יכין
[ שם קריאת מסכת זו כתב אאמ"ו הגאון זצוק"ל שהוא עדיות בחירק תדע ממה שכתב כמה פעמים הלכה כפלוני, מדתנן בבחירתא כוותיה. ומ"ש בעירובין [דס"ד] האומר שמועה זו נאה וזו אינו נאה, אסור. אינו רק כשמסיים אינו נאה. ורישא לרבותא אף באמר עמו זו נאה ׳ דמשמע דרק שאינה נאה כזו, אפ׳׳ה אסור, עכ"ל ע"ר זצוק"ל. אבו"ת זה אמת ברור, דהרי אשכחנא לרבותינו חז"ל [שבועות מ"ה ב'] דקאמרו, כמה מעליא הא שמעתתא. אולם בקריאת שם המסכת, לא משמע כן מרש"י [קידושין נ"ד ב'] שפיר דתנן בבחירתא כוותיה, וז"ל מסכת עדיות קרי ליה בחירתא, שכל דבריהם העידו מפי גדולים, עכ"ל. ומדל"ק בחירתא היינו עדיות, וגם מדקאמר מלת העידו, ולא קאמר אמרו, משמע טפי דלרש"י נקודתו בצירי, וי"ל: ] שמאי אומר כל הנשיםשראו דם [עי' נדה פ"א מ"א]: דיין שעתן לטמא טהרות שיגעו אח"כ, אבל לא איתן שנגעו למפרע. ולא חיישינן שמא אז כבר היה הדם בבית החיצון, ונמצא שהיתה אז כבר טמאה אף שלא יצא הדם מגופה. דאי ניחוש כה"ג, גם הבעל יחוש לזה לפרוש מאשתו, שמא תראה אח"כ ויתבטל מפרייה ורבייה: והלל אומר מפקידה לפקידה דס"ל דכל טהרות שנגעה משעת הבדיקה האחרונה שמצאה א"ע טהורה, עד שעת ראיית הדם, כולן טמאין. אבל לבעלה אינה מטמאה למפרע: אפילו לימים הרבה ר"ל אפילו שהתה ימים הרבה בין בדיקה לראייה: אלא מעת לעת ממעטת על יד ר"ל אחר. כמו ועל ידו החזיק [נחמיה ג'] דר"ל אח"כ. ולרש"י [רפ"א דנדה] פירוש, דר"ל ע"י כח. [וק"ק דלפ"ז היה צ"ל מתמעטת]. ול"מ היה נ"ל שהוא כמו על יד הירדן דהיינו כמו מלת אצל, ור"ל דאם המעל"ע פחותה מפקידה שאצלה ממעטת חומר המעל"ע: מפקידה לפקידה דאם יש בין בדיקה לראייה טפי ממעת לעת, טמאה רק מעל"ע למפרע, דהא שתטמא למפרע רק קנסא הוא, על שלא בדקה בבוקר ובערב כתקנת חכמים, ודי בקנס קל: ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת דבבדקה תוך מעל"ע טמאה רק עד הבדיקה למפרע: כל אשה שיש לה וסת ר"ל שיש לה הרגל בזמן קבוע ג"פ, לראות בו דם, וראתה השתא בווסתה, [ומלת ווסת הוא בלשון חכמים הרגל. כמו, כך הוא וסתו של פלוני [נדרים דס"ו]. וכ"כ שנוי וסת תחלת חולי מעים [סנהדרין ק"א א'] (אב"י נ"ל דמקורו בלשון רומי שנקרא אוזום, שר"ל הרגל. והתימה על מוסף הערוך שלא הביא מקור למלה זו): דיה שעתה דחזקה לאורח שבזמנו בא, ואמ"ט כלל למפרע, ולא חיישינן שבכל פעמים הראשונים השתהה הדם ג"כ בבית החיצון: המשמשת ה"ק ומשמשת בעדים. ור"ל אף דביש לה וסת דיה שעתה. אפ"ה מצוה לה לבדוק במטלית קודם ואחר תשמיש, כשעסוקה בטהרות. אבל בזה"ז שאין לנו תרומה וטהרות אפילו אין לה וסת, א"צ בדיקה כלל לתשמיש [ש"ך י"ד קפ"ו]: בעדים הרי זו כפקידה ר"ל א' מהבדיקות הב' הללו, הרי זו כפקידה, שלא תחוש ממנו ולמפרע. דדוקא בבדקה אחר תשמיש מהני, ולא חיישינן שנתכסה הדם בשכבת זרע. אבל בדיקה שקודם תשמיש לחוד לא מהני, משום שאז אינה בודקת יפה, מדממהרת לתשמיש: שמאי אומר מקב לחלה ר"ל עיסה שנעשת מקב קמח, חייבת בחלה. וטעמיה, דס"ל הא דכתיב ראשית עריסותיכם, היינו כדי עיסה של המדבר, שהיה כמאכל המן לכל א' מישראל עומר ליום, והוא עשירית האיפה. ומדאיפה ג' סאין שהן יחד י"ח קבין, א"כ העומר הוא 1/10 של י"ח קבין: וס"ל לב"ש שהוא 1/10 מלבר, שהוא 1/9 מלגו, דהו"ל ב' קבין. ואמרה תורה עריסותיכם לשון רבים, היינו שכל ב' קבין יחשבו ב' עריסות, א' לסעודת בוקר וא' לסעודת ערב, שיפרישו מהן כשהן דגן ב' חלות, ואשתכח שמכל קב יפרישו חלה א': והלל אומר מקביים דס"ל עריסותיכם דכתב בלשון רבים, עריסות דכל ישראל משמע, א"כ הרי שיעור עיסה של המדבר ב' קבין: אלא קב ומחצה חייבים בחלה ר"ל קב ומחצה ירושלמיות, ששם הוסיפו כבר על המדה, ועשו מו' ה', נמצא שי"ח קבין מדבריות שהן איפה. הן ט"ו קבין ירושלמיות. וס"ל נמי כב"ה דעריסותיכם דכל ישראל משמע, רק ס"ל דעומר שהוא עשירית האיפה הוא 1/10 מלגו, נמצא שחלק עשירית מט"ו קבין, ירושלמיות, הוא 1/2 ירושלמיות, והן 4/5 1 קבין מדבריות. והכי קיי"ל. ומפני שכל קב מדברית היא כ"ד ביצים, נמצא 4/5 1 קב הן מ"ג ביצים וחומש ביצה [וסימנך החלה כמניינו]. וזהו שיעור סעודת מן שאכל כל א' מישראל ליום. וכל מדה מרובעת שהיא י' אגודלים על י' אגודלים בגובה ג' אגודלים [ועוד 1/100 מרוחב גודל בגובה, בקירוב], מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]. ושיעור רוחב אגודל הוא רוחב ז' שעורות בינונית זו בצד זו בדוחק, והן אורך ב' שעורות בריווח [רמב"ם פ"ט מס"ת]: ומשהגדילו המדות שאח"כ חזרו והוסיפו בצפורי על המדות, ועשו מן ו' ירושלמיות ה' צפוריות: אמרו חמשת רבעים חייבין דמדהוסיפו כך, נמצא 1/2 1 קבין ירושלמיות שהן 4/6 קב, נתהוו בצפורי 4/5 קב: חמשה ועוד חייבין דס"ל שכשהוסיפו בציפורי, עשו מז' ו', נמצא 1/2 1 קב ירושלמיות שהן ל"ו ביצים ירושלמיות, עשו מל"ה ביצים ירושלמיות, ל' ביצים צפוריות, שהן ה' רביעיות קב צפוריות [דכל רביעית הוא ו' ביצים]. ונשאר עוד ביצה א' ירושלמית, והיינו הועוד דקאמר: הלל אומר מלא הין הוא י"ב לוגין, וכל לוג מחזוק ו' ביצים: פוסלין המקוה ר' ל כל מקוה שאין בה מ' סאה שיעור מקוה, אם נפל לתוכה הין שאובין נפסלה: אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו ר"ל אף דהין הוא ג' קבין, וטפי הול"ל ג' קבין, מדהוא לשון המורגל יותר במשנה. ואפ"ה קאמר הין, מדשמע כך ובלשון זה מרבו. [אמנם להכי אמר רבו בלשון זה, כדי לגלות טעם הדבר, שהמקוה נפסלה רק מדרבנן, ולהכי הקילו גבה שלא תפסל רק בהין שהיא מדה היותר גדולה שמצינו בתורה בלח של הנסכים. והגאון רבינו אליהו ווילנא זצוק"ל פי' דה"ק, שחייב אדם לומר בלשון רבו קאי אמלת מלא, דמיותר לגמרי במשנה, דהוה סגי לומר הין שאובין פוסלין המקוה להכי קאמר אלא שחייב וכו'. ור"ל משום שרבו של הלל היה אבטליון שהיה גר, לא היה יכול לבטא יפה הה של מלת הין והיה משתמע כאילו אומר אין מים שאובים וכו', ושלא יטעו תלמידיו שכוונתו אין מים שאובין פוסלין, להכי הוסיף מלת מלא ולהכי מדחייב לומר בלשון רבו, אמר הלל ג"כ מלת מלא, אף שהוא היה יכול לבטא יפה מלת הין]: ושמאי אומר תשעה קבין מדחשיבי להשתטף בהן כל גופו לטבילת בעל קרי, להכי שיעור טבילה פוסל טבילה: ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים [ליינוועבער]: משער האשפות שבירושלים קמ"ל דאף באומנתם היתה בזוייה [כקידושין דפ"ב], וגם מקום מדורן היה היותר מבוזה בירושלים, אפ"ה הכריעו כל חכמי ישראל בדבריהן. ללמדך שאין מסתכלין בקנקן אלא במה שיש בו: והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה דעשו חכמים חיזוק לדבריהם לפסול בשיעור היותר קטן שמצינו בנסכי יין במזבח [ואף דמצינו לוג א' שמן במנחת יחיד. נ"ל מדנילוש במנחה אינו דומה למים שהן בעין. גם אין להקשות לר' יודא דס"ל דנסכי מים בחג לוג היה [כסוכה מ"ח ב']. והרי לתוס' [זבחים דק"י] נסוך מים דאורייתא הוא, א"כ למה לא נילף מהתס דהרי דמי מים למים. נ"ל מדאינו מפורש שיעורו בקרא, לא ילפינן מנה]: וקיימו חכמים ר"ל שמאי והלל מודו להן. ולהכי רק הכא נקט תנא הכי ולא לעיל בהנך דלא הודו להאומרים איפכא ועלה קאי לפ"ז שפיר משנה ד': ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו להיות [רעכטהאבריש], שהוא חסרון גדול בנפש האדם ומניעה גדולה מלבוא אל האמת: לא עמדו על דבריהם דהרי הודו בית שמאי וב"ה להגרדיים: שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו כדאשכחן שנראה לפעמים להאמוראם דברי היחיד שבמשנה, ופסקו כוותיה. או נ"ל דר"ל לסמוך על היחיד לפעמים בשעת הדחק, כדאמרינן כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [גיטין די"ט]: שאין נ"ל דר"ל כמו ואין ב"ד וכו'. כמו שאפר כירה מוכן, דר"ל ואין וכו' [ביצה פ"א מ"א]. [אב"י לפירש ע"ר נ"י לקמן סי' ל"ב, דמניין היינו מניין התלמידים, נוכל לומר דמלת שאין הוא נ"ט למ"ש תחלה שאם יראה ב"ד דברי היחיד, דקשה דאם כל כך יחכמו הדור האחרון יותר על הראשונים שימצאו סברא לנטות אחר הדעת שדחוה הראשונים א"כ למה לנו להזכיר דברי היחיד. גם בל"ז יוציאוה בחכמתם. ע"ז קאמר שאין וכו' עד שגדול גם במניין מספר התלמידים, ויוכלו לצרף גם דברי היחיד הזה למניינם. עכ"ל בני הרב שליט"א]. ואפשר שזהו דעת הראב"ד שהביא רתוי"ט]: בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו שגזרו בדור הקדום: עד שיהיה גדול ממנו בחכמה שיהיה ראש ב"ד האחרון מופלג בחכמה יותר מהקדום: ובמנין שיהיה מניין התלמידים של ב"ד האחרון והם חכמי הדור, מרובים משל ב"ד הקדום. וי"א דר"ל במניין השנים, ר"ל שיהיה ראש ב"ד האחרון זקן מהראשון: אינו יכול לבטל דבריו כפל תנא דבריו, דלא תימא או או קתני בחכמה או במניין: עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין חזר תנא ושילש, למימרא שיהא מפורסם מאד גדלו של אחרון משל ראשון. ואפשר דלעיל שהזכיר הב"ד הראשון, קאי מלת ממנו אב"ד קמא, אבל בבא זו שלא נזכר בה מלת ב"ד חבירו קאי מלת ממנו על עצמו, כמו ממנו פנה ממנו יתד, ור"ל לא לבד שנגד הב"ד הראשון יהיה גדול שאפשר שמעצמו היה קטן בערך, ויהיה זה הב"ד האחרון כננס הגדול מננס חבירו. אבל צריך שיהיה הב"ד האחרון ניכר גדלו ותפארתו מתוך עצמו: אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה ר"ל א"כ, למה הזכירו דברי היחיד היכא דהוי לבטלה לגמרי, דהיינו בדבר שפשט איסורו כבר על כל ישראל, שאז אפילו יהיה הדור האחרון גדול בחכמה ובמניין, אין הב"ד אחרון מבטל דברי הקודמין [ראב"ד. ולרמב"ם דוקא כשהוא ג"כ סיג וגדר]. אלא ה"ט שמזכירין דברי היחיד, שאם וכו': בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים ר"ל רובע קב עצמות מת שמטמאין באוהל, [דבפחות מכן אמ"ט רק במגע ומשא] אותו רובע קב סגי אם הוא מב' עצמות. וא"צ רוב מניין דהיינו קכ"ה עצמות ממת, או רוב בניין, דהיינו ב' שוקים וירך א' [כבכורות דמ"ה א'], דבחדא סגי, או רובע קב או רוב מניין או רוב בניין [ועי' מ"ש אהלות פ"ב סי' י']: בין משנים בין משלשה ר"ל אפילו אין הרובע קב רק ממתים הרבה: ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה ר"ל ממת א': או מרוב המנין ר"ל דכמו כן רוב בניין או מניין שג"כ מטמא באוהל, נמי צריך שיהיה מן גויה אחת [ועי' לקמן פ"ו סי' ל'] ולרש"י ותוס' [נזיר נ"ב ב'] ה"ק מב' או ג' עצמות. ור"ל אם ב' או ג' עצמות נשבר מכל א' קצת, ויהיה השברים ההם מן הקטנים או מהגדולים, אם כל חתיכת העצמות ההם מחזיקים רובע מטמאים באהל ולב"ה צריך שיהיו רוב מניין אי רוב בניין ומכל א' נשבר קצת, אם הרוב בניין או רוב מניין שנשבר מכל עצם קצת מחזיק רובע מטמא באהל. וי"א דה"ק ב"ה דתרתי בעי רובע הקב, מרוב בניין או רוב מניין ור"ל דלב"ש סגי הרובע מעצמות מעורבים גדולים וקטנים ולב"ה צריך שיהיה הרובע או מהגדולים אפילו הם מעטים, או מהקטנים שרבים מהן מחזיקים רובע: שמאי אומר אפילו מעצם אחד כשממלא עצם א' רובע הקב, מטמא באוהל: כרשיני תרומה משנה היא במסכת מעשר שני, [פ"ג מ"ד]. ור"ל מין צמח מאכל בהמה, ומדחזי ע"י הדחק גם לאדם לפיכך חייבת בתרומה. מיהו מדעיקרו לבהמה להכי מותר לטמאותו: בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה דדרך לשרותן כדי להאכילן לבהמה או לשפשפן על בשרו להתנקות, ואמר ב"ש דקודם שיגע בהן לשרותן, יטול ידיו תחלה, כבכל תרומה, שלא יטמאן בסתם ידים מדחזי עדיין לאדם, וכ"כ במשפשף יטול ידיו גזירה שמא יאכלן בלי נט"י: ומאכילין בטומאה לבהמה: בית הלל אומרים שורין בטהרה מדהוכשר במים, הרי יטמאן בידים שהן שניות לטומאה ודלמא ממלך עלה לאדם: צריד ביובש לבהמה, שלא ישרה אותן, כדי שלא יוכשרו להטמאות מיד ומחמיר טפי דאפילו בנט"י לא ישרה אותן אפילו בשירצה להאכילן לבהמה, אף דבשאר תרומה שרי בכה"ג בכרשינים גזר שיקילו בהן: רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה אפילו השרייה: הפורט סלע ממעות מעשר שני גם זאת משנה היא שם [מ"ח]. ור"ל מי שרוצה להחליף מעות נחושת של מעשר שני על מעות כסף מפני משא הדרך. דחוץ לירושלים מחליפין רק פירות על מעות. וא"כ ה"ה נחושת על כסף ולא איפכא, משום דנחושת מחשב פירא וכספא מחשב מטבע. אבל בירושלים הדין בהיפך. אבל כסף על כסף כאן וכאן אסור להחליף: בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות ר"ל דמותר לו להחליף אפילו כל הפרוטות של מעשר שני שהן בשוויי סלע. בעד מעות כסף, כדי שלא יתעפשו לו הפרוטות בדרך ויפסיד המעשר: ובית הלל אומרים בשקל הוא חצי סלע: ובשקל מעות שכשיבואו הכל עם סלעים לירושלים, וירצו להחליפם על פרוטות כדי לקנות על יד על יד מאכלים, יתיקרו הפרוטות ויפסיד המעשר: על הכסף ר"ל ביש לו בחצי דינר פירות ובחצי דינר מעות כסף, לא יחללם בביתו על דינר שלם: וחכמים מתירין דמשום דהפירות מועטים, אינן כדי פדיון לבדן. אבל ביש לו בדינר פירות, שיש בהן כדי פדיון, לכ"ע אין מצטרפין עם מעות לחללן על כסף: הפורט סלע של מעשר שני בירושלם גם זה משנה [שם]. ור"ל שמחליף סלע כסף על פרועות נחושת, כדי לקנות בעדן שם מאכלים: בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות ר"ל שיחליף דוקא הכל בפעם א', דאל"כ כל פעם שיחליף יצטרך ליתן קולבן לשולחנין [אזשיא], א) ויפסיד המעשר [תוס' ב"מ דמ"ה א', ד"ה בכל]: ובשקל מעות דשמא לא ישהה כל כך בירושלים עד שיוציא כל הפרוטות ויתעפשו עד רגל הבא. ואת"ל כשיצא מהעיר יחליפם במטבע כסף. אי אפשר שעי"ז שוב יפסיד קולבן שיתן לשולחני בעבור זה: הדנים לפני חכמים הן שמעון בן עזאי, ובן זומא, ובן ננס, וחנן המצרי וחנניא בן חכנאי [כסנהדרין י"ז ב']. [ולא ידענא למה השמיט הר"ב מלמנות כולם]: אומרים בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות ר"ל חלק הד' ממעות כסף שיש לו יחליף בפרוטות: רבי עקיבא אומר בשלשה דינרים כסף וברביעית כסף ברביעית מעות ר"ל רביעית מדינר כסף. דהיינו חלק ט"ז מסלע יחליף בפרוטות: ורבי טרפון אומר ארבעה אספרי כסף הדינר הוא ה' אספרים. ור"ל חלק הכ' מסלע יחליף בפרוטות: שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה ולא יחליף כלל, שמא ישכח ויוציאן לחולין: כסא של כלה משנה היא [כלים פכ"ב מ"ד]. וכך הוא תמונת כל כסא, ד' מסגרות כמרובע קבועין על ד' רגלי הכסא. והמרובע הזה נקרא מלבן. ועל המרובע הזה מחובר דף לישיבה. והדף הזה נקרא חפוי האמצעי. אמנם לכלה בימי חופתה עושין כעין ג' דפנות על הדף הנ"ל סביב, כדי שתשב דרך כבוד שתסמוך זרועותיה וגבה עליהן, ואלו הדפנות נקראו סתם חפויין: שנטלו חפויו ר"ל שניטלו ג' הדפנות הנ"ל: בית שמאי מטמאין דמדחזי עדיין לישיבה מקבל טומאה: ובית הלל מטהרין דמדלא חזי לפי מה שהוא מיוחד לכבוד הכלה, הוה כנשבר אף דחזו עדיין צריך ליחדם מחדש לישיבת כל אדם ויעשה בה מעשה, כחכמים [כלים פ"כ מ"ד]: שמאי אומר אף מלבן של כסא ר"ל אפילו לא נשתייר מהכסא רק הרגלים עם ד' מסגרות הנ"ל: טמא אפילו ניטל גם דף המושב, מדחזי לישב עליו גם בלא אותו דף: כסא שקבעו בעריבה דעריבה אינה נעשה מדרס הזב, מדאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו ללוש, דאינו מיוחד לישיבה. אבל זה קבע בתוכה כסא ממקום אחר: בית שמאי מטמאין ר"ל כשישב עליו הזב, נטמא במדרס, דלא בטל כסא לגבי עריבה: ובית הלל מטהרין דאינו נטמא במדרס, משום דבעריבה אמרינן עמוד ונעשה מלאכתינו: שמאי אומר אף העשוי בה אף שייחד גוף העריבה למושב ועשה בה תקון מה לשם כך, מתטמא במדרס: אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי קמ"ל שלא יתבייש אדם מלהודות האמת אף שכח בידו להעמיד דבריו. דהרי ב"ה רבו מב"ש, ואפ"ה הודו: האשה שבאה ממדינת הים משנה היא [ביבמות פט"ו מ"ב]: מת בעלי תתיבם אף שאין לה עדים, והרי הוחזקה בא"א, ואין דבר שבערוה פחות משנים [כיבמות דפ"ח א'], אפ"ה נאמנת, דמשום עגונה הקילו גבה ואמרינן דדייקא ומנסבא: ובית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד שיהיה דוגמת מעשה שהיה, שבאה מהקציר ואמרה מת בעלי, ושלחו ומצאו כדבריה והתירוה [וביבמות גרס במתניתין, ובאותה מדינה, ור"ל לאפוקי בבאה ממדה"י]: לא דברו בקציר אלא בהווה מדהיה כך, ורגיל להתחלש ולמות מהחום או מנשיכת נחשים: בית שמאי אומרים תינשא ותטול כתובתה משנה היא [שם מ"ג]: אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה דלממונא לא מהימנא. מי שחציו עבד וחציו בן חורין [גיטין פ"ד מ"ה], דהיינו עבד של כמה שותפין ושחררו א' מהן. וחציו דנקט לאו דוקא: לישא שפחה אינו יכול מצד חירות שבו, שאסור בשפחה בת חורין אינו יכול מצד עבדות שבו שאסור בבת חורין: כלי חרס מציל על הכל ר"ל כלי חרס. שצמיד פתיל עליו, ועומד באוהל המת ומציל על כל מה שבתוכו בין אוכלין או משקין או כלים, דכל שבתוכו תחת הכסוי הממורח סביב להכלי, טהור. א"נ הכי פירושא, המת בבית וטהרות בעלייה וארובה פתוחה מהבית להעלייה, ותחב כלי חרס בנקב הארובה ונסתם עי"ז הארובה, אז הב"ח שאינו מטמא מגבו חוצץ בפני הטומאה, ומציל על כל הטהרות שבעלייה: ועל כלי חרס ולא על שאר כלים: אמרו להם בית שמאי מפני שהוא טמא על גב עם הארץ דכל מה שביד ע"ה טמא הוא, נמצא שהכלי חרס שיחצוץ בפני הטומאה, טמא הוא: לעצמו טהרנו דהרי האוכלין שלו לא יאכל החבר, מדהן טמאין, וגם בכלי חרס שלו לא ישתמש החבר, דאין טבילה לכלי חרס הטמא: אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו שישאילן החבר ממנו, ויטבילן מחשש טומאת ע"ה, וישתמש בהן, והרי מדלא חצץ הכלי חרס עליו, טמא טומאת מת וצריך הזאה ג' וז'. אמנם כדי שישמע לנו הע"ה, משו"ה אמרנו שגם כלי חרס של חבר אינו מציל על שאר כלים באהל המת. וי"א דרק בבלי חרס של ע"ה גזרו, ומסתבר כפירש קמא מדנקט סתמא: חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי כשהודיעו ב"ש טעמן:
מלכת שלמה
בעה"י הנותן בים דרך אניות. נתחיל מסכת עדויות.
על יד. על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו כמו פסל על ידו דיבמות וכן הרבה. ומה מאד תמהתי ושמחתי על מה שמצאתי בכתובת יד לשון גמרא על קצת מקומות ממסכת זו וזהו מה שמצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מכדי תנא משבועות קא סליק מ"ש דתני עדויות איידי דתני בסנהדרין העובד ע"ז וכו' וקא בעי למיתנו ע"ז ותוקפא וע"ז שייכי בהדי הדדי דאמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון והא משום תוקפא דרבן גמליאל עם ר' יהושע מתנייא דתניא עדויות בו ביום כשנית מש"ה תני לה בהדי ע"ז ולתנייה לע"ז ברישא משום דעדויות לסנהדרין שייך תני לה ברישא ואיכא דאמרי משום דמרמות רוחא קא אתו לפלוגתא ופלוגתא שייכא לע"ז דהא בריה דשלמה מעיקרא ה"ל רמות רוחא והדר ה"ל פלוגתא בהדי ירבעם ואמטול הכי פלח ירבעם ע"ז מש"ה תני למילתא דפלוגתא ברישא והדר תני ע"ז אי הכי אמאי תני למילתייהו דשמאי והלל ברישא ליתני או מילתא דרבן גמליאל ברישא או מילתא דר' יהושע ברישא משום דר"ג מהלל קא אתי דבריה דרשב"ג הזקן הוה וקמ"ל דהלל איפכא דרבן גמליאל דהלל נשיא דסנהדרין דלשכת הגזית הוה ושמאי אב ב"ד הוה ואפ"ה אקדים הלל למילתיה דשמאי ברישא כדתניא כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זו הקץ דבר ה' זו נבואה אמרו נתחיל מדברי שמאי והלל ע"כ. ומצאתי עליה פי' מכונה להחכם הרב ר' שלמה שיריליו ז"ל וז"ל תנא משבועות קא סליק מ"ש וכו' כך סדר המשנה סנהדרין ומכות ושבועות ועדויות וע"ז ובשבועות מפרש אמאי תני לה בתר מכות. איידי דתני בסנהדרין העובד ע"ז אחד העובד ואחד הזובח פ"ד מיתות:
תוקפא גסות הרוח:
דא"ר אלעזר במסכת סוטה פ"ק:
ראוי לגדעו כאשרה וכו' יגדעו וישרש אחריו כאשרה שצריך לשרש אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם:
משום תוקפא דר"ג עם ר' יהושע מתנייא כדמפרש לקמן ובפ' תפלת השחר איתא שמחמת גסותו של ר"ג נחלק עם ר' יהושע ובזהו וגרם לגדע עצמו דהיינו בטול מלכותו:
בו ביום מפ' לקמן דכל בו ביום שמינו לר' אלעזר בן עזריה נשיא הוה ורמות רוחא דר"ג גרם לבטל מלכותו והחכמים כולם נתקבצו לכבודו דר' אלעזר בן עזריה והמליכוהו ונשנית בו ביום עדויות. וליתני ע"ז ברישא מסכת ע"ז היה לו לשנות ברישא כיון דקאי אמאי דתני בסנהדרין. רמות רוחא דבריה דשלמא דקאמר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים גרם שנחלקה מלכות בית דוד ליתני מילתא דר"ג ברישא הא דתני לקמן בפ"ג ארבעה דברים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין:
או מילתא דר' יהושע כדתנן ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין דכיון דמסכתא זו ע"י גלגול מחלוקתו של זה ושל זה נשנית מילתייהו ה"ל למיתני ברישא דאינהו דגרמי:
משם דר"ג מהלל קאתי דאמרי' במסכת שבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה והאי ר"ג בר פלוגתיה דר' יהושע בריה דרשב"ג הזקן הנהרג הוה. דהלל נשיא דלשכת הגזית הוה הכי איתא בפסחים בפ' אלו דברים. ושמאי אב ב"ד כדתנן בפ' אין דורשין ותניא בתוספתא בפ' בתרא דבכורים ובפ' בתרא דהוריות כשהנשיא נכנס כל העם עומדין מפניו ואין רשות לאחד מהם לישב עד שיאמר להם שבו אב ב"ד שנכנס עושין לו שורות וכו' אקדמה למלתא דשמאי ברישא בהני תרי באבי קמאי דיין שעתן ומתני' דמקב לתלה וטעמא דפלוגתא דמקוה דלקמן לקמן מפ' לה וקמ"ל תנא דמתני' דמסדר לה לעדויות דלא למד ר"ג מהלל זקנו דהלל זקנו נשיא בפני הבית הוה ואפ"ה הוה ענותן ואקדמה למילתיה דשמאי ברישא מה שא"כ בר"ג שבזהו לר' יהושע שהעמידו על רגליו והניחו כן עד שרננו כל העם דלקמן:
כדתניא כשנכנסו וכו' דבסיפא דברייתא תנינן אמרו נתחיל מדברי הלל ושמאי כלומר כיון שבאנו לידי כך מחמת המחלוקת של זה שעתה אנו רואין הרעב שהיה לחכמים לשמוע הרבה נאמר בתחלה מה בינו לבין זקנו:
כדתניא כשנכנסו רבותינו ראש תוספתא דעדויות היא ומפ' בירושלמי דברכות דכל היכא דתני כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היינו משום שניתוספו ספסלים הרבה כשהעמידו לר"א בן עזריה נשיא והיו עשויין שורות שורות ככרם והיינו רעב לשמוע את דבר ה' שלא היו יכולין לכנס לבית המדרש כשהיה ר"ג נשיא:
זו הלכה כדכתיב ויגד לעם את כל דברי ה' והיינו תורה. דבר השם זה הקץ פי' רש"י ז"ל לא ידענא היכא וכתבו התוס' דכתיב גבי גלות שבעים בספר דניאל מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאת וגו':
נבואה כדכתיב דבר ה' אשר היה אל הושע ע"כ מן המפרש הנ"ל ז"ל. והתם בכתיבת יד שמצאתי איתה לסוגיא דבפ' ר' אליעזר דמילה מאי ישוטטו לבקש את דבר ה'. וגם לסוגיא דא"ל רב אדא בר אהבה לרבא תהוי האי תנורא דאיתה בפסחים בפ"ק גם לכל הסוגיא דמ"ט דשמאי דאיתה בפ"ק דנדה עם פירושיהם כנזכר לעיל: