Mishnah

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule

נשים

נדרים

Nashim

Nedarim

Chapter 8

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11

א ב ג ד ה ו ז

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7

משנה א

קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. שַׁבָּת זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה. חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא. שָׁנָה זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבֹא. שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ, וּשְׁבִיעִית שֶׁעָבְרָה. וְאִם אָמַר יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אֶחָת, חֹדֶשׁ אֶחָד, שָׁנָה אֶחָת, שָׁבוּעַ אֶחָד, אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם:

ברטנורה קונם יין. עד שתחשך. שכן דרך לשון בני אדם, כשאומרים היום רוצים לומר עד השלמת היום:שבת זו. היה עומד באמצע השבוע ואמר שבת זו אסור בכל השבוע:והשבת לשעבר. ואסור נמי ביום השבת, כי הוא בכלל השבוע שעבר:חודש זה אסור בכל החודש. אם עומד באמצע החודש ואמר חודש זה, אסור עד תשלום החודש, ויום ר״ח להבא, ומותר ביום ר״ח כי הוא נמנה עם החודש הבא, ואפילו היה ר״ח ביום שלשים לחודש שעבר. וכן שנה זו, אם עמד באמצע השנה ואמר שנה זו, אסור עד תשלום השנה, ומותר בר״ה שהוא נמנה עם השנה העתידה לבא:שבוע זה. היה עומד באמצע השמיטה ואמר שבוע זה, אסור עד תשלום השמיטה, והשביעית בכלל שמיטה שעברה:אם אמר יום אחד, שבת אחת, חודש אחד, שנה אחת, שבוע אחד, אסור מיום ליום. אם עומד באמצע היום ואומר יום אחד, אסור עד למחר כעת הזאת. וכן אם עומד בשמונה לחודש ואמר חודש עלי, אסור עד ח׳ לחודש הבא. וכן בשנה. וכן בשמיטה. וכן אם אמר קונם עלי יין יום סתם, או שבת, או חודש, או שנה סתם, אע״פ שלא אמר יום אחד, שבת אחת, חודש אחד, דינו מעת לעת. והאומר קונם עלי יין היום, אע״פ שהוא מותר כשתחשך, צריך שאלה לחכם, גזירה כשאמר היום שמא יבא להתיר כשיאמר יום סתם, דמיחלף ליה בין יום להיום, או בין שבת זו לשבת סתם. וכן כולם:

תוסופות יום טוב וראש חדש להבא. פירש הר"ב ואפילו היה ר"ח ביום שלשים לחדש שעבר. גמרא. וכלומר שהם שני ימים ר"ח ונמצא שהיום הראשון נמנה לחדש הזה שעליו נדר. אפ"ה מותר בו דאינשי קרו ליה ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ורא"ש השנה לעתיד לבוא. ולשון העולם לומר חדש הבא ושנה העתידה לבא הרא"ש. וז"ל רש"י. ולהכי קרי [ליה] לע"ל לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא זמן אחר ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא: ואם אמר יום אחד וכו'. כתב הר"ב וכן אם אמר קונם עלי יום סתם כו'. אבעיא בגמ' ולא אפשיטא דממתניתי' ליכא למשמע דכי דייקית מסיפא דוקא יום אחד. הא יום סתם. כהיום. תידוק מרישא איפכא דהיום אינו אסור אלא עד שתחשך הא יום כיום אחד. ומכל מקום זה שכתב הר"ב דינו מעל"ע היינו לאיסורא לחוד משום דספיקא לחומרא אבל ללקות לא דאין מלקין על הספק וכן פסק הרמב"ם בחבורו פרק י' מה"נ. והר"ב נמשך אחר לשון רמב"ם בפירושו שלא כתב ג"כ החלוק דבמלקות:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה קונם יין שאיני טועם היום וכו' עד סמוך לסוף סי' ה' ביד פ' עשירי דהלכות נדרים. ובטור י"ד סימן ר"ך: ושבת לשעבר גמ' פשיטא שהוא אסור לשבת הבאה שדינה כלשעבר ומשני מהו דתימא יומא דשבתא קאמר ולא כיון לאסור עצמו אלא ימי החול קמ"ל: ור"ח להבא פי' מותר בו ובגמרא פריך פשיטא שהוא מותר בר"ח הבא ומשני כי איצטריך לחדש חסר דכיון דחדש הבא הוא חסר נמצא שזה הוא מלא וכיון שזהו מלא ר"ח הבא הוא שני ימים והראשון הוא לתשלום חדש זה ואימא יאסר בו קמ"ל והולכין אחר לשון בני אדם וקרו ליה ריש ירחא ולא סוף ירחא. ורבינו עובדיה ז"ל גם כן הסכים בפירוש משנתינו לפי' הרא"ש והר"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' מתני' שהיה עומד ביום שבת עצמו או ביום ר"ח עצמו או ביום ר"ה עצמו ונדר והוא פי' שני להרא"ש והר"ן ז"ל ודחו אותו: ור"ח להבא וכו' הגה"ה ס"א שַּׁלַבָּא ה"ר יהוסף ז"ל: ר"ה לעתיד לבא לשון העולם לומר חדש הבא ושנה העתידה. וכתב רש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דף י"ו ור"ח להבא הוא ר"ח שעבר עתה בקרוב ע"כ וכן כתב שם הר"ן ז"ל וז"ל רש"י ז"ל כאן ולהכי קרא לעתיד לבוא לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא זמן אחר ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא ע"כ: אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר פי' רש"י ז"ל אסור בכל השבוע הבא ואותה שנה שביעית שהוא עומד נמנית לשבוע שעבר להכי קרי לה שעברה ע"כ ואזיל לשיטתיה ז"ל: שבוע אחד כצ"ל: אסור מיום ליום כלומר הקף אחד וביום אחד אסור מעת לעת וגם באומר שבת אחד חדש אחד וכו' לא סגי בשיגיע יום ההקף אלא בכולן אסור עד מעת לעת. ואם אמר קונם יין שאיני טועם יום בעיא בגמרא אי דיניה כהיום ומותר לכשתחשך או אי כיום אחד ואסור מעת לעת וממתני' ליכא למשמע מינה מידי דמדיוקא דרישא דקתני היום שמעת מינה הא יום כיום אחד דמי ומדיוקא דסיפא דקתני יום א' אסור מעת לעת שמעת מינה הא יום כהיום דמי וחד דיוקא מינייהו דוקא ולא ידעי' היא מינייהו אלא דנקטינן לחומרא מספקא וכן פירש רע"ב ז"ל:

1.

[If one vows,] “Konam, if I taste wine today,” he is forbidden only until it gets dark. “This Sabbath,” he is forbidden the whole week and the Sabbath belongs to the past [week]; “This month,” he is forbidden the whole of that month, and the beginning of the [following] month belongs to the next month. “This year,” he is forbidden the whole year, and the beginning of the [following] year belongs to the next year. “This week of years,” he is forbidden the whole of that week of years, and the [following] sabbatical year belongs to the past. But if he says, “One day,” “One Sabbath,” “One month,” “One year,” [or] “One week of years,” he is forbidden from day to day.

משנה ב

עַד הַפֶּסַח, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא:

ברטנורה עד הפסח אסור עד שיגיע. דבלשון בני אדם, עד ולא עד בכלל:עד שיהא, אסור עד שיצא. דמשמע כל זמן שהוא הווה:עד לפני הפסח ר״מ אומר אסור עד שיגיע. דלא מעייל אינש נפשיה אספיקא, ודבר המבורר לקרות פני הפסח קאמר, והיינו עד שיגיע. ורבי יוסי סבר, מעייל אינש נפשיה לאסור בכל מה שיוכל להסתפק. והלכה כר׳ יוסי:

תוסופות יום טוב עד הפסח אסור עד שיגיע. כשיגיע מותר ה"ל למתני אלא משום דבסיפא שייך למתני אסור נקט ברישא נמי אסור. הרא"ש: עד שיהא וכו'. במתניתין ה' פליג רבי יהודה ביין. עיין מ"ש במשנה ו': רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע. כתב הר"ב דלא מעייל אינש נפשיה אספיקא דיש במשמעות זה הלשון ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ויהיה מותר בימים האחרונים ואיכא למימר עד פני פסח והיינו עד שיצא. הרא"ש: ר"י אומר עד שיצא. כתב הר"ב והלכה כר"י משום דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יוסי אבל תימא דבגמרא רמינן מתני' דהכא אמתניתין ט' פ"ק [צ"ל פ"ג] דקדושין היו לו שתי כתי בנות כו' דשמעינן להו רצוני לומר לר"מ ור"י דפליגי איפכא דרבי מאיר סבר מעייל איניש נפשיה אספיקא ור"י סובר לא מעייל וכו'. ומשני מוחלפת השיטה דהכא. *)והכי תנינא כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני. ר"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע. וכיון שכן א"כ הלכה עד שיגיע. ואע"ג דהתם בקדושין עוד סוגיא אחרת דלא תיפוך והכא לא פליגי במעייל אינש נפשיה אספיקא אלא בלישנא בעלמא פליגי ר"מ סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע ולפי אותה סוגי' מתניתין כדקיימא קיימא והלכה כר"י שאומר עד שיצא וכן דעת הרמב"ם והרא"ש. אבל הר"ב שמפרש למתניתין דפליגי במעייל איניש וכו' כסוגיא דהכא וכתב ג"כ הלכה כר"י דבריו סותרין זה את זה. והרמב"ם בפירושו כתב הלכה כר"י אבל לא פירש כלום במשנתינו במאי קא מפלגי ואיכא למימר דס"ל בלישנא בעלמא פליגי וכסוגיא דקדושין ולפיכך הניח המשנה כדקיימא ופסק כר"י אבל בחבורו פסק עד שיגיע. וכסוגיא דהכא דמפכינן למתניתין:

יכין מלכת שלמה

2.

[If one vows,] “Until Pesach,” he is forbidden until it arrives; “Until it is [Pesach],” he is forbidden until it is completed. “Until before Pesach,”: Rabbi Meir says: he is forbidden until it arrives; Rabbi Yose says: he is forbidden until it is completed.

משנה ג

עַד הַקָּצִיר, עַד הַבָּצִיר, עַד הַמָּסִיק, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְאָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיּעַ. אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. וְכֹל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ:

ברטנורה עד הקציר. של חטים ושעורים:עד הבציר. של ענבים:עד המסיק. של זיתים:אינו אסור אלא עד שיגיע. הואיל ואין לקציר ובציר זמן קבוע, כדמפרש ואזיל, לא שנא אמר עד שיהא לא שנא אמר עד שיגיע, אינו אסור אלא עד שיגיע, שכל דבר שאין זמנו קצוב אין בדעת הנודר להכניס עצמו באיסור זמן שאין ידוע לו, ולפיכך אמרינן דודאי עד שיגיע קאמר:

תוסופות יום טוב אינו אסור אלא עד שיגיע. פירש הר"ב ל"ש אמר עד שיהא וכו' דכיון דתנא אינו אסור אלא עד שיגיע. הוה כאילו תנא עד שיהא דהכי משמע לישנא באיזה לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע. הרא"ש: כל שזמנו קבוע. כלומר שיש להמשכתו זמן קבוע כגון פסח שקבעה בו תורה שבעה ימים כי אמר שיהא אסור עד שיצא דכיון דידע זמן המשך אסורו אוסר עצמו בו. הר"ן:

יכין מלכת שלמה

3.

[If he vows,] “Until the grain harvest, “Until the grape harvest”, or, “Until the olive harvest,” he is forbidden only until it arrives. This is a general rule: Whatever has a fixed time and one vows, “Until it arrives,” he is forbidden until it arrives; if he says, “Until it be”, he is forbidden until it is over. But whatever has no fixed time, whether he says, “Until it be,” or “Until it arrives,” he is forbidden only until it arrives.

משנה ד

עַד הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ, עַד שֶׁיַתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס בַּכַּלְכַּלּוֹת. עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת. עַד הַקָּצִיר, עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצֹר, קְצִיר חִטִּין אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעֹרִים. הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ, אִם הָיָה בָהָר, בָּהָר, וְאִם הָיָה בַבִּקְעָה, בַּבִּקְעָה:

ברטנורה עד הקיץ עד שיהא הקיץ. בין אמר עד הקיץ בין אמר עד שיהא הקיץ אינו אסור אלא עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות, כלומר שקוצצים תאנים הרבה ומכניסים אותם בסלים:עד שיקפלו המקצועות. המחצלאות שמיבשים עליהם התאנים, לאחר שנתיבשו מקפלין אותן מחצלאות ומניחין אותן לשנה הבאה:הכל לפי מקום נדרו. אם רוב תבואות המקום חטין, עד קציר חטים. ואם שעורים, עד קציר שעורים. וכן אם היה בהר בשעת הנדר, עד שיגיע זמן הקציר והבציר בהר. ואם בבקעה, עד שיגיע זמן הקציר והבציר של בקעה:

תוסופות יום טוב עד הקיץ. ל' הרמב"ם קיץ שם לימות השרב אבל היה מפורסם זה השם אצלם על זמן בישול התאנים: עד שיקפלו המקצועות. תנא שיקפלו רוב המקצועות. גמרא: עד הקציר. ובמקומו יש קציר חטים וקניר שעורים. עד שיתחיל קציר חטים דקציר המיוחד קאמר. תוספות: אם היה בהר. פירש הר"ב בשעת הנדר כלומר שאע"פ שאחר כן ירד לבקעה והגיע קציר של בקעה כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר וכדאיתא בגמרא:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה עד הקיץ עד שיהא הקיץ גם קיץ אין זמנו קצוב הלכך בכל ענין עד שיתחיל קאמר. והרב ר' אליעזר ממיץ דקדק מדקתני גבי קיץ עד הקיץ עד שיהא וגבי קציר ובציר ומסיק לא קתני עד שיהא אלמא דוקא קתני דקציר ובציר ומסיק זמן משיכתן ידוע כמו פסח ואי אמר עד שיהא עד שיעבור אבל קיץ אין לקיטת תאנים כאחד ואין קצב לזמן הקיץ. ולי נראה דזה הכלל קאי אכל הדברים השנויין במשנה והאי דלא קאמר בקציר ובציר ומסיק עד שיהא דכיון דתנא אינו אסור אלא עד שיגיע הוי כאילו תנא עד שיהא דהכי משמע לישנא באיזה לשון שאמר אינו אסור אלא עד שיגיע הרא"ש ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל קיץ שם לימות השרב אבל היה מפורסם זה השם אצלם כל זמן בשול התאינים ע"כ: בכלכלות כלכלה של תאנים ולא של ענבים. קיץ קרי ליה על שם שקוצצין אותן ביד: עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות לא שיקוצו עראי אלא עד שיקוצו הרבה ומכניסין בכלכלות הרא"ש ז"ל ובגמ' תנא כלכלה שאמרו כלכלה של תאנים דמשום דמיקצצן ביד לקיטתן קרויה קיץ ולא כלכלה של ענבים משום דלא מיקצצן ביד אלא ע"י סכין וההיא חתיכה מקרייא. ורשב"ג ס"ל דענבים נמי כשמתבשלין יפה יפה מקצצן נמי ביד כתאנים: עד שיקפילו המקצועות היינו סכינים שנקפלין ונכנסין לתוך קתיהן כגון תער ולאחר שעבר הקיץ מקפלין אותם ומכניסין אותן לתוך קתיהן ומצניעין אותן לשנה הבאה והכי אשכחן דקרי קרא לסכינים מקצועות דכתיב יעשהו במקצועות ועל שם כך נקראין התאנים אחר שדרסום בעיגול קציעות רש"י ותוס' והרא"ש והר"ן ז"ל: פי' אחר בערוך שיקפלו המקצועות שחורזין הקציעות בקסמין. ובגמ' תנא עד שיקפלו רוב המקצועות וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וגם שם ביד פ' עשירי: עד הקציר וכו' כתב ה"ר יהוסף ז"ל בכאן לא אמר עד שיהא הקציר כי כבר שנה אותו למעלה עד הקציר אלא שבא עתה ללמד שאינו קציר אלא קציר של חטים לא קציר שעורים ע"כ: הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה כאן הוא סוף המשנה וכאן הוא שראוי לכתוב סימן הה"א. ופי' הר"ן ז"ל הכל לפי מקום נדרו כלומר מסתמא בכל מקום מיקרי קציר חטים אבל אם במקום נדרו הורגלו לקרות לקציר שעורים קציר סתם הכל לפי מקום נדרו וכן נמי אם היה בהר בהר אף בזה הולכין אחר מקום נדרו שאם היה בהר הולכין אחר זמן של קציר של הר שאע"פ שאח"כ ירד לבקעה והגיע קציר של בקעה כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר ע"כ. וכתבו התוס' ובמקומות שיש קציר חטים וקציר שעורים עד שיתחיל קציר חטים דקציר המיוחד קאמר ע"כ. ובטור י"ד סימן ר"כ:

4.

[If he says,] “Until the summer,” or, “Until the summer shall be,” [he is forbidden] until people begin to bring [the figs] home in baskets. “Until the summer [harvest] is past,” [he is forbidden] until the knives are folded up [and put away]. [If he vows,] “Until the harvest,” [he is forbidden] until the people begin reaping the wheat harvest, but not the barley harvest. It all depends on the place where he vowed: if in hill-country, the hill-country [harvest]; if in the valley, the valley harvest.

משנה ה

עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה. עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ גְשָׁמִים, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כֻּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח. קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. עַד רֹאשׁ אֲדָר, עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. עַד סוֹף אֲדָר, עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יָיִן:

ברטנורה עד הגשמים עד שיהיו גשמים. באיזה לשון משתי לשונות הללו שהוציא מפיו, מותר כיון שהתחילו הגשמים לירד ברביעה שניה, שהיא בשנה המאוחרת בר״ח כסליו. הלכך הנודר עד הגשמים אסור עד ראש חדש כסליו, אלא אם כן ירדו גשמים בתחלת זמנן שהוא בשנה המבכרת בי״ז במרחשון, ובשנה הבינונית בכ״ג בו. וכן הלכה. ולא כרשב״ג שאומר עד שיגיע זמנה של רביעה:רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח. והלכה כרבי יהודה:

תוסופות יום טוב עד שתרד רביעה שניה. דגשמים משמע לת"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים [וכפירש"י בפ"ק דתענית ד' ו' ועוד פירש שאז מתלכלכת הארץ בגשמים] ולפיכך עד שתרד רביעה שניה ואפילו אמר עד שיהיו לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן ורבן שמעון בן גמליאל מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואף על פי שלא ירדו גשמים. הרא"ש: שתרד רביעה שניה. פירש הר"ב כיון שהתחילו כו' הילכך הנודר עד הגשמים וכו' נראה לי שיש טעות סופר בדברי הר"ב שמ"ש עד הגשמים צ"ל עד הגשם וכן הוא בפירוש הרמב"ם. והיינו הא דקאמר עלה דמתניתין בגמרא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר אף ת"ק מודה שאין נודר עד שתרד אלא עד שיגיע ומיהו לא סגי עד זמן אחרון שהוא ר"ח כסליו אבל כשירדו אפילו בזמן הראשון סגי דכך הוא חשוב ירדו מזמן הבכירה ואילך כמו הגיע זמן רביעה ג' וכך פירש הכ"מ לדעת הרמב"ם בפ"י מהלכות נדרים אבל נמצא עכשיו שבעיקר הדין השנוי במשנתינו לא ביאר הר"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו. אם נלך אחר הבכירה או הבינונית [*דז"ש הר"ב שהוא בשנה המאוחרת כו' משום דלקמיה נקטיה ולא נמשך אדלעיל דאין סברא שנלך אחר המאוחרת אם ירדו בבינונית דהא תלינן ברביעה שנייה משום דמסתמא שנייה משמע שאינה מקדמת כ"כ כרביעה ראשונה ואינה מאחרת כ"כ כשלישית כמ"ש הר"ן] גם הרמב"ם בפירושו לא ביאר בזה אבל בחבורו כתב כשירדו מכ"ג במרחשון ואילך שהיא הבינונית ואפשר שהר"ב סומך על המסתבר דמסתמא אזלינן בבינונית דכיון שבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם וכל לשון בני אדם מסתמא על דבר הממוצע הם מדברים ומתכוונים [*וכמ"ש]. ועוד סמך ג"כ על מ"ש ברפ"ח דפיאה לענין מתנות עניים שהולכים אחר זמן הבינונית ואם במתנות עניים שיש להחמיר בהן כדתנן בספ"ד דפיא' אין מחמירין עד האפיל'. כ"ש בנדרי' שאע"פ שגם סתמן להחמי' כדתנן במשנה ד' פ"ב מ"מ יש צד להקל משום דהלך אחר לשון בני אדם. ולפיכך אי אפשר להחמיר בהן יותר מגבי מתנות עניים והרי הרמב"ם בנדרים פוסק בחבורו עד הבינונית כמו שכתבתי ואילו במ"ע מחמיר ופוסק עדר"ח כסליו שהיא המאוחרת כמ"ש בפ"א מהלכות מתנות עניים. והיינו טעמא דספק מ"ע להחמיר כמ"ש שם הכ"מ. ועוד פירש הר"ב כבינונית משנה ו' פרק (בתרא) [ט'] דשביעית ועיין עוד מ"ש במשנה ג' פ"ק דתענית: רביעה. עיין בפירש הר"ב רפ"ח דפיאה א"נ במשנה ו' פ"ט דשביעית: ר"ש בן גמליאל אומר וכו'. כ' הר"ב ואין הלכה כרשב"ג וכ"כ הרמב"ם וכבר כתבתי בזה במשנה ז' פ"ח דעירובין ואזלא לה תמיהת הכ"מ פ"י מה"נ דהא קי"ל כל מקום ששנה רבן שמעון ב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכו': שאיני טועם. עיין מ"ש ברפ"ק גבי שאיני אוכל לך ובפסקי הרא"ש כתוב שאני: השנה. כתב הר"ן נראה לי דרבותא דמתניתין דמתסר בעיבורה לנודר מתחלת השנה איצטריך דאי בנודר בר"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע אלא ודאי בנודר בתחלת השנה אתא לאשמועינן דמתסר בעבורה וכו'. ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה כל שקדם נדר לחדש העיבור דמסתמא שנה זו משמע ע"כ. והרא"ש בפסקיו כתב עלה דמתניתין דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י"ג חדש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא כסתם השנים שהן י"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובין פשוטה ובין מעוברת קרוי שנה ע"כ. ועיין במשנה ח' פ"ח דב"מ: עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון. כך הוא גירסת הראב"ד והר"ן. והרא"ש כתב בפסקיו ויש דגרסי עד סוף אדר. עד סוף אדר שני. ואותה גרסא נ"ל עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא. דלאידך גרסא ראש וסוף ל"ל חדא סגי ע"כ. וכן היא גירסת הרמב"ם: שאיני טועם. הטור העתיק שאני טועם: שלא נתכוין זה כו'. שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בלילי פסח שכל אדם שותין. רש"י ולענין הלכה עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומה שכתבתי שם:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה עד הגשמים וכו' פ"ק דתעניות דף ו': רשבג"א עד שיגיע זמנה של רביעה מקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואע"פ שלא ירדו גשמים וכתב הר"ן ז"ל דס"ל דכיון דאין לירידתה זמן קבועה שהרי לפעמים מאחרת לירד אמרינן דבזמן ירידתה חל נדרו ולא בירידתה ממש כך נראה בעיני ע"כ. ובגמ' א"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע ירידת הגשמים ומשמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים אבל אמר עד הגשם אפי' ת"ק מודה דעד זמן גשם וגם משמע רביעה ראשונה כן פי' רש"י והרא"ש ז"ל וגם הר"ן בלשון שני. ונלע"ד שהטיב לראות בספר תוספות יום טוב שהגיה בפי' רע"ב ז"ל הלכך הנודר עד הגשם אסור עד ר"ח כסליו [הגה"ה וכן הוא פסק הלכה בש"ע ובספר הלבוש סימן ר"כ סעיף י"ח] ושכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל והביא עלה ג"כ הסוגיא דבגמ' שכתבתי אלא שכתב ומיהו לא סגי אלא עד זמן אחרון שהוא ר"ח כסליו אבל כשירדו אפי' בזמן הראשון סגי דכך הוא חשוב ירדו מזמן הבכירה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית וכך פי' הכ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות נדרים אבל נמצא עכשיו שבעיקר דין השנוי במשנתנו לא באר הר"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו אם נלך אחר הבכירה או אחר הבינונית גם הרמב"ם ז"ל בפי' לא ביאר בזה אבל בחבירו כתב כשירדו מכ"ג במרחשון ואילך שהיא הבינונית ובמתנות עניים החמיר ופסק עד ר"ח כסליו שהיא המאוחרת כמ"ש בפ"א מהלכות מתנות עניים והיינו טעמא דספק מתנות עניים להחמיר כמו שכתב שם הכ"מ ע"כ בקצור: עד שיהיו גשמים נלע"ד דלא זו אף זו קתני לדעת רשב"ג ומה שכתב בתוספות יו"ט בשם הרא"ש ז"ל שנראה שהוא הפך ממה שכתבתי לא מצאתיו מבואר בהרא"ש ז"ל. וגם איתא למתני' בירושלמי דפירקין ודשקלים פי"ג ודשביעית פ' הפיגם וגרסי' תו התם תני ר' יוסי אומר כל דבר שהוא תלוי ברביעה כגון שנדר שלא למשול מנעלים בעי עד שירד ממש דודאי בגשמים נתן דעתו אבל נדר שאינו תלוי ברביעה עד שיגיע זמנה של רביעה סגי ע"כ: ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח והלכה כמותו וכתוב בספר הלבוש בסימן ר"ך סעיף י"ט ואע"פ שאנו מפסיקי' מלומר משיב הרוח ותן טל ומטר מיום ראשון של פסח היינו משום דקיי"ל גשמים בחג סימן קללה ואין מתפללין על דבר שהוא קללה אע"פ שזמנם הטבעי עדייין עד שיעביר הפסח אבל בנדרים הלך לשון בני בני אדם ולשון בני אדם כן הוא שזמן הפסקת גשמים הוא משיעבור הפסח נ"ל עכ"ל ז"ל: קונם יין שאיני טועם השנה ונתעברה וכו' עיקר רבותיה דתנא דאפילו נדר מתחלת השנה כיון דאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעבורה דהיינו י"ג חדש דאי בנודר בר"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר"ה משמע מיהו דוקא באומר השנה א"נ שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העבור בכלל אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת היתה שהרי אם לא נהג באיסורו שנה זו משלם לשנה הבאה הפשוטה ואע"פ שאסור לו לעשות כן בתחלה דאיכא בל תאחר כיון שאם איחר משלם בשנה האחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו שהיא מעוברת הלכך אם קיים אותו בשנה זו אין חדש העבור בכלל. והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפילו באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העבור בכלל והביא ראיה מדתנן בפ' בתרא דערכין המוכר בית בבתי ערי חומה וכו' ומיהו לאו ראיה היא וכו' ע"ש בהר"ן ז"ל. ואיתה להאי בבא בריש פירקין ומפ' התם דאיכא למימר דהא קמ"ל דמ"ד הלך אחר רוב שנים דלא אית בהו עבור ולא ליתסר בעבורה קמ"ל: עד ר"ח אדר. עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר. עד סוף אדר ראשון. כך היא עיקר הגירסא וטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע ואיכא דגרסי עד סוף אדר עד סוף אדר שני דלשני האדרים חשיב להו תנא כחדש אחד הלכך כי אמר עד ראש מיתסר עד ר"ח אדר ראשון וכי אמר עד סוף מיתסר עד סוף אדר שני הר"ן ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב דאותה גרסא נראה לו עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא ולאידך גרסא ראש וסוף למה לי בחדא סגי ע"כ. וכן גרסת הרמב"ם ז"ל וגם בעל הטור ז"ל אבל בירושלמי בתרי באבי גרסי' ראשון וכן גריס הראב"ד ז"ל. ומוקמי' בגמרא למתני' דלא ידע דמיעברא שתא הלכך כי אמר סתם אדר ראשון משמע ולא שני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט ובהכי אתיא מתני' בין לר"מ בין לר' יהודה דפליגי בברייתא בדידע דמיעברא שתא דלר"מ סתם אדר הוא השני ולר' יהודה סתם אדר הוא הראשון אבל בדלא ידע דמיעברא שתא ודאי מאדר הסמוך לשבט הוא דנדר אליבא דכ"ע אמנם עיין בבית יוסף י"ד סימן ר"כ שכתב שם דהרמב"ם ז"ל פסק כר"מ ומפני כך מחלק בין ידע שהיא מעוברת ללא ידע ונקטינן כותיה דסתם משנה כותיה. ובשלחן ערוך ובספר הלבוש שם סימן ר"כ סעיף ח' פסקו עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני וז"ל ספר הלבוש אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני דשני אדרים במעוברת לא נחשבו אלא לחדש אחד והרמב"ם ז"ל חלק ואמר בד"א דעד ר"ח אדר ראשון שאינו יודע שהמשנה מעוברת שכיון שאינו יודע שהשנה מעוברת ודאי כשאמר עד ר"ח אדר לאדר הסמוך לשבט נתכוון אבל אם יודע שהיא מעוברת ואומר עד ר"ח אדר כונתו לר"ח אדר שני דס"ל דבלשון בני אדם אדר ראשון נקרא אדר ראשון ואדר שני נקרא אדר סתם וס"ל שכן ג"כ כותבין בגיטין ובשאר שטרות אדר ראשון כותבין אדר ראשון ואדר שני נקרא אדר סתם ע"כ: אמר קונם יין שאני טועם. כבר כתבנו בכמה דוכתי דאיכא מאן דגריס שאיני ביוד וגם לגרסא זו יש לה על מה לסמוך: אינו אסור אלא עד לילי הפסח. פי' אע"פ שפסח זמנו קבוע ואמר עד שיהא מ"מ לא נתכוין אלא וכו' הרב יהוסף ז"ל: אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. של ד' כוסות והא דאמרי' לעיל עד שיהא אסור עד שיצא היינו בשאר דברים חוץ מיין. ובטור י"ד סימן ר"ך:

5.

[If one vows,] “Until the rains,” [or], “Until the rains shall be”, [he is forbidden] until the second rainfall descends. Rabbi Shimon ben Gamaliel says: until the [normal] time for the [second] rainfall is reached. [If one vows,] “Until the rains cease,” [he is forbidden] until all of Nisan is completed, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: Until Pesach is over. [If one vows,] “Konam that I taste not wine for a year”, if the year is intercalated, he is forbidden during the year and its extension. [If one says,] “Until the beginning of Adar,” [he is forbidden] until the beginning of the first Adar; “Until the end of Adar,” until the end of the first Adar. Rabbi Judah says: [If one vows, “Konam that I taste no wine until Pesach shall be,” he is forbidden only until Pesach night, for he meant until the hour when people usually drink wine.

משנה ו

אָמַר קוֹנָם בָּשָׂר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי צוֹם, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל בָּשָׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְנוֹ אוֹמֵר, קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל שׁוּם:

ברטנורה לילי הצום. ליל צום כפור, שמצוה להרבות בסעודה בערב צום כפור:קונם שום שאיני טועם וכו׳ שעזרא תיקן שיהו אוכלים שום בלילי שבת מפני שמרבה הזרע. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי בנו, אלא כדאמרינן לעיל במתניתין כל שזמנו קבוע אמר עד שיגיע אסור עד שיגיע. עד שיהא, אסור עד שיצא:

תוסופות יום טוב שאיני טועם. הטור העתיק שאני טועם וכן בסיפא: אינו אסור אלא עד לילי הצום. פירש הר"ב שמצוה להרבות בסעודה כו' כמפורש במשנה ג' פ"ה דחולין. וכתב הר"ן והא עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצום וכי קתני עד לילי הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר: לילי הצום. עיין מ"ש במשנה ג' פרק ח' דתרומות בפירוש מלת לילי: אינו אסור אלא עד לילי שבת. פירש הר"ב שעזרא תיקן שיהיו אוכלין שום בלילי שבת מפני שמרבה הזרע. מסיים הרמב"ם לפי מאכלם וארצם וכבר ידעת שעונת ת"ח מלילי שבת עד לילי שבת מוסף עם היות השבת בעצמו מחוייב בו העונג מכל צד מצדי ההנאה לבני אדם כולם ע"כ. והיינו נמי דתנן בספ"ה דכתובות ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת. ובכל אדם מיירי. וכן עיין במשנה י"א פ"ד דיבמות: שלא נתכוין זה וכו'. כתב הר"ב שאין הלכה לא כר' יודא ולא כר' יוסי בנו אלא כדאמרינן לעיל כו' עד שיהא [אסור] עד שיצא וכ"כ הרמב"ם וצריך לחלק בין לא נתכוין דהכא. לשלא נתכוין דסוף פרקין. דהכא לא מוכח כמו לקמן. וכן מחלק הר"ן בשם הרמב"ן. וה"נ בטען והזיע דמשנה ג' דפרק דלעיל דמודו ביה רבנן כמ"ש שם. טעמא נמי דהתם מוכח טפי. אבל הרא"ש כתב שאין נראה לחלק דגבי לבית שאני נכנס כו' דסוף פרקין אנן סותרין דבריו מפני כונתו והנדר בטל לגמרי. כ"ש שנלך אחר כונתו לזמן נדרו והכונה זו בריאה וטובה שאינו רוצה להיות נמנע מן המצוה. גם הר"ן כתב בשם הרא"ה דהלכה כמותם כיון דקתני להו גבי הלכתא פסיקתא דהיינו כולהו דיני דאומדנא ואף על גב דתנן לעיל עד הפסח כו'. עד שיצא אפשר דלא אקונם יין קאי ואי נמי אמרת דעלה קאי אגב גררא דהני אחריני תנא עד הפסח דהתם לא אתא לאשמועינן [אלא] כונת הל' היאך היא. ע"כ:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה אמר קונם בשר וכו' עד לילי הצום הא עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצום וכי קתני עד לילי הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר. הר"ן ז"ל: ר' יוסי בנו אומר אמר קונם שום שאני טועם וכו' כצ"ל. ובטור יו"ד סי' ר"כ אבל הרמב"ם ז"ל השמיט דברי ר"י ודברי ר' יוסי בנו שסובר שאינם הלכה וכמו שפסק בפירוש המשנה. וכתב הר"ן ז"ל ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל דלית הלכתא לא כאבא ולא כברא דע"כ לא סתם לן תנא לא נתכוון זה אלא במילתא דמוכח כדקתני סיפא בהיו מסרבין א"נ כי הא דתנן טען והזיע דמודו בה רבנן משום דאומדנא דמוכח וכדפרישית בדוכתא ומכי אודו ליה רבנן לר' יהודה בהני אתא איהו השתא ואוסיף אפילו בנודר עד שיהא הפסח שאע"פ שמשמע עד שיצא תולין בדבר להקל ואומרים שלא קבע לו זמן זה אלא כדי לקיים מצוה שעל היין בליל זה ואתא בריה ואוסיף נמי דאפילו בשום דליתיה אלא תקנת עזרא אומדין אותו בכך ואפשר נמי דאבא פליג על ברא בהא מיהו רבנן ודאי לית להו לא כמר ולא כמר ולא משתמיט תנא וסתים כחמירתא אלא כקילתא והבו דלא לוסיף עלה ותנן נמי לעיל עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא ומדלא הדר ותני קונם שאני אוכל ושאני הולך עד הפסח וקתני סתם ש"מ סיפא בתר רישא גרירא דקתני קונם יין אלמא קונם יין שאני טועם עד הפסח ורבנן עד שיצא הוא הלכך הלכתא כותייהו עכ"ל ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דכיון דהני נמי קתני להו גבי הלכתא פסיקתא דהיינו כולהו דיני דאומדנא דמייתי בתרה הני נמי הלכתא נינהו ואע"ג דתנן לעיל עד הפסח וכו' עד שיצא אפשר דלאו אקונם יין קאי וא"נ אמרת דעלה קאי אגב גררא דהני אחריני תנא עד שיהא הפסח דהתם לא אתא אלא לאשמועינן כוונת הלשון היאך היא ע"כ. וכפי מה שמצאתיו מוגה על ידי ר"ב אשכנזי ז"ל. והרא"ש ז"ל ג"כ כתב על דברי הרמב"ן ז"ל ובעיני נראה שאין לחלק דגבי ביתך שאיני נכנס וטפת צונן שאיני טועם אנו סותרין דבריו מפני כוונתו והנדר בטל לגמרי כ"ש שנלך אחר כוונתו לזמן נדרו וכונה זו בריאה וטובה שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה ע"כ:

6.

If he vows, “Konam that I taste no meat until the fast [i.e., Yom Kippur] shall be,” he is forbidden only until the eve of the fast, for he merely meant until people usually eat meat. Rabbi Yose, his son, says: “Konam, that I not taste garlic until the Sabbath,” he is forbidden only until Sabbath eve [i.e., Friday night], for he meant, until it is customary for people to eat garlic.

משנה ז

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי, זֶהוּ כְבוֹדִי. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, הֲרֵי אֲנִי כְאִלּוּ הִתְקַבָּלְתִּי. הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ וְאָמַר קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישׁוּת. הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה:

ברטנורה זהו כבודי. שאפרנס בני משלי:היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו. מפצירין בו שישא את בת אחותו מפני שהיא בת גילו ואמרינן [יבמות ס״ב.] הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ״ח:ט׳) ומבשרך לא תתעלם אז תקרא וה׳ יענה:שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה. ומיהו גם באכילה ושתיה מותר, הואיל ולא הוציא מפיו אכילה ושתיה, דבנדרים בעינן שיוציא בשפתיו, כדכתיב (במדבר ל׳:ג׳) ככל היוצא מפיו יעשה. ולא דמי לרישא, דאישות בכלל הנאות איתיה:

תוסופות יום טוב קונם שאני נהנה לך. קונם מה שאני נהנה משלך. הר"ן פ"ג דף כ"ד: ונוטל לבניך. דרך כבוד הוא שיקבל מתנה לבניו ולא לעצמו. הרא"ש שם: להפר. צ"ע דלישנא דהפרה לא שייך אלא בין איש לאשתו ובין אב לבתו ועיין בפירוש הר"ב ספ"י. והרמב"ם בר"פ דלקמן כתב ג"כ לשון הפרה במקום התרה. [*וכן עוד לשונו במשנה ט' פ"ט כמ"ש לשונו שם]. אבל בגמרא פ"ג דף כ"ד דמייתי לה להך מתניתין גרסינן בין ברישא בין בסיפא להתיר. וכן העתיקה הרמב"ם ספ"ח מה"נ וכן הטור ס"ס רל"ב [*ובבכורות פ"ה משנה ה' כתבתי בשם התוספות דלישנא דקרא נקט כו']: ויאמר לו כלום אמרת כו'. מפרש התם בגמרא טעמא דאמר הא לא אמר נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין דשריין כדתנן התם ומפרש טעמא דודאי לנדר נתכוין דאמר ליה לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך. ולא מיתהנית מינאי. פירש הרא"ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה. [כור חטים ושתי חביות של יין] מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה. וכיון שיש טעם לדבר אמרינן דלנדר איכוין. כלומר מה שאין כן המזמין חבירו כו' דתנן התם דהוי נדרי זירוזין. דעביד אינש להאכיל את חבירו אצלו. אע"ג דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי: אלא מפני כבודי. שאתכבד על ידך בפני הבריות. שיראו שאני חשוב בעיניך. שאתה רוצה ליתן לי מתנה. זהו כבודי. שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן. ואני איני רוצה לקבל הר"ן. והרא"ש כתב זהו כבודי לשנוא מתנות: קונם שאתה נהנה לי. כלומר משלי: וכן דרך בני אדם שנודרין ואוסרין הנאתן. על מי שלא יהנה אותם. וברישא שרוצה שהלה יקבל הנאה ממנו. הרי הוא נודר שלא יהנה הוא ממנו. אם לא יקבל ההנאה: רבי מאיר אומר אסור עד שיתן. כתבו התוספות אבל ברישא מודה. דקאמר [אם] אי אתה בא ונוטל וזה אינו [רוצה ליקח] רגילות שיאמר זה הוא [כבודי] והתירא מעליא הוא אבל הכא אינו רגילות לומר התקבלתי מאחר שמפצירו ליתן לבנו. ע"כ. אבל הר"ן כתב דהה"נ דפליג אקמייתא דאסור עד שיטול. והכי איתא בירושלמי ע"כ: ויאמר לו הרי אני וכו'. בגמרא פ"ג מפרש דדוקא כשיאמר לו. הא לאו הכי הוה נדר. ולא הוו נדרי זירוזין ומפרש טעמא משום דודאי לנדר נתכוון. דאמר ליה לאו מלכא אנא דמהני לך ואת לא מהנית לי. פירש הרא"ש לאו מלכא אנא ומסתם ההנהו הרבה. מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה: הרי אני וכו'. הריני מחזיק לך טובה. כאילו התקבלתי ממך. רש"י שם: כאילו התקבלתי. מפרש בגמרא בפרק מי שאחזו דהיינו טעמא משום דלהרווחה דידיה מכוין והא לא איצטריך ודוקא כשהבנים סמוכים על שלחנו דבכהאי גוונא שייך למימר דלהרווחה דידיה איכוין שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא איצטריך ובכה"ג היה יכול לומר כן. אבל אם אין הבנים סמוכים על שלחן אביהם הוי איפכא דלהרווחה דידהו קא מכוין וכל שאמרו הם הריני כאילו התקבלנו התירו הנדר ואילו אמר האב כן אין בדבריו כלום הר"ן: התקבלתי. כן ל' המשנה בפ"ו דגיטין וכן ברפ"ז דשבועות: היו מסרבין. פירש הר"ב מפצירין ונקרא סירוב שהוא תרגום מיאון לפי שגם זה המפציר הוא מסרב וממאן במה שחבירו רוצה. כגון הכא שחבירו רוצה שלא ישא בת אחותו וזה המפציר הוא ממאן ברצון זה וירצה שישאנה: לשאת בת אחותו. פירש הר"ב מפני שהיא בת גילו. פירש בערוך גילו מזלו. ומ"ש הר"ב ואמרינן הנושא כו' בפ"ו דיבמות דף ס"ג [צ"ל ס"ב] ושם כתבו התוספות בשם ר"ת דטעמא לפי שהיא בת מזלו כדאמרינן רוב בנים הולכים אחר אחי האם. ועוד כתבו בשם רשב"ם דה"ה בת אחיו. אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה: מותרות להנות לו. שאר הנאה. אלא לשום אישות. שנדר שלא תהנה ממנו דרך אישות. רש"י: שאיני נכנס כו'. שאיני טועם. הטור סימן רי"ח העתיק שניהם שאני: שלא נתכוין זה. המסרב בו אלא לאכילה ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם לביתך כו' לא נתכוין לדור הנאה ממנו אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוון. רש"י:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה קונם שאני נהנה לך. פי' משלך [הגה"ה אכן תימה לע"ד הוא אמאי תני לישנא קלילא דִמשַׂנְה ההבנה וכן בפ' בתרא נמי תנן קונם שאני נהנית לבריות אמאי לא תני מן הבריות גם שם בסוף הפרק אמאי לא תני שאיני נהנית מאבא ומאביך וכו' ושם לא שייך למימר משום לישנא קלילא דכ"כ קלילא היא זו כמו זו רק מ"ם תחת למ"ד: זהו כבודי. לשנוא מתנות ופי' הר"ן ז"ל כלום אמרת אלא מפני כבודי ואני איני רוצה לקבל ע"כ ובפ"ד נדרים דף כ"ד דייק הא לא אמר הכי נדר הוי ואפילו ראב"י דאמר נדרי זרוזין הוי מודה בהא דלא הוי נדרי זרוזין דאמר ליה לאו כלבא אנא דמיתהנינא מנך ולא מיתהנית מנאי דמסתמא כיון שהוא רוצה לתת לו כור א' של חטים ושתי חביות של יין מסתמא כבר נהנה הוא ממנו הרבה וכן בסמוך הרי אני כאילו נתקבלתי יכול לומר לו לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי דמסתמא ההנהו הרבה מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה והתם הגרסא בין ברישא בין בסיפא כתוב להתיר במקום להפר אלא דאשכחן בקצת מקומות לשון הפרה משמש במקום התרה ושם פי' הר"ן ז"ל כלום אמרת אלא מפני כבודי שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה ליתן לי מתנה זהו כבודי שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן לי מתנה ואני איני רוצה לקבל ע"כ. וכתב עוד הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפ' שבועות בתרא דף שי"א דדוקא מפני שאמר לו אם אין אתה בא ונוטל לבניך הוא דבעי למימר זהו כבודי הא אם אמר אם אין אני נותן לך דבר ברור הוא שלהנאתו של מקבל אמר ואם אינו רוצה לקבל ה"ז פטור ע"כ. והאי בבא תנייתא איתה נמי בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ד) וכתב הר"ן ז"ל דמפרש התם דהיינו טעמא דיכול לומר הריני כאילו נתקבלתי משום דלהרווחא דידיה מכוין והא לא איצטריך ודוקא כשהבנים סמוכין על שלחנו דבכי ה"ג שייך למימר דלהרווחא דידיה מכוין שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא איצטריך ובכי הא יכול לומר כן אבל אם אין הבנים סמוכין על שלחן אביהן הוי איפכא דלהרווחא דידהו קא מיכוין וכל שאמרו הם הרי אנו כאילו התקבלנו התירו הנדר ואילו אמר האב כן אין בדבריו כלום עכ"ל ז"ל. וכתוב בספר הלבוש י"ד ס"ס רל"ב וז"ל ולי נראה דלפי כאן דאיכא דפליג שנכתוב בסמוך אפילו אין הבן סומך על שלחן אביו יכול האב למחול ולומר התקבלתי דה"נ יאמר כלום אמרתי אלא שתעשה רצוני ועכשיו שאיני חושש אם תתן לבני או לא תתן הרי הוא כאילו קיימת נ"ל ע"כ. עוד כתוב שם וז"ל ואין להקשות אלו נדרים דקונם שאם אין אתה נוטל ממני או קונם שאם אין אתה נותן לי מ"ש מן המזמין את חברו שיאכל אצלו דלעיל רפ"ד נדרים דחשיב לנדר של זרוז ואינו נדר אע"פ שאין זה אומר לו הריני כאילו אכלתי וכו' או כלום אתה עושה אלא לכבודי זהו כבודי שלא אוכל עמך דאין זו קושיא דודאי גבי מתנה שייך לומר זהו כבודי שלא אטול כלום כי תהלות לאל כבר יש לי רב ואיני צריך לך ואני מחזיק לך על זה כאילו קבלתי המתנה ואין נוגע בזה בכבוד הנותן כמו שאמר עשו ליעקב דודאי היתה כונתו לכבדו בפניו ולא היה נוגע בכבודו אבל במזמין אם יאמר המוזמן זהו כבודי שלא אוכל עמך הרי נוגע בכבוד המזמין כאילו א"ל שאינו ראוי שהוא יאכל עמו והוי פוגע בכבודו שהרי כן דרך העולם אפילו מלכים ושרים ויועצים דרך ארץ מכבדין אותן בסעודה באכילה ושתייה והוא כבודם וכבוד המזמינים שאוכלים עמו לכך אפילו בלא תשובת המוזמן אינו אלא נדר של זרוז מה שאין שייך כאן שאם לא ישיב לו כלום נדרת כו' דילמא הך בקושטא קאמר ולנדר איכוון וכן בסיכא אם לא יאמר קבלתי שמא זה לנדר ממש איכוון שהיה צריך לזה ועכשיו נמלך מפני שאין צרך לו עכ"ל ז"ל. וראיתי שהגיה הרב ר' יהוסף ז"ל אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חטים וכו' ומחק מלת בא מהאי סיפא. ובירושלמי משמע דאף בבבא קמייתא פליגי ר"מ וחכמים וכן פי' הר"ן ז"ל. וז"ל שם בפ"ד נדרים דף כ"ד ואמרי' בירושלמי דר"מ דפליג באידך בבא דסיפא פליג נמי ברישא ומפ' התם במאי פליגי דגרסי' התם א"רי זעירא בסתם חלוקים במה אנן קיימין אם כשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי כלומר כשזה אומר כלום אמרת אלא מפני כבודי מדיר חולק עליו ואומר לו לא אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני ד"ה. אסור אם כשזה אומר מפני כבודך וזה אומר מפני כבודי דכ"ע לא פליגי דשרי כינן קיימין בסתם ר' מאיר אומר סתם כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ורבנן אמרין סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך עכ"ל ז"ל. ובבית יוסף י"ד סימן רל"ו כתב בשם הריב"ש ז"ל דעל כרחין לא בעי הכא דלימא זהו כבודי אלא מפני שתלה נדרו בקבלתו ואמר אם אין אתה נוטל הא אמר אם אין אני נותן לא אמר אלא להנאתו של מקבל ואם לא רצה לקבל פטור ע"כ וקרוב הוא למה שכתבתי בסמוך בשם הר"ן ז"ל. אבל התוס' כתבו נגד הירושלמי דברישא מודה ר"מ דקאמר אם [כו' עי' בתוי"ט]. ובטור יורה דעה סימן רל"ב. וכתב הר"ן ז"ל שם בפ"ד נדרים בשם הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאילו נתקבלתי דכיון שאפילו היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתים דאפוכי מטראתא למה לי אבל בבטול מעשה כגון שאמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני לא שייך למימר הכי לומר לך והרי הוא כאילו הלכת שאי אפשר ואיכא מאן דפליג שאפילו בענין זה יכול לומר לו כך שאותו תנאי עצמו לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך אם לאו כבר נשלם רצונו ע"כ: היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו וכו' וכן המגרש וכו' ירושלמי אמר ר' יוסי דר' יהודה היא דר' יהודה אומר הכל לפי הנדר ע"כ: היה מסרב בו חברו. ביד רפ"ד דנדרים: טיפת צונן. ומצאתי מוגה צונין ביוד בין שני הנונין גם בחירק בכל מקום שהוא מוזכר. וביד פ"ח דהלכות נדרים סימן ט' י' י"ד. ובטור י"ד סימן רי"ח וכתב שם שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה ומותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאו בפיו וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב עוד ול"ד לרישא דאישות בכלל הנאה היא ע"כ והביאו ר"ע ז"ל אבל אין נראה כן מתוך דברי הרמב"ם ז"ל:

7.

If one says to his neighbor “Konam, what I benefit from you, if you do not come and take for your sons a kor of wheat and two barrels of wine,” the latter may annul his vow without the release of a sage, by declaring, “Did you vow for any other purpose but to honor me? This [refusal] is my honor.” Similarly, if one says to his neighbor, “Konam, what you benefit from me, if you do not give my son a kor of wheat and two barrels of wine”: Rabbi Meir says: he is forbidden until he gives; But the Sages say: he too can annul his vow without the release of a sage, by saying to him, “I regard it as though I have received it.” If they were urging him to marry his sister’s daughter, and he said, “Konam, what she benefits from me forever”; Likewise, if he is divorcing his wife and he said, “Konam, what my wife benefits from me forever,” they are permitted to benefit from him, because he meant only marriage. If he was urging his neighbor to eat at his house, and he replied, “Konam be your house which I do not enter,” or, “The drop of water that I do not drink,” he may enter his house and drink cold water because he only meant eating and drinking in general.

נשים נדרים פרק ח

Nashim Nedarim Chapter 8