יכין יציאות השבת ר"ל הוצאות שמרה"י לרה"ר או איפכא האמורות אצל שבת. ואף דמרה"ר לרה"י הכנסה היא האי תנא קרי לה הוצאה. מדמוציא מרשות זה או זה. והא דנקט "יציאות" ולא הוצאות לישנא דקרא נקט. דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות ט״ז:כ״ט). דמנה שמעי' הוצאה. שאל יצא עם הכלי שבידו ללקוט המן. ולבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאבד"ק לאנדסבערג. להכי נקט יציאות. דמשמע יציאות אדם. לאשמעינן אגב אורחא דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי. ואפילו הטעינו חבירו משא. והוא לא עשה אלא היציאה חייב (כשבת ד"ג): שתים שהן ארבע בפנים ר"ל שתים יש. הוצאה א' והכנסה א' להעומד בפנים שחייב מדאורייתא. ועוד הוצאה א' והכנסה אחת להעומד בפנים שאסור רק מדרבנן. וכ"כ "ב' שהן ד' בחוץ" ר"ל הוצאה א' והכנסה א' מדאורייתא והוצאה א' והכנסה א' מדרבנן. לאותו שעומד בחוץ: כיצד השתא מפרש ב' דאורייתא לעומד בחוץ: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים נקט מלתא בעני וצדקה. דקמ"ל דאפילו במצוה הבאה בעבירה חייבים עליה כבבא ב': פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית הסל. לקבל בו הפת מב"ב. הרי שעשה העני בהכנסה. עקירת הסל ברה"ר והנחתו ברה"י: או שנטל מתוכה והוציא דבזה עשה העני בההוצאה עקירה ברה"י והנחה ברה"ר. ואע"ג דבעינן עקירה והנחה במקום שהוא דע"ד. ידו של אדם חשובה כדע"ד: העני חייב מדעשה בין בהוצאה או בהכנסה מלאכה שלימה. דהיינו עקירה והנחה: ובעל הבית פטור פטור ומותר. אם העני הוא עובד כוכבים. דאל"כ אף דבעה"ב לאו מידי עביד. עבר אלפני עור לא תתן מכשול. ואפילו ביכול ליטלו בלי סיועתו. עכ"פ אסור מדרבנן [כתוס' ורא"ש שבת ד"ג ב']: פשט השתא מפרש ב' דאורייתא להעומד בפנים: בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני דעביד ב"ב בהוצאה עקירה בפנים והנחה בחוץ: או שנטל מתוכה והכניס דעביד ב"ב בהכנסה עקירה בחוץ והנחה בפנים: פשט השתא מפרש ב' דרבנן. הוצאה א' והכנסה א' לעומד בחוץ: העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה הרי שעשה העני רק עקירה ברה"ר ולא הניח ברה"י: או שנתן לתוכה והוציא דבכה"ג לא עשה העני בההוצאה רק הנחה ברה"ר. ואע"ג דבהטעינו חבירו בפנים והוציא. אמרי' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי. הכא שדינן ידו בתר גופו שברשות אחר [עתו"ס כאן. ותוס' כתובות דל"א ב' ד"ה רב אשי]: שניהן פטורין מדלא עשה א' מהן מלאכה שלימה. דהיינו עקירה והנחה: פשט השתא מפרש ב' דרבנן לעומד בפנים: בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דלא עשה הבעה"ב בהוצאה רק עקירה ברה"י: או שנתן לתוכה והכניס שעשה הבעה"ב בהכנסה רק ההנחה ברה"י: שניהם פטורין מדלא עשו רק חצי מלאכה: לא ישב אדם לפני הספר (האארפערשניידער) להתגלח. ונקט לה הכא. מדבעי למנקט לא יצא החייט במחטו. א"נ נ"ל דקמ"ל דאפי' מסתפר או רוחץ לכבוד שבת. ושמא אח"כ יתעכב. אפ"ה אסור. ואגב הנך נקט נמי אחרינהו הכא: סמוך למנחה אפי' מנחה גדולה שהוא בשש ומחצה זמניות [דהיינו שמשערין השעות לפי היום אם ארוך או קצר. יתחלק לי"ב חלקים. וכן בכל מקום משערין בשעות הללו (א"ח רל"ג ס"א)]. וסמוך לו היינו חצי שעה מקודם. ואז אפילו בחול אסור להסתפר שמא ישבר הזוג ויטרד ולא יתפלל [ועי' מג"א רל"ב סק"ג]. וקיי"ל דתספורת דידן אפי' סמוך למנחה קטנה שרי להתחיל [מג"א שם סקי"ג]. ומנחה קטנה הוא בט' ומחצה. וסמוך לה הוא בט'. מיהו בשאר תפלות מותר להסתפר סמוך לזמן התפלה. דרק במנחה שהוא באמצע היום גזרו [רמב"ם פ"ו מתפלה. וכ"כ הטור שם]. מיהו בשאר המלאכות הנזכרות במשנתנו. נראה שגם הרמב"ם מודה דאסור להתחילן [ועי' רמב"ם שם ה"ד וא"ח פ"ט ס"ז]: לא יכנס אדם למרחץ להזיע. גזירה שמא יתעלף: ולא לבורסק הוא מלשון יון שנקרא מקום עיבוד העורות בורסא. וממנו נקרא המעבד בורסקי. ובל"א (גערבער). וה"ה כל מלאכה ועסק גדול שיש בו שהוי מרובה [רל"ב מג"א ו']: ולא לאכול אפי' סעודה קטנה. דהיינו סעודת כל אדם. וגם סמוך למנחה גדולה. דהו"ל ב' לטיבותא. אסור (ב"י) וי"א דדוקא בחדא לריעותא. כגון סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. או סעודה גדולה (כנישואין ומילה) סמוך למנחה גדולה. אז דוקא אסור [מג"א סקט"ו]. וי"א דסמוך למנחה גדולה כל סעודה שרי. וסמוך למנחה קטנה כל סעודה אסור [מג"א סקי"ד]. וי"א דסעודה קטנה אפי' סמוך למנחה קטנה שרי. וסעודה גדולה אפי' סמוך למנחה גדולה אסור. מיהו במקום שקורין לביהכ"נ. יש להתיר בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. אבל לא בסעודה גדולה אפי' רק סמוך למנחה גדולה. ואפי' כבר התחיל. עכ"פ כשיגיע זמן מנחה קטנה מחויב להפסיק. מיהו לכ"ע שרי לטעום כביצה מצומצם פת או ממשקין משכרין. וכ"כ פירות אפי' טובא שרי [מג"א שם סקי"ד וי"ז]: ולא לדין אפי' שמע כבר טענותיהן. דשמא יראה טעם לסתור הדין. ויטרוד. וקיי"ל דדוקא לשמוע תחלת טענת הבעלי דין אסור [שם סקי"ג]. מיהו כשיגיע זמן ק"ש או תפלה. אפי' ללמוד אסור [שם סק"ח]: ואם התחילו אפילו אחר מנחה גדולה: אין מפסיקים וביש שהות אפי' כשיגיע מנחה קטנה שרי. והפטור ומפסיק נקרא הדיוט. מיהו בהתחיל סמוך למנחה קטנה. מפסיק אפי' יש שהות [מג"א שם סק"ט]. והתחלת תספורת משיניח על עצמו סודר הספרים. והתחלת המרחץ משיתחיל להתפשט. והתחלת מלאכה. משיעשה מעשה ראשון בהכנתה. והתחלת הדין משישבו הדיינים לדון. והתחלת אכילה. נט"י: מפסיקים לקרות ק"ש לרמב"ם דוקא בליכא שהות. ולראב"ד אפי' איכא שהות מפסיק. ואפילו העוסק בתורה. משום דזמנה קבוע מדאורייתא. והתחיל בזמן איסור. דהיינו חצי שעה קודם זמנה (א"ח ע' ס"ה. ורל"ה ס"א). מיהו העוסק בצרכי צבור. אפילו רק בהצלת ממונה. ואין מי שיתעסק זולתו בזה. אפילו בליכא שהות פטור. דעוסק במצוה הוא. ועכ"פ יקרא פסוק ראשון. שהוא שמע ישראל ובשכמל"ו (ע' ס"ד): ואין מפסיקין לתפלה הכא רק בת"ת מיירי. ואפילו בהתחיל ללמוד בזמן איסור וליכא שהות. אפילו הכי אינו מפסיק לימודו לתפלה. מדהיא מדרבנן. ואפילו למ"ד דאורייתא. עכ"פ אין לה זמן קבוע כק"ש. מיהו דוקא להם שתורתן אומנתן. אבל אנן לא חשבינן כך. ולהכי דוקא בדאיכא שהות א"צ להפסיק. ואעפ"כ. המלמד לאחרים. אפילו בליכא שהות אינו פוסק. כשא"א ללמוד אח"כ. רק כשיגיע זמן ק"ש. קורא פסוק ראשון ובשכמל"ו (א"ח פ"ט ורמ"א סס"י ק"ו): לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה בע"ש סמוך לביה"ש: שמא ישכח ויצא ר"ל שמא משתחשך ישכח שהוא שבת. או ישכח שהוצאה אסורה. ויוציא לרה"ר ויתחייב חטאת. אבל אם ישכח שהמחט בידו. על זה אינו חייב חטאת (כבבא קמא דכ"ו): ולא הלבלר ליבעללאריוס בלשון רומי. ובל"א (שרייבער): בקולמוסו בלשון יון נקרא כל קנה קַלַמָס. והושאל גם על קנה הכתיבה ועט סופר. ובל"א (שרייבפעדער. גריפפעל): ולא יפלה את כליו לא יבער כנים מבגדיו: ולא יקרא בספר. ולאו דוקא קורא. דאפי' אינו מוציא מלה מפיו. אסור. וה"ה דאסור לבדוק לאור הנר בגדים או כלים שאינו בקי בהן וצריכים הבחנה יתירה (ער"ה י"א וי"ב): לאור הנר על לא יפלה נמי קאי. דוקא לאור הנר אסור. שמא יטה המנורה כדי שימשוך השמן לפתילה. והו"ל כמבעיר (והא דלא הזכיר התנא הטעם הכא. כדפירש הטעם גבי לא יצא החייט ולא יאכל הזב. ה"ט דקמ"ל דאפילו גבוה הנר י' קומות. או שהנר בעששית סגור. דליכא כ"כ החשש שמא יטה. אפ"ה אסור. פ"י). מיהו דוקא גבי נר שמן. אבל אצל נר שעוה. וכ"ש אצל נר חלב דמאוס. מותר לקרות לצורך. דאפילו ימחט הפתילה ליכא חיוב חטאת. ואפילו בנר שמן. אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל להטות. או שעוסק באיסור הטייה. כפרק במה מדליקין שאומרים בליל שבת. או שעוסק בענין המורגל בפיו. כהגדה שבליל פסח בשבת. או שאומר לאדם ואפילו לאשתו (ודלא כר"ב). שתשגיח עליו שלא יטה. או ששנים קורין בספר אחד ובענין אחד. שרי. אבל במדורה. אפילו י' קורין כא'. אסור. דאין א' מרגיש כשיטה חבירו (מג"א ער"ה סק"ג. וט"ז שם סק"ב. וסס"י רע"ח): באמת אמרו עי' מ"ש בפ"ב דתרומות סימן ב': החזן מלמד תינוקות: רואה היכן תינוקות קוראים ר"ל היכן יקראו למחר. ורוצה לסדר ראשי פרשיות בספר. וקורא כל השאר בעל פה. דמאחר דאינו מעיין תמיד בספר. אית ליה הכירא. ולא אתי להטות. וכ"כ התינוקות בעצמן רשאין ללמוד אפילו שלא בפני רבן. דמ"מ אימתו עליהן. וכ"כ שרי ביו"כ להתפלל במחזור. דאימת יו"כ עליו (שם ס"ו וס"ח): אבל הוא לא יקרא ר"ל אסור לקרות כל הענין בספר: כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה על שולחן א'. אם אין שום שנוי היכר מפסיק ביניהן (י"ד קצ"ה ס"ג). ומכ"ש שאסורים לאכול מקערה א' אפי' בזא"ז. או לשתות משיורי כוס שלה. אם לא שהורק מכלי אל כלי. או ששתה אחר בינתים (שם ס"ד): מפני הרגל עבירה שלא יבוא לבעול. וה"ה באשתו נדה. רק נקט זב וזבה לרבותא. דאף דתשמיש קשה לשניהן. חיישי': ואלו אין פולין ואין קורין שאמרנו הן מן וכו': מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו שבקשו לגנוז ספר יחזקאל. שחשבו שדבריו סותרים לתורה. והתבודד חנניה בעלייתו והתיגע לפרשו. ועלו חכמים לבקרו ולראות ולבחן פירושו. ומדהיה שם אסיפת רוב חכמי הדור. נמנו גם על שאר דינים: נמנו ר"ל עמדו למנין המתירין והאוסרין: ורבו ב"ש על ב"ה בי"ח הגזירות שנביא להלן: וי"ח דברים גזרו בו ביום ר"ל מדרבו ב"ש על ב"ה בהן. לכן גזרו י"ח גזירות בישראל. ואלו הן. (וי"א דהי"ח גזירות הן האיסורים שנזכרו עד סוף הפרק. דיו. סממנים. כרשינין. אונין. צמר. חיה. עופות. דגים. מוכרין. טוענין. מגביהין. עורות. כובס. בשר. בצל. ביצה. פת. חררה. ואין זה כשיטת הש"ס בבלי וירושלמי. ועתוי"ט נזיר פ"ה מ"ה)פירוש הארוךא' ב' ג') האוכל אוכל ראשון. או שני לטומאה, או שתה משקין טמאין. גזרו שיהא גופו שני לטומאה. כדי שלא יאכל וישתה דברים טמאים בעוד תרומה בפיו דשני פוסל לתרומה (אב"י שיעור האוכלין טמאין הוא כחצי פרס. שהוא ביצה וחצי לרמב"ם וב' ביצים לרש"י. ושיעור משקין טמאים רביעית הלוג מילה פ"ד מ"ה).ד' ה') מדהיו רגילין לרחוץ בשאובין. אחר טבילה שבמים סרוחין. וחשבו שהשאובין הם עיקר הטהרה. להכי גזרו שהבא ראשו ורובו ב[ג' לוגין] שאובין [(עי' תוי"ט סוף זבים ורמל"מ רפ"ט מה' אה"ט)] לאחר שטבל בו ביום או טהור גמור שנפלו עליו ג' לוגין שאובין פוסל לתרומה [אף לאחר שהעריב שמשו מטבילה ראשונה עד שיחזור ויטבול וא"צ הערב שמש לטבילה שנייה.מיהו בטבול יום גזרו בין בבא לתוך ג"ל שאובין או שהפילו עליו ג"ל מים שאובין בב"א. מדדמי לטבילה. שבא לתוך מי מקוה שטובל בהן. ולהכי יטעו שמותר לטבול בשאובין וגזרו נמי בנפילה. מדכך היה דרכם להפיל עליו מים שאובים להשתטף ממים סרוחים שבמקוה. אבל בטהור גמור הוא סגי להו למגזר רק בנפלו עליו הג"ל שאובין. מדהוא דוגמת המעשה שטעו בה בכל טבילת טבו"י. אבל בטהור שבא לתוך ג"ל שאובין ורחץ בהן ראשו ורובו לא שייך למגזר. מדא"צ בו טבילה (ועי' תו' שבת די"ג ב').אמנם נ"ל דלרחוץ א"ע בשאובין. בלי ביאה לתוך המים. ובלי שיפילום עליו. אפי' בטבו"י לא גזרו גבי' טומאה. מדלא דמי לא לטבילה ולא להמעשה שטעו בה. דמדאין מי הרחיצה באין עליו בבת א'. לא הוה דומיא דטבילה ולא יטעו לומר דמהני כטבילה].ו) מדהיו רגילין להצניע תרומה אצל ספרים. מדשניהן קודש. והיו העכברים מכלין הספרי. להכי גזרו שיפסלו ספרי קודש לתרומה כשיגעו בה.ז' ח') מפני שהידים עסקניות ליגע במקום מזוהם בגוף. וכשיגעו אח"כ בתרומה. התבזה. להכי גזרו שסתם ידים. כל שלא נטל ידיו. יפסלו לתרומה. וגזרו עוד. דסתם ידים שאמרנו. וכ"כ כל הפוסל לתרומה. יטמא למשקין להיות תחלה. כדי שלא יתחלפו משקין אלו במשקין שנגעו בשרץ. שהן ראשון דאורייתא. ולהכי רק במשקין גזרו. מדעלולין לקבל טומאה. מדא"צ הכשר.ט) גזרו שכל משקין שנטמאו אפי' מסתם ידים (תוס') יטמאו לכלים. אע"ג דמדאו' אין כלי מק"ט רק מאב הטומאה. גזרו במשקין אלו משום משקין מזב וזבה. כרוקו. ומימי רגליו שהן אב הטומאה דאו'.י) הכותיים אמרו שתינוקת בת יומה שראתה נדה טהורה. להכי גזרו חז"ל על כל בנות כותיים שמיום שנולדו יהיו טמאין כנדה.יא) אם דבר א' מאהיל על טומאה וטהרה. ואין ברוחב הדבר המאהיל טפח לא נטמאה הטהרה מדאורייתא. דאהל רחב טפח. בעינן. וגזרו חז"ל הקיפו טפח. אטו רחבו טפח. דגם בהקיפו טפח יטמא להטהרה. ודוקא כשהיה הדבר המאהיל בחירובין עם הטהרה שתחתיו. בשעה שהאהיל על המת. כגון אדם שנשא מרדעת שאין ברחבו רק בהקיפו טפח. והאהיל המרדעת על המת. וסודר מפסיק בין המרדעת לאדם שנושאו. דאז המרדעת עצמו אף שאינו רחב טפח. עכ"פ כיון שהאהיל על מת. טמא טומאת ז' מדאורייתא. וכמו כן הסודר שנגע בהמרדעת טמא טומאת ז' מדאו'. וגם האדם שנגע בהבגד טמא טומאת ערב מדאו'. להכי חששו. כיון שהמרדעת עכ"פ האהיל על המת ועל האדם. יטעו לומר שהנטמא באהל המת טמא טומאת ערב. להכי גזרו שגם האדם שנשאו. מדהי' בחבורין עם האהן. אף שלא היה באהל רק היקף טפח. יטמא מהאהל טומאת ז'. בין שהיה הנאהל אדם או כלים. ואפי' היו י' בגדים בין האהל והנאהל. או שהיה פשוטי כלי עץ ביניהן. דבהנך גוונא לא נטמא כלל הנאהל. אפ"ה לא פלוג רבנן. משא"כ באינו מחובר הנאהל עם המאהיל. לא גזרו (עתוס' שבת י"ז א' ור"ש פ"ט דאהלות).יב) משקין שיוצאין מענבים בשעת בצירה. מכשירין לקבל טומאה. אף שהמשקה ההיא הולכת לאיבוד. ולא ניחא ליה בה והרי בעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא לי' אפ"ה גזרו שיכשירו. שמא יבצור בקופות מזופפות. דאז ניחא לי' במשקין היוצאין. ויכשירו מדאורייתא.יג) גזרו שיהיו גדולי תרומה תרומה ואפי' בדבר שזרעו כלה [אב"י עי' תרומות פ"ט מ"ו]. כדי שלא ישהה הכהן תרומה טמאה עד זמן זריעה. ובתוך כך יבוא לאכלה. ולהכי מדגזרו שיהיו הגדולים תרומה. לא יטריח הכהן א"ע. דדמי תרומה בזול.יד) הבא בע"ש בדרך וחשכה לו. ויש עמו עובד כוכבים. לא יטלטל כיסו פחות פחות מד"א. רק נותנו לעובד כוכבים. שמא יטלטלו ד"א ברה"ר (א"ת רס"ו).טו) טז) אין פולין ואין קורין לאור הנר בשבת.יז) פתן. שמנן ויינן ובנותיהן של עובדי כוכבים. גזרו שיהיו אסורין. וכולהו חדא גזירה נינהו. דגזרו על פתן ושמנן. משום יינן. ועל יינן משום בנותיהן. ועל בנותיהן משום ע"ז (ודלא כר"ב שפי' דלא כמסקנת הגמ'). מיהו פתן דוקא של ה' מיני דגן. ואפאו עובד כוכבים בלי סיועת ישראל. אסור. אבל בהשליך ישראל בהסקה ראשונה קיסם לתוך התנור. ולא עמד התנור מעת לעת בלי הסקה. אפי' אפו כך אח"כ כמה ימים. הכל מותר. אולם משום חיי נפש. התירו פת נחתום כותי [וכ"כ פפעפערקוכען של כותי שרי]. ודוקא בעשה הכותי הפת למכור. אז שרי. מיהו באין מצוי פת נחתום. גם פת ב"ב מותר בזה"ז. ואע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו. הכא לא נתפשט תקנה זו בכל ישראל. וה,ה באורח שמיסב אצל ב"ב שאינו נזהר מזה. שרי לאכול עמו. וכל ההיתירים דוקא באינו משוח בביצים. דאל"כ הו"ל בשולי עובד כוכבים ואסור (י"ד סי' קי"ב ס"ח וס"ז) [אב"י מיהו רק בנטילת מקום כרוחב אצבע אגודל במקום הרחב שרי. עי' פ"מ לי"ד בשער התערובות ח"ב סוף פ"ג. דביצה מיקרי דררא דשומן].ושמן של עובד כוכבים. חזרו רבי ובית דינו והתירוהו. ויין של עובד כוכבים. או של ישראל שנגע בהן עובד כוכבים. אסרוהו בשתייה משום חתנות. וכשראו ב"ד של אחריהן שרגילין עובדי כוכבים לנסכו לע"ז. אסרו כל סתם יינן ב"כ בהנאה. וי"א דשתיי' והנאה בבת אחת גזרו. ויש מקילין בזה"ז בהנאה. ואפי' לקנותו לכתחלה להשתכר בו. מתירין. ויש להחמיר (י"ד קכ"ג). ודוקא בנגע עובד כוכבים בגופו ביין ממש. אפילו שלא בכוונה. אסור. אבל במגע ע"י דבר אחר. כגון בהכלי שבו היין. שלא בכוונת מגע. או שלא בכוונת יין. שרי לר"ה בשתיי'. ולרש"י אסור. וקיי"ל כר"ה (שם קכ"ד כ"ד). ובזה"ז שאין רגילין לנסך. אין אוסרי' בהפ"מ רק בג' לריעותא. שנגע גופו ביין ממש. והיה כוונת מגע. וכוונת יין (ש"ך שם סקע"א). אבל יין מבושל כל כך עד שנתמעט מדתו ברתיחתו. שרי ליגע בו עובד כוכבים לכתחילה ולשתותו (קכ"ג ג').ובנותיהן. לרמב"ם (פ"ב מא"ב) גזרו רק בדרך זנות. אבל בדרך אישות. לוקה מדאורייתא. ולתוס' (ע"ז דל"ו ב'). דוקא ז' אומות הן דאורייתא. אבל שאר אומות הכל מד"ס. וקיי"ל ברמב"ם (אה"ע סי' ט"ז).יח) גזרו שכל תינוק עובד כוכבים בן יומו. יטמא כזב. כדי שלא יהא ילד ישראל רגיל אצלו. ויבוא למשכב זכור. שהיו רגילים בו: בית שמאי אומרים אין שורין בע"ש: דיו מין סם לעשות דיו [אב"י ול"מ נ"ל שהוא דיו ממש שהיה אצלם קשה ושרוהו במים לדקדקו. וכדאמרינן (בנדה ד"כ ע"א) פלי קורטא דדיותא. ועי' תוס' גיטין די"ט ד"ה דיו]: וסממנים סממנים לצבוע: וכרשינים וויקקען למאכל בהמה: אלא כדי שישורו מבעוד יום ר"ל ביש זמן כל כך עדיין שיתרככו קצת מבעו"י: ובית הלל מתירין משנתן מים מבעו"י. והכי קיי"ל (א"ח רנ"ב): אונין של פשתן אגודת פשתן מנופץ: לתוך התנור דנותנן לתנור שיתלבנו: אלא כדי שיהבילו ר"ל שיתחממו קצת בהבל: ולא את הצמר ליורה של צבעים: אלא כדי שיקלוט העין שיקלוט הצמר הצבע מבעו"י: ובית הלל מתירין ודוקא באינה עומדת אצל האש. דאל"כ [*גם לב"ה אסור]. שמא ינער בכף. ויתחייב משום מבשל וצובע. ואפילו בסתומה וטוחה היורה בטיט. דליכא למיחש שינער. עכ"פ חיישינן שמא יחתה בגחלים וקיי"ל כב"ה (שם): בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ואף דזה א"א לשער. דתלוי במקרה ולא בזמן. י"ל דמיירי דפורשה ביער. דמצוי שם חיות. אז אפשר לשער הזמן. כשיתרחק מהמצודה כשיעור שלא תראהו החיה: ובית הלל מתירין טעמא דכל הנך פלוגתות. ב"ש ס"ל אדם מוזהר על שביתת כליו. שלא יעשה בהן מלאכה בשבת. ולב"ה שרי. והכי קיי"ל (שם). מיהו בקדירה שאצל האש. ונר הדולק. מודו ב"ש דשרי ע"י שמפקירן. מדלא אפשר בלא"ה. דדוקא מד"ס צריך להפקיר בפני ג'. אבל מדאורייתא אפי' בינו לבינו מהני. והכא מדלא אפשר לא גזרו: ואין טוענין עמו על החמור: ואין מגביהין עליו על כתף העובד כוכבים: אלא כדי שיגיע למקום קרוב ר"ל שיהיה המקום שהולך לשם קרוב כ"כ שיגיע לשם מבעו"י. דאל"כ יחשדוהו הרואים שהולך בשליחות ישראל ונושא משא: ובית הלל מתירין דלא גזרו. ודוקא שיצא העכו"ם מבעו"י אבל בשבת אסור שיוציא העכו"ם משא מבית ישראל לרה"ר. ואפי' קנהו העובד כוכבים קודם שבת. ויחד לו ישראל מקום בביתו. אפילו הכי אסור משום מראית עין שיחשבו שמכר לו בשבת [רמב"ם פ"ו משבת] והכי קיי"ל. מיהו כשהעובד כוכבים אלם ויצער לישראל עבור שלא יניחו להוציא מה שקנה מע"ש. או דאיכא למיחש לפסידא דישראל על ידי זה. אז אפי' לא יחד לו מקום. שרי עובד כוכבים להוציאו בשבת [רט"ז רנ"ב ס"ג]. וכ"כ מותר להשאיל לעובד כוכבים דבר בשבת בעיר המוקפת חומה או חוטי עירוב. מדליכא אז חשש הוצאה [אב"י ערט"ז רמ"ו סק"ג]: בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן *(גערבער) [דא"א לפרש "לעבד אותן". דכובס דסיפא מעיד על עבדן דרישא]. והך בבא בין לבית שמאי בין לב"ה אצטריך. דלבית שמאי קמ"ל דלאו דוקא מצודות. וכדומה. שהכלי עושה מלאכה. ס"ל לב"ש שביתת כלים. אלא אפי' כלים לכובס ועורות שהכלי רק מקבל מלאכה. אפ"ה ס"ל דיש בהן משום שביתת כלים. ולב"ה קמ"ל אע"ג דבכלים לכובס ועורות. בשל ישראל קטרח עובד כוכבים בשבת. אפ"ה שרי [ר"ן]: ולא כלים לכובס עובד כוכבים [*גם על עבדן קאי]: ובכולן בית הלל מתירין עם השמש ר"ל כל הנך שהתירו ב"ה במשניות דלעיל. לא התירו רק בעוד יום. והכי קיי"ל. וה"ה בנותן אגרת לשליח עובד כוכבים. או בנותן מעות לקנות סחורה או שנתן סחורה למכרה בבית עובד כוכבים שרי. רק שלכל הנ"ל צריך ז' תנאים ועי' בכלכלת שבת בכללי מסירת דבר מע"ש: אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שצריך זמן רב לכביסתן: לכובס עובד כוכבים שלשה ימים קודם לשבת דס"ל כב"ש: ושוין אלו ואלו ב"ש וב"ה: שטוענים קורות בית הבד ועגולי הגת בית הבד הוא כלי שמניחין בהן הזיתים הטחונים. והגת הוא כלי שדורכין בהן הענבים. ומשימין קורות כבדים על הזיתים הטחונים *). ודפין כבדים עגולים על הענבים הדרוכים שבבית הבד. מערב שבת. והמשקה זב מאליו בשבת. ומותר לשתותו אז. ולהכי מותר לעשות כן משום דאי נמי סחיט להו בשבת ליכא חיוב חטאת. דמדמרוסקין כבר. אסור לסוחטן רק מדרבנן. ולהכי לא גזרי' שמא יעשה בידים. ואף דלב"ש עכ"פ לתסר משום שביתת כלים. כלעיל אות ס"א. י"ל דבכה"ג דנפיק ממילא. וכלי לאו מידי עביד. גם לב"ש שרי. מיהו דוקא בזיתים וענבים דסחיטתן אסור מדאו' (כמג"א ריש ש"כ). להכי צריך שיהיו מרוסקין מע"ש. אבל שאר פירות יש חלוק. שכשעומדין למשקה דאסור לסוחטן עכ"פ מדרבנן. להכי רק כשיצאו מעצמן בשבת מותרין. אף שלא רסקן מע"ש. וכשעומדין לאכילה. מותר אפי' לכתחילה לסוחטן בשבת. ומה"ט מותר לסחוט (ציטראנע) בשבת לתוך (צוקער) לעשות (פונש) (ועי' רס"י ש"כ ובכללי ל"ט מלאכות במלאכת דש): אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום חצי בשולו. ומשני צדדיו. דאל"כ גזרי' שמא יחתה (רנ"ד ס"ב). ובהא גם ב"ה מודו. ואילה"ק מ"ש באונין ויורה דל"ג בזה שמא יחתה (כמ"ו). י"ל אונין מונחי' בתנור סתום ואינו פותחו לחתות מדקשי ליה זיקא. ויורה מיירי בעקורה מהאש. ואין בה חשש חיתוי. וגם חשש הגסה אין בו. דמיירי בסתומה היורה בטיט. משא"כ הכא מיירי בצולה אותו ע"ג גחלים דבקל יחתה (שבת די"ח ב'). ומה"ט גם בחררה בסיפא גם ב"ה מודו. מיהו פירות שנאכלין חיים. כתפוחים וכדומה. מותר ליתנן עם חשיכה סמוך לאש. אף שא"א שיצולו מבעו"י. והיינו מדלא גרע מנתבשל כחצי בישול קודם שבת. ולא דמי לבצל חי וביצה חיה דאסיר במשנתנו. דהנך אע"ג דחזו חי. אפ"ה רובן לבישול קיימו מדעדיפי בבישול טפי מחי. משא"כ פירות רובן נאכלים חיין מדעדיפי כך טפי מבבישול (ועי' רא"ש פ"ד דשנת סי' ד'). אבל אסור להניחן בשבת אפי' סמוך לתנור וקודם שהוסק. ואפשר דאפי' ע"י עובד כוכבים אסור (שם במג"א סקי"ד ובאשל שם): אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה (אשקוכען): אלא כדי שיקרמו פניה שיתהווה עליו (רינדע) וכל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה. הו"ל כנקרמו פניה (שם רנ"ד): רבי אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה ר"ל הצד המדובק בתנור. דשם ממהר להתבשל (אב"י כ"כ תוס' ד"ה איבעי' אבל רש"י כ' דצד שלגבי אור ממהר יותר להקרים. ועי' ר"נ ורט"ז רנ"ד סקי"ב). ואנן קיי"ל דבאיזה צד שתקרם סגי*). ולרמ"א צריך שיקרום כל הפת סביב (שם). וכל הנך אם עבר ונתן באיסור ע"ג אש מגולה. אם במזיד אסור במו"ש בכדי שיעשו. ואם בשוגג. אם הוא פת. מותר הוא לכל אדם שאין לו כדי ג' סעודות. לאכול ממנו כל הג' סעודות. ואם יש בככר א' בכדי ג' סעודות. לא יקח לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה. מדאינן חובה כל כך. אבל אם הוא שאר תבשילין. אפי' עשה בשוגג אסור עד מו"ש בכדי שיעשה. ורק באין לו כלל מה יאכל. גם בתבשיל שרי בשוגג. מדאסור להתענות בשבת (מג"א שם סקי"א וסקכ"ג): משלשלין את הפסח בתנור תנורים שלהן היו כקדירה בלי שולים. מחובר בטיט בארץ. ומורידין הצלי בשלשלת לתוך פיו: עם חשכה ולא גזרי' שיחתה. אף דדמי לשנים דאסורים לקרות אפי' ביחד אצל מדורה (כשבת י"ב ב'). הכא בני חבורה לפסח זריזין ומדכרי אהדדי: ומאחיזין מדליקין: את האור במדורת בית המוקד היא לשכה שבעזרה שיש שם מדורה לכהנים להתחמם. מדהולכין בעזרה יחף על רצפה של שיש. ומשם לוקחין אש למזבח בכל יום (עי' תוס' יומא ט"ו ב'). ומדהוי בעזרה. להכי אפי' במצית רק מעט קודם שבת. שרי. ולא גזרינן שמא יחתה. דכהנים זריזין הן: ובגבולין ר"ל חוץ למקדש: כדי שתאחוז האור ברובן דאם הדליק עץ יחידי. צריך שיאחז האור ברוב עביו ורוב הקיפו. ואם יש הרבה עצים. צריך שיעלה מבעוד יום השלהבת מאליה. ואל"כ אסור להתחמם בו בשבת (רנ"ה ס"א): רבי יהודה אומר בפחמין אם הסיק פחמין. (קאהלען) בל"א: כל שהוא אפילו לא אחז האור רק כ"ש סגי דמעצמן דולקין והולכין (שם ס"ב):

מלכת שלמה בעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד. סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"א) אמר ריש לקיש עתך זה סדר מועד. ובעזרתו שיש לו רבת חבת. עם אומתו ועדתו כבבת. נתחיל מסכת שבת: מצאתי כתוב בפי' ספר קהלת להחכם השלם ה"ר משה גלנטי נ"ע על פסוק לך אכול בשמחה שכוון רבינו הקדוש לחבר כ"ד פרקים במסכת שבת כדי לקשט שבת מלכתא בכ"ד קשוטין וכן בדורנו ראינו כמה חסידים בכל שבת ושבת שונים אלו הכ"ד פרקים לקשט הכלה העליונה וכן ראוי לעשות ע"כ: יציאות השבת. והקשו בתוס' בשם ריב"א ז"ל דדיני הוצאת שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף וה"ל להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע"ש מבע"י כגון לא יצא החייט אין שורין ואין צולין ואח"כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהן דברים הנוהגין עם חשכה ואח"כ במה בהמה ובמה אשה דברים הנוהגין בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת וכן דרך התנא בכמה דוכתי כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י"ד ושוב בי"ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין ערבים ואח"כ שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בשבעת ימים קודם יום הכפורים ואח"כ בערב יום הכפורים ואח"כ ליל יום כפור. ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעינן עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד' טפחים וידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר. ור"ת מפרש דדבר ההוה רגיל התלמוד לשנות תחלה וכן במסכת ב"ק השור והבור והמבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גאון גבי ד' צריכין להודות דבפ' הרואה דלא נקט תלמודא כסדר הפסוק מפני שדוד נקט המסוכנים תחלה ותלמודא נקט המצויין תחלה ועוד מפרש ר"ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו ואע"ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המבעיר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י כו'. והביאו ראיה דמלאכה גרועה היא מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה ויכלא העם מהביא ואל יצא איש ממקומו וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישי' שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן דתנן היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ועוד הוסיפו להביא ראיה ע"ש וז"ל הר"נ ז"ל ומקשו הכא למה התחיל התנא ביציאות השבת הא מתני' דאבות מלאכות מ' חסר אחת דתנן בפ' כלל גדול ה"ל למיתני ברישא ותו דהתם קתני הוצאה לבסוף והיכא אקדמא הכא וי"ל דתנא בעי למנקט סדורא בדברים האמורים בערב שבת ובתר הכי בשבת עצמה כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה מדליקין שהוא יותר סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה טומנין לפי שאפי' ספק חשכה ספק אינה חשכה שאין מדליקין את הנרות טומנין את החמין והדר תני כללא דיומא גופיה וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט במחטו הוצרך לשנות בתחלה שההוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרינן ע"ש עם חשכה ואע"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא החייט נקטינהו לומר שכשם שגזרו בלא יצא החייט במחטו כך גזרו בהן עד כאן לשונו ז"ל: ירושלמי מנין שההוצאה קרויה מלאכה ר"ש ב"ר נחמן בשם ר' יונתן שמע לה מן הדא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים כן נמנעו מלקבל להכניס ללשכה [צ"ע אם הדברים אני יוצא וכו' דברי הירושלמי הם, ואולי הוספת הרוקח היא.] אני יוצא בתוך מצרים מלמד שההכנסה קרויה יציאה ע"כ וכפי הנוסח שהובא בס' הרוקח סי' צ"ג: ופי' הרב רבינו משה אלשיך ז"ל בפירושו לירמיה סימן י"ז וז"ל בקיצור ומה מתקו דבריו ית' בהחילו בהכנסה מרשות לרשות כאשר עשה במס' שבת שהחלה מיציאת השבת עם היותה אחת מכל ל"ט מלאכות והבאה באחרונה במספרם הלא הוא כי אין הוראת ענין השבת נרמז בשום מלאכה כאשר בזו ועל כן אחשוב כי אלהים חשבה למלאכה גם שאינה דומה למלאכה והוא כי הנה ידוע כי נפשות עם בני ישראל נפרדו מנפשות עובדי כוכבים מה שהן מהקדושה אשר כולה א' היא בלי פירוד כי גם כי ימצאו בחינות נפרדות בהם כולם מעולם האחדות חלק ה' א' יתרומם לעד הפך נפשות עובדי רוכבים אשר היו מעולם הפירוד החיצוני וכו' ולכן היה הרמז לבלתי הוציא מרה"י לרה"ר ולא מרה"ר לרה"י כלומר בל תערב קודש בחול או חול בקודש נמצא כי בזה נרמזו כל טעמי איסור המלאכות שהוא בל היטפל במלאכות המתיחסות אל עולם של חול החיצון וע"כ עשה ראשית דבר ממנה ואמר הלוך ועמדת בשער וכו' ואל תשאו משא וכו' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואח"כ כתב וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת וכו' ע"כ בקיצור מופלג: ובגמ' פריך מ"ש הכא דתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ומ"ש התם בשבועות דתני שהן ד' ותו לא ומסיק הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי בלבד תני דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בעה"ב לבדו ותנא אפילו דהתם להכנסה קרי לה יציאה ומתני' דיקא דקתני יציאות ומפרש הכנסה לאלתר דקתני פשט העני את ידו לפנים וכו'. ורבא שני בגוונא אחרינא דוחק לשון יציאות דרשויות קתני בין הכא בין התם כלומר רה"ר ורשות היחיד שהן רשויות דשבת יש בהן שני חיובין שהן ד' בפנים ושני חיובין שהן ד' בחוץ ויציאות הוי כמו תוצאות דאשכחן יציאות דאיקרו תוצאות דכתיב והיו תוצאותיו הימה ויציאות משמע מוצאות ומובאות דהיינו רשויות כן פי' ריב"א ז"ל דברי רבא. וכתבו תוס' ז"ל שם בשבועות דף ה' דהירושלמי בעי אי איכא לפרושי מתני' דהכא כמו שפי' בקונטרס או כמו שפירש שם ריב"א ז"ל. וכתבו בסוף דבריהם ועוד יש לפרש שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור ע"כ: פשט העני את ידו. וחפץ בתוכה והשתא מפרש שתים דבחוץ ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במילתא. הר"נ ז"ל: ונלע"ד אני הדיוט דהכא לא איצטריכינן להכי דהא טעמא רבא איכא במה שכתבתי שתירץ התלמוד דתנא להכנסה קרי לה הוצאה ולדיוקי הכי מפרש הכנסה לאלתר ודו"ק: ובעל הבית פטור ומותר גמור. ובגמ' אמרינן אע"ג דאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא כי איצטריך ליה לשמואל לאשמועינן פטורי דקעביד מעשה כגון הנך אבל פטורי דלא עביד מעשה איכא טובא. וכתב הר"ן ז"ל ומקשו הכא היאך מותר לכתחילה והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול וכי תימא וכו' עד וי"ל לעולם בנכרי עני ומיירי כגון שהחפץ של הנכרי שאפי' מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של ישראל כל זה פלפלו בתוס' וכתבתיו להתלמד בו. ומיהו עיקר קושיא ליתא דאפי' בתרווייהו ישראל מיתוקמא מתני' דכי אמרי' בגמ' דהאי פטור פטור ומותר הוא מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקי' באיסור דלפני עור ובלתא דידיה לא קא מיירי עכ"ל ז"ל: בפי' ר"ע ז"ל והא דלא חשיב שנים לכל אחד וכו' פי' וליתני בכל חד שתים שהן שש: בסוף פי' ר"ע ז"ל למתני' אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קא חשיב אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל: וכתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו אדרבא הנחות קחשיב דהנחה היא דמתיא בעלמא לידי חיוב חטאת והיינו חדושיה דתנא דאשמועי' שהוא פטור אע"פ שעל ידו נגמרה המלאכה אבל עקירות לא קחשיב דפשיטא דפטור דלא מידי קעביד וזה נראה עיקר בגמ' עכ"ל ז"ל: ועיין בתוס': שניהם פטורין. והוא שהיתה ידו למעלה משלשה אבל אם היתה בתוך שלשה הוי כמי שהניח לארץ וחייב הכי אוקימנא לה שם בפ' המצניע. ומתני' מתוקמא אפי' לר' עקיבא דס"ל הכא בגמ' וגם בר"פ הזורק דקלוטה כמי שהונחה דמיא דלא שייך לומר קלוטה אלא גבי זריקה וכן נמצא ג"כ בתוס' בפירקין דף ד' וז"ל אבל למטה מעשרה ד"ה חייב דאמרי' קלוטה כמי שהונחה דמיא כשהחפץ בידו של עני או של בעל הבית לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעל הבית לתוך ידו של עני והוציא לא מיחייב ע"כ: