First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא בְתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרָהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. זְרָקוֹ לָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִלּוּ הוּא עִמָּהּ בַּמִּטָּה, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרָשֶׁת:
ברטנורה
הזורק. הרי זו מגורשת. דכתיב (דברים כ״ד:א׳) ונתן בידה, ומדלא כתיב ובידה יתננו, משמע ונתן מכל מקום. בין בחצרה בין בגנה בין בקרפיפה. והוא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה:קלתה. כלי שהנשים נותנות בו מטוה ומחטין:הרי זו מגורשת. ואפילו היא בתוך ביתו, דמקום חיקה וקלתה קנוי לה, שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה:
תוסופות יום טוב
והיא בתוך ביתה כו'. של נכסי מלוג וזרקו לה ע"ג קרקע רש"י. ובגמ' פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה. וא"כ אכתי לא נפק גט מיד הבעל. ואסיק רבא דגטה וחצרה באים כאחד מידי דהוה יד עבד דקני ליה לרביה ואפילו הכי קונה את עצמו בשטר על ידי עצמו [כמ"ש במ"ג פ"ק דקדושין] משום דגטו וידו באין כאחד. ה"נ גטה וחצרה באין כאחד:
הרי זו מגורשת. כתב הר"ב דכתיב ונתן בידה ומדלא כתיב ובידה יתננו משמע ונתן בידה מ"מ ומסיים רש"י וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה. ע"כ. וכתבו התוספות וא"ת ואימא ונתן כלל בידה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל ושלחה חזר וכלל ודיינין כעין הפרט ע"כ. והר"ן כתב תרי ונתן בידה בפרשה ובתרא מיותר לדרשא. א"נ משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ע"כ. ועיין בב"י ר"ס קל"ח. ומ"ש הר"ב והוא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה. גמרא. וטעמא כי ידה מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה ומזה הלשון משמע דבצד וחוצה לה סגי. וצ"ל דלישנא דמתניתין דוהיא בתוך ביתה. לאו דוקא. וראיתי להמגיד בפרק י"ז מהלכות גזילה לענין קניית מציאה. דבעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו. שכתב יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו. אבל בצדו וחוצה לה לא. וכן מוכח לדעתם בפרק כל גגות בעירובין [דף צ"ב] . ולשון המחבר כלשון הגמרא. ע"כ. ואשתמיטתיה לכתוב כן בריש פ"ה מהלכות גירושין והיה לו ראיה מלשון בתוך דבמשנה. וטא"ה ר"ס קל"ט העתיק בד"א שהיא עומדת בחצרה ובח"מ סי' רס"ח העתיק אצל שדהו. ועיין מ"ד פרק קמא דב"מ:
אפילו הוא עמה במטה. פירוש הגט ומוקי לה בגמרא כשהמטה שלו. אבל מטה שלה וגבוהה עשרה חולקת רשות לעצמה. מאי איכא מקום כרעי. אמקום כרעי לא קפדי אינשי:
לתוך חיקה. כתב הר"ב שאין אדם מקפיד על מקום חיקה. וא"ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה. ואומר ר"י דמיירי כשבגדיה נגררין בארץ. תוס':
יכין
מלכת שלמה
משנה ב
אָמַר לָהּ, כִּנְסִי שְׁטָר חוֹב זֶה, אוֹ שֶׁמְּצָאָתוֹ מֵאֲחוֹרָיו, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ, הֵא גִטֵּךְ. נָתַן בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה, נֵעוֹרָה, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֵא זֶה גִטֵּךְ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ, קָרוֹב לָהּ, מְגֹרֶשֶׁת. קָרוֹב לוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרָשֶׁת:
ברטנורה
או שמצאתו מאחוריו. שהיה הגט על גבו ועקם גבו לה כדי שתטלנו:אינו גט עד שיאמר טלי גטך. ולכי אמר טלי גטך מיהת הוי גט. אבל אם היה הגט על גבי קרקע, או על גבו או בגופו ולא עקם גבו או לא המציא גופו לה כדי שתטלנו, אפילו אמר טלי גטך אינו גט:קוראה והרי היא גיטה. כשהיא קוראה בו רואה שהוא גטה:קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת. כל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו, זהו קרוב לה. וכל שהיא אינה יכולה לשמרו והוא יכול לשמרו זהו קרוב לו. שניהם יכולים לשמרו או שניהם אינם יכולים לשמרו, זהו מחצה על מחצה. ולענין פסק הלכה אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה או לרשותה:
תוסופות יום טוב
אמר לה כנסי ש"ח זה כו' אינו גט. לשון הר"ן בעסוקין בענין גירושין עסקינן. דאי לא. מאי איריא אמר לה כנסי ש"ח זה. ומאי איריא מצאתו מאחוריו וקראתו. אפילו נתנה לה נתינה מעלייתא אלא שלא פירש אינו כלום דהא קי"ל צריך לפרש [במשנה ז' פ"ד דמעשר שני] אלא הכא בעסוקין בענין גירושין מתחלה עסקינן ואילו נתנו לה נתינה מעלייתא בסתם מהני. אבל כיון שאמר לה כנסי ש"ח זה הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקין באותו ענין מתחלה. כיון שלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה. דבהכי מהני כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ה). וכן נמי כשמצאתו מאחוריו אינו גט. שאין עסוקין באותו ענין מועיל. כשנתנו סתם. אלא היכא דאיכא נתינה מעלייתא. (אלא) [צ"ל אבל] בזו שהיא נתינה גרועה שעיקם גבו לה לא מהניא. ע"כ:
אינו גט עד שיאמר כו'. פירוש אפי' בעודו בידה וא"צ לחזור ולטלנו מידה כרבי בגמ' דונתן בידה קרינא ביה אע"ג דנתינה ראשונה לאו כלום היא. הר"ן. אבל נתינה בעינן. ומש"ה טלי גטך מעל גבי קרקע לא מהני. כמ"ש הר"ב. ואפילו א"ל אח"כ הא גטך. וז"ל הרמב"ם בפ"א מה' גירושין [הל' י"ב] שנאמר ונתן בידה לא שתקח היא מעצמה. והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו. ע"כ:
עד שיאמר לה הא גטך. שצריך שיתן לה בתורת גירושין. שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות. הרמב"ם פ"א מה"ג:
נתן בידה והיא ישנה כו'. דאע"ג דלא בעינן דעתה דידה. מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישנה לא מינטר. הר"ן. וכן כתב בית יוסף בשם הרשב"א:
אינו גט עד שיאמר כו'. ואע"פ שהיו מתחלה עסוקין באותו ענין. ואפילו אמר לעדים מתחלה ראו הגט שאני נותן לה דמהני ברישא. הכא לא. דישנה לאו בת אגרושי היא מהטעם שהתבאר. הר"ן:
עד שיאמר לה. בעודו בידה כשננערה וכר' וכמ"ש לעיל:
קרוב לה מגורשת כו'. פי' הר"ב כל שהיא יכולה לשמרו כו'. הכי אמר ר' יוחנן. ובמ"ח פרק ג' דיבמות. מפרש הר"ב כדאמר רב. וכתב הרא"ש דר' יוחנן לא אתא לאפלוגי אדרב דשפיר אית ליה לענין דינא להא דרב אלא דל' קרוב לה וקרוב לו לא משמע ליה לפרושי בד' אמות כדפירש רב. דמשמע אפי' רחוק ממנה הרבה. וכן מחצה על מחצה אינו מתפרש יפה אליבא דרב. לכך נראה לו לפרש קרוב לה אפילו ק' אמה. משום עיגונא תקנו חכמים בגטין וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ע"כ:
מגורשת. כתב הר"ב ולענין פסק הלכה אינה מגורשת עד שיגיע כו'. גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב. רש"י.
קרוב לו. כתב הר"ב כל שהיא אינה יכולה לשומרו והוא יכול כו'. גמ'. וא"ת מה לי יכול לשומרו כיון דהיא אינה יכולה לשומרו. וי"ל בפני עצמה אינה יכולה לשומרו אלא עם אחר והוא יכול לשומרו בפני עצמו. גליון התוס':
מחצה על מחצה מגורשת וכו'. כתב הר"ן תימה הוא אמאי מגורשת כלל. ותירצו בתוס' דשניהם אינם יכולים לשומרו. היינו כל אחד בפני עצמו. אבל שניהם ביחד יכולין לשומרו. והקשה הרמב"ן ז"ל שכיון שהדבר תלוי בשמירה כל מקום שצריך לשמירת הבעל אגיד ביה הוא. ואינה מגורשת. ולי נראה כיון שהשמירה עושה רשות. ומקום זה בין שניהם הוא מסתמא בעל משאיל לה מקום כיון שאינו מיוחד לה. ע"כ. והב"י הקשה עוד בשם הרשב"א על פי' התוס' דא"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכל א' מהם יכול לשומרו בלא שמירת חברו. וא"כ בזו אמאי אינה מגורשת כיון שהיא אינה צריכה בשמירתו:
מגורשת ואינה מגורשת. עיין מ"ש בזה הלשון במ"ד פרק דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
2.
If he said to her, “Take in this debt document”, or if she found it behind him and read it and it turned out to be her get, it is not a get, until he says to her, “Here is your get.” If he put it into her hand while she was asleep and when she woke up she read it and found it was her get, it is not a get until he says to her, “Here is your get.” If she was standing in the public domain and he threw it to her, if it lands near her she is divorced, but if it lands near him she is not divorced. If it lands midway, she is divorced and not divorced.משנה ג
וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין. וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב. אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ, זְרֹק לִי חוֹבִי, וּזְרָקוֹ לוֹ, קָרוֹב לַמַּלְוֶה, זָכָה הַלֹּוֶה. קָרוֹב לַלֹּוֶה, הַלֹּוֶה חַיָּב. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגַּג וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגַּג, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הוּא מִלְמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגַּג, נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף, הֲרֵי זוֹ מְגֹרָשֶׁת:
ברטנורה
אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי. בגמרא מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין, דכיון דא״ל הכי הוה ליה לחוב זה דין גט, ואם זרק אותו הלוה קרוב למלוה ואבד, זכה הלוה ואינו חייב לשלם. ואם קרוב ללוה, הלוה חייב וכו׳. אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר, מכיון שזרקו לו בכל ענין, פטור:לאויר הגג. לפחות משלשה סמוך לקרקעית הגג, דכלבוד דמי:מרשות הגג. יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום שהיא עומדת בו:או נשרף הרי זו מגורשת. והוא שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר. שאם היתה הדליקה בחצר תחלה, מעיקרא לשריפה קאזיל ואינה מגורשת:
תוסופות יום טוב
וכן לענין קדושין. דכתיב ויצאה והיתה. גמ':
וכן לענין החוב א"ל ב"ח כו'. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין. ופירש"י דדוקא לענין גטין כמ"ש לעיל בשם הרא"ש מפני התקנה וכן לקדושין משום דאתקש. הלכך הא דתנן וכן לענין החוב דוקא כשא"ל בתורת גטין. דאילו סתמא. זרוק לי ושמור קאמר. ואמרי' בגמ' וקמ"ל דלא מצי א"ל משטה אני בך. וכתב המגיד בפי"ו מה' מלוה בשם הרשב"א דבלשון הזה ממש קא"ל והיינו חדוש דאי מפרשים שא"ל זרוק לי חובי בתורת גטין שיהא דינך כדין זורק גטין. פשיטא מאי קמ"ל. ע"כ. כלומר דבהכי ודאי לא שייך לומר משטה:
קרוב ללוה הלוה חייב. כתב הר"ב אבל אם א"ל זרוק לי חובי והפטר מכיון שזרקו לו בכל ענין פטור. וז"ל הרמב"ם בריש פי"ו מהל' מלוה א"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר. וזרקו ואבד או נשרף קודם שהגיע ליד המלוה פטור. ע"כ. ומשמע ליה להר"ב דבכל ענין קאמר דפטור. וכן נראה מלשון הטור ח"מ סי' ק"ך שכתב אם א"ל זרוק לי חובי והפטר. וזרקו אפי' רחוק למלוה. ונאבד קודם שיגיע לידו. פטור. שהרי הרשהו בכך. ע"כ. ודלא כהמגיד שנדחק לפרש דברי הרמב"ם. שמ"ש וזרקו לו דר"ל וזרקו לרשותו. משום דבגמרא איתא אוקימתא דאוקמא למתני' באומר זרוק לי חובי והפטר. ודחי לה משום דאי הכי מאי למימרא מש"ה מוקי באוקימתא אחריתא. אבל משמע דדינא קיים. וא"כ בקרוב ללוה חייב הלוה. וטעמא כתב הרשב"א דכי א"ל זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר. וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה. והכי איתא בירושלמי: עכ"ל המגיד. ול"נ דאי כדבריו א"כ ה"ל להרמב"ם ולהטור לכלול שני הדינין בבבא אחת ולכתוב אם א"ל זרוק לי והפטר. וכן אם אמר זרוק לי בתורת גטין היו המעות קרובות כו' ומדלא כתבו כן וגבי תורת גטין חלקו בין קרוב כו' ולא כן בזרוק לי סתם. שמעינן דדעתייהו להפטר לגמרי בכל ענין. וכמ"ש הר"ב. והא דירושלמי שהביא הרשב"א נ"ל דמשם ראיה דבי מ' דידן על כרחין לא ס"ל הכי. דהכי איתא התם לגטין אמרו ולא לד"א. והא תנינן וכן לענין החוב. א"ל שכן אם א"ל זרקהו לים רהא מחול לך מחול לו. מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותניא קרוב ללוה הלוה חייב. שכן אם א"ל זרקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו. ע"כ. ולהירושלמי הא קאי אוקימתא דמתני' וכן לענין החוב. באומר זרוק לי חובי והפטר. ול"ק מאי למימרא דאע"ג דבבא דקרוב למלוה פטור פשיטא. וליכא למימרא. בסיפא טובא קמ"ל דקרוב ללוה חייב. משום דזרקהו עד שיכנס לרשותו קאמר. והשתא אי איתא דגמ' דיק נמי סברה דעד שיכנס לרשותו קאמר אמאי דחי להך אוקימתא. משום דמאי למימרא ברישא. הא טובא קמ"ל בסיפא. אלא ודאי דלא ס"ל לגמ' דידן הכי. אלא כשאומר זרקהו בכל ענין פוטרו. והלכך ברישא מאי למימרא ובסיפא קשיא נמי דתנן חייב. והא פוטרו. אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא. ואע"פ שהרשב"א יאמר דבסברא דזרקהו עד שיכנס לרשותו לא פליג גמ' דידן אלא בהא פליגי ירושלמי [וגמרא דידן](ודידן). דלירושלמי אע"ג דברישא קשיא מאי למימרא כיון דבסיפא טובא קמ"ל קיימא האוקימתא. ובהא פליגא דידן [דאע"ג] דמודה נמי דבסיפא טובא קמ"ל. מ"מ כיון דברישא קשיא מאי למימרא. לא קיימי לה האוקימתא. הרמב"ם והטור לא ס"ל הכי בסברת גמ' דידן. זה נ"ל ברור שזו היא סברתם וצדקו דברי הר"ב שכתב דבכל ענין פטור כי סמוכים הם באמת ויושר על דעת הרמב"ם והטור:
היתה עומדת על ראש הגג. מסיק בגמ' בגג דידה וחצר דידיה:
כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת. פירש הר"ב לפחות משלשה וכו' גמ'. ופירש"י דהוי כמאן דנח. והלכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה יו"ד הוי ליה חצר המשתמרת לכל דנייח בגווה ע"כ. ובאין לגג מעקה מיירי דכשיש לגג מעקה כל שהוא נכנס לתוך המעקה. מתגרשת. וכן יש אוקימתא בגמ'. ודעת הפוסקים דשתי האוקימתות הלכה הן. ובסיפא נקטו הרמב"ם והר"ב מחיצת הגג. וא"כ הוי להו לפרש הרישא ביש לה מחיצות:
הוא מלמעלה והיא מלמטה. מסיק בגמ' בגג דידיה וחצר דידה:
כיון שיצא מרשות הגג. לשון הר"ב יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום וכו' וכן לשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מה"ג. כלומר ולא סגי ביציאת מרשות הגג בלבד. אלא עד שיכנס לתוך מחיצות המקום וכו' משום דקודם שיכנס לתוך מחיצות וכו' אין ראוי לנוח דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ובגמ' מש"ה מוקים לה כגון שהיו מחיצות התחתונות פירוש דחצר עודפות על עליונות פי' דגג. וניחא טפי לישנא דמתני' דלא אתני אלא שיצא מרשות הגג. ומשמע דמיד מגורשת והיינו משום דמחיצות התחתונות עודפות. והרמב"ם והר"ב ראו לפרש ונכנס תוך מחיצות כו'. והשתא בין עודפות בין אינן עודפות. כל שיכנס למחיצות וכו' מתגרשת. וקודם לכן לא. והואיל שלענין הדין אין חלוק לא הקפידו לפרש דמיירי במחיצות תחתונות עודפות. ותו בגמ' דהא דמהני הכא בנכנס לתוך המחיצות. ולרבנן [דרפי"א דמסכת שבת במשנה] קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. היינו טעמא דהכא טעמא משום אנטורי הוא. והא קא מנטר:
נמחק. בגמ' אמרי' דהיינו כשנמחק דרך ירידה. אבל כשנמחק דרך עלייה פירש"י כשזורקו להעבירו מעל מעקת הגג זורקו כלפי מעלה. אם נמחק דרך עליה קודם שחזר לירד. אע"פ שהוא בתוך מחיצות התחתונות אינה מגורשת דלא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. ויש להרמב"ם פירוש אחר. אבל רוב המפרשים תפסו פירש"י:
נמחק או נשרף כו'. וה"ה ברישא והא דתנא לה בסיפא אורחא דמלתא נקט. דבחצר שכיח מים ואש. זהו דעת רוב הפוסקים. ואע"פ שאין דעת הרמב"ם כן. ופשט הסוגיא מוכיח יותר כפירושם:
יכין
מלכת שלמה
3.
Similarly with betrothals and similarly with a debt. If a man’s creditor said to him, “Throw me my debt”, and he threw it to him, if it lands nearer to the creditor, the borrower is credited [with paying back his debt]; if it lands nearer to the borrower, the borrower is still obligated [to repay the money]; if it lands midway, they divide. If she was standing on a roof and he threw it up to her, as soon as it reaches the airspace of the roof, she is divorced. If he was above and she below and he threw it to her, once it has left the space of the roof, [even were it to be immediately] erased or burnt, she is divorced.משנה ד
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פּוֹטֵר אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְגֵט יָשָׁן. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. וְאֵיזֶהוּ גֵט יָשָׁן, כֹּל שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ:
ברטנורה
בגט ישן. שכתב לגרש את אשתו ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה. ב״ש סברי לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה שמא ישהה את הגט שנה או שנתים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך זמן זה ואח״כ יגרשנה בו וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יהיו סבורים שנתן לה גט משעת כתיבה והוי פגם שיאמרו מן הפנויה נולד. ופסק ההלכה לא יגרש אדם את אשתו בגט ישן. ואם גירש והלך הבעל למדינה אחרת, תנשא בו לכתחלה:
תוסופות יום טוב
בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן. כתב הר"ב ב"ש סברי לא אמרי' גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה. גמ'. ובירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו. דב"ש אית להו בסוף מכילתין לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה. הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה. וב"ה אית להו אפי' הקדיחה תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו כי בא עליה. וכה"ג פליגי לקמן [מ"ט] במגרש ולנה עמו בפונדקי. תוס'. ואע"ג דלב"ה אפשר שמגרשה משום דבר ערוה. מ"מ גזירת חכמים היתה שמא יאמרו שגרשה משום שהקדיחה תבשילו ואינה מזוהמת בעיניו וכו':
וב"ה אוסרין. כתב הר"ב ופסק הלכה כו' ואם גרש כו' והלך וכו'. עיין מ"ש בפ' דלעיל מ"ז:
ואיזהו גט ישן כל שנתייחד כו'. כלומר ואפי' ביומו שנכתב ונמסר. והלכך לא שייך למפרך אהכא. א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דזמן בגטין כדפרכינן אגטין שמביאין ממ"ה כמ"ש במ"ב פרק ב'. ועיין במ"ד פרק דלקמן. והרמב"ם כתב בפירושו וגט ישן הוא שיכתוב לה הגט ואח"כ החזירה ונשאר הגט אצלו ואחר זמן כתיבת הגט. ואחר שהחזירה גרשה פעם שניה ונתן לה זה הגט בעצמו. ע"כ. לקושטא דמלתא כתב כן לפי שאע"פ שלכתחלה אין להתאחר בנתינה. מיהו אם נתנו אח"כ כשר משום דקלא אית ליה כדאשכחן בגטין הבאים ממ"ה. ומדלא כתב הרמב"ם שצריך שיתנהו ע"י שליח שמעי' דלא ס"ל כסברת הרא"ש בפ"ב דדוקא בהולכת שליח אמרי' דקלא אית ליה. ולכן כל גט שלא נמסר ביומו לא מתכשר אלא ע"י שליח. ואילו היתה כן סברת הרמב"ם לא ה"ל לסתום אלא לפרש. והטור סי' קכ"ז הביא דברי הרמב"ם לחלוק על הרא"ש בזה ודחאם הב"י אבל מדהכא נראה שהוא חולק:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
כָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת שְׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת, לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי, לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן, לְבִנְיַן הַבַּיִת, לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, הָיָה בַמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין לָהּ לֹא כְתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְלָאוֹת, לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּחֲזִיר. וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה. וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין לֹא בִמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל, נִפְסֶלֶת מִן הַכְּהֻנָּה. בַּת לֵוִי, מִן הַמַּעֲשֵׂר. בַּת כֹּהֵן, מִן הַתְּרוּמָה. וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה וְיוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. שִׁנָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ:
ברטנורה
כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. אם היה בבבל וכתב לחשבון שנות מלכות אדום, שאין להם מלכות במקום כתיבת הגט, תצא מזה ומזה. ונקראת מלכות [אדום] מלכות שאינה הוגנת שאין לה לא כתב ולא לשון:או שכתב לשם מלכות מדי. לפי שצריך לכתוב לשם המלכות של מדינה שהגט נכתב בה, משום שלום מלכות, שיאמרו חשובים אנו בעיניהם שכותבים שטרותיהם בשמינו:תצא מזה ומזה. אם נשאת בגט זה תצא מן הראשון ומן השני:ואין לה לא פירות ולא בלאות וכו׳ כולה מתניתין מפרשה ביבמות פרק האשה רבה:והולד ממזר מזה ומזה. מתניתין ר״מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. ואינה הלכה:
תוסופות יום טוב
כתב לשום מלכות שאינה הוגנת. פירש הר"ב שאין לה לא כתב ולא לשון. גמ'. ובפ"ק דע"ז דף י' פירש"י כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם ע"כ. וקמ"ל הכא דאע"פ שאינה הוגנת אעפ"כ מתקנאין בה. תוס':
לשום מלכות מדי וכו'. דאי אשמועינן שאינה הוגנת ה"א משום דמולכת עכשיו ולפיכך יתקנאו. אבל מלכות מדי ומלכות יון. מאי דהוה הוה קמ"ל. גמ'. ומ"ש הר"ב לפי שצריך לכתוב כו'. אכולהו כתב לשום מהדר [*ומ"ש הר"ב משום שלום מלכות. פירש"י שיהא לנו שלום עמהם שיאמרו כו']:
לבנין הבית. דה"א דכיון דלאו מלכותא היא. לא קפדי. גמ':
לחורבן הבית. דלא תימא בנין הבית דמדכרי חשיבותייהו הוא דקפדי. אבל חורבן הבית. דצערא הוא אימא לא. צריכא. גמ':
היה במזרח כו'. גמ'. מאן אילימא בעל. היינו שינה שמו ושמה. שם עירו ושם עירה. אלא לאו סופר כדא"ל רב לספרי וכן א"ל רב הונא לספרי. כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע"ג דמימסר לכו מילי בהיני וכו' והרבה מהפוסקים סוברים דספרי לאו דוקא דמאי חששא איכא. אלא עדים החתומים קאמרי. עיין בב"י ר"ס קכ"ח:
תצא מזה ומזה כו'. כתב הר"ב כולה מתני' מפרשה בפ' האשה רבה. ומיהו איכא בינייהו דאילו התם אשתו דראשון מדאורייתא היא. ואילו הכא איפכא דאשתו של שני מדאורייתא היא. ולפיכך ישתנה הדין והטעם ביניהם. וק"ל מקומה. ולפיכך לא הוצרך לבאר. ורש"י מפרשה ממש כסגנון דהתם ונחלקו עליו התוס' והר"ן. ולי אפשר ליישב דברי רש"י שסובר דהא דאמר ר"מ כל המשנה כו' והולד ממזר. היינו לומר שעשאוהו ממזר גמור כממזר של תורה. ומותר בממזרת. וכ"כ ב"י סי' קכ"ח לדעת ר"ח. ועיין מ"ש בר"פ האשה רבה בדבור תצא מזה ומזה. ומ"ש במשנה ב' פ"ב דב"ב. ולפיכך כיון דמוקמינן למתני' כר"מ. נמצא שעשאוה כא"א של הראשון מן התורה. זה נ"ל בדעתו ז"ל. ואפשר שכן גם דעת הר"ב. ולא עוד אלא דקשיא לי על הר"ן מדידיה. כמ"ש במשנה ו' בס"ד:
והולד ממזר מזה ומזה. כתב הר"ב מתני' ר"מ כו'. גמ'. דאי לאו ר"מ אפילו מדבריהם לא. ולא דמי להא דהאשה רבה דחד הוה מדבריהם.
שינה שמו ושמה וכו'. פירשו התוס' לא שינוי ממש קאמר. אלא שיש לו שני שמות ובב' מקומות וכן שינה שם העיר. ע"כ. וכ"כ הר"ן. וכתב ב"י סי' קכ"ט דאי בשינוי שם ממש פשיטא שהגט פסול. שלא נכתב לשם בעלה כלל. וכן מדאיצטריך למימר בגמ' דחכמים מודים לר"מ בזו ואם שינה ממש מאי צריכא למימר. ועוד דדבר הלמד מענינו הוא. דכולה מתני' בשינוי מטבעות שטבעו כו'. ע"כ. והזכיר כמה פוסקים שסוברים כן ולא כתב שיחלוק אחד מהן. וגם לא הזכיר מה היא דעת הרמב"ם. ובעיני נראה שהרמב"ם הוא חולק וס"ל דפירוש המשנה בשינוי ממש. שכ"כ בחבורו פ"ג מה"ג מי שהיה לו שני שמות כו' כותב שמו ושמה שהן רגילים בו וידועים כו'. וכל שם שיש לו כו' כתב השם שאין ידועים כו'. וכל שם כו' הרי זה פסול. שינה שמו או שמה ושם עירו ושם עירה. אע"פ שכתב כל שם שיש לו כו' אינו גט. ע"כ. ויותר מבואר בפי' המשנה ב' פ"ד אדתנן התם היה משנה כו' כתב כשהיה לאדם שני שמות כו'. ובתנאי שיכתוב המפורסם כו'. אבל אם היה שמו על דרך משל יצחק כו'. וכתב בגט אני אברהם. וכל שס שיש לי. הרי הגט בטל ע"כ. וכן נראה דעת הר"ב מלשונו שם. וכן כתב בשלטי גבורים בשם הרשב"א די"מ ששינה שמו לגמרי שהיה שמו יוסי ואסיק שמו יוחנן. ופסולא דאורייתא. ואינו מחוור דאטו מי איצטריך לאשמועינן וכו'. ע"כ. ולי נראה לתרץ דאיצטריך לאשמועינן [דה"א] דהא דצריך שיהא נכתב לשמו. לאו לשם העצם. אלא הכוונה לאותו האיש שהוא יגרש בו. והרי דעת קצת פוסקים שאם לא כתב שום שם איש ואשה כלל שהוא כשר כמ"ש בב"י. הלכך ה"א דכי מסיק שמיה בשם אחר משם שנקרא בו מיום היותו. דלא מיפסל בכך. כיון שעל דעת זה האיש המגרש הוא נכתב. ובשם עירו ועירה כתב ג"כ הרא"ש דאין עכוב בכתיבתן. ע"כ. ואני אומר עוד שאפשר ג"כ שדעת הרא"ש כהרמב"ם. דשינה שמו דהכא לגמרי קאמר. והא דהביא ב"י הרא"ש דפרק השולח לראיה. דס"ל דשינה שמו בשני שמות. איכא למדחי דלא כתב כן. אלא על בראשונה היה משנה שמו כו' וגם הרמב"ם מפרש לההיא בשני שמות ומהאי טעמא נמי מ"ש בית יוסף בשם רש"י דסבירא ליה בשני שמות. ג"כ אין ראיה. דגם הוא לא פירש כן אלא על אותה משנה דבראשונה כו' ומ"מ דעת הרמב"ם ודאי הכי הוא דמשנתינו בשינוי ממש. וכן דעת הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
5.
If the get was dated by an unfit kingship, by the empire of Medea, by the empire of Greece, by the building of the Temple or by the destruction of the Temple, Or if being in the east he wrote “in the west”, or being in the west he wrote “in the east”, She must leave this one and that one, and she also requires a get from this one and that one. She has no ketubah, no usufruct, no support money or worn clothes, neither from this one nor from that one. If she has taken anything from this one or that one, she must return it. The child from this one or that one is a mamzer. Neither this one nor that one may impurify himself for her. Neither this one and that one has a claim to whatever she may find, nor what she makes with her hands, nor to invalidate her vows. If she was the daughter of an Israelite, she becomes disqualified from marrying a priest; if the daughter of a Levite, from the eating of tithe; and if the daughter of a priest, from the eating of terumah. Neither the heirs of this one nor the heirs of that one are entitled to inherit her ketubah. And if [the husbands] die, the brother of the one and the brother of the other must perform halitzah, but may not contract yibbum. If his name or her name or the name of his town or the name of her town was wrongly given, she must leave both husbands and all the above consequences apply to her.משנה ו
כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָלְכוּ הַצָּרוֹת הָאֵלּוּ וְנִשְּׂאוּ וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ:
ברטנורה
כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות. חמש עשרה עריות שאמרו חכמים שצרותיהן מותרות לינשא לשוק בלא חליצה:הלכו הצרות. של עריות:ונשאו. לשוק:ונמצאו. העריות אילונית, ואיגלאי מלתא שהיו קדושי המת בטעות, ונמצא שלא היו אלו צרותיהן ולא פטרום העריות האלו מן החליצה:תצא מזה. מבעל שנישאת לו. ומן היבם:וכל הדרכים האלו בה. וביבמות מוקמינן לה כר׳ עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, ואינה הלכה:
תוסופות יום טוב
כל העריות כו'. כתב הר"ב ט"ו עריות שאמרו חכמים. במשנה דריש יבמות:
ונשאו. עיין בפירוש הר"ב מ"ה פ"ב דסוטה:
וכל הדרכים כו'. כתב הר"ב מוקמינן לה כר"ע וכו' ואינה הלכה. מסיים הר"ן דאע"ג דמודו רבנן בשינוי שמו ושמה דהולד ממזר אפילו מן הראשון. התם היינו טעמא לפי שנשאת בגט פסול. שעושה ולדה מן השני ממזר מדאורייתא. ומש"ה קנסינן ליה מדרבנן בולדה הראשון אבל כל היכא דליכא ממזר מדאורייתא. לא קנסינן למעבד ממזר מדרבנן. ע"כ. ומדבריו אלו קשיא לי אדידיה שהשיב הוא ז"ל על פירוש רש"י שמפרש למתני' דלעיל כמתני' דהאשה רבה. והשיב הוא דהכא גרושי הראשון גרושים גמורים הן מדאורייתא ובנה משני ממזר דרבנן. כמ"ש לעיל בשמו. וכאן כתב שבנה מן השני ממזר מדאורייתא. ואע"פ דהכא אנן קיימין בשינה שמו כו'. והתם מודו [בה] רבנן. מ"מ הרי הוא ז"ל מפרש שינה שמו בשני שמות כמ"ש לעיל בשמו וליתא אלא מדרבנן. רק דרבנן מודו ואעפ"כ כתב דבנה מן השני ממזר דאורייתא. וא"כ אף אנו נאמר דמדרבנן נשמע לדר"מ. דכמו שבמקום שמודים רבנן ואע"פ שאין זה אלא כעין שינוי מטבע כו' מ"מ סברי דעשאוהו ממזר גמור. כמו כן לר"מ במקום שחולק וסובר דהמשנה ממטבע כו' הולד ממזר. דהיינו ממזר גמור מדאורייתא לפי שעשאוהו כן. ולפיכך מה שכתבתי אני שם בסברת רש"י הוא הנכון:
יכין
מלכת שלמה
6.
With regard to all of the near relatives concerning whom they said “their rivals are permitted to marry [without halitzah]”: If the rival wives went and married and it was then found that this one (the near relative) was an aylonit, [the rival wife who married] must leave both husbands and all these consequences apply to her.משנה ז
הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְנִמְצְאָה זֹאת שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ:
ברטנורה
ונשאת לאחר. דקיי״ל ביאת האחת פוטרת צרתה:ונמצאת זו. שנתיבמה אילונית, ואין יבומיה יבומין. ונמצא שלא נפטרה צרתה ונשאת לשוק בלא חליצה:תצא מזה ומזה. מבעל זה ומיבמה הראשון:
תוסופות יום טוב
הכונס את יבמתו כו'. וצריכא. דאי אשמועינן בהך קמייתא משום דלא אקיים מצות יבום הלכך קנסינן לה על שלא המתינה עד שתראה שהערוה אילונית. אבל הכא דאקיים מצות יבום אימא דלא הוי לה להמתין ולא לקנסה. ואי אשמועינן הכא משום דקא רמיא קמיה והואיל והיא זקוקה לו כמו האחרת הוי לה להמתין עד שתראה שיהיו יבומי חברתה כשרין כדי לצאת מדי זיקתה אבל התם דלא רמיא קמיה שמתחלת נפילתה לפניו היתה סבורה שהיא צרת ערוה ומעולם לא נזקקה לו אימא לא נקנסה על שלא המתינה. צריכא. גמ':
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה, וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבֵר לָאִישׁ, וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה, וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִישׁ, וְשׁוֹבֵר מִיַּד הָאִשָּׁה, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לְאַלְתַּר יָצָא, אֵין זֶה גֵט. אִם לְאַחַר זְמַן יָצָא, הֲרֵי זֶה גֵט. לֹא כָל הֵימֶנּוּ מִן הָרִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ עַל תְּנַאי וְלֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי, לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה:
ברטנורה
כתב סופר גט לאיש. לגרש בו אשתו:ושובר לאשה. שתמסור לבעלה כשיפרע לה כתובתה:וטעה הסופר. כשמסר להן השטרות:ונתן גט לאשה ושובר לאיש. והם מסרו זה לזה. והלכה זו ונשאת כסבורה שזה גט שמסר לה בעלה וזה סבור שמסרה לו אשתו שובר. ורמב״ם גריס ונתן גט לאיש ושובר לאשה. ופירש ונתן, שחשב שנתן גט לאיש ושובר לאשה, אבל הוא לא עשה אלא בהפך. ודחוק הוא:אם לאלתר. כל זמן שלא נשאת יצא גט מתחת יד הבעל:אינו גט. וצריכה גט אחר:ואם לאחר שנשאת. הרי זה גט:לא כל הימנו. אין הכל כדבריו של זה הראשון להאמינו:לאבד זכותו של שני. שנשאה. דאמרינן קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שנשאת. והלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
לאבד זכותו של שני. פירש הר"ב דאמרינן קנוניא היא וכו'. וכפירש"י. וכתבו התוס' וא"ת מה קנוניא שייך דכיון שנשאת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה. וי"ל דפעמים דאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא. ע"כ:
רבי אליעזר אומר אם לאלתר כו'. כתב הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם. מדקא מפרשינן בגמ' למלתיה. הרי"ף:
כתב לגרש כו'. בש"א פסלה מן הכהונה. חומרא בעלמא היא שהחמירו בקדושת יוחסין לאוסרה לכהונה מפני כתיבת הגט. כדמוכח בגמ'.
יכין
מלכת שלמה
8.
If a scribe wrote a get for the husband and a receipt for the wife and by mistake gave the get to the wife and the receipt to the husband and the two exchanged them and after some time the get came out of the hands of the man and the receipt out of the hands of the woman, she must leave both husbands and all these things apply to her. Rabbi Elazar says: if [it comes out of her hands] immediately, it is not a get, but if [it comes out of her hands] after some time, it is a get; it is not in the power of the first to render void the right of the second. If a man wrote a get with which to divorce his wife and then changed his mind, Bet Shammai says that he has disqualified her from marrying a priest. Bet Hillel says that even if he gave it to her with a certain stipulation, if the condition was not fulfilled, he has not disqualified her for marrying a priest.משנה ט
הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפֻנְדְּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ צְרִיכָהּ הֵימֶנּוּ גֵט שֵׁנִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵט שֵׁנִי. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין. וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַס בָּהּ. כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ:
ברטנורה
ולנה עמו בפונדקי. ויש שם עדי יחוד ואין שם עדי ביאה. בית הלל סברי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי קידשה בביאה. וב״ש סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה עד שיראוה שנבעלה:גט קרח. שקשריו מרובין מעדיו. דתקון רבנן גט מקושר משום כהנים קפדנים שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולים להחזירן, ותקנו להם גט מקושר שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא בתוך כך יתפייס. וכותב שטה אחת או שתים וכורכן על החלק ותופר ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ, וחוזר וכותב שני שיטין או יותר מבפנים וכורכן על החלק וחותם עד שני על הכרך מבחוץ, וכן עד שלישי. ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום מאחוריו, זהו קרח ופסול. דמסתמא למנין קשריו היו עדיו מתחלה, וחיישינן דלמא הבעל אמר להו כולכם חתומו, והרי אחד שלא חתם. ואם נשאת אשה בגט זה, תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ומתניתין רבי מאיר היא, דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. ואינה הלכה:
תוסופות יום טוב
ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט [שני] עיין מ"ש במשנה ד' בשם התוס':
ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט. פי' הר"ב דסברי הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. עיין בפי' משנה ז' פ"ד דעדיות. ומ"ש שם בס"ד. וכתב הרמב"ם בפ"י מה"ג [הל' י"א] שכל המקדש בביאה. אין צריך לבעול בפני עדים. אלא יתיחד בפניהם ויבעול:
כנסה בגט קרח. כתב הר"ב גט מקושר וכו' וכורכן כו'. ועיין לשון הרמב"ם שהעתקתי בר"פ בתרא דב"ב:
תצא מזה ומזה. הא דלא תנא לה בהדי הנהו דלעיל. אומר הר"ר יוסף דאיידי דתנא לעיל כתב סופר גט וכו'. תנא כתב לגרש את אשתו והדר תנא המגרש את אשתו וכו' דהוה נמי פלוגתא דב"ש וב"ה כמו כתב לגרש וכו'. והדר תנא גט קרח. תוס':
יכין
מלכת שלמה
9.
A man divorces his wife and then stays with her over night in an inn: Bet Shammai says: she does not require from him a second get, But Beth Hillel say she does require a second get from him. When is this so? When she was divorced after marriage. And [Beth Hillel] agrees that if she is divorced after betrothal, she does not require a second get from him, because he would not [yet] take liberties with her. If a man marries a [divorced] woman through a “bald” get, she must leave both husbands and all the above-mentioned consequences apply to her.משנה י
גֵּט קֵרֵחַ, הַכֹּל מַשְׁלִימִין עָלָיו, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מַשְׁלִימִין עָלָיו אֶלָּא קְרוֹבִים הָרְאוּיִין לְהָעִיד בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאֵיזֶהוּ גֵּט קֵרֵחַ. כֹּל שֶׁקְּשָׁרָיו מְרֻבִּין מֵעֵדָיו:
ברטנורה
הכל משלימין עליו. ואפילו עבד, ואפילו פסול לעדות מחמת עבירה:אלא קרוב שהוא ראוי להעיד בעדות אחרת. שאין עליו פסול עדות אלא קורבה. אבל עבד או גזלן לא. עבד דלמא אתי לאסוקי ליוחסין. וגזלן דלמא אתו למימר עבד תשובה. אבל קרוב, כולי עלמא ידעי ליה דקרוב הוא. והלכה כבן ננס שהכל משלימין עליו. ומ״מ אין חותם עליו אלא ע״א פסול בלבד, והשאר צריך שיהיו כלם כשרים:
תוסופות יום טוב
גט קרח הכל משלימין עליו. [*ואפילו פסולים דליתא להא השלמה אלא משום חששא בעלמא שמא כשיצא אחר זמן בבית דין יפסלוהו שיהו סבורים שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו בו כולם רש"י] וה"פ היכא דחזינן בהדיא שריבה הסופר בו קשרים יותר ממנין העדים והכא ליכא למיחש לכולכם הכל משלימין עליו ואפילו פסולים לכי שלא יבא ב"ד אחר לפסלו. דכיון דבעיקר עדותו של מקושר דהיינו בשלשה עדים הצריכים בו. [כדתנן במ"ב פרק בתרא דב"ב] ע"א קרוב כשר משום דשלשה במקושר לאו דאורייתא כדאיתא בגמ' [דהכא] אפי' אמר כולכם עדים לא לצרף עדותן אמר כן ותהא עדותן בטלה [כדתנן במ"ח פ"ק דמכות] אלא כך אמר שיחתמו הכשרים כדינן והקרוב כדינו. הר"ן:
דברי בן ננס. כתב הר"ב והלכה כבן ננס וכ"כ הרמב"ם. [*וכן בקיצור פסקי הרא"ש] ולא ידעתי למה פסקו כמותו והרי הלכה כר"ע מחבורו. ובן ננס בדורו היה. כמ"ש כבר במ"י פ"ג דבכורים. ומצינו שאף ע"פ שקילסו ר' ישמעאל אין הלכה כמותו בסוף ב"ב.
אלא קרובים. כתב הר"ב אבל עבד או גזלן לא. עבד דלמא אתו לאסוקי ליוחסין וגזלן דלמא אתו למימר עבד תשובה. ותימא דבעבד נמי ופרש דלמא אתו למימר נשתחרר. ובגמרא כי אמרינן הא דלאסוקי ליוחסין כלומר דאמרינן לאו עבד הוא. היינו מעיקרא. אבל כי פריך עלה א"ה גזלן דבר יוחסין לתכשר. הדר קאמר. אלא עבד היינו טעמא דאתו למימר שחרריה. גזלן נמי אתו למימר תשובה עבד. וכן נקטינהו הר"ן:
יכין
מלכת שלמה