יכין שבועות שתים ר"ל ב' מיני שבועות כתובים בתורה בפירוש, דהיינו בנשבע בהן או בלאו, דלהבא: שהן ארבע ר"ל ועוד מרבינין ב' אף שאין כתובים בתורה בפירוש, דהיינו בנשבע בהן או לאו דלעבר, כגון שאכלתי או שלא אכלתי: ידיעות הטומאה באדם שנטמא ואכל קודש או נכנס למקדש: שתים ב' כתובים בפירוש. והן, שנעלם ממנו שנטמא, ואכל קודש או נכנס למקדש: שהן ארבע ר"ל עוד מרבינן ב' דלא כתיבי, דהיינו בשיודע היטב שנטמא, רק שנעלם ממנו שזה קודש או שזה מקדש, ואכל או נכנס: יציאות השבת הוצאה שמרשות היחיד לר"ה: שתים ב' כתיבי בפירוש. והן ההוצאה של העומד בחוץ או של העומד בפנים: שהן ארבע ר"ל עוד מרבינין ב' דלא כתיבי, דהיינו הכנסה של העומד בחוץ או של העומד בפנים. [ולא תני ב' שהן ד' בחוץ וב' שהן ד' בפנים, כדתני בריש שבת. מדאין כאן עיקר העניין לא חש תנא להאריך]: מראות נגעים שנחלט המצורע בהן לטומאה: שנים ב' כתיבי בפירוש, שאת ובהרת: שהם ארבעה עוד ב' לא כתיבי, ומרבינן להו. והן, התולדה דשאת והתולדה של בהרת. והשתא מפרש תנא תחילה ידיעות הטומאה דזוטרן מלייהו, והדר מפרש דיני שבועות דנפישין מילייהו. ויציאות ומראות מפרש כל חדא במסכת דלה, דרק אגב גררא דב' שהן ד' הוה נקט להו תנא הכא: כל שיש בה ידיעה בתחלה קודם שאכל הקודש, וקודם שנכנס למקדש ידע שנגע בשרץ [אף שלא ידע שעי"ז נטמא, עכ"פ ידיעת בית רבו שבלתי ספק למד שם שהנוגע בשרץ נטמא, שמה ידיעה, אף שחזר ושכח אותו הדין], וידע ג"כ שזה קודש ושזה מקדש: וידיעה בסוף דאחר שאכל הקודש, ואחר שיצא מהמקדש, נודע לו שטמא היה: והעלם בינתיים דבשעת אכילת הקודש ובשעה שהיה במקדש נעלם ממנו טומאתו: הרי זה בעולה ויורד ר"ל מביא קרבן שעולה לעשיר ויורד לעני. דהיינו שעשיר מביא חטאת בהמה, ועני חטאת עוף, ודל שבדלים עשירית איפה סולת. וזהו מנחת חוטא האמור בכל מקום [וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד [וסי' שבטים. שמיעת קול [היינו שבועת העדות שכפר]. בטוי שפתים [בנשבע להרע או להיטיב ועבר]. טומאת מקדש וקדשיו. יולדת. מצורע אחר שנטהר. דגם יולדת חוטאת מקרי, דמחמת כאב לידה מחלטת בלבבה בשבועה לבלי להזדקק עוד לבעלה [כנדה ל"א ב']. ואע"ג דבשאר נשבעים כשגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו [כשבועות כ"ו ב']. ועוד הרי אפילו באמר בפירוש לאו לאו דהו"ל שבועה [כשבועות דל"ו א'], עכ"פ אינו חייב מלקות או קרבן עד שיזכיר שם או כנוי [ברמב"ם פ"ב משבועות]. י"ל דיולדת אגב כאב גדול של לידה, מחשב גמר שבלבה כאילו נשבעת בפירוש. וכ"כ מצורע מקרי חוטא, דעל ז' דברים נגעים באים, וחד מהן לשון הרע [כערכין דט"ז]. ואע"ג דבעלמא לא מייתי קרבן אהך עבירות [עתוס' במכילתן ד"ח א']. הכא מדהענישוהו משמים עד שהוחלט ש"מ שהיה לפי המאורע חטאו כבד. ונ"ל דמשו"ה חמירי הנך ה' יותר משאר חייבי חטאת, דבאינך כשאין לו בכדי חטאת ממתינין לו בשמים עד שתשיג ידו והנך בשאין לו בכדי חטאת מחוייב להביא בדלות. ה"ט משום דשבועת בטוי אין המעשה בעצמה אסורה רק בתנאי שעשה מעשה אחרת, שג"כ לבדה אינה אסורה. דהאומר לא ידעתי עדות אינו אסור רק בעבור שבאמת ראה. וכ"כ בשבועת בטוי. וכ"כ לטמא א"ע אינו אסור, ולכנוס למקדש לבד אינו איסור. רק מדעשה שניהן יחד עביד אסורא, לכן אין תשובתו שלימה. דוגמתו אשכחנא דאשם תלוי צריך שיהיה שוה ב' סלעים, ושאר חטאת סגי באפטרוזא בר דנקא [כריתות דכ"ב ב'] דמדמסופק אינו שב בכל לבו. ולהכי בהנך החמיר בהן הכתוב שיביאו בדלות, וגם בדלי דלות. וכ"כ ביולדת ומצורע מדרגיל חטאם. דרוב נשים מתעברות ויולדות [יבמות קי"ט א']. ולשון הרע אין אדם ניצל מהן בכל יום [ב"ב קס"ד ב'], לפיכך ג"כ החמיר בהן הכתוב שיביאו בדלות, ורק מדסבלו כבר ענשן במקצת כאב ויסורין, להכי בהנך היקל בהן הכתוב קצת שלא יצטרכו להביא בדלי דלות]: שעיר שנעשה בפנים ג' שעירי חטאת נעשין ביו"כ. ב' שמטיל עליהן גורלות, שאותו שעלה עליו הגורל להשם, מכניס דמו לזרוק לפני לפנים, והוא הנקרא פנימי, וחבירו משתלח לצוק. ושעיר השלישי הוא לקרבן מוסף, וזורק דמו במזבח החיצון ונקרא מה"ט חיצון: ויום הכפורים עצמותו של יום [ואילה"ק מאי נ"מ, וכי אפשר לשעיר שבפנים בלי יו"כ. דנ"ל דר"ל דאף שלא ידע שחטא. עכ"פ צריך שיאמין שיו"כ מכפר, דאל"כ אין יו"כ מכפר [כיומא דפ"ה ב'] ובכה"ג הכא אף שנעשה השעיר בפנים אין תולה לו]: תולה מגין עליו מיסורין שראוייו לו, מדהיה לו להשגיח היטב שלא יבוא לידי שוגג: עד שיודע לו שטמא היה כשאכל וכשנכנס: אין בה ידיעה בתחלה כגון תנוק שנשבה בין העכו"ם, ולא שמע מעולם שהנוגע בשרץ נטמא, אף שידע שנגע בשרץ ושנכנס למקדש ושאכל קודש: אבל יש בה ידיעה בסוף שאחר שאכל או נכנס נודע לו שהנוגע בשרץ טמא: שעיר הנעשה בחוץ הוא שעיר מוסף יו"כ הנ"ל: מכפר וא"צ תו קרבן אחר: שנאמר בשעיר מוסף שבחוץ: מלבד חטאת הכפורים ר"ל מלבד שעיר שבפנים: מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה ר"ל ידיעה בתחילה [כמשנה ב']: אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה בסוף: ולא בסוף קודם הקרבת השעיר רק אח"כ: שעירי הרגלים שעירי חטאת שבמוסף שמקריבים בכל הרגלים: ושעירי ראשי חדשים ר"ל או שעיר חטאת מוסף של ר"ח: מכפרים ונפקא מינה בטומאה שאירע בין רגל לר"ח, ואחר ר"ח נודע לו, קודם רגל שלאחריו: על הטהור שאכל את הטמא ר"ל בשר קודש טמא, ולת"ק מתכפר בשעיר חוץ [כמ"ו]: רבי מאיר אומר כל השעירים שבמוסף יו"כ ורגלים ור"ח: כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו דמכפרין כולן על שלא נודע בתחלה רק בסוף, ועל שלא נודע כלל אף בסוף, ועל טהור שאכל טמא. ונפקא מנה לטומאה שאירע בין מוסף זה למוסף אחר, כבר נתכפר. אבל שעיר שבפנים שביו"כ, כ"ע ס"ל שתולה על שנודע בתחלה ולא בסוף: היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא הא דהדר נקט ליה. ה"ט, משום דבעי למימר בסוף אמרו לו מהו וכו' ולא נקט הך א"ל קודם דברי ר"מ, מדבעי למסמך הפלוגתא שבעיקר הדין גבי הדדי: ושל יום הכפורים ר"ל שעיר מוסף יו"כ: אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה באבד שעיר שהופרש למוסף יו"כ ונתכפרו באחר, וחזר ונמצא ברגל או בר"ח, מה שיקריבוהו למוסף היום: היאך קריבין זה בזה ר"ל בשלומא לר"מ שכולן כפרתן שוה, שפיר יקרב. אלא לדידך, זו של יו"כ שהופרשה לכפר על שלא נודע בתחלה רק בסוף, האיך יכפר ברגל על שאין ידיעה כלל. או האיך יכפר בר"ח על טהור שאכל הטמא. וה"ה דק' הך קושיא לת"ק משעיר יו"כ עם שאר שעירים שחלוקין לת"ק, רק דלר"ש קשה נמי משעירי רגלים עם שעירי ר"ח שג"כ חלוקים לר"ש: אמר להן כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ולפיכך אף שכפרתן חלוקות רשאי להקריבן: רבי שמעון בן יהודה אומר משמו של ר"ש בן יוחאי שהוא סתם ר"ש שבמשנה: אבל יש בה ידיעה בסוף והרוויח לפי דבריו, דתו ל"ק לר"ש האיך קרבין זב"ז: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו ר"ל בהיה במזיד בלא התראה, דאל"כ אינו מתכפר רק במלקות. ובהך בבא דנקטא מתניתין כ"ע מודו: שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין והן תולין ג"כ ליש בו ידיעה וכו' כמשנה ב': כריתות ומיתית בית דין ה"ק בין קלות בין חמורות, בין שעשאן במזיד או בשוגג, ואותן שעשה בשוגג בין שנודע לו השתא שבא לידו ספק עבירה, בין לא נודע לו כלל [דאלו נודע לו השתא שבא לידו וודאי עבירה, הרי חייבי חטאות ואשמות שעבר עליהו יו"כ חייבין בקרבנן. ורק חייבי אשם תלוי שעבר עליהן יו"כ פטורין]. ואלו הן קלות, עשה ולא תעשה, וחמורות, כריתות ומיתות ב"ד ושבועת שוא ושקר: שעיר המשתלח מכפר ואפילו לא עשה תשובה. מיהו אנן קיי"ל דשעיר משתלח מכפר על החמורות רק בעשה תשובה, דבלי תשובה אינו מכפר רק על הקלות [רמב"ם פ"א מתשובה ה"ב]: ואחד כהן משוח מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות: אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו ר"ל מה ששעיר פנימי מכפר או תולה על ישראל, דהיינו ביש ידיעה בתחלה ולא בסוף [כמשנה ב']. וכמו כן בזדון טומאת מקדש וקדשיו [כמשנה ו']. כ"כ כל מה ששעיר הנעשה בחוץ מכפר על ישראל [כמשנה ג'], בכל אלו פר יו"כ מכפר על הכהנים [והא דלא נקט כהן המשיח הכא. ה"ט משום דאין כוה"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו [כספ"ב דהוריות ושלהי מסכת פרה]. ומזה נ"ל ראיה לראב"ד פ"י משגגות]: ר' שמעון אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו בלי הוידוי, דהרי אין וידוי בשעיר פנימי: כך דם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו בלי הוידוי, ואם כן אייתר ליה וידוי דפר, לכפר על הכהנים בשאר עבירות שאינן מתכפרין בשעיר המשתלח: כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל על שאר עבירות:

מלכת שלמה בעה"י המציל את כל עמו ישראל מכל צרות רבות ורעות ונתן להם את חג המצות וגם את חג השבועות נתחיל מסכת שְׁבועות. כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים וסידר אחר מכות שבועות מפני שבין סוף המסכת שעברה ותחלת זו המסכתא יש דמיונים בדיניהם ומשפטיהם והם דומין אלו לאלו כמו שנזכר בתלמוד והחבירוהו לענין ההוא מפני שהוא ג"כ ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט ע"כ. ופי' הרב המקובל מורנו כמהר"ר חיים ויטל נ"ע משנה זו ע"ד הסוד כי משנה זו מדברת בסוד שם ההויה ע"ש בדרושים שלו סמוך לסופם שכתב שם שלפי אותו הסוד יתורצו כמה קושיות שיש במשנה ע"ש. כתבו תוס' ז"ל הא דלא פתח תנא כל כנויי שבועות כשבועות כדפתח בנדרים ובנזיר [עי' בתוי"ט] ונלע"ד דאילו התחיל התנא בפ' שבועת הדיינין לא הוה קשה לן בגמרא מידי דמכות ושבועות ודאי שייכן אהדדי ותלויות בדיינים וכאן בהאי סדרא דישועות שייכי אלא משום דהתחיל בשבועות בטוי מש"ה פריך בגמרא מכדי תנא ממכות קא סליק שתלוי בב"ד מ"ש דקתני ברישא שבועת בטוי דלא שייכא לדיינים כלל ושבקה לשבועת הדיינים בסיפא אע"ג דשייכא בדיינים ומשני וכו' עוד פרכינן בגמרא מ"ש הכא דתני להו לכולהו ומ"ש גבי יציאות השבת ומראות נגעים דלא תנו להו לכולהו ומשנינן שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבן ודמיין להדדי בקרבן עולה ויורד תני להו גבי הדדי ואיידי דתנא תרתי תנא כולהו ואיידי דידיעות הטומאה זוטרין מילייהו שני פרקים אלו הראשונים בלבד שרי ותני להו ברישא כלומר מתיר התנא עצמו מהם ונפטר מהם תחלה והדר תני שבועות דנפישא מילייהו והקשו תוס' דהעלמות הטומאה שתים שהן ד' הו"ל למיתני דהיא עיקר מילתא העלם טומאה דקדש ומקדש והעלם קדש ומקדש ותרצו דניחא ליה למנקט לשון ידיעה מטעמא דמפורש בפ' שני ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה קא חשיב אי נמי לאידך לישנא דידיעות בתרייתא דמתיין לידי קרבן קחשיב ולהך לישנא הא דלא תנא נמי ידיעות השבת משום דניחא ליה למנקט יציאות דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ד' אבל הכא לא מצי למנקט הטומאות שתים שהן ד' דליכא אלא תרתי טומאת קדש וטומאת מקדש ע"כ: [הגהה נלע"ד אני המלקט דאע"ג דידיעות הטומאה הוו תרי פרקי קמאי ושבועות שתים דבטוי לא הוו רק פרק אחד דהיינו פרק שלישי קרי להו לשבועות דנפישא מילייהו משום שבועות אחרינא דראוי לאסמוכינהו לכל מיני שבועות אהדדי וכן מצאתי אח"כ שכן כתבו תוס' ז"ל לקמן בגמרא וכתבו עוד וליכא למימר דמינה דסליק מפ' ברישא דהא ממראות נגעים סליק ע"כ]. ודברי רש"י ז"ל הביאם רעז"ל לקמן ר"פ שני. ועוד הקשו ז"ל דאמאי לא תני גבי מראות נגעים כולהו דהא דמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד ותרצו דליתיה בדלי דלית והקשו ז"ל דמ"מ ליתנייה יציאות השבת כיון דאיתי' בדלות ודמי טפי לשבועות ותרצו ז"ל דהני לכפר והני להכשיר ע"כ. ובגמרא פריך מתני' דקתני שתים שהן ד' מני לא ר' ישמעאל ולא ר"ע דאי ר' ישמעאל האמר אינו חייב אלא על העתיד לקמן ספ"ג ואי ר' עקיבא הא אמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש לקמן ס"פ שני ומסיק דרבי היא ובידיעות ס"ל כר' ישמעאל ובשבועות נסיב לה כר' עקיבא וליה לא ס"ל וה"ק שבועות לר' עקיבא שתים שהן ד'. ועוד מפ' רבא בגמרא דאפילו ידיעת בית רבו ס"ל לרבי דהוי ידיעה. וביד רפ"א דהלכות שבועות: ידיעות הטומאה עיין בפי' הרמב"ם ז"ל בר"פ שני שכתב שם אמנם היותם שתים לפי שהם כולם תלויות בטומאת מקדש ובטומאת קדשיו והיותם ד' ידיעות טומאת גופו תחלה לענין מקדש וידיעות המקדש תחלה וידיעות בשר קדש תחלה וידיעות טומאת גופו תחלה לענין בשר קדש ע"כ: יציאות השבת עיין במ"ש רפ"ק דשבת. בפי' רעז"ל ונטל החפץ ממקומו והוציאו לחוץ. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל ונלע"ד דר"ל והוציאו לחוץ בפשיטת ידו אע"פ שלא הוציא גופו לחוץ וכן משמע מן התוס' ז"ל ע"ש: מראות נגעים שנים שהם ארבעה לשון זכר כדכתבינן ברפ"ק דמסכת נגעים בס"ד: