר דאיכא היכרא במאי דכולהו לא מנחי אלא מחצי כבש ולמטה והני מנחי מחציו ולמעלה. [*וזה שדקדק לומר מחציו ולמעלה] דהיינו כו' אף על פי דלשון זה אינו במשנה אלא שהוא מפרש דסגי בחציו ולמעלה. ועוד דלפי הטעם שכתבתי לעיל בשם המפרש למסכת תמיד אי מנחי על הסובב ניחא טפי שיש עוד מקום להוליך בפעם שנית. אבל אי מנחי על מקום הילוך רגלי הכהנים אין כאן הולכה כלל אלא זריקה על המערכה בלבד. ולשתי הגירסאות טעמא דעבדינן שנוי בר"ח מפורש בגמ' דסוכה ובירושלמי דהכא. לידע שהוקבע ר"ח בזמנו ופירש רש"י האי חשיבותא עבדינן ליה להכירא שיכירו דפשיטא להו לבית דין שקידשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חדוש הלבנה [ע"כ]: אבל מעשר דגן כו'. כתב הר"ב דקדושת הארץ לא בטלה. כמו שמפורש במשנה ו' פרק ח' דעדיות. ובמשנה ג' פרק ב' דבכורים כתבתי טעם אחר על פי ספרי: ומעשר בהמה. כתב הר"ב דבמסכת בכורות אמרו כו'. בריש פרק בתרא ושם אפרש בס"ד: רבי שמעון אומר האומר בכורים קדש אינן קדש. כתב הר"ב דלפי' הרמב"ם שפי' דקדש לבדק הבית קאמר לא אתברר טעמא דר"ש. ואני למדתי טעמו מל' הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין שסיים ואמר אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש. הנה מבואר טעמו לפי שהבכורים לכהנים הם ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דהא הכהן כשבאו לידו והרי הם שלו יכול להקדישן אבל שקלים דלמזבח יכול להקדיש כדתנן במשנה ז' פ"ח דערכין דמחרים אדם קדשי מזבח כו' ופסקה הרמב"ם בפרק הנזכר לענין המקדיש לבדק הבית. ולא דמי לבכור דתנן התם דמחרים בין תם בין בעל מום והרי הוא לכהן. דשאני בכור דכשהוא תם הוי קדשים קלים. וילפינן במתניתין דהתם מכל חרם קדש קדשים לה' דחל על ק"ק ועל קדשים קלים. הלכך אע"פ שהוא בעל מום אין לחלק דהא משלחן גבוה קא זכו מה שאין כן בכורים דמתחלתן אין בהם קדושת קדשים אלא לכהן יהיו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: סליק מסכת שקלים

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה איברי התמיד וכו' סוכה פ' החליל (סוכה דף נ"ד) וכתבו שם תוס' ז"ל אברי התמיד מחצי כבש ולמטה במערב ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ושל ר"ח נתנין על כרכוב המזבח ולמעלה והיא שנויה כן בסוף מסכת שקלים ואין גרסת הספרים נכונה ע"כ. ושם נראה דגריס רש"י ז"ל חלבי החמיד אם שמא אותה אינה ברייתא שפי' וז"ל חלבי התמיד ה"ה לכל אבריו דכל אברי עולה קרי חלבי ע"כ. אלא דגריס מזרח גבי אברי התמיד ומערב גבי מוספי' והראב"ד ז"ל ג"כ גריס במערב גבי אברי התמיד כגרסת התוס' וכן גרסי' בס"פ לא היו כופתין וכתב הוא ז"ל ולפי אותם גרסאות דגרסי במזרח מתני' דשלהי פ' לא היו כופתין דקתני ?הנחו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ר"ח בן עקשיא היא דאית ליה האי סברא דניתנין וכדאיחא בתוספתא דשקלים ע"כ ורעז"ל ג"כ נראה דגריס הכא גבי אברי התמיד במערב אכן בסיפא גבי מוספים סתם ולא פירש מאומה משמע דסתמו כפירושו דגריס במזרח דאי בתרוייהו גריס במערב ה"ל לפרש דבריו ועוד דה"ל לתנא למערבינהו אבל בפ' שני דיומא משנה ד' פירש שם גבי אברי התמיד במזרח וכן היא גרסת רש"י ז"ל ביומא פ' שני דף כ"ו ובסוכה שם פ' החליל כמו שכתבתי ועיין עוד ב"ש ספ"ד דמסכת תמיד: מצאתי שפי' הר"ש שיריליו ז"ל ה"ג אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמערבו וכן כתבו התוס' ז"ל פ' החליל והכי תנן במסכת תמיד פ' לא היו כופתין ונותנין מחצי כבש ולמטה במערבו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ששי דהלכות תמידין ומוספים וה"פ הכבש היה לדרומו של מזבח וארך שיפועו ל"ב אמות ורחבו ס"ז אמה כדתנן במדות ונתון באמצע רוחב המזבח והמזבח ל"ב והכבש י"ו נמצא שמנה אמות לכל צד ונותנין אברי התמיד בכבש מחצי שפועו ולמטה לצד מערבו של מזבח כי היכי דקרינן בהו לפני ה' טפי ומולחין אותן שם והולכין ללשכת הגזית כדתנן פ' לא היו כופתין: ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה. כנגד אברי התמיד אלא שנותנן לצד מזרח המזבח שפעמים היו מתעכבין בלשכה והיו מתערבין אברי התמיד עם המוסף והיה צריך להיכר שלא יקטירו אברי המוסף קודם עולת התמיד וקיימא לן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב העולה עולה ראשונה ע"כ: מתחת כרכוב המזבח ולמטה. כך היא בתוספתא נמי וכן נראה דגריס רש"י ז"ל שם בסוכה אכן לפי מה שכתבתי לעיל בשם תוס' ז"ל נראה דצריך להיות על כרכוב המזבח ולמעלה וכן הוא ג"כ ביד בהלכות תמידין ומוספין סי' ב' דפ' ששי וכן כתבו הר"ש שיריליו ז"ל וז"ל ניתנין על כרכוב המזבח ולמעלה מפ' בירוש' דהאי כרכוב לאו היינו דקרא אלא אותו שבין קרן לקרן ואמה של הילוך רגלי הכהנים ולמעלה היו ניתנין והתם וגם בבבלי ס"פ החליל (סוכה דף נ"ה) מפ' טעמא דלידע שהוקבע החדש בזמנו נתנו אותן למעלה משאר אברים להראות שהן חשובין ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו וכן פי' רש"י ז"ל ומסתברא דניתנין לצד מערבו של מזבח לשמאל העולה בכבש דהוו לפני ה' ותנא להך מתני' הכא משום דתנא לעיל גבולין בבשר קדש טמא תנא נמי גבולין בבשר קדש טהור ע"כ וגם הרמב"ם ז"ל אחז בפירושו לכרכוב פי' הירוש': השקלים וכו' ביד פ"א דהלכות שקלים סי' ח' וריש פ"ב דהלכות בכורים וכתוב בסמ"ג עשין סי' ה' השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית שנאמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד בזמן שעבודת אהל מועד וכיוצא בו נוהגת ע"כ ורעז"ל לא הביא מקרא רק לבכורים אבל מעשר דגן וכו' ביד פ' ששי דהל' ערכין סי' ט"ז ופ"א דהל' בכורות סי' ה': ר"ש אומר וכו'. ירוש' תני ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש בין שקלים בין בכורים לא קדשו והתם מפרש טעמא: סליק פירקא וסליקא לה מסכת שקלים.

8.

The limbs of the daily burnt-offering were placed on the half of the ramp [to the altar] downwards on the west side. Those of the additional offering (musaf) were placed on the half of the ramp downwards on the east side. While those of the new moon offerings were placed on top of the rim of the altar. [The laws of] the shekels and of the first-fruit are in force only when the Temple stands, but [the laws of] the tithe of grain and of the tithe of cattle and of the firstborn are in force both when the Temple exists and when the Temple does not exist. One who dedicates shekels or first-fruits [when the Temple does not exist], they are holy. Rabbi Shimon says: one who says “the first-fruit be holy,” they are not holy.

מועד שקלים פרק ח

Moed Shekalim Chapter 8