First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁמְּטַמְּאָה בְמַשָּׂא כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל) תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:
ברטנורה
אמר ר״ע מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. איידי דאיירי לעיל באסמכתא גבי חרס, נקט נמי להני קראי דאסמכתא. וקרא דתזרם כמו דוה הוא סמוך לקרא דלא ימצא במכתתו חרס דאייתי לעיל. אי נמי משום דבעי למיתנא מנין שמרחיצין את המילה וכו׳ תנא להנך מנין דדמו לה:מטמאה במשא. הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים:תזרם כמו (אשה) דוה. כלומר יהי בעיניך כזרים, כמו דוה, כאשה נדה, כדכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והדוה בנדתה, ובעבודת כוכבים משתעי קרא:
תוסופות יום טוב
מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. פירש הר"ב איידי וכו' אי נמי משום דבעי למיתני כו' וזהו פירש"י וכתבו התוספות שאין נראה דאם כן בההוא ה"ל להתחיל ועוד דה"ל למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה. אלא נראה איידי וכו':
שנאמר תזרם כמו דוה. כתב הר"ב ואפליגו רבנן עליה וכו'. במשנה ו' פרק ג' דעבודת כוכבים ושם אפרש בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
1.
Rabbi Akiva said: From where do we know that an idol defiles by being carried like a menstruant? Because it is said, “You shall cast them [the idols] away as a menstruous woman. Out! You will say to them” (Isaiah 30:22): just as a menstruant defiles by being carried, so does an idol defile by being carried.משנה ב
מִנַּיִן לִסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה בְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:
ברטנורה
שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה:בלב ים. ופשיטא דאניה בלב ים היא, אלא לאשמועינן דספינה הרי היא כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה, ואפילו היא של חרס ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים:שזורעים בה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהן הפרש הראוי ולא הוי ערבוב:ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק ג׳ טפחים מן הזרוע שבכל רוח, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה ג׳ טפחים ויונקין זה מזה, אין כאן בית מיחוש דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב, וליניקה לא חיישינן, כדתנן היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן, ואף על גב דינקי מתתאי, וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרועה צפון ודרום, ורוח זו זרועה מזרח ומערב, אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר, ואי מקרבי הוי עירבוב, הילכך צריך הרחק כדי יניקה:שנאמר כי כארץ תוציא צמחה. תוציא חד, צמחה חד, זרועיה תרי, תצמיח חד, הרי חמשה. וששה טפחים ליכא למילף מקרא, אלא קים להו לרבנן דה׳ זרעונים בששה טפחים לא ינקי הרוחות מן האמצעי, ולא האמצעי מן הרוחות, דשעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, הילכך כי רמיז לקרא חמשה זרעונים בערוגה בת ששה טפחים קאמר. ובמסכת כלאים פירשתי הלכות ערוגה ופרטותיה ודקדוקיה וכאן קצרתי:
תוסופות יום טוב
שנאמר דרך אניה בלב ים. פירש הר"ב מה ים טהור. כדתנן בפ"ק דמקואות. [* ומ"ש הר"ב ואפילו היא של חרם פירשתיו במשנה ג' פ"ב דכלים]:
מנין לערוגה וכו'. עיין מה שכתבתי בזה בס"ד ברפ"ג דכלאים:
שנאמר כי כארץ וגו'. כתב הר"ב וששה טפחים ליכא למילף מקרא אלא קים להו לרבנן וכו'. ואור"ת דמ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא ה"א אע"ג דלא ינקי איכא ערבוב ואסור קמ"ל קרא דבכה"ג ליכא ערבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוי ידעינן בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא. תוס':
יכין
מלכת שלמה
2.
How do we know that a ship is clean? Because it is said, “The way of a ship is in the midst of the sea” (Proverbs 30:19). How do we know that if a furrow is six handbreadths by six handbreadths, they may sow in it five kinds of seeds, four on the four sides, and one in the middle? Because it is said, “For as the earth brings forth her growth, and as the garden causes its seeds to spring forth” (Isaiah 61:11) not its seed, but its seeds is stated.משנה ג
מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט) הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים. מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
ברטנורה
שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחא שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר ממנה, וקרינן בה שכבת זרע הראוי להזריע:לשלשת ימים. דהקפיד הכתוב על טמאי קרי במתן תורה, לכך הפרישן שלשה ימים ולא חש אם יפליטו אח״כ ביום רביעי להפרשה, דמסריח ואינו ראוי להזריע. ופסק ההלכה שהפולטת ביום השלישי טהורה, ומתניתין משבשתא היא, ותני מנין לפולטת ש״ז ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים, ולשלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי, דביום שלישי להפרשה נתנה תורה. אי נמי לא משבשתא היא אלא [רבנן דר׳] אליעזר בן עזריה היא, דסבירא [להו] הפולטת ביום השלישי טמאה, ולית הלכתא [כותייהו]:מנין שמרחיצין וכו׳ אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דאף ביום ג׳ מסוכן הוא, וכ״ש ראשון ושני. והמים חמין מחזיקין לגוף התינוק ומבריאין אותו:לשון של זהורית. כמין לשון של צמר אדום, היו קושרין חציו בראש השעיר המשתלח לעזאזל וחציו בצוק, וכשהיה דוחה השעיר למטה היה הלשון ההוא מלבין ויודעין שנתכפרו עונותיהם:
תוסופות יום טוב
שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. למאי דכתב הר"ב דמתני' משבשתא ותני טהורה כתבו התוספות וא"ת דטפי ה"ל למנקט קרא דוקדשתם היום ומחר. ואור"י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים משום דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה עכ"ל. ומה שהגהתי בדברי הר"ב אלא רבנן דראב"ע היא כו'. משנה שלמה היא פ"ח דמקואות. וה"נ מוכח בגמ' דהכא:
[* מנין שמרחיצין את המילה. ולקמן פי"ט משנה ג' תנן את הקטן ואף בכאן כן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ובש"ס שם אנן תנינן מרחיצין את הקטן תניי' דבי רב מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם רבי יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן]:
ביום השלישי כתב הר"בא) וכ"ש ראשון ושני. וכן משמע לשונו בפי"ט. וכתב שם הר"ן וא"ת והא כתיב (בראשית ל"ד) ביום השלישי בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני י"ל אע"פ שסכנת יום שני גדולה משלישי אפילו הכי ביום השלישי היו חלושים ביותר ולא היו יכולים לברוח ולהלחם. אבל ביום ב' עדיין לא תשש כחם ויום ראשון יוכיח שלא נגעו בהם לפי שעדיין כחם עליהם אע"פ שהם מסוכנים יותר וכתב עוד דנ"ל שאין זה ראיה דאיכא למימר שיותר הם מסוכנים בשלישי. ואל תתמה שטבען של הרבה חליים כך הוא להתחזק יותר בשלישי עכ"ל. אבל בפ"ג ממסכת נדרים סוף ד' ל"א כתב דלא כאיב ליה טפי בג' אלא שחלושין ביותר והיינו כדבריו הראשונים. ויש מחלוקת בין הפוסקים בזה. ודברי הר"ב במ"ג פ"ד דמסכת תענית נראין דלא כמ"ש בכאן:
יכין
מלכת שלמה
3.
How do we know that if one [a woman] discharges semen on the third day she is unclean? Because it is said, “Be ready for the third day” (Exodus 19:15). How do we know that one who has been circumcised may be bathed on the third day [after circumcision] which falls on Shabbat? Because it is said, “And it came to pass on the third day, when they were in pain” (Genesis 34:25). How do we know that a crimson-colored strap is tied to the head of the goat that is sent [to Azazel]? Because it is said, “If your sins be as scarlet, they shall be as white as snow” (Isaiah 1:18).משנה ד
מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כַשְּׁתִיָּה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט) וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו:
ברטנורה
מנין לסיכה שהיא כשתיה. לא כשתיה ממש לחיובי עלה כרת, אלא שהיא אסורה:
תוסופות יום טוב
מנין לסיכה שהיא כשתיה. כתב הרמב"ם אין רוצה [ באמרו כשתיה שיהיה חייב עליה] כרת. אבל חייב מלקות כמו שנבאר במס' יומא. ושם ברפ"ח ביאר שחייב מכת מרדות לפי שהסיכה אינה אלא אסמכתא ומדבריהם וכ"כ בחיבורו פ"א מהל' שביתת עשור ועיין כיוצא בזה בפירושו למ"א [בפ"ק] כמ"ש שם בס"ד:
ביוה"כ. עיין מ"ש בס"ד רפ"ח דיומא:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
הַמּוֹצִיא עֵצִים, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תְּבָלִין, כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, קְלִפֵּי רִמּוֹנִים, אִסְטִיס וּפוּאָה, כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בַּסְּבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבֹרִית, קִמּוֹנְיָא וְאַשְׁלָג, כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בַּסְּבָכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכָּתֶם:
ברטנורה
ביצה קלה. ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל יותר מכל שאר ביצים, ולא כדי לבשל כולה אלא כגרוגרת ממנה, טרופה ונתונה באלפס:ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה:אסטים. ני״ל בלשון ערבי, וצבעו דומה לתכלת:ופואה. שרשי עשב שצובעין בהם אדום, ובערבי אלפו״ה:בסבכה. בראש הסבכה שעשויה כקליעה נותנים מעט בגד:נתר. מין אדמה הוא, ומזהיר, וקוראים לו אלו״ם בלע״ז:בורית. מין צמח שמנקה ומטהר:קמוניא. עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ, ובערבי קורין לו אלקל״י:ואשלג. לא אתפרש לי מה הוא:על הכתם. הנמצא בבגד ואין ידוע אם דם נדה הוא אם לאו, מעבירין עליו שבעה דברים לבדוק אותו בהם. ומכללם ארבעה סמנין הללו. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
המוציא עצים כדי לבשל וכו'. אע"ג דתנן במשנה ה' פ"ח קנה שהוא עב וכו' כדי לבשל וכו'. איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכ"ש לחייב קמ"ל. גמ':
תבלין. כתב הרמב"ם כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן. וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת ע"כ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ועי' במשנה ו' ומ"ש שם בס"ד. ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ"ב דערלה משנה ט"ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום וכו' וכי תימא דהתם לנתינת טעם לאסור התבשיל והכא להוצאת שבת שאני. לא מסתברא כלל לחלק. דהא כל שיעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. וכיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ"ט ה"נ שיהא בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. ועוד דבגמ' הכא אדתנן ומצטרפין זה עם זה פריך לה מההיא מתני' דערלה דתנן ומצטרפין ואתמר עלה במיני מתיקה שנו טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא ומשני ה"נ דחזו למתק. הא קמן דבחדא מחתא מחתינהו. ולא עוד אלא שלפי דעת המקשן ס"ד דבהני דהכא כליל טפי מההוא דערלה. ועיין רפ"ט דחולין. וראיתי בפי"ח מה"ש שהרמב"ם שם העתיק המשנה שבכאן כלשונה וכתב עליו המגיד וז"ל ומ"מ נראה לפי הגמ' שאין מצטרפין אלא בשכולן מיני מתיקה וכן פרש"י ז"ל ויש לרבינו שם פי' אחר עכ"ל. ובפי"ב מהמ"א כתב הרמב"ם ההיא דערלה תבלין שהם ב' או ג' שמות וכו' ואסברה לה בכרפס וברפ"ט דשביעית תנן לה בהדי מיני ירקות וכן רגילין ליקח בלילי פסחים לטיבול הראשון מה שקורין בל"א פיטרזי"ל ואומרים שהוא מה שנקרא בל' חכמים כרפס ובירושלמי דשביעית מאי כרפס שבנהרות ריב"ח אמר פיטרוסלינין. וצ"ע. [* ואי אין מתבלין לביצה אלא באלו שזכר הרמב"ם ודומיהן ניחא דלא מצי מיירי הכא אלא באלו בלבד וראיתי בתוס' דפ' תולין (שבת דף קמ"א) בסד"ה הני פלפלי כו' שכתבו דאין נראה שיהא בכלל תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע"כ]:
אסטיס. עיין מ"ש בס"ד במ"ה פ"ב דכלאים:
[* בסבכה. ס"א פי סבכה וכן העתיק רש"י]:
קמוניא: פירש הר"ב עשב שמנקין בעפרו. כלומר שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר וכיוצא בזה תמצא בפי' משנה ג' פי"ד:
כדי להעביר על הכתם. כדתנן במ"ו פ"ט דנדה:
יכין
מלכת שלמה
5.
If one carries out wood, as much as is required for boiling a light egg; Spices, as much as is required for seasoning a light egg, and they combine with each other. Nutshells, pomegranate peel, woad and madder, as much as is required for dyeing a small piece of cloth the size of a hairnet. Urine, baking soda, lye, cimolian earth, and lion’s leaf, as much as is required for washing a small piece of cloth the size of a hairnet. Rabbi Judah says: as much as is required for removing the stain.משנה ו
פִּלְפֶּלֶת, כָּל שֶׁהוּא. וְעִטְרָן, כָּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתָּכוֹת, כָּל שֶׁהֵן. מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ, מֶקֶק סְפָרִים וּמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגָנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:
ברטנורה
פלפלת כל שהוא. דחזיא לריח הפה, ואין זה פלפל המצוי בינינו:עטרן כל שהוא. שמרפאים בו מי שיש לו כאב חצי הראש:מיני בשמים כל שהן. לריח טוב:מיני מתכות כל שהן. שראוי לעשות מהן דרבן קטן:מקק. רקב הנופל מספרים או ממטפחות שבלו, לשון המק בשרו (זכריה י״ד):שמצניעים אותו לגונזו. שכל דבר קדש טעון גניזה:מאומה. אלמא אחשביה קרא לאסוריה. ותקון גדול הוא עושה כשמוציא ע״ז מביתו. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
[* פלפלת. פי' הר"ב אין זה פלפל כו' וכפירש"י ונ"ל מדקתני פלפלת בתי"ו אבל ראיתי בפ"ב דערלה משנה י' שנראה מפי' הר"ש דהתם דמש"ה פירש"י שאינו פלפל שלנו דא"כ תקשה רישא דפלפל שלנו בכלל תבלין דרישא והיאך נתן התנא שיעור אחר לפלפל. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא פירש הר"ב במשנה א' בדבש דרפואתו שכיחא והוא משהו אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא והוא גמ' ערוכה וה"נ דכוותה כדלקמן בד"ה מיני בשמים וכו']:
מיני בשמים. וראוין להריח כמו לתבל דאלת"ה הא תנא לה לעיל כדי לתבל ביצה קלה וכו'. ואע"ג דהתם קא חשיב הרמב"ם דברים הראויין גם להריח כמו שכתבתי בשמו צריך לומר דהנהו עבידי טפי לתיבול מלהריח והלכך לא אזלינן בתר שיעורא זוטא כדאמרינן ברפ"ח בגמ' דף ע"ח ע"א כל מלתא דשכיחא ולא שכיחא אזיל רבנן בתר דשכיחא לקולא. שכיח ושכיח אזיל רבנן בתר דשכיחא לחומרא כנ"ל:
רבי יהודה אומר וכו' שנאמר ולא ידבק בידך מאומה וגו'. ולכאורה היה נראה לומר דת"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ורבי שמעון היא דמשנה ה' פרק דלקמן. אלא מדהר"ב והרמב"ם פסקו דלא כרבי יהודה דהכא ולקמן וכן במשנה ה' פרק ב' פסקו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א"א לפרש כן אלא טעמא דתנא קמא שסובר דאין כשר להצניע שאין צורך לאדם בו והיינו דכתב רש"י ז"ל והא דתנן כל שאינו כשר וכו' ואוקימנא למעוטי עצי אשרה דלא כר"י ועיין משנה ה' פרק דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
6.
[If one carries out] pepper, in whatever quantity. Olive-refuse, in whatever quantity. Various kinds of spices and various kinds of metal, in whatever quantity. [Pieces] of the stones of the altar or the earth from the altar, worn-out pieces of scrolls or their worn-out covers, in whatever quantity, because they are stored away in order to hide them. Rabbi Judah says: also he who carries out the service vessels of idols, in whatever quantity, [is liable], for it is said, “Let nothing that has been doomed stick to your hand” (Deuteronomy 13:18).משנה ז
הַמּוֹצִיא קֻפַּת הָרוֹכְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. זֵרְעוֹנֵי גִנָּה, פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה. זֶרַע קִשּׁוּאִין, שְׁנַיִם. זֶרַע דְּלוּעִין, שְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי, שְׁנַיִם. חָגָב חַי טָהוֹר, כָּל שֶׁהוּא. מֵת, כַּגְּרוֹגֶרֶת. צִפֹּרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לְקָטָן לִשְׂחֹק בּוֹ:
ברטנורה
הרוכלין. מוכרי בשמים לקשוטי נשים, ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים:אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולן חדא הוצאה היא:פחות מכגרוגרת. אע״ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב. ואין הלכה כר״י בן בתירא שאומר חמשה:זרע קשואין. חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין, וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל״י בלע״ז:חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו:מת כגרוגרת. כדין שאר אוכלין:צפורת כרמים. עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים:בין חיה בין מתה כל שהוא. שעושים ממנו רפואה לפקח ולהחכים:חגב חי טמא כל שהוא. ות״ק סבר טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אינו חייב אלא חטאת אחת. עיין במשנה ב' פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד:
זרעוני גינה. פי' הר"ב אע"ג דכל האוכלים וכו' הני כיון דלזריעה קיימי וכו' וכן ל' רש"י ומשמע דראויין ג"כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימי הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא כדלעיל. ולשון הרמב"ם בפירושו וכן בחבורו זרעוני גינה הם הזרעים שאינם ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונים והבצלים והלפתות ודומיהם. ע"כ. וכבר העתקתי עוד לשונו בזה בתחלת מסכת כלאים בס"ד. ולרש"י ודברי הר"ב שבכאן צריכין לפרש דמאי דתנן במשנה ב' פ"ב דכלאים זרעוני גינה שאינן נאכלין כלומר אותן זרעוני גינה שאינן נאכלין אבל יש מהן שנאכלין כדפירשו הכא. דאילו להרמב"ם שאינן נאכלין סימנא הוא להכיר איזה זרעוני גינה. א"נ יש לפרש לרש"י והר"ב דשאינן נאכלין כלומר שאין עומדים לאכילה אלא עיקרן לזריעה כדפירשו הכא:
פחות מכגרוגרת. בפי' הרמב"ם אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פי' השיעור ש"מ דבפחות מעט קאמר ועיין מ"ש בר"פ דלקמן ובחבורו העתיק המשנה כלשונה:
ר"י בן בתירא אומר חמשה. פי' הרמב"ם אפילו לא הוציא אלא חמשה בלבד:
זרע קשואין וכו'. אתאן ככ"ע. כ"כ הרמב"ם:
[* מת כגרוגרת. פי' הר"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת ומשום הכי בטמא לקמן מפ' הר"ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש"מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל וכתבו התו' טעמא בשם בה"ג מדכתיב [ויקרא י"א] ואת כל נפש [א) וכל נפש החי' נצ"ל רש"ש.] החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש [ב) ולכל נפש כו' רש"ש.] השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונים שחיטה כדגים ואף עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאיתא בהשוחט ע"כ]:
רי"א אף המוציא חגב חי טמא וכו'. כתב הר"ב ות"ק סבר דאין מצניעין אותו דלמא מיית וכו'. לא משום דמצווין להפרישו. דקי"ל דאין מצווין על הקטן האוכל נבלות להפרישו והכא פירש"י דמ"מ בידים לא יהבינן ליה דתניא לא תאכלום לא תאכילום. להזהיר גדולים על הקטנים [* ועיין לקמן פט"ז מ"ו ובמסכת יבמות פי"ד מ"ד]:
יכין
מלכת שלמה