First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל, אוֹמְרִים לוֹ פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ, פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן. אָמַר, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא בְּכַבֵּיצָה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף. אָמַר לוֹ, הִגִּיעָתְךָ, נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו:
ברטנורה
המקדיש. בשעה שאינה יובל. בזמן שאין יובל נוהג:פתח אתה ראשון. בכמה אתה רוצה לפדותה. ומפני ריוח של הקדש שואלים לו תחילה, שהבעלים מוסיפים חומש. ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג, דבזמן שהיובל נוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה, שהרי דמיה קצובים בית כור בחמשים שקל. ובזמן שאין יובל נוהג, כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד דבטלו יובלות דכתיב (שם) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה, שאז היא נפדית בשוויה:שהבעלים נותנים את החומש. כל דמי שוייה ורביע יותר. וכן כל חומש האמור בתורה, שיהא הקרן וחומשו חמשה. ומפני שלשה דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון, האחת שהבעלים מוסיפים את החומש, כדקתני במתניתין. והשני שמצות גאולה באדון, דכתיב (שם כ״ז) אם לא יגאל, אלמא מצות גאולה קודמת למכירה. והשלישי שהוא מוסיף ונותן בפדיונה יותר משאר בני אדם, דרוצה אדם בקב שלו:מפני רעתה. שההוצאה שבה יתירה על השבח:איסר. שמונה פרוטות:לא אמר זה אלא בכביצה. כלומר לא כך היה מעשה, שלא אמר באיסר, אלא בביצה. ואמר לו הגזבר הגיעתך, הרי היא שלך בביצה. ופלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי, דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהא בחומשו פרוטה. ורבי יוסי סבר, פודין הקדש בכל שהוא, ואע״פ שאין בחומשו שוה פרוטה. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
בזמן שאינה יובל. ובמשנה שבגמ'. שאין היובל. ובל' הר"ב נמצאו גם שניהם. והרמב"ם כתב עוד נוסחא דגרס בהדיא בשעה שאין היובל נוהג וכתב הר"ב כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' וכתבו התוס' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם [ירצה] אפילו לכתחילה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריות להקדש דלאיבוד אזיל כדאיתא לקמן בס"פ ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אחולי עלייהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך. ע"כ. ולקמן במשנה ו' פי' הר"ב דד' זוזי דוקא. ולא ש"פ והכי איתא בגמ'. ולפיכך מ"ש התוס' שוה פרוטה לאו דוקא. ועיין בתוס' דיומא פ"ה דף נ"ה ע"ב. וז"ל הרמב"ם בסוף ה' ערכין מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה וכו'. וחכמים דנו שיפדה בד' זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר. [*וכך הם דברי הר"ב במשנה ו']: שהבעלים נותנים חומש. כתב הר"ב ומפני ג' דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון וכו'. ובמתני' חדא ועוד קאמר. גמ': חומש. פי' הר"ב רביע יותר וכן כל חומש כו'. ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה גמרא פ"ד דב"מ דף נ"ד: לא אמר זה אלא בכביצה. פירש הר"ב ופלוגתא דת"ק ור"י דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מד' פרוטות כו'. דליכא למימר דסברי אין פודין בשוה כסף. דהא קי"ל דשוה כסף ככסף [דאמרינן בב"ק ישיב לרבות שוה כסף. ואפילו סובין] גמ': נמצא מפסיד איסר כו'. סתמא כרבנן. גמרא.
יכין
מלכת שלמה
1.
If one consecrated his field at a time when the [law of the] Jubilee was no longer observed, they say to him: “You open [the bidding]!” because the owner must pay an added fifth, whereas others do not pay an additional fifth. It happened that one consecrated his field because it was bad. They said to him: “You open the bidding.” He said: “I will acquire it for an issar.” Rabbi Yose said: he did say that, but rather “for an egg,” because consecrated objects may be redeemed by either money or money's equivalent. He [the Temple treasurer] said to him: It’s yours. It turns out he lost an issar and the field was his again.משנה ב
אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשֶׂר סְלָעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלשִׁים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּאַרְבָּעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים. חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלשִׁים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים, מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר, מוֹכְרִים אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ וְנִפְרָעִים מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר. הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכָל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ:
ברטנורה
ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו׳ והני מילי כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד, משלשים ביניהן בשוה. כיצד, אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בעשרים וארבע, וחזרו בהן השלישי והשני כאחד, נותנים אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע, ונמצא ההקדש גובה עשרים וארבע. וכן אם חזרו שלשתן כאחד ונמכר מהקדש בשלש, ממשכנים בנכסי כל אחד משלשתן שבעה סלעים. וכן על דרך זה לעולם:
תוסופות יום טוב
ממשכנין מנכסיו כו'. אע"פ שלא היה כאן אלא דבור. וכבר כתבתי הטעם במשנה ו' פ"ק דקדושין:
עד עשר. כתב הר"ב וה"מ כו'. ואמר השני בכ' ואמר הג' בכ"ד כו'. והכי אסברה לה הרמב"ם בפ"ח מה"ע. וטעמא נראה דאשמועינן אע"ג דהשני נותן פחות ממה שמפסיד ההקדש בחזרתו והשלישי נותן יותר:
הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפין חומש. ועיין בספ"ק דבכורות:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וְאַחַת, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ. בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע. בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלֹשִׁים, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה. אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים. וְאִם לָאו, אוֹמְרִים, הִגִּיעָתְךָ:
ברטנורה
אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת. לאחר שאמרו הבעלים בעשרים:הבעלים נותנים. בעל כרחן עשרים ושש. דלהאי לא יהבינן ליה, הואיל ואמרו הבעלים עשרים ועלה החשבון עם החומש בעשרים וחמש, ואי יהבינן ליה להאיך בעשרים ואחת נמצא הקדש מפסיד. ובעלים בעל כרחן יתנו אותו סלע שהוסיף זה על הקרן ועשרים וחמש דידהו, אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש:אמר אחד בחמשה ועשרים הבעלים נותנים שלשים. בעל כרחן. ובגמרא פריך אמאי כופין את הבעלים, בשלמא עד השתא חייבינן להו דהא לא מצינן למיתבא להנך, משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמרו בעלים ברישא, הלכך על כרחך מהדרינן אבעלים, וכיון דמהדרינן עלייהו בעו למיתב קרנא כמה דשיימוה אחריני, וחומשא דידהו. אבל השתא דאמר אחד בחמשה ועשרים, ליתנו להאיך, דהא קרן דידהו הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא, ולימרו בעלים הרי בא אחר במקומינו שרוצה ליתן חמשה ועשרים סלעים כמותינו. ומתרץ, כגון דאמור בעלים ברישא פרוטה יותר על עשרים סלעים, דמטי חושבנא דקרן וחומש לחמשה ועשרים ופרוטה, ואי יהבינן ליה להאי, איכא פסידא להקדש. הלכך מהדרינן אבעלים בעל כרחייהו. והא דלא תנא ברישא הבעלים אומרים בעשרים ופרוטה, דבפרוטות לא דק תנא ולא חש למיתנינהו:אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר. כגון דמעיקרא כשפתחו הבעלים ראשון אמרו בעשרים ואחת סלעים, דהוי בין קרן וחומש עשרים ושש סלעים ודינר, שהסלע ארבעה דינרים, וחומש הוא רביעית הממון כדאמרן, ועלויו של זה הם חמש, הרי שלשים ואחד ודינר:הבעלים קודמין. דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה מפסיד הקדש דינר ממאי דאמור בעלים ברישא, הלכך מהדרינן אבעלים על כרחייהו:ואם לאו. שלא פתחו הבעלים תחילה אלא בעשרים, וזה אומר חמשה ועשרים:אומרים לזה הגיעתך. הרי הוא שלך, ולא מהדרינן אבעלים. משום דאמרי בעלים בא אחר במקומינו שנותן עשרים וחמשה כמותינו. והא דתנן במתניתין שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שפתחו הם תחלה ולא על עלויו של זה, הני מילי היכא דלא שמו בני אדם את הקרקע כמו שאמר זה האחר, אבל אם שמוהו שלשה בני אדם כדבריו של זה, מוסיפין בעלים חומש בעלויו בעל כרחן. וכולה מתניתין לא איירי אלא בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג, כדתנן בריש פרקין:
תוסופות יום טוב
הבעלים נותנים כו'. ובמעשר שני לא עבדינן הכי כדתנן שם בפ"ד משנה ג'. ושם מפורש טעמא דבגמ' דידן ודבירושלמי:
בחמשה ועשרים. וכך העתיק הר"ב תרי זימני וקשיא מה נשתנה מספר זה מכל המספרים שהמספר הרב מוקדם. וכן נמצא בכתוב ארבעים ושתים עיר ארבעים ושמנה עיר בפ' מסעי אע"פ שמספרים אחרים שבכתוב האחדים מוקדמים ובס"א בעשרים וחמשה וכן העתיק רש"י וגם הרמב"ם בפ' א' מה"ע:
הבעלים קודמין. פירש הר"ב על כרחייהו ואם רצו אמעיקרא קאי. גמ'.
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן, אֵינָן מֻחְרָמִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מָה אִם לַגָּבֹהַּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו:
ברטנורה
מחרים אדם מצאנו. מקצת צאנו. אומר הרי הן חרם ונותנן לכהן:ואם החרים את כולן. שלא שייר לעצמו כלום:אינן מוחרמין. דאמר קרא (ויקרא כ״ז:כ״ח) מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו. מכל אשר לו, אלו מטלטלין, ולא כל מטלטלין. מאדם, אלו עבדיו ושפחותיו כנענים, ולא כולן. ומשדה אחוזתו, ולא כולה. ואין הלכה כר׳ אלעזר בן עזריה, אלא לכתחילה לא יחרים את כולן, אבל אם החרים, מוחרמים:להיות חס על נכסיו. שלא יבזבזם להדיוט:
תוסופות יום טוב
מחרים אדם כו'. כתב הר"ב ונותנן לכהן כחכמים דמתני' ו'. וע"ש. א"נ דהכא הך קרא מכל אשר לו דילפינן מיניה כדלקמן בחרמי הכהנים הוא דכתיב כמ"ש שם בשם התוס':
אינם מוחרמין. לשון הר"ב דאמר קרא מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו כו'. ואע"ג דבקרא כתיב נמי בהמה השמיטו הר"ב. משום דלא צריכי. אלא למעוטי הני דבמתני' דלקמן. אבל הני תלתא צריכי. דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה"א כל דאית ליה לא לחרים אבל מין אחד לחרמיה כוליה. כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא מאדם דלא סגי ליה בלא עבודה. אבל שדה סגיא ליה בדיסתורין [שיהא אריס לאחרים ויקבל שדות למחצה ושליש ולרביע] ואי אשמועינן הני תרתי משום דהכא חיותא והכא חיותא. אבל מטלטלין לחרמינהו כולהו. צריכי. גמ'. ובברייתא יכול אם החרים יהו מוחרמים. ת"ל אך. פירש"י אכים ורקים מיעוטי. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כראב"ע אלא לכתחילה לא יחרים. נראה להגיה ולמחוק בן עזריה. דהא ר"א מרא דשמעתא הוא. ואע"ג דלקמן אפרש דאיכא בינייהו דר"א וראב"ע לאו בענין חרמים הוא. ועוד דהר"ב לא הזכיר זה. א"נ יש להגיה ואין הלכה כן בדיעבד. אלא לכתחלה כו'. וא"ת ומי חולק עליו. דאין הלכה כן. כבר כ' הכ"מ בפ"ו מהל' ערכין מדקאמר דברי ר"א אע"ג דראב"ע משמע דסבר כוותיה. [מ"מ] משמע דרבנן פליגי עליה. וכן מפורש בתוספתא. ע"כ:
אמר ראב"ע מה אם לגבוה כו'. בגמ' מפרש דאיכא בינייהו דר' אילא דאמר רבי אילא באושא התקיע המבזבז [לעניים] אל יבזבז יותר מחומש. פירש"י דגמרינן מיעקב. דכתיב ביה תרין עשורין ראב"ע אית ליה דר' אילא. דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו. ר"א לית ליה דר' אילא דאי בזבז טובא לא אכפת לן. אלא שישייר לעצמו קצת דומיא דחרם. ע"כ. והרמב"ם בסוף ה"ע פסק כדברי ראב"ע:
מה אם לגבוה. וא"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב. דהא בסיפיה דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל. ואילו בחרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה כו' והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים. וי"ל דאפילו בחרמים הנתנין לכהנים יש בהם קדושת הגוף כדתניא לקמן בפרקין [ד' כ"ע] חרמים כל זמן שהוא בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. נתנם לכהן הרי הן כחולין. אלמא אית בהו קדושת הגוף. תוספת:
יכין
מלכת שלמה
4.
A man may proscribe [part] of his flock or of his herd, of his Canaanite slaves or female slaves or of his field of possession. But if he proscribed all of them, they are not considered [validly] proscribed, the words of Rabbi Eliezer. Rabbi Elazar ben Azaryah said: just as when it comes to the Highest One, one is not permitted to proscribe all of his possessions, how much more so should one be careful with his property.משנה ה
הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ, אֵינָן מֻחְרָמִים, שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָן מַחֲרִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין, שֶׁהַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם. הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן. רַבִּי אוֹמֵר, נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּקַּרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם, וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם:
ברטנורה
שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. ובתו נהי דיכול למכרה בקטנותה, אינו יכול למכרה בנערותה:שהחרמים שלהם. דכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה, וכיון דדידיה הוי, מה הנאה בכך אם היה מחרים, איהו גופיה זכי ביה ולא יהיב ליה לכהן אחר:נראין דברי ר׳ יהודה. הכי קאמר, נראין דברי ר׳ יהודה לר׳ שמעון, דמודה לו ר׳ שמעון לר׳ יהודה וסובר כמותו בקרקעות, ולא דיבר ר׳ שמעון אלא במטלטלין, לפי שאין החרמים של לוים. ור׳ יהודה סבר, הוקשו מטלטלין לשדה אחוזה, דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ח) מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, מה שדה אחוזה אין הלוים מחרימים כדכתיב כי אחוזת עולם היא להם, אף מטלטלין אין לוים מחרימים. ור׳ שמעון לית ליה האי הקישא. ומדנחית רבי לפרושי מלתיה דר׳ שמעון במה מודה לרבי יהודה ובמה נחלק עליו, ש״מ דהלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
אינן מוחרמים. שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. דבהמה כתיב. ולא איצטריך אלא לומר מה בהמה יש לו רשות למוכרה [לעולם] אף כל שיש לו רשות למוכרה. גמ':
רבי אומר נראין דברי ר"י כו'. [כתב הר"ב] ה"ק נראין דר"י לר"ש. דהא אחוזת עולם כתיב. גמ'. ומ"ש הר"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר"ש כו'. ש"מ דהלכה כר"ש. ואיכא למדחי דר' להכי נחית לפרושי מלתיה דר"ש. דלא תקשה עליה. הא אחוזת עולם כתיב. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ו מהלכות ערכין העתיק דברי ר' יהודה והכי קי"ל בעלמא. ר"י ור"ש הלכה כר"י כדאיתא בערובין פ"ד דף מ"ו. ולשון הרמב"ם בפירושו ור' לא ביאר דעתו במאמר הזה ולפיכך אין הלכה כר"י. ע"כ. ובנא"י שבידי נמחק. אין. וכך נראה דמה טעם אין הלכה כר"י. משום דר' לא ביאר דעתו. אלא ודאי הלכה כר"י קאמר וה"ק ורבי שאמר נראין כו'. לא ביאר שדעתו כר"ש. ולפיכך הלכה כר"י כדקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י:
יכין
מלכת שלמה
5.
If one proscribes his son or his daughter, or his Hebrew slave or female slave, or the field which he acquired by purchase, they are not considered [validly] proscribed, for one can proscribe something that does not belong to him. Priests and Levites cannot proscribe [their belongings], the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: the priests cannot proscribe, because things proscribed belong to them. But Levites can proscribe, because things proscribed do not belong to them. Rabbi says: the words of Rabbi Judah seem acceptable in cases of immovable property as it is said: “For that is their perpetual possession,” (Leviticus 25:34) and the words of Rabbi Shimon seem acceptable in cases of movable property, since things proscribed do not fall to them.משנה ו
חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כז), כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים:
ברטנורה
חרמי כהנים. חרמים שהחרימום כדי לתתם לכהנים:אין להם פדיון. כדכתיב (שם) לא ימכר ולא יגאל. אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון, דאדעתא דהכי אחרמינהו, דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות:וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים. והלכה כחכמים. והמחרים מטלטלים בזמן הזה, וכן המחרים קרקעות בחוץ לארץ שדינם כמטלטלין לענין זה, נותנם לכהנים. והמקדיש לבדק הבית בזמן הזה שאין שם בית, פודה אותן לכתחילה בדבר מועט, ולא יפחות לכתחלה מארבעה זוזים או קרוב לזה, אבל לא בשוה פרוטה לבד או כיוצא בזה, משום דליכא פרסומי מלתא:שהוא חל על קדשי קדשים. כדמפרש ואזיל, מחרים אדם את קדשיו כו׳:
תוסופות יום טוב
רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית. ואל יעלה על דעתך שיש הפרש בין אמרם קדשי בדק הבית. ובין אמרם חרמי בדק הבית. לפי שהשמות משונים והענין א'. ואמרו ל"ש דאפיק להו [בלשון קדש ול"ש דאפיק להו בלשון חרם] הרמב"ם בפי' משנה ג' פ' בתרא דתמורה:
וחכ"א סתם חרמים לכהנים. כתב הר"ב והלכה כחכמים. וכ"כ הרמב"ם. ובכ"מ רפ"ז מה"ע הניח בצ"ע דבגמ' משמע דהלכה כר"י בן בתירא:
שנאמר כשדה החרם וגו'. וריב"ב מאי עביד ליה מבעי ליה לכהן שהקדיש [שדה] חרמו [שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים וכו' כדתנן] (דתנן) במ"ג פ' דלעיל וכמ"ש שם. ואידך מחרם החרם. ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ור"י בן בתירא דחל על ק"ק ועל קדשים קלים מנא ליה. ס"ל כר' ישמעאל דמתניתין דלקמן. גמ'. ומ"ש הר"ב והמקדיש לב"ה בזמן הזה פודה אותן כו'. ומשליך המעות בנהר. כדאיתא בגמ' [דף כ"ע] וכתבתי בריש פרקין. ומ"ש ארבעה זוזי. עיין ג"כ שם ועוד בפ"ו משנה ב':
יכין
מלכת שלמה
6.
Things proscribed for [the use of] the priests cannot be redeemed but are to be given to the priests. Rabbi Judah ben Batera says: things proscribed without specification fall to [the fund for] Temple repairs, as it was said: “Every proscribed thing is most holy to the Lord” (Leviticus 27:25). But the sages say: things proscribed without specification go to the priests, as it is said: “As a field proscribed: its possession belongs to the priest” (Leviticus 27:21). If so, why is it said: “Every proscribed thing is most holy to the Lord”? This teaches that it applies to most holy and less holy things.משנה ז
מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים. אִם נֶדֶר, נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים. אִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ. שׁוֹר זֶה עוֹלָה, אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ. הַפּוֹדִין אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה, לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר תַּקְדִּישׁ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר אַל תַּקְדִּישׁ. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַל תַּקְדִּישׁ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַל תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר תַּקְדִּישׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה, מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ:
ברטנורה
אם נדר. אם אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואח״כ החרימה, הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה, נמצאת שלו היא ונותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו, דהא ודאי יש לה פדיון:ואם נדבה היא. דאינו חייב באחריותה אם מתה, הא ודאי לא חייל בה חרם, דלאו דידיה היא אלא בכדי טובתה, וטובה שיש לו בה יתן לכהן. כיצד, שור זה עולה והחרימו, אומדים כמה אדם שאינו חייב בעולה רוצה ליתן אם ימצא עולה בזול כדי להקריב דורון לקונו, וכאותן דמים יתן זה, שזו היא טובת הנאה שיש לו בה. שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה, ומשהפרישה יצא ידי חובתה, ומעתה אינו מאבד ואינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו:שאינו רשאי. שאינו חייב. תרגום נושה רשיא:כיצד פודין אותו. דהבכור גופו אינו מוחרם, שהרי אינו שלו אלא לכהן. אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לבעל הבית שיתן בכורו לבן בתו כהן או לבן אחותו, ואותה טובה דיהיב, יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם. ודוקא נקט בן בתו או בן אחותו כהן, דאילו כהן גופו לא מצי למיתן טובת הנאה לבעל הבית כדי שיתן הבכור לו או לכהן אחר, דכיון דבכור חזי ליה מיחזי ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומות בשכרו, ואשתכח דלא שקיל ליה בתורת תרומה אלא בתורת שכר:כתוב אחד אומר תקדיש. גבי בכור כתיב (דברים ט״ו:י״ט) כל הבכור אשר יולד תקדיש:וכתוב אחר אומר אל תקדיש. (ויקרא כ״ז:כ״ו) אך בכור אשר יבוכר לה׳ בבהמה לא יקדיש איש אותו:הקדש עילוי. להעלותו בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה שאינו חייב בה אלא כדי לעשות דורון לקונו:ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. שיהא שם [זבח] אחר חל עליו. ורבנן דנפקא להו הך דרשא לעיל מכל חרם קודש קדשים, אל תקדיש מיבעי להו ללאו, שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו, ותקדיש מבעי להו לומר שמצוה להקדישו ולומר זה קדוש לבכורה, ואע״ג דמאליו הוא קדוש. ור׳ ישמעאל לית ליה הך דרשא. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אם נדר נותן את הדמים. דהוא עצמו אינו משתנה להקדש אחר ועיין רפ"ו דתמורה:
הבכור בין תמים בין בעל מום כו'. עמ"ש בסוף שקלים:
מקדישו הקדש עילוי. לשון הר"ב להעלות בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה. ולא דק. דה"ל לפרש כמה אדם רוצה ליתן בו. כדי לתתו לבן בתו כהן כדפירש לעיל:
יכין
מלכת שלמה