יכין משקין בית השלחין שדה שצמאה למים שאינה מסתפקת בגשמים, שאם לא ישקנה תתקלקל: במועד בחוה"מ. דמלאכת דבר האבוד שרי אבל שדה הבעל, דהיינו שמסתפקת בגשמים אסור להשקותה [תקל"ז]: ובשביעית אף שאסור בעבודת קרקע עכ"פ השקאה רק מדרבנן אסור ומשום הפסד התירו [וי"א דבשביעית אפילו בית הבעל שרי] בין ממעיין שיצא בתחלה ר"ל אפילו ממעין שהתחיל עתה לצאת, לא חיישינן שיצטרך לתקן גדותיו, והרי טרחה אסור בחוה"מ אפילו בדבר האבוד: בין ממעיין שלא יצא בתחלה אלא שיצא כבר והוא ישן ומתוקן: אבל אין משקין בחוה"מ: לא ממי הגשמים שנקוו ואפילו ממשיכן ברגל דליכא טרחה, אסור, דגזרינן אטו קילון עמוק שיש בו טרחה. אבל בשביעית אפילו טרחה שרי, מדקיל לעניין כל מלאכה שאינו עבודת קרקע: ולא ממי הקילון מים שבבור עמוק: ואין עושין עוגיות לגפנים גומות סביב לגפן, כדי שיתכנסו שם הגשמים. ואסור בחוה"מ משום טרחה: אין עושין את האמה שיתפור [גראבען] להמשיך המים להשדה: בתחלה ר"ל כשלא היתה עדיין, אסור לעשותו: במועד משום טרחה: ובשביעית דנראה כעודר שדה לזריעה, דאסור בשביעית: ומתקנין את המקולקלות כשנתקלקל האמה ע"י רפש: במועד מדליכא טרחא כל כך לנקותה וכ"ש בשביעית דשרי, דהרי אין כאן עבודת קרקע: ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים צינורות של מים שבר"ה שנתקלקלו אף שאין רבים צריכים להם בחוה"מ מותר לתקנן: וחוטטין אותן לנקותן אף שאין קלקולן מעכב מרוצת המים [כך נ"ל]: ועושין כל צורכי הרבים היינו שהוא צורך לגוף האדם, ואינו מעשה אומן. מיהו לבנות ביה"כ שרי, מדהוא דבר האבד [מג"א תקמ ד]: ומציינין את הקברות ששפכו סיד נמוח. סמוך לקברים סביב לסימן שיתרחקו הטהורים: ויוצאין אף על הכלאים ששלחו ב"ד שלוחין לעקר הכלאים מהשדות. ומשלחים אותן בחוה"מ של פסח דאז נשכרים בזול, מדבלא זה בטלין. ואף דבט"ו באדר. יוצאין על הכלאים ומתקנין הדרכים [כפ"א דשקלים]. כאן בבכיר כאן באפל. ותקון דרכים נמי. מדנתקלקלו ע"י עולי רגלים הרבים, צריכים לחזור ולתקנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכים את המים מאילן לאילן מים שהתכנסו תחת אילן זה, ימשכוהו לאילן אחר, דליכא טרחה: ובלבד שלא ישקה את כל השדה אם לא בשדה לחה ונתיבשה [תקל"ז]: זרעים שלא שתו לפני המועד ר"ל אפילו זרעים שבבית השלחין, עכ"פ כשלא הורגלו לפני המועד להשקותן, דאז לא פסדי כשלא ישקום במועד: וחכמים מתירין בזה ובזה להשקות כל השדה וכריש פרקן. ובזרעים אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דהרווחה יתירה שרי. והלכה כראב"י [שם]: צדין את האישות [מוילוואורף]: ואת העכברים דשניהן מפסידים השדה: ומשדה הלבן שדה תבואה: שלא כדרכו שמשנה באופן צידתו: וחכמים אומרים משדה האילן דהפסדו מרובה: ומשדה הלבן דהפסדו מועט: ומקרין את הפירצה ר"ל כשנפרץ כותל גינתו מותר לסדר שם אבנים זע"ז בלי טיט כעין קיר סביב: במועד אבל כותל חצרו בונה כדרכו מפני הגנבים. וה"ה בנוטה כותלו לפול סותר ובונה כדרכו, מפני הסכנה [תק"מ]: רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה ר"ל אפילו בתחלה, שעדיין אין שום טומאה עליו אפ"ה מותר לראות הנגע, דאפשר שישמח כשיאמר לו שא"צ הסגר [כך. נ"ל. מיהו בש"ס משמע דל"ג בתחלה, וכן משמע מרש"י ור"ב. ובירושלמי גרס לה]: להקל דאם רואה הכהן שהוא טהור יטהרנו: אבל לא להחמיר דאם רואה הכהן שהוא טמא, ישתוק שלא יצטער לצאת חוץ למחנה ביו"ט: וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר דאסור לכהן לשתוק. להכי מוטב שלא יראנו: ועוד אמר רבי מאיר קולא אחרת: מלקט אדם עצמות אביו ואמו דכך היה דרכם מתחלה קברו במקום לח ועמוק ' כדי שיתעכל הבשר מהר. ואחר שנתעכל, מלקטין העצמות ומקברן במקום נכבד בארון [כשמחות פי"ב]. וקאמר הכא דמותר במועד [ואף דאסור לפתוח הקבר לבלי לנוולו [כב"ב קנ"ה א']. הכא דנתנוהו שם על מנת לפנותו משם שאני. וגם משום יראת הדין ליכא [כי"ד שס"ג]. דלאחר י"ב חודש לינא חשש דין. ושמואל שנתירא מהדין [כחגיגה ד"ד ב']. תוך יב"ח הוה [כשבת ק"ב ב']: מפני ששמחה היא לו ר"ל מדשמחת הרגל עליו אינו מצטער כל כך כשילקטם, וגם אינו חייב להתאבל, אז מה"ט [ודלא כר"ב דפי' כס"ד דש"ס]: לא יעורר אדם על מתו ר"ל לא יעורר ספדן את אדם על מתו, בשישורר הספדן קנות המשברין הלב, כדי שיתעורר זה להזכיר א"ע ממתו ויבכה: ולא יספידנו שהספדן, מספר בשבח המת [ונ"ל דתרווייהו רבותא קמ"ל, מעורר אף שאינו זוכר דבר מהמת, וספדן אף שאינו מקונן רק מספר בשבח המת]: קודם לרגל שלשים יום אפילו בזה"ז דליכא חשש שיתן להספדן מעות שכינס לעלות לרגל, ויתעכב מלעלות [וכמעשה דמייתי הש"ס], אפ"ה איכא למיחש שיתן לו המעות שכינס ליו"ט, [ועי' ש"ס ד"ח ב' תוס' ד"ה דקא. וזה נלפע"ד פי' עלת "תמיד" שכתב הר"ב]. מיהו קיי"ל דאפילו בחנם אסור לספדו, שלא יצטער ביו"ט עי"ז. מיהו במת תוך ל"י לרגל. או שמע אז שמועה קרובה, מותר לספדו אז [א"ח תקמ"ז, וי"ד שמ"ו]: אין חופרין כוכין הוא כמין ארגז [שובבע] בל"א שבכותל מערה. לקבור בו המת: וקברות בבניין: במועד ודוקא שלא לצורך המועד: אבל מחנכים את הכוכין במועד שמקצר או מאריך הכוך העשוי כבר, דזה אינו טרחה כל כך: ועושין נברכת לראב"ד ר"ל קבר, כמו שעושין בזמנינו, שאין בו טרחה כל כך ככוכין. ולרש"י ר"ל גומא שעושין בחצר שיזלו לתוכן השופכין. ולתוס' ר"ל נברכת כובסין, שעושה לצורך המועד [כפ"ג מ"ב], ואיידי דמיירי לעיל בחפירה, נקט לה הכא: וארון נ"ל דועושין דרישא קאי נמי אהא, דעושין ארון עם ואצל המת בחצר: עם המת בחצר ר"ל דוקא בהחצר שהמת שם מותר לעשותו, דאז ליכא חשש מראית עין, לחשדו שעושה מלאכה אחרת. מיהו לאדם מפורסם, שרי בכל מקום. ובזמנינו הכל מחשב מפורסם [תקמ"ז]: אלא אם כן יש עמו נסרים דלעשות נסרים יש טרחה יתירה. ואף דאפילו יו"ט שני כחול שווייוהו לגבי מת [כביצה ד"ו א']. עכ"פ קול הנסירה הו"ל פרסום גדול. ותו דנסרים מנוסרין שכיחי טובא וא"צ לחלל יו"ט עבורן. מיהו קיי"ל דבא"א בצנעא שרי בפרהסיא [שם]: אין נושאין נשים במועד דאין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל: ולא אלמנות אף דבאלמנה ליכא שמחה כ"כ ולא ז' ימי משתה: ולא מיבמין אף שבאה נשואיה ע"י אבלו שעל מיתת אחיו: אבל מחזיר הוא את גרושתו שאינו שמח עמה כל כך: ועושה אשה תכשיטיה שתתבשם או שתתן כחול על עפעפיה: ר' יהודה אומר לא תסוד לא תמשח בשרה בסיד נמוח להשיר השערות: מפני שניוול הוא לה אף שמתקשטת אח"ז, מצטערת עכשיו: ההדיוט שאינו מהיר בחייטות: תופר כדרכו מה שצריך למועד: והאומן שיודע להוציא מלא מחט כאחת, ולכוון אימרא [זוים] בל"א: מכליב עושה תפירה עקומה כשיני הכלב: ומסרגין [פלעכטען] בחבלים: את המטות שולי המטה שצריך למועד: רבי יוסי אומר אף ממתחין נ"ל דר"ל לא מבעיי לסרג, דהיינו שתי וערב, דשרי, מדלא סגי בלא"ה. והרי צריך לו במועד. אלא אפילו למתוח החבלים שנתרפו, דאפשר לממלויי במאני, אפ"ה מותר. והכי קיי"ל [קמ"א]. ובש"ס ל"ג אף: מעמידין תנור וכירים להחם או לבשל בו ביו"ט [תק"מ]: ורחים רחים של יד לטחון ליו"ט: רבי יהודה אומר אין מכבשין את הרחים בתחלה לעשות חדודין על פני אבן רחיים חדש, כדי לטחון בו: עושין מעקה [גאללענדער]: לגג ולמרפסת [אלטאן] והוא כעין תקרה שבולטת מאמצעית הכותל לרווח החצר, ונכנסין לו מחדרי העלייה. ומותר לעשות לו מעקה סביב בחה"מ מחשש סכנה: שפין את הסדקין סותמין בטיט הסדקין שבתקרה שלא ירד הדלף לבית: ומעגילין אותן במעגילה שמגלגל בעץ עגול על טיט הטוח על התקרה, להחליקו: ביד וברגל ר"ל מחליק הטיט שבתקרה ביד או ברגל, אפילו מדקדק להחליקו יפה כעין מעגילה שרי: אבל לא במחלצים [קעללע], והוא כלי אומנות של בוני חומה: הציר [אנגעל]: והצינור חור שבאסקופה שציר הדלת סובב בו: והמנעול [שלאסס]: והמפתח [שליססעל]: ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד דאם ממתין מלתקנם עד חוה"מ, מדפנוי אז ממלאכה, אסור: וכל כבשין כדגים, פירות וירקות, שכובשן במים וחומץ כדי שיהיו ראויין לאכילה: שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן דראויין לאכול במועד. וכלל מלאכת חוה"מ עי' בקופת הרוכלין צד ט"ו ע"ב:

מלכת שלמה כתב הרמב"ם ז"ל המשנה תִקְרָא מועד וחולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד ע"כ: משקין. וכו' : ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' ב' ובפ"א דהל' שמיטה ויובל סי' ח' ט' ובטור או"ח סי' תקל"ז ונראה מדברי הר"ן ז"ל שהוא גורס בית השלהין בה"א שכתב בית השלהין ארץ עיפה וכו' כדכתיב שלחיך פרדס רמונים והא וחית ממוצא אחד דשתיהן אותיות הגרון עכ"ל הר"ן ז"ל אלא שברב אלפס שמדפוס קושטאנדינא כתוב שהמפרש שעל מועד קטן הוא נמוקי יוסף וכ"כ ג"כ בב"י בכמה דוכתי פי' נמוקי יוסף אבל בתוי"ט כתוב בשם הר"ן ז"ל: ומתני' דלא כרשב"ג שאמר משום ר' יוסי בפ' מי שהפך (מועד קטן דף י"ב) דבר התלוש מן הקרקע אפי' מקצתו אבד מותר והמחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור והאי בית השלחין לדידיה אסור להשקותו במועד ורבנן ס"ל דמשום פסידא שרי ויש להם סמך מקראי דכתוב אחד אומר את חג המצות תשמור שכל חג המצות אסור בעשיית מלאכה וכתוב אחד אומר ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש דמשמע הא שאר ימים מותרין ש"מ דבחולו של מועד פעמים שהוא מותר ופעמים שהוא אסור ואם יפסד שרי וז"ל רש"י ז"ל וגם בתוספות ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחש"מ כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה דכתיב ששת ימים כו' הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים כו' ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים ע"כ. ועוד הביא ראיות הרא"ש ז"ל דמשמע מינייהו דאיסור מלאכה בחש"מ ויותר האריך להכריח שכולן אינם אלא אסמכתא בעלמא שאין איסור מלאכה בחש"מ אלא מדרבנן: ובגמ' בעי מאן תנא דפסידא אין הרוחה לא ואפי' במקום פסידא מיטרח נמי לא טרחינן ומסיק דר' יהודה היא דתניא מעין היוצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה ר' אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך יתר על כן א"ר יהודה לא יפנה אדם אמת המים וישקה לגנתו ולחרבתו בחש"מ ופירשו תוס' ז"ל גנה מקום זרעים מקדם: חרבה שחרבו אילנותיו וחרשו וזרעו ונטעו ושמא הוא צריך למים יותר ולא זו אף זו קתני א"נ חרב ביתו ועשאו גנה וצריכה מים תדיר יותר משאר בית השלחין ע"כ: והאי חרבה דקאמר ר' יהודה על כרחך לאו חרבה ממש היא דא"כ למה לי דמשקה לה אלא ודאי שחרבה ממעין זה ויצא לה מעין אחר ראב"ע אומר לא כך ולא כך ל"ש חרב מעינה ול"ש לא חרב מעינה מעין שיצא בתחלה לא ואע"ג דאיכא חרבה דפסדא אי לא משקה לה אפ"ה לא שרי ר' יהודה אלא ממעין שיצא לה בתחלה דלאו טרחא הוא אבל מי גשמים ומי קילון דטרחא לא שרי אפי' לבית השלחין ועוד חזינן דקאמר ר' יהודה לא יפנה מים וכו' אלמא דלא שרי ר' יהודה טרחא יתירא אלמא מתני' ר' יהודה היא דהא ר' אלעזר ל"ש חרב מעינה ל"ש לא חרב תרוייהו אסר ולר' יהודה ל"ש מעין שיצא בתחל' ל"ש מעין שלא יצא בתחלה בית השלחין אין בית הבעל לא והאי דקתני מעין שיצא בתחלה להודיעך כחו דר"מ שהוא כחא דהיתרא דאפי' מעין שיצא משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל. לשון הר"ס ז"ל משקי' בית השלחין בשביעית צריך לפרש דאיירי בבית השלחין שזרוע בו תבואה או קטנית שהיו משל ששית ונכנסו לשביעית וכבר הביאו שליש בששית שאינם נקראין ספיחי שביעית אבל ירקות אפי' של ששית שנכנסו לשביעית אסורין משום ספיחין לפי שהולכין בהן אחר לקיטה כ"ש אם גדלו בשביעית עצמה שאסורין משום ספיחין ולא שייך להעמידה בשדה בור ושדה זרע ושדה ניר שעלו בה מאליהן דלית בהו משום ספיחין כדקאמר בירושלמי דטעמא דהנך אסרו היינו משום שאינו חושש לקיומן ואינו רוצה בהם ובית השלחין שהתירו לו להשקות משום דבר האבד ודאי שהוא רוצה בקיומן כיון שהוא רוצה להשקותן שלא יאבדו עכ"ל ז"ל: ובשביעית. מתוך פי' הרמב"ם ז"ל גם מתוך חבורו שם בהלכות שמטה פ"א משמע דגם בשביעית בית השלחין אין בית הבעל לא. וגם תוס' ז"ל כתבו בדף ו' ע"ב שרש"י ז"ל נראה שחזר בו ממה שפי' במשנה דגבי שביעית אפי' בית הבעל שרי ואני פירשתי במשנה דשביעית נמי לא שרי אלא בבית השלחין כדכי' בקונטרס כאן אבל ק"ל וכו' לכן נראה יותר פי' הקונטרס שבמשנה עכ"ל ז"ל בקיצור: בין ממעין שיצא בתחלה. וכ"ש ממעין ישן והאי דאיצטריך למתנייה למעוטי שדה בית הבעל שאפילו ממעין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור דלא שרינן ליה אלא משום פסידא והוא דליכא טרחא יתירא נמוקי יוסף: וז"ל הגמ' השתא ממעין שיצא בתחלה דאתי לאינפולי משקי' ממעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי מיבעיא ומשני איצטרך אי תנא מעין שיצא בתחלה ה"א הכא הוא דבית השלחין אין בית הבעל לא משום דאתי לאינפולי אבל מעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי אימא אפי' בית הבעל נמי קמ"ל ל"ש מעין שיצא בתחלה ל"ש מעין שלא יצא בתחלה בית השלחין אין בית הבעל לא: אבל [אין משקין] לא ממי הגשמים גזרה וכו'. לשון רעז"ל. אמר המלקט ורב אשי תירץ מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו פי' שדרך מי גשמים ליכנס במקום עמוק וכיון שניטלו חציין העמיקו והוו להו מי קילון כלומר שצריך לדלותן בדלי: קילון. פי' הרי"ף ז"ל כמו ביב ונימוקי יוסף ז"ל פי' קילון בור עמוק וכו' מלשון קולתה שהוא תרגום כדה נקרא קילון ונקטיה אחר מי גשמים לאשמועי' דאיסור מי גשמים אינו אלא משום שאפי' אפשר להשקות בתחלה מהכנוס של מי גשמים בלא טורח כשיחסרו המים היה צריך לדלות ושמעינן דאם היה אגם מים שלא יבואו לעולם במועד לצורך דלי שמשקה מהן ברגלו בקל היה מותר ואיסור מי גשמים וקילון אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישי' לטרחא יתירא עכ"ל ז"ל: ואין עושין עוגיות לגפנים. פי' רש"י ז"ל עוגיות עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה ע"כ. ונמוקי יוסף ז"ל פי' עוגיות שחופרים סביב הכרם כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב והא נמי אמועד משום טירחא יתירא ועוד דלא הוי דבר האבד אבל בשביעית מותר כדאיתא בגמ' והני עוגיות בחדתי מוקמינן להו אבל עתיקי שכבר היו לו שם עוגיות ונסתמו מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד ע"כ וכתוב עוד בנימוקי יוסף בשם הראב"ד ז"ל ולאו דוקא חדתי ממש דה"ה כעין חדתי אם לא ניכר החריץ אבל אם ניכר החריץ מעט מותר ולא בעינן טפח דכיון דמימיה עומדין במשהו סגי להו ע"כ: עוגיות לגפנים. וה"נ תניא בברייתא דף ג' ע"א ולא יעשה עוגיות לגפנים ובדף ד' תניא יזילו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ע"כ. ושמא הגפנים צריכין לעוגיות יותר מן הזיתים ודברה משנתנו בהוה ולאו דוקא: וביד פ"ח דהלכות יום טוב סימן ג' ובפ"א מהלכות שמטה פסק דעושין עוגיות לגפנים א"כ ס"ל דגם האי סיפא אמועד לבד איתאמרת וכמו שכתוב שם בכסף משנה: