יכין באחד בניסן ראש השנה למלכים דרגילין היו לכתוב זמן השטרות אחר השנים משהומלך המלך. וקאמר הכא דכל מלך ישראל אפילו הומלך באדר, משהגיע ניסן מונין לו שנה ב', ובניסן הב' כותבין שנת ג' למולכו. ואם כתב שטר בניסן השני שלו, וכתב בשטר בשנת ב' למולכו, הו"ל שטר מוקדם, ופסול מלגבות בו אפילו מלקוחות שלקחו מהלואה ואילך. דקנסוהו, מדאפשר לטרוף בו מלקוחות שקדמו לההלואה: ולרגלים ר"ל רגל שבניסן הוא ר"ה לרגלים, דאם נדר דבר לביהמ"ק, אפילו נדר לבדק הבית, אם לא קיים נדרו עד שעברו ג' רגלים כסדרן, דהיינו פסח שבועות סוכות, עבר בבל תאחר. אבל בנדר לצדקה, מחייב עלה לאלתר אם לא יתנן מיד. אם לא שהתנה בנדרו ליתנה על יד על יד [י"ד רנ"ז]: ראש השנה למעשר בהמה ר"ל שאין מעשרין מהנולדים קודם לכן על הנולדים אח"כ. ולפיכך הוקבע זמן זה, דהוקש מעשר בהמה למעשר דגן בחד קרא. להכי שווין בזה, דמה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו, שבימות החמה הדגן מתייבש בשדה, ור"ה שלו בתשרי, דהיינו אחר שנגמר, ה"נ מעשר בהמה שרגילין לילד עד אב, ר"ה שלהן אלול: רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי דס"ל דון מנה ומנה, מה דגן תשרי, אף בהמות תשרי. ואפ"ה לדידהו יש ד' ר"ה, משום דחשבי ט"ו בניסן ר"ה לבל תאחר, לר"ה לבד במניין ד' ר"ה. ות"ק ס"ל דלא בעינן ג' רגלים כסדרן, ולא הו"ל ט"ו בניסן ר"ה לבל תאחר, ונקט תחתיו א' באלול. והיינו דקאמר ד' ר"ה לד"ה, לת"ק ארבעה דדל רגלים, לר"א ור"ש ארבעה, דל מעשר בהמה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים למלכי אומות מונין שנה שלהן מתשרי, כמו למלכי ישראל מניסן כלעיל סי' א'. ונ"מ לשטרות כלעיל: ולשמיטין דאסור לחרוש, ולזרוע בא"י בשמיטה וביובל מדאורייתא. מיהו בזמן הבית אסור ל' יום קודם ר"ה מהלממ"ס. וכמו כן כל עבד ישראל, שכשמכרוהו ב"ד נמכר לשש שנים, וכשמוכר את עצמו נמכר לכמה שנים שירצה. ואם בתוך זמן מכירתם פגע בהן היובל, יוצאים לחירות. וכמו כן נרצע יוצא לחירות ביובל וכולן כשהגיע א' בתשרי, הו"ל ר"ה שלהן: לנטיעה אילן שנטעו מ"ד יום קודם ר"ה חוץ מיום הנטיעה [דהיינו י"ד בכדי שיקלוט האילן וישתרש בקרקע, ואח"כ עוד ל' יום להחשב שנה], אז כשהגיע ר"ה שבתשרי, עלתה לו שנה בשנות הערלה. מיהו אעפ"כ כשיגיע ר"ה השלישי, עדיין פירותיו ערלה, עד ט"ו בשבט, דאע"ג דא' בתשרי ר"ה לנטיעה, היינו לתחלת נטיעתו, וכדאמרן. אבל השתא אילן הוה ור"ה שלו ט"ו בשבט, וכלקמן סי' ט'. ואחר ט"ו בשבט דין רבעי עליהן [י"ד רצ"ד ס"ד]: ולירקות שאין לעשר מהירק שנלקט מקודם, על הנלקט אח"כ. אף שמעשר ירק רק מדרבנן. ומכ"ש דאין לעשר מחדש על ישן במעשר דגן שהוא מדאורייתא: באחד בשבט ראש השנה לאילן שאין לעשר מהנחנט מהקודם על הנחנט אח"כ. דבין בתרומה או מעשר ראשון או מעשר שני. או מעשר עני שנתנת בשנת ג' ו' בשמיטה תחת מעשר שני, וערלה ורבעי, בכולהו ר"ה שלהן כדאמרן, בין בתבואה וירק או באילן: בפסח על התבואה דאז זמן גדילתו: בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ר"ל כצאן שנמנין ע"י שמניחין אותן לצאת דרך פתח קטן וצר, שאין אחד נשמט מלמנותו, כך כל אדם בין צדיק או רשע, מוצלח או אינו מוצלח, כולם נדונין אז מכל מקריות [או נ"ל דכמו שהצאן ההם אינן יכולין לצאת מהדיר ההוא לרווחה רק ברצון הרועה ע"י הפתח הצר ההוא, כך כל אדם אין יכול לצאת אז זכאי בדינו רק בדוחק וע"י חסדו יתברך רועה אבן ישראל. ואע"ג דאמרינן לעיל בפסח על התבואה וכו', והרי הנך נמי מקריות האדם נינהו. תירץ הר"ן התם בכללות, וכדתנא העולם נידון. משא"כ הכא נידון כל יחיד ויחיד לבד. ואפשר משו"ה נקט תנא הכא עוברין כבני מרון, דהיינו א' א' לבד]: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אקרא דלעיל קאי, דכתיב המשגיח על כל יושבי ארץ, והיוצר אע"ג שמשגיח על כולם ועל לבם יחד בהשקפה א', אפ"ה מבין אל כל מעשה ומעשה שלהן [ולפירוש ב' הנ"ל, נ"ל דה"ק היוצר רואה יחד לבם, ר"ל כתפלת רבי אלכסנדרי [ברכות י"ז א'] שמשגיח שרצונם לעשות רצונו ולהתיחד עמו, ולכן חס עליהם, ואעפ"י שמבין אל כל מעשיהם, ששאור שבעיסה תקפם לעשות נגד רצונו יתברך]: ובחג בסוכות: נידונין על המים אם יהיו גשמי שנה כראוי או לא [ואע"ג דבפסח נדונין על התבואה, היינו במקריות חוציות כשדפון וירקון. או נ"ל דהכא על המים לשתייה קאמר [כתענית די"ט ב']: על ששה חדשים השלוחין יוצאין להודיע בכל מקום אם עשו ב"ד החודש שעבר כ"ט יום או ל' יום: מפני הפסח ולא על סיון מפני עצרת. דממילא נודע ע"י ספירת העומר מ"ט יום, שביום נ' יהיה עצרת: על אב מפני התענית ט' באב. ולא נפקו אי"ז בתמוז. דרק לאבילות חורבן ביהמ"ק חששו שלא יטעו בו: על אלול מפני ראש השנה ועושין ר"ה ביום שלשים באלול וביום ל"א, מספק שמא אלול מעובר או לא: על תשרי מפני תקנת המועדות יו"כ וסוכות ושמיני עצרת: מפני פסח קטן פסח שני שעשו כל טמא לנפש או מי שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון. מיהו גם אז יוצאין רק על ו' חדשים, דדל אב שא"צ אז, דבזמן שיש שלום אין צום [כש"ס הכא]. והרי לטור [א"ח תק"נ] שלום היינו שביהמ"ק קיים [אב"י כך כתבו תוס' בפירוש בתענית די"ב א' דכשביהמ"ק לא התענו בט' באב]: על שני חדשים מחללין את השבת שהולכין אפי' חוץ לתחום להעיד בב"ד שראו הלבנה החדשה. ומדאו' מחללין על כולן, רק מדרבנן אסרו באחרים מדאין תקון המועדות תלוי רק בב' אלו: שבהן נ"ל דאינו נתינת טעם, רק ר"ל כמו "אשר בהן", ור"ל בהן עצמן [כשאינן בשבת] דהיינו לאחר שקדשום ב"ד שלוחים יוצאין, דמקודם לא, שמא יחזרו בהם ב"ד ויתקלקלו המועדות בערים. אבל בד' חדשים האחרים, שבהן נמי שלוחין יוצאין כלעיל [מ"ג], עכ"פ כשידעו מערב שיקדשום למחר. יוצאין מיד: השלוחין יוצאין להודיע קביעתן: לסוריא היא [זיריען]. ונקט סוריא, משום שדרך שם הולכים לבבל ששם רוב ישראל. מיהו השלוחין אסורין לחלל שבת בהליכתן. והא דנקט סוריא הכא, ולא לעיל [במ"ג]. ה"ט, משום דב' חדשים אלו זמן הליכתן כמעט שוה, שאפשר שיגיעו עד סוריא או יותר, תוך י"ד יום שעד פסח וסוכות. משא"כ ד' חדשים אחרים [מ"ג], לא שוה זמן הליכתן. דבאלול יכולין לילך טובא, ובאדר פחות מזה, ובאב יותר פחות: ובהן ר"ל ע"י השלוחין: מתקנין את המועדות שעל ידי השלוחין ידעו לתקן בבירור את המועדות. משא"כ ע"י שלוחי אלול ואדר, עדיין ספק שמא יעברו ב"ד אלול ואדר כסי' י"ח: מפני תקנת הקרבן כדי שיקרבו קרבן ר"ח בזמנו. ואע"ג דאינו רק עשה, אפ"ה דוחה לא תעשה דשבת דאית בה כרת, מדכתיב במועדו, והו"ל כמכשירין שא"א לעשותן מע"ש דדוחין שבת [כפסחים ס"ו א']: בין שנראה בעליל ר"ל בין שנראה הלבנה החדשה גלויי' ע"י שהיו השמים זכים: בין שלא נראה בעליל שהיו השמים מעונן, שאז לא נראה הירח לעין חלש. או שבזמן חדושה נראית במערב מיד אחר שקיעת החמה [כלקמן פ"ב סי' כ"ג] ואז זהירות החמה לפעמים מכהה אותה: אין מחללין עליו את השבת דוודאי ראוה בירושלים. כיון שאין רחוק רק מהלך לילה ויום, מסתמא כמו שהשמים זכים כאן כך הם שם: מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ר"ל מ' זוגי עדים שראו הלבנה, שרצו לילך לירושלים להעיד: ועכבן רבי עקיבא בלוד לוד היתה כמהלך יום מירושלים [כמעשרות פ"ה מ"ב] ועשה כן שלא יחללו שבת שלא לצורך, מדדי בזוג אחד. ואף דלקמן [במ"ז] אמרינן באב ובנו חיישינן שיפסל אחד הכא דכבר עברו מ' כתות, רחוק שיפסלו כולן: נמצאת מכשילן לעתיד לבא שלעתיד לא יבואו שיחשבו מסתמא כבר הלכו אחרים להעיד: ופסלו את עבדו דס"ל דבעינן מיוחסים: אלו הן הפסולין מדרבנן. דמדאו' דוקא עבירה דמלקות או מיתה, או גנב או גזלן פסולין לעדות [וחשוד נמי לשבועה]. ובעבר עבירה שאין בה מלקות, או שעבר עבירה דרבנן פסול רק מדרבנן, וי"א דבעבירה דרבנן לא מפסל רק בחטא הנאת ממון [חו"מ ל"ד ב' ג'] [ועי' פירושינו סנהדרין פ"ב סי' כ"ב]: המשחק בקוביא [קובאס] בל"י [ווירפעל]. וה"ה שאר מיני שחוק ודוקא שזה אומנתו [שם סט"ז]: ומלוי ברבית אפי' רבית דרבנן במשמע. וא' מלוה או לוה במשמע. וי"א דברבית דרבנן אין הלוה נפסל [שם ס"ו] [ונ"ל דמש"ה נקטי' לרבית בין קוביא ליונים לגלויי דכולהו באיסור דרבנן מיירי. עתוס' שנדחקו בזה]: ומפריחי יונים משחק במעות, אם תקדים יוני ליונתך. וכל א' מנקש בכח בדפי עץ, ועי"ז היונים מזדרזין לעוף מהר. והנהו אף דלאו אסמכתא נינהו דהרי תולה במקרה בקוביא ויונים, ולא סמך אמידי, אפ"ה מדאין לו פרנסה רק מזה, אינן עוסקים בישובו של עולם וכגזלן דמי [סנהדרין דכ"ד ב']: וסוחרי שביעית מסתחר בפירות שביעית. ומיירי בזה"ז דאינו אסור מדאו' [ונ"ל תו דכולהו לא זו אף זו קתני, לא מבעייא קוביא דמחשב כגזל, דהרי הוטעה חבירו דהרי סבר שהוא ירוויח, אלא אפי' ברבית שזה נותן לו הרבית ברצון, אפ"ה הו"ל כגזלן. ולא מבעייא ברבית שזה נותן לו מעות שאינו שלו, אלא אפילו במפריחי יונים שאפשר שיפסיד אם תקדים יונת האחר, והרי זה עדיף גם מקוביא דהתם אפשר דסמך על כח גופו כשמשליך הקוביאות אע"ג דלאו אסמכתא היא וכדלעיל, עכ"פ, ס"ד דקצת סמיך על זה, אבל ביונים רק במקרה תלי, שתזדרז יונה זו או זו, עכ"פ פסול כגזלן. ולא מבעייא כולהו שלוקחין מעות חבירו ולא נתן לו כלום, אלא אפילו סוחרי שביעית, שנותן גם הוא לחבירו פירות, סד"א דלא מחשב כגזלן, קמ"ל דאפ"ה פסול]: ועבדים מדאורייתא פסול כאשה. ואפ"ה קמ"ל, דסד"א מדלא מחמת עבירה פסול והוא איש, יהיה כשר לעדות החודש כמו קרוב לר"ש: אף הן אינן כשירים לה לעשות מעשה על פיהן ודו"ק. אבל עדות עגונה וסוטה, האשה כשרה להעיד וכ"כ הפסולים לעדות מדרבנן כשרים להעיד. משא"כ שאר הפסולין לעדות מדאורייתא מחמת עבירה, פסולין להכל, חוץ במסיח לפי תומו דאפילו עכו"ם נאמן מסלפ"ת במלתא דרבנן כשלא אתחזיק אסורא [ש"ך י"ד ססקל"ז, ועי' בקופת הרוכלין בכללי הכנה סי' ג'], ובעדות אשה אף שהוא דאורייתא ואתחזיק אסורא אפ"ה כשירים במסלפ"ת, משום דבל"ז דייקא ומנסבא [אה"ע י"ז ס"ג]: מי שראה את החדש הלבנה החדשה: מוליכין אותו על החמור אפילו בשבת משמע, אבל ביכול לילך הלוך עדיף: אפילו במטה אף דמדהעד חולה, הו"ל כאילו הוא כפות במטה, דחייבינן נושאיו [כשבת פ"י מ"ה] אפ"ה שרי: ואם צודה להם מצדוקים שארבו לעכב העדות, כדי להטעות החכמים: שעל מהלך לילה ויום אבל ביותר לא, דאין חודש פחות מכ"ט יום ולא יותר על ל' יום. ואם ראו העדים הלבנה החדשה סוף יום כ"ט א"כ כשיגיע סוף יום ל' כבר קדשו ב"ד החודש. [ואע"ג דבבאו עדים עד סוף החודש ב"ד חוזרים בהן [כרמב"ם פ"ג מקה"ת י"ח וי"ט]. עכ"פ כיון דבדיעבד מהני אפילו הזידו ב"ד לעבר החודש בטעות [כר"ה כ"ה א']. להכי אין מחללין רק כדי לקדשו בזמנו דמצוה לקדש ע"פ ראייה [כר"ה כ' ע"א]. ועי' לח"מ רפ"י מקה"ח]: אלה מועדי ה' אשד תקראו אותם במועדם אפילו בשבת:

מלכת שלמה כתב הרב האלהי מורנו הרר"ח ויטאל ז"ל ליל ר"ה טוב לקרוא על השלחן מסכת ר"ה והם ד' פרקים כנגד ד' אותיות ההויה וכנגד ד' אותיות האדנות והם כנגד ד' בחינות שבמלכות כמו שבארנו בביאור משנת ד' ראשי שנים ואלו הם סוד ד' ראשי שנים כי ד' ראשים של המלכות לפעמים בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד הת"ת ולפעמים כנגד הדעת והם ד' שרשים שלה וכן צריך לכוין בקריאתו ליל ר"ה עכ"ל ז"ל: ד' ראשי שנים הן. בכל דוכתא תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות ארבעה שומרים הן ובפ"ק דחולין שלש פגימות הן ובפ' אין מעמידין שלש יינות הן ובפ' כל הצלמים תנן שלשה בתים הן שלשה אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש בבא קמא תנן ד' אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ד' נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמ' במניינא דר' חייא ור' אושעיא תני הן תוס' ז"ל: באחד בניסן. פ"ק דע"ז דף י': בפי' ר"ע ז"ל מה יציאת מצרים מניסן מנינין לה. אמר המלקט ובגמ' בעי יציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן לה אימא מתשרי ואע"פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שנייה לפי שתשרי ר"ה לשנים הנמנים לבריאת עולם וה"ה ליציאת מצרים ופשיט לה מקראי. ולמלכי אומות העולם נמי דמונין מתשרי ילפי' לה בגמ' מקראי דכתיב דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים וגו' וכתיב ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחששתא וגו' מדקאי בכסלו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא ואע"ג דבתר קרא לא כתיב ביה ארתחששתא ואיכא למימר דילמא למניינא אחרינא הוא רב פפא יליף לה עשרים עשרים לג"ש מה התם לארתחששתא אף הכא לארתחששתא: בפי' ר"ע ז"ל משום שלום מלכות. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל גבי רישא דלמלכים וכתבו עליו תוס' ז"ל דאינו דהכא למלכי ישראל קמיירי והעלו עוד דאין צריך שלום אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבותא לפי שע"י גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות ע"כ ופי' רש"י ז"ל שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסלו בשנה שלישית ליה פלוני מפלוני מנה והעדים אמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני ואם אין הדיינים יודעים באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו אם כסלו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין חמוז לכסלו נמצא כסלו קודם לתמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא ואם עמד בין כסלו לתמוז שלאחריו נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסלו עכ"ל רש"י ז"ל ותוס' והר"ן ז"ל האריכו בזה ע"ש. גרסי' בגמ' ת"ר באחד בניסן ר"ה לחדשים פי' למנין חדשי השנה. ולהפסקת עבורין פי' שכיון שקדשו את החדש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד. ולתרומת שקלים פי' להקריב ראשון קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו. וי"א אף לשכירות בתים פי' שהמשכיר בית לחברו ואמר לשנה זו כלתה שנתו באחד בניסן ואפי' לא דר בו אלא חדש אחד. ופריך בגמ' ואימא תשרי ומשני כי אגר איניש ביתיה סמוך לתשרי לכולה ימות הגשמים אגר ותנא דידן בשנה קמיירי בחדשים לא קמיירי ובהתחלה קמיירי בהפסקה לא קמיירי. וכתבו תוס' והר"ן ז"ל לקמן גבי אחד בתשרי ר"ה לירקות דלא קתני לנדרים כדקתני בברייתא משום דמתני' בהפסקה לא קמיירי ע"כ. ותרומת שקלים נמי כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא ליה מילתא דליחשבה בראשי שנים ושכירות בתים לתנא דברייתא ולתנא דירן סברי כיון דבניסן נמי משכח שכיחי קיטרי שעבים מתקשרין וגשמים יורדין הוי כימות הגשמים: ולרגלים. ה"ק רגל שבו וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' ומתני' ר"ש היא וכן היה ר"ש בן יוחי אומר רגלים פעמים שלשה פעמים ד' פעמים ה'. ואיכא תו תנאי אחריני דפליגי בברייתא בהא מילתא וכולהו מפ' טעמייהו בגמ' ובת"כ פט"ו דפ' אמור. ור"א בר"ש פליג נמי אאבוה וס"ל דבסוכות לבד עובר בבל תאחר. וכתוב בספר אגודה בפ"ק משמע בפסיקתא דר' אלעזר הקליר שהיה מקרית ספר הוא ר"א בר"ש מיהו מצינו שחולק בפיוטו על ר"א בר"ש שיסד בפרשת החדש למלכים ולרגלים כדברי אביו ר"ש ושמא משום ענוה יסד כאביו ע"כ. וביד פי"ד דהלכו' מעשה הקרבנות בסי' י"ג פסק דלא כר"ש: באחד באלול ר"ה למעשר בהמה. בגמ' מוקי רב יוסף למתני' אליבא דרבי ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר"ש דאמרי' לעיל בסמוך ובמעשר בהמה ס"ל כר' מאיר דתנן בפ' בתרא דבכורות ר"מ אומר באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ופרכינן בשלמא אי מוקמת לה לרישא אליבא דר"ש שפיר דלדידיה ד' נינהו אחד בניסן וט"ו בניסן אחד בתשרי וט"ו בשבט. דלית ליה א' באלול אלא הא דאמרת דרבי נסיב לה אליבא דתנאי ותנא אחד באלול בשביל ר"ה א"כ חמשה הוו אחד בניסן וט"ו בניסן אחד באלול וא' בתשרי וט"ו בשבט ומשני אמר רבא ד' לדברי הכל. לר"מ ד' דל רגלים דלדידיה ברגל אחד עובר כדתניא בברייתא בגמ'. לר"ש ד' דל מעשר בהמה. רב נחמן בר יצחק אמר ד' חדשים ובהם כמה ראשי שנים הלכך ניסן דאית ביה תרין חד קחשיב ליה. מתיבי י"ו בניסן ר"ה לעומר לאכול מן החדש מכאן ואילך. ו' בניסן ר"ה לשתי הלחם נתחדשה השנה להביא מנחות מן החדש. לרבא דאמר ד' לדברי הכל ליתני מתני' ששה לרב נחמן דאמר חדשים קחשיב ניתני חמשה דהא לא תנן סיון במתני'. ומשני רב פפא חד שנוייא ורב שישא בריה דרב אידי אמר כי קחשיב מידי דלא תלי במעשה פי' שכניסת ר"ה שלהם אינה תלויה במעשה אלא משהגיע היום הווה ר"ה ומתחדשת השנה למילתה. מידי דתלי במעשה כגון ר"ה דעומר ושתי הלחם דאין השנה מתחדשת להתיר חדש במדינה או במקדש אלא בהקרבת העומר וכבשי עצרת לא קחשיב. ופריך והרי יובלות שהוא תלוי בתקיעה וקתני ליה במתני'. ומשני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב היא דאמר מר"ה חל יובל ואינו תלוי בתקיעה הלכך מאורתא דר"ה חייל. ורב אשי אמר האי דלא חשיב במתני' אלא ד' לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בר"ח ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרן רגל שבו ולהכי לא תנא נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם ופרכינן עליה באחד בשבט סתם לן ברישא כב"ש דאי ב"ה הא אמרי בט"ו בו ומשני ה"ק שלשה לד"ה בא' בשבט מחלוקת ב"ש וב"ה ותנא והדר מפרש דהא דסתם ברישא ד' ראשי שנים בראשי חדשים לאו דברי הכל היא דהא א' באלול נמי פלוגתא היא אלא לאו אב"ה קאי וכתבו תוס' ז"ל שלשה לד"ה ואחד בשבט מחלוקת הא לא מיתוקמא כר' שמעון דלית ליה אחד באלול אלא כר"מ אתי וצריכי למימר דנסיב לה אליבא דתנאי דלרגלים לא מיתוקם כר"מ ע"כ ונלע"ד דבהא מתיישב ומובן מניינא דמתני' למעוטי מאי: ר"ה למעשר בהמה. ת"ק סבר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עשורו ור' אלעזר וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ומה שכתוב בדפוס בפירושו ז"ל באחד בתשרי ת"ק סבר וכו' נראה שצריך להעביר הקולמוס על מלות באחד בתשרי וכן צריך להגיה ואין הלכה כר' אלעזר בר"ש ות"ק סבר וכו' וכולו לשון אחד. אח"כ ראיתי שהגיה בתוספת י"ט דאמרי באחד בתשרי ת"ק וכו' ואע"פ שמתיישב מ"מ מה צורך לנו שהם האומרים באחד בתשרי: באחד בתשרי. פ"ק דע"ז דף י': ר"ה לשנים. ר' זירא מפרש בגמ' לשנים לתקופת חמה ולבנה לומר שמונין לבריית העולם והלוכן תקופות חמה ומולדות הלבנה מתשרי ור' אליעזר היא דאמר בתשרי נברא העולם רב נחמן בר יצחק אמר ר"ה לשנים דתנן לדין תנא שהקב"ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מרשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהא בסופה ותשרי הא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב: ולשמיטין. ילפינן שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים כתיב הכא ובשנה השביעית שנת שבתון וכתיב התם מרשית השנה: וליובלות בגמ' פריך יובלות באחד בתשרי בעשרה בתשרי הוא דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר ומשני הא מני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא דתניא וקדשתם את שנת החמישים שנה מה ת"ל לפי שנאמר ביום הכפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ת"ל וקדשתם וכו' מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה: ולנטיעה והכריח הר"ן ז"ל דאפי' בנטיעה שלא הקלת עליה בתחלתה כגון אם נטעה פחות משלשים יום לפני ר"ה דאין מתחילין למנות לה שנה ראשונה אלא מתשרי אפ"ה מחמרינן בה בסיפה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן וכי תימא אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד ט"ו בשבט למאי אמרי' ר"ה של נטיעה תשרי וי"ל דנפקא מינה שאם עשו לה ט"ו בשבט ר"ה היינו אומרים שאילו נטעה שלשים יום קודם ט"ו בשבט עלתה לו שנה ע"כ: ולירקות גמ' תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים ותנא דרבנן דהיינו מעשר ירק והדר תנא מעשר דגן ואיידי דחביבא ליה דרבנן אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן ואשמועינן דיום קבוע לו וכ"ש דאורייתא. ופריך בגמ' וליתני מעשר ומשני אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ופריך וליתני ירק ומשני תרי גווני ירק דתנן בפ"א דמעשרות ירק הנאגד משיאגד ואם אינו אוגד משימלא את הכלי. וכתבו תוס' ז"ל מכח קושיות דאמתני' פריך. דליתני מעשר ולא ליתני ירקות והוה ידענא דבכל מעשר איירי בין בירק בין בדגן ומשני משום דהוה משמע אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן סתם כר"ש דאמר במתני' אחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה. והדר דייק אמאי תנא ירקות לשון רבים והה"נ דהוה מצי לאקשויי אשמיטין ואיובלות ומה שיכול למצא טעם מפרש ע"כ: ותשרי הוי ר"ה לנדרים כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום אל יום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בכ"ט באלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער ליה וליכא למימר מניסן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: באחד בשבט ר"ה וכו' ובה"א וכו' בפ"ק דעירובין דף ז' מעשה בר' עקיבא שליקט אילן אחד של אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עשורין אחד כדברי ב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה לאילן וכבר נכנסה שלישית ואחד כדברי ב"ה דאמרי עד ט"ו בו לא הוי ר"ה ועדיין שנייה היא ומפרש התם דר' עקיבא גמריה איסתפק ליה ולא ידע אי ב"ה באחד בשבט אמור אי בחמיסר בשבט אמור ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא והכא בגמרא דילן נמי איתה ומסיים עלה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה דתנן בפ' שני דבכורים אתרוג שוה לאילן וכו' ועיין שם בגמרא דילן: ובירושלמי מפרש שעשרו על תנאי וחללו ונתנו לעניים ע"כ. פירש דאי לב"ה הא קיימא לן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים: ובגמ' מ"ט א"ר אלעזר א"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה אע"פ שעדיין רוב התקופה של טבת עתידה לבוא וכתבו תוס' ז"ל מפ' נמי לב"ה כמו לב"ש אלא נקט לומר דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו בא' בשבט ולמר בט"ו בשבט וכל החנוטים קודם הזמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בתבואה משום דדרשינן לעיל פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ע"כ. ובגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג ר"ה שלו אימתי א"ל שבט שבט דחדשים דהיינו של לבנה או שבט דתקופת חמה דהיינו דלסוף שלשים יום של תקופת טבת נכנס שבט של חמה א"ל דחדשים פי' תוס' ז"ל דאע"ג שבשול הפירות הולך אחר החמה שנאמר ממגד תבואות שמש ה"נ כתיב ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונים ללבנה ע"כ. ועוד כתבו ז"ל אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קבעי אע"ג דשאלו באתרוג וקשיא אמאי לא בעי בא' באלול ר"ה למעשר בהמה או בהנך (דתניא בברייתא בגמ' דף ז' ע"ב) בששה בסיון ר"ה לשתי הלחם ובאינך ע"כ נראה לע"ד באינך היינו כגון נטיעה וירקות דתלו ג"כ בלבנה ובחמה. וביד פ"א דהלכות מעשר שני סי' ב' ופ"ט סי' ח' ובפ"ד דהלכות שמיטה ויובל סי' ד':