יכין ביצה שנולדה ביום טוב בכל יו"ט מיירי אפילו אינו יו"ט שאחר שבת [והא דקאמר בש"ס ביו"ט שאחר שבת עסקינן, לאו דבהכי איירי מתניתין, דהרי מסקינן דגזרי הא אטו הא, רק ר"ל דטעם איסור דמתניתין, שהוא בכל יו"ט תלי באיסור של יו"ט שאחר שבת. תדע דה"פ דש"ס, דהרי מקשה אביי אח"כ, יו"ט בעלמא תשתרי. ומה קושיא, דלמא באמת הדין כן. אע"כ דא"כ לא הו"ל למנקט מתניתין סתמא, דמדנקט סתם משמע דמיירי בכל יו"ט]. וה"ה הנולד בשבת, רק נקט יו"ט, דאפילו ביו"ט דקילא מחמרי ב"ה: ובית הלל אומרים לא תאכל ואפילו לטלטל הביצה אסור לב"ה, רק מדנקטו ב"ש תאכל לרבותא, דאפילו באכילה שרו, נקטו ב"ה נמי לא תאכל. ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה אסור לב"ה, דגזרינן בנולד בכל יו"ט או שבת, אטו הנולד ביו"ט שאחר שבת או בשבת שאחר יו"ט, דאז אסור מדאורייתא משום הכנה, דאתמול היה הביצה גומר והולך במעי אמו לצורך מחר, והרי אין שבת ויו"ט מכינים זה לזה אפילו הכנה כזו שהיא ממילא [מיהו בעומדת לגדל ביצים בל"ז אסור הביצה משום נולד [ועי' תצ"ה ס"ד]. ובשבת וב' י"ט של גליות הסמוכין זה לזה, הנולד בא' אסור בב', אבל בנולד בא' מותר בג', דהרי ממ"נ א' מב' הי"ט חול הוא. ומה"ט ב' יו"ט של גליות, הנולד בזה מותר בזה. אבל ב' יו"ט של ר"ה כיומא אריכתא דמיא [לחומרא אבל לא לקולא דהרי אסור להכין מיו"ט לחבירו] הנולד בא' אסור בב'. וכ"כ בשבת שלפניהן ושלאחריהן, הנולד בא' אסור אפילו בג'. אבל הנולד ביום חול שאחר שבת או יו"ט מותר, דסעודת חול לא בעי הכנה. מיהו לא שייך הכנה רק בביצה דמעיקרא לא היה מגדל אפרוח, וביציאתה נגמרה לגדל. אבל עגל שנולד בשבת מותר ביו"ט [רא"ש ביצה אות ז']. וכמו כן בהמה שעומדת לאכילה, דוקא בנחלבה לכלי ריקן דאיכא נולד, דמעיקרא אוכל, והשתא משקה, להכי אסור החלב כבביצה. אבל בנחלבה לתוך פרורי אוכלין שהם כשיעור שרגילין לאכול עמהם החלב, מותר אפילו בו ביום, היכא דהבהמה עומדת לאכילה, דאז הו"ל כמשקין הבא לאוכל דדינו כאוכל ואין כאן נולד [ונ"ל דיש לסמוך אהיתר זה, אפילו בעומדת לשתות חלבה כל יום [כרט"ז תק"ה סק"א], דהרי הרמב"ן מתיר לחלוב לאוכלין אפילו בעומדת לגדל, והסכימו לזה הב"י וד"מ, רק דנהגו להחמיר. וביש עוד סניף של רבינו ט"ז שרי לכתחילה]. ואם הבהמה של עכו"ם אפילו עומדת לגדל, שרי בחולב לאוכלין, דאע"ג דהבהמה מוקצה, בשל עכו"ם ליכא מוקצה. אבל בחולב לכלי ריקן, דהו"ל נולד, אף בשל עכו"ם אסור נולד בו ביום, ומותר ביום שלאחריו בב' י"ט של גליות. וכמו כן שבת ויו"ט הסמוכין זל"ז, הנחלב בזה אסור בזה, ומותר ביום שלאחריו חוץ מב' י"ט של ר"ה דלעולם לחומרא כחד חשיבין [תק"ה]. וכמו כן הדין בכל נולד. מיהו לא שייך נולד בבעל חי שנולד, מדלא חזי מיד כשנולד עד שישחטנו [תצ"ח מג"א סק"ח], ומה"ט כל עגל שנולד ביו"ט מותר מדינא בו ביום [שם]: וחמץ בככותבת באכילה כ"ע לא פליגי דשעורו בכזית כי פליגי לביעור, לב"ש מדאיצטריך רחמנא למכתב שאור, ולא יליף ליה בק"ו מחמץ, שהרי שאור חמוצו קשה יותר מחמץ, [ואין לומר אין עונשין מן הדין. דהרי בל"ז אין לוקין על לא יראה [כתוס' פסחים צ"ה א' ד"ה בפרטיה], אלא על כרחך אצטריך למכתב שאור משום דשעורו חמור יותר מחמץ: ובית הלל אומרים זה וזה בכזית דילפינן ביעור מאכילה, דשעור שניהן בכזית. וחמץ ושאור תרווייהו צריכי, חמץ אף שאין חמוצו קשה, ושאור אף דלא חזי לאכילה. ונקט הכא הך פלוגתא דחמץ. משום דבעי למתני גבי הדדי ג' בבי דמחמרי ב"ה [ולהכי לא נקט עכ"פ פלוגתא דביצה? ודהשוחט גבי הדדי, אע"ג דתרווייהו שייכי טפי הדדי דתרווייהו ביו"ט איירי. משום דלא בעי תנא להפסיק בין הנך ג' פלוגתות עם בבא דמודים שאם שחט]: השוחט חיה ועוף ביום טוב ר"ל הבא לשחוט ביו"ט מה יעשה: בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ר"ל אם יש לו חנית נעוץ מעיו"ט בעפר תחוח, שאינו מחוסר כתישה לכסות בה, יעקרה ממקומה ויכסה בעפר היוצא. ומיירי בנעוצה בחצר או בבית וא"צ אלא לעפרה דאז מקלקל כשעושה הגומא, ולא הו"ל רק שבות, להכי התירו משום שמחת יו"ט. ואף לב"ה דרק בשכבר שחט שרי כה"ג, והרי מותר לאכול גם כשלא יכסה, ומה שמחת י"ט איכא. י"ל עכ"פ יצטער ביו"ט שיאכל בלי שקיים המצוה [כך נ"ל כוונת תוס' ודלא כמהרש"א בתוס' ד"ח א' ד"ה אינו]. אבל בשדה דאינו מקלקל, אסור להוציא דקר הנעוץ, דקעביד גומא וחייב משום חורש, ואף דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה, הרי קיי"ל דחייב [כך כ' רמ"מ פ"א משבת. ול"מ נ"ל דמה"ט נקט דקר שהוא [פפלוגאייזען] שבכלי מחרישה [כשביעית פ"ה מ"ו] ולא מעדר, משום דצריך שנוי, ומרא חצינא באמת אסור]: ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום ובכולהו קיי"ל כב"ה [תצ"ח]: ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ר"ל בנעוצה בעפר תחוח מעיו"ט. ובשעת הדחק מותר לכסות בעפר דק, או חול יבש אפילו אינו מוכן [ט"ז שם סקי"ב]: שאפר כירה מוכן הו א ר"ל בהא נמי מודו שאפר כירה מוכן הוא [כך נ"ל כוונת הש"ס. ועי' תוס' כאן ד"ח א' ובחולין דפ"ח ב' ודו"ק]. מיהו אם האפר מהיסק של היום, שלא הוכן מאתמול. צריך שיהיה חם בכדי לצלות בו ביצה, דאל"כ רק בשעת הדחק שרי דאז עשה דכסוי דחי איסור מוקצה [הרא"ש]: בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשוכך אפילו סולם של שובך, כדי שלא יחשדוהו דלתקן גגו מוליך הסולם. ואפילו באין אדם רואהו, כל שאסרו חכמים מפני מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור: אבל מטהו מחלון לחלון באותו שובך: ובית הלל מתירין אפילו בר"ה, דמדהוא סולם של שובך לא יחשדוהו. מיהו גם בסולם עלייה המקיל לטלטלו בחצר לא הפסיד [תקי"ח רמג"א סק"ז. ונ"ל ראיה מתוספות ע"ז די"ב דלא קיי"ל דבחדרי חדרים אסור ועי' גם רמג"א ש"א סקנ"ו]: בית שמאי אומרים לא יטול יונים משובך: אלא אם כן נענע מבעוד יום ר"ל שאחזם בידו מעיו"ט, דאל"כ חיישינן שמא כשיטלטלם לשחוט ביו"ט ימצאם כחושים, ושביק להו, וטלטלם שלא לצורך: ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל מיהו עוף הבית א"צ זימון [תצ"ז]: לבנים ומצא שחורים חד בבא הוא, דזימן שחורים ולבנים, כל מין בקן אחר, ומצאן בהפוך מקומן, אפ"ה לא אמרינן דנתהפכו: אסורים ולא אמרינן דאותו שאינו מוכן בטל ברוב, דבע"ח או דשיל"מ לא בטל: שלשה ומצא שנים מותרים ולא אמרינן מדלא מצח כמספר שהכין דכל המוכנים פרחו: בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים והא דלא כלל הא עם הנך דרישא ואפסיק בינייהו בזימן ג' ומצא ב', נ"ל דקמ"ל דבזימן בקן ומצא לפני הקן אפילו זימן ג' ומצא ב' שהיה מסתבר דחד פרח ולהכי יצאו גם הנך ב' לפני הקן שרצו גם הם לפרוח, ולעולם אינהו נינהו, קמ"ל: ואם אין שם אלא הם ר"ל שאין עוד שובך אחר תוך נ' אמה, או שיש אחר תוך נ' אבל אינו נראה, דמפסיק מידי ביני ביני: הרי אלו מותרים ומיירי בהכין רק רכין, דכל יונה רכה אינה מדדה יותר מנ' אמה מהקן, בכדי שתוכל לראות את קנה. אבל במפורחין, בכל גוונא אסור [שם]: בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין דלת של [שראנק] של מוכרי בשמים, שמסלק הדלת [מהשראנק], ומניח עליו בשמים למכור ס"ל דאסור מדס"ל יש בניין בכלים: ובית הלל מתירין אף להחזיר ודוקא שהצירים באמצע הדלת [דהיינו שבולט כעין יתד מאמצע ראש הדלת, ותחוב במשקוף למעלה, וכמו כן בולט כעין יתד בתחתית הדלת, ותחוב במפתן]. אבל בצירי הדלת מן הצד, כעין שלנו, אסור דאף דס"ל אין בניין בכלים אפ"ה במעשה רבה כזו ס"ל דאסור מדרבנן. מיהו דלת או חלון של בית, בכל גוונא אסור להכניס או להוציא. ובאין להן צירים כלל, אפילו של בית מותר ליטול ולהחזיר [שי"ג ותקי"ט]: בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי [שטאמפפע], שמלאכתו לאיסור: בית שמאי אומרים אין נותנין את העור אפילו מבהמה שנשחטה ביו"ט: לפני הדורסן ר"ל לפני מקום שדורסין עליו בני אדם הבאין ויוצאין, נותנין העור שם כדי שלא יסריח: ולא יגביהנו לטלטלו לתלותו: ובית הלל מתירין דאי לא שרית ליה לא שחיט ונמנע משמחת יו"ט: לרשות הרבים מדאין באלו צורך אוכל נפש. וכ"ש מידי אחרינא שאין בהן סרך עונג או מצוה ואין בהן צורך אוכל נפש: ובית הלל מתירין דמתוך שהותר הוצאה לצורך אוכל נפש, הותר לכל מילי. ודוקא שיש צורך היום קצת [תקי"ח]: בית שמאי אומרים אין מוליכין חלה ומתנות זרוע לחיים וקיבה: אמרו להם בית שמאי גזרה שוה לאו דוקא, דהרי רק מד"ס אסור להוליכן: שאינו זכאי בהרמתה שחיוב תרומה בא כשממרח הכרי והרי אין ממרחין הכרי ביו"ט: תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן שמותר להפרישן ביו"ט. ובש"ס אמרינן דמשנתינו אינה כתקנה, אלא דבחלה ומתנות לכ"ע מוליכין, ורק בתרומה פליגי, ובית הלל מדמו תרומה לחלה: בית שמאי אומרים תבלין [געווירצע]. וה"ה כל דבר שמפיג טעם כשידכנו מעיו"ט: נדוכין במדוך של עץ שטעססעל של עץ. אבל המדוכה [מערזער], מותר להיות כדרכו, דדי בשינוי זוטא דמדוך: והמלח בפך טעפפכען תחת [המערזער]: ובעץ הפרור [קאכלעפפעל] תחת שטעססעל, דצריך לשנות בשתיהן [ולרש"י ור"ב דגרסי או, צ"ל דס"ל לב"ש דלמלח דאינו מפיג טעמו, גם זה שינוי רבה, דלא סגי במדוך עץ, רק או פך במקום מדוכה או עץ פרור במקום מדוך]: ובית הלל אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן מיהו נוהגין לשנות קצת בדיכת תבלין להכירא שלא ידוך טפי מהצריך ליו"ט. אבל ברחיים אסור אפילו ע"י שינוי, מדהוה כעובדין דחול [תק"ד]. וה"ה לטחון [קאפפע] ברחיים אסור ובמדוכה ע"י שינוי שרי [משבצות שם]. ודבר שרגילין לדוך הרבה ביחד, כחרדל [ומעערעטטיך] ז אף דמפיג טעם, אף ע"י שינוי אסור [מגא שם ז']. מיהו סחיטה, אף דמפיג טעם כשיסחטנו מעיו"ט אפ"ה אסור ביו"ט [ט"ז ומשבצות שם]: והמלח במדוך של עץ או שיטה המכתשת. וה"ה גבינה [ברייבאייזען] שרי ע"י שינוי. אבל מצה מותר לטחון בלי שינוי, דאין טחינה אחר טחינה [שם]: בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל מלקט האוכל מתוך הפסולת ואוכלו מיד: ובית הלל אומרים בורר כדרכו דבדאין טורח בברירת הפסולת מהאוכל, בורר פסולת. וביש טורח בזה בורר איפכא: בקנון [קארב]: ובתמחוי קערה גדולה: אבל לא בטבלא על השולחן מדמחזי שבורר הרבה לצורך מחר. ולרשב"א בנפה וכברה דבשבת חייב עלה חטאת, להכי בי"ט כיון דאפשר למעבדה מאתמול אסור מדרבנן, אפילו לאכלה לאלתר. אבל בקנון ותמחוי, דכיון דלאו אורחיה בהכי, להכי בשבת פטור אבל אסור להכי בי"ט מותר לכתחילה אף שהיה יכול למעבד כן מאתמול [עי' בא"ח שי"ט, ותק"י ס"ב] וקיי"ל דבקנון ותמחוי שרי בצריך לה בו ביום [רמג"א תק"י ס"ב]: ולא בנפה [פיינעס זיעב]: ולא בכברה [גראבעס זיעב]. דבאלו מחזי כעושה לצורך מחר: רבן גמליאל אומר אף מדיח שנותן מים על הקטניות, כדי שיצוף הפסולת ויסירנו: ושולה ר"ל ומסירו בידו, וקיי"ל כר"ג [תק"י], ודלא כר"ב: בית שמאי אומרים אין משלחין ביום טוב מתנות: אלא מנות ר"ל דבר מוכן לאכילה: אבל לא תבואה דמחוסר טחינה. ואע"ג דחזו לבשלן כך, רוב תבואה לאו לתבשיל קיימי: ורבי שמעון מתיר בתבואה מלת בתבואה מיותר. רק קמ"ל דלאו כל מיני תבואה מתיר, רק באותן שמזכיר בגמרא, חיטין שעורים עדשים מדחזו לתבשיל. וקיי"ל כת"ק. וכששולח מתנות לא ישלח ע"י ג' שלוחים ביחד דמחזי כמוליכן למכור בשוק [תקט"ו]: בין שאינן תפורין דעכ"פ רזו לישב עליהן: ואף על פי שיש כהן כלאים אפ"ה אפשר שיהיה מותר לשלוח, כגון בקשין, דאז מותרין לישיבה: אבל לא סנדל המסומר עי' שבת [פ"ו סי' י"ז] דלא חזו ללבשן ביו"ט: מפני שצריך אומן להשחירו: זה הכלל כל שנאותין בו בחול, ביו"ט משלחין וכו': ביום טוב משלחין אותו לאתויי תפילין. משא"כ תבואה לא חזי בחול בלי טחינה [שם]. מיהו סנדל מסומר אף דחזי למחר, אסרוהו, להיכירא שאסור ללובשו אף ביו"ט:

מלכת שלמה בש"א תאכל וכו'. וא"ת אמאי לא תנא אוסרין ומתירין וכי תימא אוסרין משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרי' לקמן אפרוח שנולד ביום טוב והיינו ביומו ועוד וכו' וי"ל דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין היינו לטלטל אבל באכילה אסורה והכי נמי אמרי' גבי גוי אחד שהביא דגים וכו' וא"ת לב"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי"ל דאף לטלטל אסור לכן פי' ר"י דנקט כי האי לישנא דסתם ביצה לאכילה קיימא ועוד י"ל דנקט לב"ש תאכל משום דמשמע אכילה וטלטול דאין אכילה בלא טלטול וב"ה אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב"ש תאכל נקטי אינהו לא תאכל תוס' ז"ל: וכתבו הם ז"ל בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ח) דר' אליעזר סבר כב"ש דשמותי הוא ועוד דתניא בפ"ק דביצה דף ד' ר' אליעזר אומר תאכל היא ואמה ע"כ ועיין במ"ש בשבת ר"פ חבית: ובגמ' בעי במאי עסיקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דב"ה אוכלא דאפרת הוא אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמייהו דב"ש מוקצה הוא דס"ד דאפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסיר. מוקי לה רב נחמן בעומדת לגדל ביצים ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד ובית שמאי כר' שמעון ובית הלל כר' יהודה. ומקשינן והא אפכא שמעינן ליה לרב נחמן אההיא מתני' דבשבת פ' (שואל) נוטל גבי מעבירין מעל השלחן וכו' דקאמר אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר"ש ומוחלפת השיטה וכדפי' רעז"ל התם. ומשנינן גבי שבת דסתם לן [תנא] כר"ש בההיא דמחתכין את הדלועין דבפ' בתרא דשבת ב"ה כר"ש אבל לגבי י"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן לקמן פ' המביא אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ט מוקים לה לב"ה כר' יהודה. והאי דסתם לן תנא בשבת כר"ש וגבי י"ט כר' יהודה ה"ט דשבת דחמירא ולא אתו לזלזולי בה סתם לן כר"ש דמקל י"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר' יהודה דמחמיר. והא דאפליגו בביצה לאו דוקא דה"ה בתרנגולת דחד טעמא הוא אלא להודיעך כחן דב"ש דבנולד שרי דכחא דהתרא עדיף. ופרכי' ונפלגו בתרוייהו וליתני הכי תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש"א תאכל וכו'. אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה ובי"ט שחל וכו' כדפי' רעז"ל. ורב יוסף מפ' טעמייהו דב"ה גזרה משום פירות הנושרין שאף זו פרי הנושר הוא. ר' יצחק אמר גזרה משום משקין שזבו וביצה נמי דמיא להו שזבה ויצאה ממקום שהיתה בלועה. ואף ר' יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו דר' יוחנן רמי דר' יהודה אדר' יהודה ומשני כדכתבי' בשבת פ' חבית וכל הני אמוראי מוקמי לה כרבה בעומדת לאכילה ובגמ' מפ' מר מ"ט לא אמר כמר ומר מ"ט לא אמר כמר וביד פ"א דהל' יו"ט סי' י"ט ובטור א"ח סי' תצ"ה: שאור בכזית. ביד פ"א דהלכות חמץ ומצה סי' ב':