יכין החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:

מלכת שלמה כתב הרש"ש ז"ל ובדין הוא דליקדום לפרש כלאי בהמה ברישא. פי' דהא כתיב בההוא קרא ברדישא בהמתך לא תרביע כלאים והדר שדך לא תזרע. אלא דתנא בסדר זרעים קאי מפרש מילי דזרעים דהיינו קרא דשדך לא תזרע כלאים. והיינו הני תלתא פרקי קמאי. החטים והזונין. וכל סאה. וערוגה. והדר מפרש קרא דפרשת כי תצא לא תזרע כרמך כלאים דשייך לזרעים דכלאי הכרם. והיינו פירקין דקרחת הכרם. וכרם שחרב. ואיזהו עריס. והמבריך. והדר מפרש כלאי בהמה דקדים. ומשום דקאי בהו מפ' כלאי בהמה דהרבעה והנהגה והיינו קרא דלא תחרוש בשור וגו'. והדר מפ' כלאי בגדים דמאוחר בההוא קרא. דכתיב ובגר כלאים שעטנז לא יעלה עליך דהיינו פירקין דאין אסור משום כלאים. ועוד דקרא דלא תתרוש סמיך אלא תזרע כרמך כלאים וקדא דלא תלבש שעטנז סמיך אלא תחרוש. עכ"ל ז"ל: החטים והזונין כו'. הקשה הרש"ש ז"ל כיון דכולה מתני' זוגי זוגי קתני כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים ד' ל"ט) וגם בירושלמי. אמאי תני גבי חטים וזונין אינם כלאים זב"ז טפי מהנך. הכי הל"ל. החטים והזונין. השעורים ושבולת שועל. הכוסמין והשיפון. הפול והספיר. הפורקדן והטופח. פול הלבן והשעועית. אינם כלאים זה בזה. והיה נלע"ד לפרש דתנא רישא לגלויי סיפא ודוחק אע"פ שמצאתי שכן תירץ ג"כ בתוי"ט. ותירץ הוא הר"ש שירילי"ו ז"ל משום דזונין אינו מאכל אדם ותנן בפ' כרם שחרב דכל דבר שאין כמוהו מקיימין אין מקדש בכרם ולא חשיב כלאים. וה"א דאפי' בשעורים נמי לא הוי כלאים. קמ"ל דכל חד לגבי חבריה לא הוי כלאים ולגופיה אצטריך ולאו לדיוקא כנ"ל עכ"ל ז"ל. וצ"ע אם נפלה שום ט"ס אבל הענין מובן דולגופיה אצטריך ר"ל דאפילו זונין דוקא עם חטים הוא דלא הוי כלאים אבל עם השעורים הוו כלאים. ושמא דצ"ל ולדיוקא אצטריך ולא לגופיה דוק. ולע"ד אני ההדיוט נראה לתרץ דמשום דגרסי' בירו' דבר שאינו אוכל הוינן מטעין ומתני כלאים א"ר אבא בר זבדא שכן מקומות מקיימין אותו ליונים. ומשמע דמפ' התם דאתיא מלתי' דר' אבא בר זבדא אפי' כרבנן דפליגי עליה דר"א לק' ס"פ כרם שחרב גבי המקיים קוצים בכרם. דתנן דר"א אומר קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין באותו מקום אבל בשאר מקומות לא. דדוקא קוצים בשאר מקומות משום דאין דרך בנ"א להביא קוצים ממקום למקום. אבל הכא דרך בנ"א להביא זונין ממקום למקום ואפי' בשאר מקומות. והוינן מטעין דלהוו כלאים. ופרכינן מעתה אימא אה"נ דלהוו הזונין כלאים עם החטים ומשני א"ר יונה מין חטין הן אלא שהפירות מזנין כהדא דתני ולא תזנה הארץ מכאן שהפירות מזנין ע"כ בקיצור עם הפי' שנלע"ד בו. ומשום דהוה טעינא ומתנינא כלאים כדאמרן תנא גבי חטין וזונין בבא בפ"ע ולגופיה אצטריך לאשמעי' דלא תטעה אבל בשאר באבי דליכא למיטעי כללינהו כולהו בחדא בבא כנלע"ד. א"נ משום דה"א דלא אתיא האי בבא דחטים וזונין כרבי כמו שאכתוב בסמוך בשם הירושלמי ג"כ. מש"ה איכפל תנא למיתנייה בבא בפ"ע למסתמא אפי' כרבי. גרסי' בירושלמי ר' יעקב בר זבדא בעא קומי ר' ירמיה מתני' דר' ישמעאל ב"ר יוסי דתניא ר"י ב"ר יוסי אומר משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין. עבר ותרם תרומתו תרומה. רבי אומר היין והחומץ שני מינין הן אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה. והוה ר' ירמיה מסתכל ביה. א"ל מה את מסתכל בי. הבא לך רצועה ג"כ להלקות. ומסיק תמן למעשרות וכאן לכלאים כלומר וגבי כלאים מודה רבי דחטים וזונין דהוי רע ויפה מין א' חשיב: