First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית:
ברטנורה
כלל גדול. מלוגמא. תחבושת ורטיה ופירוש מלוגמא מלא לוגמא שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו:אין עושים ממנו מלוגמא. דכתיב (ויקרא כ״ה:ו׳) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיוחד לכם דהיינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא, אבל מה שאינו מיוחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם:עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא:חומרי אדם. שאין עושין מהם מלוגמא:וחומרי בהמה. שאסור לשלקן:הסיאה. עשב שקורין לו בערבי צידר״ג:ואזוב. צעת״ר בערבי ובלע״ז איספ״ו:וקורנית. בערבי חש״א ובלע״ז שדריא״ע:
תוסופות יום טוב
ככל גדול. עיין מה שכתבתי בר"פ דלעיל:
חשב עליו וכו'. בשעה שלקטן. הר"ש:
וחומרי בהמה. פירש הר"ב שאסור לשלקן. וכך כתב הר"ש והטעם כתב הרמב"ם בחבורו רפ"ה וז"ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה ע"כ. ועוד כתב בפרק הנזכר סי' י"א חומרי מאכל בהמ' שאין שולקין אותו. אע"ג דבפירושו מפ' בענין אחר:
יכין
מלכת שלמה
1.
They said an important general principle with regard to the sabbatical year: Anything that is usually designated as food for humans, one may not make a poultice of it for a person. And there is no need to say [that he may not make a poultice of it] for a beast. Anything that is not usually designated as for food for humans may be used as a poultice for a person, but not for cattle. And anything not usually designated either for humans or for animals, but now he thought to use it as food for either a person or an animal, we impose upon it the stringent laws applying both to people and beasts. If he thought to use it as wood [for a fire], behold it is treated as wood [and the laws of sheviit do not apply]; for example, savory, hyssop, or thyme.משנה ב
שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשָּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר:
ברטנורה
לאכילה ושתיה וסיכה. בענבים וזיתים מיירי שיש בהם אכילה ושתיה וסיכה:לאכול דבר שדרכו לאכול. אע״ג דאמרה תורה לאכלה ולא להפסד, אין מחייבים אותו לאכול דבר שאין דרך בנ״א לאכלו כגון תבשיל שנתקלקל, ולא חיישינן אם הולך לאבוד. וכן דבר שאין דרך בנ״א לאכלו אלא ע״י תיקון ובא הוא לאכלו כמות שהוא בלא תיקון, כגון לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו:וכן בתרומה וכן במע״ש. לא נתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה:שנתנה להדלקת הנר. משא״כ בתרומה טהורה, אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר. ובמע״ש כתיב (דברים כ״ו:י״ד) ולא בערתי ממנו בטמא אבל בטהור מותר לבער. ובשביעית בין בטמא בין בטהור מותר:
תוסופות יום טוב
ולסיכה. עיין במשנה ח:
ובמעשר שני. עיין במשנה שנייה בפ"ב דמס' מע"ש:
שנתנה להדלקת הנר. דכתיב בשביעית (ויקרא כ״ה:ז׳-ח׳) תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרא תהיה אף להדלקת הנר. ומ"ש הר"ב דתרומה טמאה מדליקין בנר. עיין בסוף מסכת תמורה:
יכין
מלכת שלמה
2.
Sabbatical year produce may be used for food, drink and for anointing. That which is usually eaten can be used for food only; that which is usually used for anointing can be used only for anointing, and that which is usually used for drinking can be used for drink only. One may not anoint with wine and vinegar, but he may anoint with oil. So too with terumah and second tithe. Greater leniency was applied to [oil of] the seventh year, since it can be used for lamp-kindling.משנה ג
אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְמִדָּה, וְלֹא בְמִשְׁקָל, וְלֹא בְמִנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב:
ברטנורה
לא במדה ולא במשקל ולא במנין. כדי שימכרו בזול. א״נ מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתו לזלזולי בהו:אף לא אגודות. שלא ימכור כדרך שמוכרים בשאר שנים:ונץ חלב. מפורש בפרקין דלעיל:
תוסופות יום טוב
אין מוכרין וכו'. לא במדה כו'. כתב הרמב"ם מה שמותר למכור כדתנן בפ' דלעיל מ"ג וכדתנינן תו לקמן רפ"ט וע"ש בפירושו וז"ל התוספות בפ"ק דר"ה דמלקט ע"מ לאכול והותיר מותר למכור ואפשר דלוקח ע"מ לאכול לא חשיב סחורה אא"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר שקונה להרויח. וכתב עוד הרמב"ם שהדמים יש להם דין שביעית:
ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל. יצאו אלו מן הכלל לאשמועינן דאע"ג דרגילות התאנים לשקלן כד"א מנה דבילה וה"א דכשמשנה ומנאן סגי וכן בירק דרך למנותן אגודות אגודות כדתנן במ"ב פ"ג דדמאי הלוקח ירק כו' שאינו מחוסר אלא מנין וה"א כי משנה ושוקלן שרי קמ"ל דאין מותר למכור באלו הדרכים אפי' בשינוי מכדרכו אלא מוכר אכסרה כלומר באומד. [*ובמשניות הכתובים לא נכתב ולא תאנים במנין א"כ קתני ירק משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל]:
[*ב"ש אומרים אף לא אגודות. כלומר אע"פ שרוצה למכור שלא במנין אלא אכסרה ועיין לקמן]:
וב"ה אומרים את שדרכו לאגוד בבית וכו'. פי' הר"ש את שדרכו לאגוד כשרוצה אותן לבית מותר להוליכן אגוד למכור. ע"כ. והטעם כתב הראב"ד דהשתא אין האגודה דרך סחורה. ויש להרמב"ם פי' אחר בחבורו פ"ו דאגודות בית משונין מאגודות שוק וסברי ב"ה דבדרך אגודות בית רשאי לאוגדן לשוק [*ולמכור אכסרה ולא כדרך שאוגדים לשוק כדי שלא יהיה כמוכר מצומצם]:
[*הכרשין. מפורש בפ"ק מ"ב]:
יכין
מלכת שלמה
3.
Produce of the seventh year may not be sold by measure, weight or number. Neither may figs [be sold] by number, nor vegetables by weight. Bet Shammai says: they may not be sold, even in bundles. But Bet Hillel says: that which is usually tied in bundles [to bring] to the house may even be tied into bundles for the market, such as leeks and netz hahalav.משנה ד
הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:
ברטנורה
שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית. ואע״ג דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא:לקוט לי בו ירק. לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל לקוט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר:ככר בפונדיון. לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון:כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר. משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין:לקח ממנו בסתם. בהקפה כדרך מוכרים בחנות:לא ישלם לו מדמי שביעית. דהוי כסחורה:
תוסופות יום טוב
ולקוט לי ירק. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ג:
שכרו מותר. וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ"ז. וי"ל כדאיתא במס' ע"ז בר"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע"כ. וצובע נמי רווחי טפי:
שכרו אסור. ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ"כ הרמב"ם:
ככר בפונדיון. ל' הרמב"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר:
יכין
מלכת שלמה
4.
If one says to a worker: “Take this issar and gather vegetables for me today,” his payment is permitted. [But if he said:] “In return for this [issar], gather vegetables for me today,” then his payment is forbidden. If one bought a loaf from a baker worth a pondion [and said:] “When I have gathered vegetables from the field, I will bring them to you,” this is permitted. If he bought it from him without any explanation, he may not pay him his debt with the value of seventh year produce, for no debt can be paid with the value of seventh year produce.משנה ה
אֵין נוֹתְנִים, לֹא לְבַיָּר, וְלֹא לְבַלָּן, וְלֹא לְסַפָּר, וְלֹא לְסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְבַיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם:
ברטנורה
בייר. חופר בורות ומספיק מים לבני העיר, לא יתן לו מדמי שביעית להספיק לו מים לכל תשמישו:ולא לבלן. מחמם מרחצאות:ולא לספר. שכר התספורת:ולא לספן. שכר הספינה:ולכולן. לכל הני דתנינן במתניתין יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן, ואע״פ שיודע שבשביל שנתן מתנה לא יתבע ממנו שכר:
תוסופות יום טוב
לא לבייר. מ"ש הר"ב להספיק לו מים לכל תשמישו. סיים הר"ש אלא דוקא לשתות כדקתני סיפא [*דזהו לאכלה. כ"כ בפירוש שהזכרתי]:
ולא לבלן כו'. מסיים הרמב"ם בחבורו פ"ו ולא לשאר אומנין ומסתברא דמשנתנו נקטה להני לרבותא דבלן וספר הנאת הגוף עושין לו וספן דבר שא"א שיעבור הנחל אלא ע"י ספינה וה"א דשרי:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה:
ברטנורה
במוקצה. כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה:בחרבה. סכין, לשון חרב. וטעמא משום דכתיב (ויקרא כ״ה:ה׳) ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים:עריבה. שלשים בה את העיסה:ובקוטב. עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד, נקרא קוטב:בודידה. בית הבד קטן כעין עריבה:רבי שמעון אומר כו׳ והלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
אין קוצין וכו'. פי' הר"ב דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור כדרך הבוצרים. ספרא. וכתב הרמב"ם דידוע באמת שאינו רוצה בפסוק הזה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתן באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אבל ר"ל כמו שפי' בספרא [לא תבצור] כדרך הבוצרים והכוונה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים:
ואין עושין זיתים. מלשון ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל כג והוא ענין מיעוך וסחיטה:
[*ר"ש אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"ש. ירושלמי שכן הורה רבי יוחנן]:
יכין
מלכת שלמה
6.
Sabbatical figs may not be cut in the muktzeh, but he may cut them in an open place. Grapes may not be trodden in the wine-press, but they may be trodden in a kneading-trough. Olives may not be prepared in an olive-press or in a small olive-press, but he may crush them and bring them into a small olive-press in the field. Rabbi Shimon says: they may even be crushed in the [larger] olive-press, and then he brings them into the smaller press.משנה ז
אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר:
ברטנורה
שלא יביאנו לידי פסול. שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו:ורבי שמעון מתיר. להביא קדשים לבית הפסול. ואין הלכה כר׳ שמעון:והאחרון אחרון נתפס בשביעית. כיצד, לקח בפירות שביעית בשר הבשר והפירות מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים לקח בדגים שמן יצאו דגים ונתפס השמן, וחייב לבער הפירות והשמן, נמצא אחרון אחרון נתפס. והפרי של שביעית עצמו אסור לעולם, ומפקינן לה מדכתיב (שם) כי יובל היא קדש, מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה, אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאת לחולין, תלמוד לומר (שם) תהיה בהוייתה תהא:
תוסופות יום טוב
ואחרון אחרון נתפס וכו'. כתב הר"ב ומפקינן לה מדכתיב כי יובל היא וגו'. ודין היובל ודין השמיטה בפירותיהן שוין לכל דבר כמו שפסק הרמב"ם בחבורו ס"פ עשירי. מתורת כהנים וספרי:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ:
ברטנורה
יאכל כנגדן. כנגד אותם דמים יקנה משלו דברים שהם לצורך אכילה ויאכל בקדושת שביעית:קני זבים וקני זבות. שתי תורים או שני בני יונה שחייבין להביא הזבים והיולדות:
תוסופות יום טוב
יאכל כנגדן. כתב הר"ב כנגד אותן דמים יקנה משלו דברי' שהם לצורך אכילה וסיים הרמב"ם מלבד פירות שביעית [*ועיין מ"ש במשנה דלקמן]:
[*אין מביאין כו'. דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין בספ"ק דמעשר שני]:
אין סכין כלים וכו'. דהא דתנן לעיל דשביעית נתנה לסיכה. ר"ל לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים. הרמב"ם. [*ועיין במשנה דלקמן]:
יכין
מלכת שלמה
8.
One might not buy slaves, land, or an unclean beast with sheviit money. If he did buy he must [buy and] eat [food] for their equivalent. One may not bring the bird-offerings of a zav or a zavah, or of a woman after childbirth with sheviit money. If he did bring he must [buy and] eat [food] for their equivalent. One may not anoint vessels with oil of seventh year produce. If he did annoint he must [buy and] eat [food] for their equivalent.משנה ט
עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:
ברטנורה
שתוקו לא אומר לכם מה רבי עקיבא אומר בו. רבי עקיבא קבל מרבי אליעזר רבו דמיקל טפי בסיכה, וכשאמרו לו שהיה רבי אליעזר אומר ידלק, אמר להם שתוקו, שאיני רשאי לפרש כמה היה רבי אליעזר מיקל בו, והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ר"א אומר ידלק. מסתברא דאף בכלים ס"ל דידלקו אלא דכי אמר למלתיה בעור אמרה:
וחכ"א יאכל כנגדם. מסתבר דטעמא לא הוי אלא משום קנסא וכיוצא בזה שמצינו בסוף פרק קמא דמסכת מעשר שני ע"ש:
יכין
מלכת שלמה
9.
A hide which they oiled with seventh year oil: Rabbi Eliezer says: it must be burnt; But the sages say: he must [buy and] eat [food] for its equivalent. They said in front of Rabbi Akiba: Rabbi Eliezer used to say, A hide which they smeared with seventh year oil must be burnt. He replied: Silence! I won’t tell you what Rabbi Eliezer actually said in this connection.משנה י
וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:
ברטנורה
כאוכל בשר חזיר. לאו דוקא, שאין האוכל פת כותי לוקה מן התורה אלא מכת מרדות מדרבנן:מה שרבי אליעזר אומר בו. דמיקל בו טפי:
תוסופות יום טוב
האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. ופירש הר"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [*אבל התוס' במס' חולין פ"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב י״ז:ל״ג) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז"ש התוס' בדף ד שגזרו ר"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת"ה הכי הנ"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר"א. מהנך דאמרו לפני ר"ע נתיסדו]:
יכין
מלכת שלמה
משנה יא
מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ:
ברטנורה
ואם מתחשב הוא. אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו צריך להחמיר על עצמו:
תוסופות יום טוב
מרחץ שהוסקה בתבן וקש וכו'. מותר וכו'. ל' הר"ש אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן ע"כ. והוא במשנה ז פ"ט. וכתב בכ"מ בפ"ה דאם הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה. ועי"ל דלכתחילה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם עכ"ל. ולפי תירוץ השני קשיא. דלאשמועינן [*הא דואם מתחשב] במלוגמא ומאי איריא מרחץ ונראה דאותו תירוץ לא קאי אלא לפי' הרמב"ם דמפרש באדם המתחשב דאסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהא ריחה נודף ויהיו דברים הנאכלים ועל פי' זה הקשה הראב"ד מאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית אפילו בשל שאר שנים לא ירחוץ בשנה השביעי' מפני זה החשש ותירץ הכסף משנה דאה"נ ומשום רישא דמותר נקט של שביעית. א"נ לרבותא נקט שאע"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה ע"כ. [*ופירוש תבן וקש ברפ"ט דב"מ]:
יכין
מלכת שלמה