יכין דיני ממונות כהודאות והלאות, דהיינו שיש עדים שזה הודה או שלוה מפלוני. וכמו כן כתובה, ירושה, או מתנה: בשלשה נדון ע"י ג' דיינים ואפילו הדיוטים, אם יש רק א' בהן שיודע סברות בדינין [ח"מ ג'], וא"צ שיהיו נסמכין בא"י. וקיי"ל דכל מילי דשכיח, ויש בו ג"כ הפסד לא'. א"צ סמוכין [ח"מ א']: גזילות לשלם קרן שגזל או שגנב, או פקדון שכפרו, כל אלו א"צ סמוכין. וי"א דגזילה וגניבה מדלא שכיחי צריכי סמוכין, ולהכי חלקן תנא מבבא דלעיל שא"צ סמוכין. מיהו כשהקרן קיים נגבין גם הנך בלא סמוכין [שם]: וחבלות בשלשה מיהו בחבלות שיש בהן נזק, צער, פגם ובושת, צריכים סמוכים אבל שבת ורפוי אין צריך סמוכין. וי"א דכולן צריכים סמוכין [שם]. וה"ה כופר, ושלשים של עבד, ויציאת עבד בראשי אברים, כולן נכללים בחבלות: נזק אדם שחבל, או שור המועד שהזיק בקרן, שמשלמין נזק שלם. ואע"ג דכבר תנא חבלות, אפ"ה איידי דבעי למתני כפל וד' וה', דאינו משלם כפי הזיקו, תנא נמי חצי נזק, שאינו משלם כהזיקו, ואיידי דתנא חצי נזק, הדר תני נמי נזק: וחצי נזק שור תם שהזיק: תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה סמוכין: האונס והמפתה שאנס או פיתה בתולה: והמוציא שם רע באמר אחר נשואין לא מצאתי לבתך בתולים. שזנתה בארוסתה. ונמצא שקרן וענשו אתו מאה כסף: מפני שיש בו דיני נפשות דאם ימצא כדבריו, נסקלת. ור"מ ס"ל שכשיראו השלשה שצריכים לכך, יוסיפו דיינין. וחכמים ס"ל דאם יוסיפו דיינין ותצא זכאי, יבזו להג' על שהוסיפו בחנם, או יחשדום שלא ידעו הדין דדיני ממונות בג'. ועוי"ל עכ"פ כיון שכשתמצא חייבת יצטרך עדות בכ"ג וכיון שכבר העידו בשלשה דמי לחוזרים ומגידים: מכות מלקות מ': עבור החדש לקבל עדות שראו הלבנה החדשה, ולומר ביום העיבור. דהיינו ביום השלשים של חודש העבר, מקודש החודש, לעשותו ר"ח: עבור השנה דמפני שלשה דברים מעברין השנה שיהיו ב' אדרין, [פ'א'ת' סימן], מפני פירות, כשרואין בית דין שפירות האילן לא יתבשלו עדיין קודם עצרת, ולא יוכלו להביא אז בכורים, ויצטרכו הבעלי בתים לחזור ולעלות להביאן. ומפני אביב, כשרואין שהאביב רחוק, שלא תתבשל התבואה בפסח, להביא העומר, והרי כתיב בפסח שיהיה בחודש האביב [שמות י"ג]. ומפני תקופה. כשרואין ב"ד שתקופת החמה שבטבת, תמשך עד ט"ז בניסן, ויהיה א"כ הבאת העומר תוך תקופת טבת, או כשרואין שתמשך תקופת החמה שבתמוז, עד אחר סוכות, והרי נקרא חג האסיף. ולכל הנך צריך אומד ב"ד יפה [דגם ימי התקופה, אע"ג דידוע מספר ימיו, עכ"פ יש ג' מיני חשבונות בתקופה אם תקופת רב אדא, או תקופת שמואל, או תקופה אמצעית. כמו שנבאר במקום אחר בס"ד, להכי צריך אומדנת כ"ד על זה באיזה תקופה יחשבו]: וגומרין בשבעה ר"ל מושיבין ג' להתיעץ אם צריך להושיב ב"ד על כך, ואם יאמרו ב' שא"צ, אזלינן בתר רובא, ואין דנין עוד בזה, אבל אם ב' אומרים שצריך אין סומכין עדיין על רוב זה, מדהוא נגד סדר השנים, אלא יוסיפו עוד ב', דאולי יסכימו אלו הב' להיחיד שלא לעבר, וכל זה מדקשה לשנות מסדר השנים, ומה"ט לא לקחו תחלה מיד ה', ה"ט כדי לדקדק יפה בדבר נגד היחיד וכדתנינן [רפ"ב דחגיגה] אין דורשין בעריות בג' וכ"ש בה', ואם אמרו אחר כך ג' שצריך. מוסיפין עוד ב', וכשיסכימו גם הם, מעברין [וטעמיה דמחלקין כך בג' וה' וז', כנגד ברכת כהנים, שיש בפסוק ראשון ג' תיבות, ובפסוק ב' ה' תיבות, ובפסוק ג' ז' תיבו' כדי להזכיר ברכת כהנים על קביעות השנה ופירותיה] ומה"ט גם אם הסכימו כל הג' תחלה שצריך ג"כ הוסיפו ב' ב' רק קמ"ל שסומכין על הרוב שאומרים שאינו צריך ואין סומכין על הרוב שאומרים צריך: סמיכת זקנים שסומכין הסנהדרין ידיהן על הפר העלם דבר של צבור. וה"ה מנוי הדיין שיהיה סמוך, שאז רשות בידו לדון דיני קנסות בא"י ובח"ל, ג"כ נכלל בלשון סמיכת זקנים, שצריך ג', אבל שיסמכו ידיהם על ראשו, אינו מעכב, רק שהסומכים והנסמך צריך שיהיו בא"י בשעת סמיכה, אבל א"צ שיהיו שניהן במקום א' [רמב"ם פ"ד מסנהדרין]: ועריפת עגלה צריך שימדדו ג' מהסנהדרין גדולה, אבל העריפה סגי בב' מזקני העיר: החליצה עי' ריש פי"ב דיבמות: והמיאונין יתומה קטנה שהשיאה אמה או אחיה ונתרצית בנשואיה, ואח"כ ממאנת, יוצאת בלי גט, ואינה ממאנת רק עד שתביא ב' שערות אחר י"ב שנה. וה"ה יתומה בחיי אב [עיין יבמות פי"ג], כך דינה [אה"ע קנ"ה]: בשלשה וקיי"ל דבחליצה צריך לכתחילה שיוסיפו עוד ב', לפרסומי מלתא [אה"ע קס"ט ג']. ומיאון סגי בפני ב' וי"א דצריכה לכתחילה ג' [אה"ע קנ"ה]: נטע רבעי פירות האילן בשנת ד' שלו, ורוצה לפדותן להעלות דמיהן לירושלים [עי' מע"ש פ"ה]: ומעשר שני שאין דמיו ידועין כשרוצה לפדות מעשר שני להעלות דמיהן לירושלים, אם אין דמיהן ידועין, צריך שיאמדום ג' כמה שוין, משא"כ נטע רבעי, לעולם אין דמיהן ידועין, דהרי רשאי לפחות מהדמים, דמי יציאות ההעלאה: ההקדשות בפודה הקדש: הערכין המטלטלין באמר ערך פלוני עלי, דמיו קצובים בתורה [ויקרא כ"ז], רק באין לו מעות ונותן מטלטלין נשומין בג': והקרקעות כשפודה קרקע שהקדיש. או בגובה הערך מקרקע: ואדם כיוצא בהן באמר דמי פלוני עלי, נותן כפי שווייו למכרו, אז נישום ג"כ ע"י ט' וכהן: הרובע והנרבע בהמה שרבע' או שנרבעה מאדם: והרגת את האשה ואת הבהמה בבהמה רובעת כתיב מה אשה בכ"ג אף בהמה כן: ואת הבהמה תהרוגו בנרבעת כתיב, דאתקיש נמי לדין האיש: שור הנסקל שהמית אדם, שהבהמה נסקלת: הדוב והנמר והברדלס [לעאפארד] [עי' מ"ש ב"ק פ"א סי' מ"ז]: והנחש דבהמיתו אדם נסקלין: רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה ר"ל הקדים למצוה משם דמועדין להזיק איכא למיחש שאם ימתינו להמיתן יזיקו ביני ביני: רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה ובנחש מודה לר"א, ובהא פליג את"ק: אין דנין לא את השבט בעבדו ע"ז: ואין מוציאין למלחמת הרשות דהיינו כל מלחמה, חוץ ממלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק: אין מוסיפין על העיר ירושלים: ועל העזרות בבית המקדש: אין עושין עיר הנדחת דבעבדו כל העיר עבודה זרה או רובה, הורגין כל העובדין ונשיהן וטפם אף שלא עבדו, והעיר וכל שללה נשרפין (עיין לקמן פרק י' ורמב"ם פרק ד' מע"ז): אלא על פי בית דין של שבעים ואחד כולהו ילפינן בש"ס מקראי, ואעפ"כ נ"ל דיש מהן שהן מדרבנן וקראי רק אסמכתא בעלמא נינהו: ואין עושין עיר הנדרת בספר בעיר שבגבול א"י, רק הורגין העובדים ואין שורפין העיר מגזירת הכתוב: ולא שלשה ג' ערים שנדחו ודוקא בקרובים זל"ז תוך י' פרסאות, ובב"ד א': אבל עושין אחת או שתים ר"ל אפילו שתים שקרובים כל כך שנראין כאחת, אפ"ה עושין: סנהדרי כך נקרא בלשון לאטיין (ראטהסהעררען בל"א) (ערוך), ובחרו חז"ל במלה זו מדמשמע נמי נטריקון, "שונא הדרת דין" (לקוטי מהרי"ל): היתה של שבעים ואחד והיה שם עוד א' ראש לכולן שאינו מן המנין, כמו שנקרא בל"א (פרעזוס), והוא הנקרא מופלא שבב"ד [תוס' דט"ז ב', ותוס' סוכה דנ"א ב' ד"ה והיו], והיינו דתנן רפ"ק דזבחים ובבתרא דידים שמקובל היה מפי ע"ב זקן: ומשה על גביהן וכתיב ונשאו אתך: רבי יהודה אומר שבעים דדריש אתך בדומין לך מיוחסים ובלי מום, אבל א"צ לישב עמהן בשעת משא ומתן והחליטו הדין ע"פ רובן וכשהם מחצה על מחצה שאלו למשה שהיה המופלא שבב"ד דמודה בהא לת"ק שהיה שם ראש הסנהדרין (כסי' מ"ד), רק דלת"ק בימי משרע"ה חשבינן כ"י לקוב"ה לראש הסנהדרין, וכשהסתפקו נמלכו בגבורה, וכמו כן לדורות כשמסופקים נמלכו בראש הסנהדרין, ולר"י *) משה היה ראש הסנהדרין, ולא ישב עמהן, וכמש"ל דבר הקטן, דהיינו שאין בו ספק ישפוטו הם, בלעדיך (ומתורץ קושי' רתוסי"ט): עדה שופטת ר"ל י' מחייבין: ועדה מצלת י' מזכין: עד מתי לעדה הרעה הזאת במרגלים כתיב שהיו י"ב: לא תהיה אחרי רבים לרעות כלומר כשיהיה בהמחייבים אחד יותר מבהמזכין, דהו"ל רבים לרעות, לא תלך אחר רבים כזה, אלא צריך ב' במחייבים טפי מבהמזכין: הטייתך לרעה על פי שנים א"כ צריך שיהו כ"ב, כדי שיהיה אפשר שיהיו י"ב מחייבים: ואין בית דין שקול דהתורה אסרה לעשות בית דין שקול: וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים כ"ג לסנהדרין, וג' שורות של כ"ג כ"ג לפניהן, שכשהוצרכו להוסיף דיינין מוסיפין מאלו, וי' בטלנין שיושבין תמיד בבהמ"ד, וב' סופרים לב"ד לכתוב דברי המזכין והמחייבין, וב' משרתי ב"ד, א' להזמין לבעלי דין, וא' להלקות, ב' בעלי דין, וב' עדים, וב' זוממין, וב' זוממי זוממין, וב' גבאי צדקה. ואחד לחלק הצדקה שנגבית בב' ומתחלקת בג', וא' רופא שמקיז דם, ולבלר לכתוב ספרים בשכר, ומלמד תינוקת, שלא יושבת כל אחד ממלאכתו, הרי ק"כ, דביש בה כל כך נקראת עיר: כנגד שרי עשרות שיהיה כל א' מסנהדרין שר ודיין על י' הרי כ"ג עשיריות:

מלכת שלמה בעזר אל גדול ונורא. ובס"ד העושה שפטים בעובדי אלהים אחרים. נתחיל מסכת סנהדרין דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט פי' הודאות הן שבא לדון בעדי הודאה שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו. הלואות הן שבא לדון בעדי הלואה שמעידין בפנינו הלוהו. ובברייתא פליג רב וס"ל דדינו ממונות בעי חמשה דיינים כדי שיהא קריבה לדין בחמשה וגמר דין בשלשה. פי' שאם יחלוקו בדין יהיו שלשה רוב ונלך אחריהם ויליף לה מקרא דכתיב אשר ירשיעון אלהים לשון רבים דהיינו תרי ונאמר ג"כ למעלה עד האלהים יבא דבר שניהם מה למטה שנים אף למעלה שנים אין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה אבל ונקרב בעל הבית אל האלהים לא חשיב ליה דקסבר אין דורשין תחלות ורבנן ירשיען כתיב לשון יחיד: [הגהה וכתבו תוס' ז"ל וצריך לדקדק בכל הנהו דלקמן בגמרא קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטטפות ועשרה כהנים דלקמן סי' ג' דדרשי' בגמרא כולהו למניינא ולא אמרינן אין דורשין תחלות ע"כ. ועיין על זה בתוספות זבחים דף ל"ח ע"א]. עוד בפי' רעז"ל אבל גזלות וחבלות בשלשה מומחין ע"כ. אמר המלקט ומשום דחלוקים בדיניהם מש"ה לא תננהו תנא בחד בבא. גזלות כופר דפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חברו הוי גזלן אבל לוה שלא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה נותנה: חבלות החובל בחברו וכו' ותוס' פירשו כאן וגם בר"פ החובל (בבא קמא ד' פ"ד) די"מ דדוקא גזלות שע"י חבלות קתני הכא דבעינן מומחין כגון דאינצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהם וגזל את חברו דכי ה"ג לא שכיחא טפי ולא עבדינן שליחותייהו ומעשים בכל יום שאנו דנים דיני גזלות אם לא באו על ידי חבלות ע"כ: תשלומי כפל דגניבה דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וכו': תשלומי ד' וה' דשור או שה וטבחו או מכרו: בשלשה מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת בשלשה מבבא זו. גמרא נזק וחצי נזק וכו' נזק היינו חבלות משום דקבעי למתני ח"נ תנא נמי נזק שלם. ח"נ נמי היינו חבלות תנא ממונא ותנא קנסא הניחא למ"ד פלגא נזקא קנסא אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא מא"ל אלא איידי דקבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' דממון שאינו משתלם בראש הוא תנא נמי ח"נ דממון שאינו משתלם בראש ואיידי דקבעי למיתני ח"נ תנא נמי נזק שלם. וכתבו תוס' ז"ל נזק היינו חבלות לאו בשור שהזיק שור קאמר דהא איתא בהחובל דגובין אותו בבבל ולא בעי מומחין אלא בשור שהזיק אדם והא דקאמר משום דקבעי למיתני ח"נ דלא כר"ע דקאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נ"ש ומיהו נראה דאיירי בכל ענין אף בשור דאזיק שור דהא מסיק בהחובל דהא דגובין בבבל נזקי שור בשור היינו דוקא נזקי שן ורגל דמועדין מתחלתן אבל נזקי קרן אמרינן התם דאין מועד בבבל ע"כ. גמרא שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו יחיד מומחה דאין דיני קנסות או לא אמר ליה תניתוה: תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה מאי שלשה אילימא שלשה הדיוטות הא אמר אבוה דאבוך משמיה דרב אפילו עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות אלא מומחין וקאמר שלשה. ועיין בנמקי יוסף ראש דף רע"ב: אונס ומפתה. נערה בתולה חמשים כסף. ואיתה להאי בבא דאונס בירושלמי פ' נערה שנתפתתה. וביד פ"ג דהלכות נערה בתולה סי' ג' ובטור א"ה סוף סי' קע"ז וכתבו תוס' ז"ל הא דלא תנא כופר ושלשים של עבד כדתנן שאר קנסות נראה לר"ת כו' עיין בתוספת יום טוב. וכתוב בנ"י ומיהו אנן אע"ג דלא דיינינן השתא בגזלות וחבלות אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס כגון מתנות וירושות וגיטין וכתובות הא כתב רב אלפס ז"ל בב"ק דבכל מאי דלא דיינינן השתא מנהג בשתי ישיבות דמשמתינן ליה עד שיפרע לחברו לפי ראות עיניו ע"כ: מפני שיש בו דיני נפשות. בגמרא פריך וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים ומתרצי לה אמוראי טובא דפלוגתא דר"מ ורבנן בפלוגתא דתנאי אחריני יש מהן במשניות ויש מהן בברייתות ובמסקנא מתרצינן דכ"ע חוששין ללעז פי' אי בשלא הביא עדים הבעל דכ"ע חוששין ללעז פי' דשמא כשיבאו לב"ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבאו עדים שזנתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע ובעי' עשרים ושלשה מעיקרא דשמא יבא לידי נפשות ומדבעינן עשרים ושלשה אפילו ממון בעינן עשרים ושלשה פי' שאם אחר שנתקבצו כ"ג למידן דיני נפשות שאמר הבעל להביא עדים שזנתה תחתיו ולא מצא ונתפזרו להם הדיינים לאתה צורך כגון להקביל פני המלך או למדידת עגלה ערופה ולא נשארו רק שלשה ואמר להם הואיל ואין לי עדים דינו לי מיהת דיני ממונות להפסידה כתובתה דאדם נאמן בכך דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אין דנין לו דחוששים לכבוד הראשונים ובעינן כולהו אלא מתני' מיירי שהביא עדים וכגון דאתכחוש העדים בבדקות שזה אומר כליו של בועל שחורים וזה אומר לבנים ואמרו הנך סהדי לא היה שם עד אחר דליכא תו למיחש שמא יבאו עדים אחרים שזנתה ולא הוכחשה בחקירות איזה יום ואיזה שעה וכיוצא בהם שהעדים באין על ידיהם לידי הזמה ור"מ סבר הכחשה דבדיקות שמה הכחשה ולא מקטלא הלכך דיני ממונות לבד הוא וסגי בשלשה ורבנן סברי כיון דבחקירה נמצאו מכוונים הכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא דלא רמו סהדי אדעתייהו למיבדק כולי האי והוי דיני נפשות ובעינן עשרים ושלשה וקמיפלגי בפלוגתא דבן זכאי ורבנן דתנן לקמן בפ"ה מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים דר"מ אית ליה דבן זכאי ורבנן לית להו דבן זכאי. ונמקי יוסף האריך בריש סוגיא זו ליישב פי' רש"י ור"ת ע"ש. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ג' דהלכות סנהדרין ורפי"ו ובטור ח"מ סי' ג':