יכין הלוקח עובר חמורו אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור: של נכרי והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]: והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי #א) וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו' [#ב) כע"ז ל"ו א']: והמשתתף לו אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]: והמקבל ממנו שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא: והנותן לו בקבלה שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל: פטור מן הבכורה ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו: כהנים ולוים פטורים חמוריהם פטורים מבכורה: אם פטרו של ישראל במדבר ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור: דין הוא שיפטרו של עצמן ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']: פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה: וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס: והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']: ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה: והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]: לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג]. נותן טלה אחד לכהן דממ"נ א' מהן בכור. וקמ"ל דלא ס"ל כרבי יוסי [פ"ב מ"ו]. דלדידיה הו"ל למיחש לשמא יצאו ב' ראשין כא'. ואע"ג דלא שכיחא. עכ"פ מדלית ליה פסידא לרבי יוסי יפריש עוד טלה א' לעצמו בעד הב': מפריש טלה אחד לעצמו מפרישו כדי להפקיע מהזכר קדושת פטר חמור. אבל מקיים הטלה לעצמו. מדאין בהטלה הזה שום קדושה. ורק ממונא אית לכהן גביה מספק. דשמא יצאת הנקיבה תחלה. ולהכי הממע"ה: נותן שני טליים קמ"ל דאינו פודה שניהן בטלה א'. או דקמ"ל דלא חיישינן שמא אחת מהאמהות טנפה. שנימוח הולד במעיה. והשנייה ילדה ב' זכרים: נותן טלה אחד לכהן מיהו בב' זכרים ונקיבה. חיישינן שפיר שמא אחת ילדה זכר ושנייה זכר ונקיבה. או אחת ילדה ב' זכרים ושנייה נקיבה. לכן מפריש עוד טלה א' לספק פדיון ומקיימו לעצמו: אין כאן לכהן כלום דשמא כל אחת ילדה נקיבה תחלה. ולהכי מפריש ב' טלאים. דשמא הזכרים יצאו תחלה. ומקיים הטלאים לעצמו. ולרמב"ם פטור מכלום. מדאיכא ספיקות טובא איך נולדו הוולדות. [שכ"א. ונתקשו הרט"ז. וש"ך בזה דמ"ש מבבי דרישא. ונ"ל דר"ל מדיש בכל אחד ב' ספיקות לקולא. שמא ילדה נקיבה תחלה. או שמא ילדה ב' נקיבות. ובב' ספיקות אלו בטל הספק הג' שמא ילדה זכר ואח"כ נקיבה. משא"כ בבבי דרישא יש ספק לחומרא כמו לקולא]: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות: מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה: שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו': ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו': מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה: זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה: ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]: נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות: ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']: ולא בחיה צבי וכדומה: ולא בשחוטה שה שחוט: ולא בטריפה טריפה מחיים: ולא בכלאים תיש הבא על הרחל: ולא בכוי בריה בפני עצמו הוא ספק חיה או בהמה. מיהו כל זה בפודה גוף בגוף דיכול לפדות חמור שוה י' בשה שוה פרוטה. אז צריך שלא יהיה הפדיון א' מאלו. אבל בפודהו בשוייו. אז פודה בכל דבר. ואפילו בתבשיל [שכ"א]: ואסר בכוי מפני שהוא ספק לא מיירי בכוי ביפעל. דא"כ מה זה דקאמר מפני שהוא ספק. והיינו ספק בהמה. והרי גם אם יהיה בהמה וודאי אסור לפדות רק בשה. רק מיירי בוולד הבא מתייש וצבייה ועי' חולין [דע"ט ב']: נתנו לכהן את הפטר חמור עצמו: כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור: כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]: על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']: מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן: רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי: וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי: עורפו קוצץ ראשו מול ערפו: בקופיץ פליישהאקע: מאחריו וקוברו דמדאסור בהנאה מחיים. כ"ש לאחר מיתה: מצות יעידה באמה העבריה שמצוה שיקחה לו אדונה לאשה: קודמת למצות פדיה שיניח אדונה לאביה לחזור ולפדותה: אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום דס"ל לתנא שהמיבם אשת אחיו לשם נוי או ממון. הוה פוגע בערוה. ואין כן ההלכה. ואעפ"כ נהגו לחלוץ. אבל אין כופין על זה. אפילו נתן לה שטח"ל לחלוץ בחנם [אה"ע קס"ה]: מצות גאולה באדון המתפיס בהמה לבדק הבית. מצוה שיפדנה אדונה: ואם לא יגאל ונמכר בערכך ותו. דלהכי הבעלים קודמין מדמוסיפין חומש כשיפדו הן [כערכין פ"ח מ"ב]:

מלכת שלמה בעה"י הנותן לעמו ישראל חוקים ומשפטים ותורות נתחיל מסכת בכורות: הלוקח עובר חמורו וכו'. בירושלמי דפסחים בפ' מקום שנהגו ד' ל"א ודפ"ק דע"ז ד' מ' וביד פי"א דהלכות בכורים סי' ט' ובפי"ב סי' י"ד ט"ו ובפ"א דהלכות בכורות סי' ז'. ובטור יו"ד סי' שכ"א כוליה פירקין. בפי' ר"ע ז"ל ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור פסיק ושרי ליה וכו'. אמר המלקט בגמרא איבעי' אימא איידי דחביבא ליה כדר' חנינא דאמר מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים וכו' ואתיא מדרשא מקדים לה: והמוכר לו. מוכר לגוי עובר חמורו דעדיין אינו קדוש עד שיולד דפטר רחם כתיב דאינו קדוש עד לידת הרחם. גיליון. ובגמרא פריך כל הני למה לי ומשני צריכי כו'. וכתבו תוס' ז"ל הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו לוקח מיפטר מבכורה משום האם שהיא של גוי ומוכר מיפטר משום ולד דהוי של גוי ומתרי קראי נפקי כדמשמע לקמן בגמרא גבי שותפות של גוי דפטור מן הבכורה אפילו שאינו שותף אלא אפילו באזנו דאמרינן בגמרא מ"ש בן דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא והא דעביד בגמרא צריכותא בלוקח ומוכר ולא אמר משום דנפקא מתרי קראי היינו משום דמדלא תנא תרוייהו בלוקח או מוכר ש"מ דלוקח ומוכר צריכי כדמפרש ואזיל דמדלוקח לא שמעינן מוכר דה"מ למיתני הלוקח עובר של נכרי או האם או המוכר עובר לנכרי או האם. וקצת קשה דמשמע דמתני' מחד קרא מפיק להו לתרויהו דקתני פטור שנאמר בישראל ומשמע דנפקי מהקדשתי לי כל בכור בישראל וצריך לומר דאמוכר קאי דלא איירי כולה פרשה באם אלא בעובר ע"כ: והמוכר לו. אע"פ שאינו רשאי בגמרא בלישנא בתרא לימא מתני' דלא כר' יהודה דתנן בפסחים בפ' מקום שנהגו ובפ"ק דע"ז ר' יהודה מתיר בשבורה ועובר דומיא דשבורה הוא ומסיק רב אשי ת"ש ר' יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאת הא יכולה להתרפאת אסור ועובר נמי כיכול להתרפאת דמי ש"מ. ובגמרא מפרש דגבי מכירה דהוא עיקר איסורא קתני אע"פ שאינו רשאי והוא הדין גבי שותפות אליבא דאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך והה"נ דה"נ גבי קבלה והכי תניא נמי בהדיא בברייתא והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי קונסין אותו לפדותה מן הנכרי עד עשרה בדמיה אם היא בהמה גסה: