יכין הכל חייבין בראיה ר"ל שחייבים להתראות בעזרה בכל ג' רגלים. והכל לאתויי עבד שחציו בן חורין, דלרמב"ם. חייב רק למשנה ראשונה [פ"ד דגיטין], ולרש"י חייב רק למשנה אחרונה: חוץ מחרש ואף באזנו א' ואף שמדבר. וה"ה אילם פטור: שוטה ערפ"ק דתרומות: וקטן מפורש לקמן: וטומטום שעור בשרו מכסה ערותו, ולא נודע אם זכר או נקבה הוא: ואנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות: ועבדים שאינם משוחררים [נ"ל דלהכי נקט נשים ועבדים לשון רבים, וכולהו לשון יחיד. משום דנשים ועבדים מצויין, ובעלי מומין אינן מצויין. וקטן וזקן נמי נקט להו לשון יחיד, משום דלאו כל הילדים והזקנים פטורים, רק כשאינו יכול לעלות, וכדמסיק, א"כ הן המועט במינן. והא דאפסקינהו בנשים ועבדים בין הבעלי מומין. נ"ל דכולהו לא זו אף זו קתני, דלא מבעייא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה ומצוה נינהו, אלא אפילו טומטום ואנדרוגינוס דבני דעה ומצוה נינהו, אפ"ה פטירי. ולא מבעייא טומטום ואדרוגינוס דיש ספק בגופן אם חייבין, ואין מי שיתחייבו אגביה בראייה, אבל נשים ועבדים אף דגריעי מצ"ע מטומטום ואנדרוגינוס דאינהו ספק אם חייבים בעשה שהזג"ר, ונשים ועבדים וודאי פטירי מעשה שהזג"ר, עכ"פ סד"א מדיש להן בעל ואדון יתחייבו אגביה בראייה, קמ"ל דאפ"ה פטירי. והדר נקט חיגר וסומא ואינך, אף שחייבים בכל המצות, אפ"ה פטירי מראייה]: והסומא אפילו בעינו אחת: ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית, שהוא חלש. וה"ה בחלש מלעלות מעירו לירושלים: כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו אביו דנקט לאו דוקא, אלא ר"ל שהילד חלש כל כך עד שכשישאנו אביו או אחר על כתפו מירושלים להר הבית לא יתרצה הילד, או יזיק לו האויר במקצת אז דוקא פטור מראייה: ולעלות מירושלם להר הבית ולא נקט לעזרה. דקמ"ל אף שרק עליית ההר קשה עליו ולא ריחוק המקום: שנאמר שלש רגלים ומדלא קאמר פעמים, משמע הליכת רגל לעזרה מירושלים: בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף דכל זכר בישראל חייב להביא כשעולה לרגל ב' בהמות, א' לעולת ראייה וא' לשלמי חגיגה, ומצוה להקריבן ביום ראשון. ומלבד זה חייב לאכול בשר שלמים בכל יום, וזה נקרא שלמי שמחה [רמב"ם חגיגה פ"א ועתוס' ר"ה ד"ה א']. וקאמר הכא דעולת ראייה צריך שיהיה שוה ב' מעה כסף: וחגיגה ר"ל הבהמה שמקריב לשלמי חגיגה: מעה כסף מיהו מדאורייתא אין להם שיעור: עולות במועד באות מן החולין חסורי מחסרא וה"ק, עולות, יש מהן שרק בחוה"מ באות, שיכול להקריבם אז, אבל ביו"ט לא יקריבם, והן אותן שנדר כל השנה. אבל עולת ראייה בא אפילו ביו"ט, ואף שיכול להקריבו כל ז', עכ"פ עיקר מצוותו ביום ראשון של חג. ושניהן מביא רק מן החולין. או נ"ל דה"ק עולות אפילו אותן שרק במועד באות דהיינו נדרים ונדבות, דאינן חובה כל כך אפ"י באות רק מחולין, מכ"ש עולת ראייה שהן חוב וכל שבחובה בא רק מחולין [כסוף פ"ז דמנחות] ולאאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל הך במועד דנקט מתניתין, קאי לכאן ולכאן ור"ל עולות שבמועד, ואותן שבמועד באות וכו'. ונלפע"ד ראיה לד"ק כדאשכחן דכוותיה [נדה דל"ו ב'] המקשה נדה, דר"ל נדה נדה, ע"ש. וכן [טהרות פ"ט מ"ג] משקין טמאין, דר"ל טמאין טמאין ובתוי"ט שם]: והשלמים מן המעשר ר"ל שלמי שמחה יוכל להביא מדמי מעשר שני, דשלמי שמחה אינן חובה כשיש לו בשר משאר קרבנות: יום טוב הראשון של פסח ר"ל שלמי חגיגה שמביא אז. וה"ה שלמי חגיגה דשאר יו"ט, רק דיוקאי קמ"ל, דדוקא שלמי חגיגה אז הא שלמים שמביא בערב פסח כדי לאכול אחריו הפסח על השובע. כ"ע מודו דבאה אף ממעשר: ובית הלל אומרים מן המעשר לא שיביא הכל ממעשר, דהרי דבר שבחובה בא רק מחולין. אלא אם יש לו בני בית מרובים, ואין די לאכילתן שלמים של ב' מעה כסף, יוסיף עליהן ממעות מעשר. ומביא פר גדול: ישראל יוצאין ידי חובתן ידי חובת שלמי שמחה: ונדבות בשלמים שנדר כל השנה, בלשון הרי זו או הרי עלי, שכולן מביאן כשעולה לרגל ומקריבין האימורין והבשר נאכל לבעלים: ובבכור [להכי נקט חטאות ואשמות לשון רבים ובכור לשון יחיד. דחטאות ואשמות מביאין בעליהן לעזרה, והכהן מקבל חלקים רבים מכמה חטאות ואשמות. משא"כ בכור וחזה ושוק, הבעלים נותנן לכהן אחד. ואינו מצוי שיתנו הרבה לכהן א']: ובחזה ושוק שקבלו מהשלמים שהקריבו ישראל בחג. וטעם כולהו, דשלמי שמחה ילפינן מדכתיב ושמחת, ואין שמחה רק בבשר קרבנות, ומדאכל הני סגי: ולא במנחות דאין באכילתן שמחה: מי שיש לו אוכלים מרובים בני בית מרובין: ונכסים מועטים שאינו עשיר: מביא שלמים מרובים שלמי חגיגה מרובים. ואף שנכסיו מועטין יוסיף עליהן ממעות מעשר כלעיל: ועולות עולות ראייה: על זה נאמר במשנה ב': מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג שלא הביא אז עולתו ושלמיו של יו"ט: ויום טוב האחרון של חג אפי' ביום אחרון של סוכות שהוא שמיני עצרת, דאף שהוא רגל לבדו, אפ"ה תשלומין דראשון הוא. וכן עצרת אף דרק יום א' הוא. אפ"ה יכול להקריבן כל ז'. מיהו חיגר בראשון אף שנתרפא אח"כ, עכ"פ מדלא חזי בראשון פטור: עבר הרגל ולא חג שלא הביא קרבנותיו של יו"ט: מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות דזהו חסרון, שחיסר עשה דהבאת קרבנותיו [ועי' מש"כ בס"ד סוכה פ"ב סי' ל"ב]: והוליד ממנה ממזר שעדות חטאו לפניו תדיר, לפיכך אין עונו נמחק כל כך מהר: יכול הוא להחזירו ויתקן נ"ל דר"ל אף למה שגנב וגזל נמי לפניו תדיר, עכ"פ משמחזירו לבעלים נתקן. ומכ"ש ע"ז ורוצח, דכששב אין חטאו לפניו. וכן כל שאר חטאים: אלא למי שהיה מתוקן בתחלה בתיקון שלימות, משא"כ הנך דלעיל לא היו תחלה רק בלתי חסרון ולא נקראו מתוקן: היתר נדדים פורחין באויר דאע"ג דהמקיימו כבונה במה [כנדרים דכ"ד א'], אפ"ה מסתבר שלא תועיל התרה, והדבר תלוי לכאן ולכאן: ואין להם על מה שיסמכו דנרמז רק קצת בקרא, דכתיב לא יחל דברו, ודרשינן דאבל אחרים מוחלין לו, ואינו מפורש במקרא. וקרא הנ"ל אסמכתא בעלמא היא: הדינין דיני ממונות, אפי' אותן שאינן מפורשין יפה, כגון נפש תחת נפש דכתיב גבי נגיפת אשה הרה, דדרשינן דהיינו ממון: והעבודות של הקרבנות, אפי' הולכת הדם שאינה מפורשת: הטהרות אע"ג דכולהו טהרות כתיבי בפירוש. הכא קמ"ל אפי' לשיעור מקוה דלא כתוב בפירוש. אבל ליכא לא קמא בטבילת נדה לבעלה, דהא ג"כ כתיבא, וספרה ז' ימים ואחר תטהר, ר"ל תטבול [תוס']: והטומאות אפי' שיעור שרץ שיטמא בכעדשה דלא כתיב: ועריות אפי' בתו מאנוסתו דלא כתיבא: יש להן על מי שיסמכו דאע"ג דכולהו אין מפורשין, נלמדו בלימוד חזק: הן הן גופי תורה ר"ל בין המפורשין או הנרמזין כולן גופי תורה ונקט לכולהו הכא אגב חגיגה:

מלכת שלמה הכל חייבים וכו'. רפ"ק דערכין ובירושלמי פ' הערל דף ט' ובפ' מצות חליצה דף י"ב וביד ר"פ שני דהלכות חגיגה וסימן ג'. וכתבו תוס' ז"ל פי' רש"י ז"ל בראיה מצות יראה כל זכורך והקשה הר"ר אלחנן דהא תני בסמוך בש"א הראיה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמ' הערל והטמא פטורין מן הראיה ופרכינן בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה אלא ערל מנלן וכו' ועוד אמרינן בירוש' ריש מכלתין בד"א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמ' ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתם לרגל ראיה ושמחה וחגיגה יש בראיה מה שאין בשתיהן שהראיה כולה כליל משמע דסתם ראיה בקרבן מיירי על כן נראה לר"ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש"י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורה דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכ"ש בראיית פנים בקרבן וגם יש ליישב דמתני' משמע ליה דבראיית פנים [נמי] איירי דקתני בסמוך איזהו קטן כל שאינו יכול לילך וכו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים בעזרה [איירי] שאינו יכול לילך לשם ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו מפני דברים הרבה וכו' כמו שהוכיחו הם תוס' ז"ל שם בגמ' ע"ש וכן פי' בערוך בערך חג בשם רב האי גאון ז"ל דמשנתנו בראיית קרבן מיירי: חוץ מחש"ו. אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ כדאמרי' בר"פ בכל מערבין דהא תנא ושייר מקמץ ובורסי ומי שאין לו קרקע: [הגהה בברייתא בגמ' עלה ז' אינו מוזכר שם ומי שאין לו קרקע וגם הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה לא הזכירו אכן התוס' הזכירוהו ג"כ בפ"ק דר"ה דף ו' ע"כ הגה"ה] ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוא דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולין מחמת דבר אחר הוא משום אומנותו וכי תימא הא איכא חרש באזנו אחת וחגר ברגלו אחת ובעלי קביין כל הני מכללא אתיין וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה וערל מרבינן בגמ' כי טמא ואליבא דר' עקיבא אבל כל הני דמתני' רבותא אשמועי' דבעינן מיעוטא דקרא תוס' ז"ל: ובגמ' קתני חרש דומיא דשיטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה אף חרש דלאו בר דעה הוא וקמ"ל כדתנן בתרומות פ"ק חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב תנינא להא דת"ר וכו' ופריך והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטור ומשני אמר רבינא ואיתימא רבא מתני' אצל ראיית חרש דומיא דשוטה גבי שמחה הוא דתני ותרי מיני חרש תני מתני' וחסורי מחסרא מתני' וה"ק הכל חייבין בראיה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה ואף על פי שפטור מן הראיה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין אף מכל המצות האמורות בתורה ותניא נמי הכי ובגמ' מפרש מ"ש לענין ראיה דפטירי ומ"ש לענין שמחה דמחייבו וכתבו תוס' ז"ל שומע ואינו מדבר פטור מן הראיה וחייב בשמחה והא דלא קתני נשים דמחייבו בשמחה בתר הכי לא חש להכי למיתני סורסא וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות ע"כ: שוטה ירוש' א"ר אלעזר אתה הראת לדעת ע"כ: וטומטום ואנדרוגינוס וכו' גמ' ת"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טמטום ואנדרוגינוס כל זכורך לרבות את הקטנים ואיצטרך קרא למעוטי נשים דלא תימא נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות אע"ג דהוי נמי מ"ע שהזמן גרמא אף כאן נשים חייבות אתא קרא למעוטי וטומטום נמי בשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך איצטרך קרא למעוטי דאי לטומטום סתמא לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וקטן מיירי בקטן שהגיע לחנוך ומדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך לכדאחרים דתניא אחרים אומרי' המקמץ והצורף נחשת והבורסי פטורין מן הראיה משום שנאמר כל זכורך מי שראוי לעלות עם כל זכורך וכל אלו ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חבריהם ומ"מ מטהרין גופן ומלבושם ועולים בכלל ישראל ליראות שכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות חגיגה וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל שאינם פטורין לגמרי אע"פ שלא פי' שעולין בכלל ישראל כלשון הרמב"ם ז"ל מ"מ כתב דאין נראין לחצאין דקתני בברייתא מפרש אביי דר"ל דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן ע"כ: נשים לא שייך לאקשוי אמאי תני נשים לשון רבים כו' דהכי דייקי' בפ"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ"ש ע"כ מתוס' ז"ל ובתוי"ט כתב עליהם וקשיא לי כו' ואני הדיוט מסתבר לע"ד דתנא אשגרת לישנא דרוב מתנייתא נקט הכא דבפ' מי שמתו תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין וכו' גם שם בפ' שלשה שאכלו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין וכו' גם בסוכה פ' הישן תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה וכן בכמה דוכתי לעולם כדתנא להו לענין חיוב במצות או פטור מן המצות קתני להו בלשון רבים ולהכי נמי נקט להו הכא בלשון רבים אע"פ שנפרד מהם פה הקטן היינו ג"כ מהאי טעמא גופיה שתדיר רגיל לשנות חוץ מחש"ו או חש"ו פגיעתן רעה וכו' בפרק החובל אבל גבי דיני נזיקין דהיא מילתא שאין מן הראוי להזיק א"כ גם אין ראוי להזכיר בהן לשון רבים ולהכי קתני התם פ' החובל העבד והאשה פגיעתן רעה לשון יחיד ואפשר דמהאי טעמא גופיה אקדים התם עבד לאשה כדי לתלות הקלקלה במקולקל אע"פ שבכולהו דוכתי תני נשים והדר עבדים כך נלע"ד: ועבדים שאינם משוחררין פירשנוהו בראש פירקין: והסומא ואפי' באחת מעיניו דכתי' ירְאה וקרינן ירָאה מה הבא לראות הקב"ה שהוא רואה לעולי רגלים בשתי עיניו ישתבח זכרו לעד ולנצח אף אותן שבאין ליראות יהיו בשתי עינים ואיכא דאמרי מהכא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה כלומר יראה את המקום ואת הבאים שם ויראה לבאים שם מה לראות וכו' ואיכא דאמרי מה לראות בשתי עיניו היינו כהן שסומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף הבא ליראות בשתי עיניו. הרגמ"ה ז"ל: ומי שאינו יכול לעלות ברגליו פי' רש"י ז"ל מירושלם לעזרה ורבותא נקט דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה והה"נ אם הוא אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דפטור כדמשמע בגמ' עד הכא מאן אתיא תוס' ז"ל ומפרש בגמ' ומי שאינו יכול לעלות ברגליו לאתוי מפונקים שאין הולכין בלא מנעל דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: [הגהה צ"ע לע"ד ונלע"ד שאפשר שר"ל בכאן יש שלש חלוקות תרי לפיטורא ואחת לחיובא תרי לפיטורא היינו שאינו יכול לעלות מירושלים לעזרה ולא מעירו לירושלים אבל אם הוא יכול לעלות מעירו לעזרה חייב ומה שכתבו תוס' ז"ל ורבותא נקט דלא מיבעיא וכו' ר"ל רבותא נקט רש"י ז"ל שפירש מירושלם לעזרה דמש"ה הוא פטור מלעלות להראות דכ"ש שאינו יכול לעלות מעירו לעזרה אפי' שתהיה עירו סמוכה הרבה לירושלים כיון דאפי' מירושלים לעזרה אינו יכול אבל אם היה יכול לעלות מעירו לעזרה אז היה חייב דו"ק: ע"כ הגהה] איזהו קטן וכו' תוס' פ"ק דר"ה דף ז': כל שאינו יכול לרכוב וכו' גמ' מתקיף לה ר' זירא עד הכא פי' עד ירושלם מאן אתייה והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עליה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלם מי הביאו א"ל אביי עד הכא דמחייבא אימיה בשמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך אייתיתיה אימיה מכאן ואילך דאימיה לא מחייבא להראות בהר הבית אם יכול לעלות ולאחוז בידיו של אביו מירושלם להר הבית חייב ואם לאו פטור וב"ש מחמרי טפי דאע"פ שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו כיון שהוא יכול לרכוב על כתפו של אביו וגם אין הקטן חגר חייב בחנוך מדרבנן: ירוש' ר' בון ב"ר חייא בעא קומי ר' זעירא היכן היו מראים פנים בהר הבית או בעזרה א"ל נשמעינה מן הדא הטמא פטור מן הראיה דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ואין טמא מת נכנס להר הבית הדא אמרה בעזרה היו מראין פנים ע"כ: