יכין הכל ממירים ר"ל כל מי שיאמר על בהמת חולין שלו שתהיה תמורה על בהמת הקדש שלו [או של חבירו שנתן לו רשות להמיר בה], שניהם קדושים. והכל לאתויי יורש שהמיר על קרבן שהפריש מורישו בחייו: אחד אנשים ואחד נשים אע"ג דבכל לא תעשה, אשה שוה לאיש. קמ"ל הכא, דסד"א דהני מילי בעונש השוה בכל אבל מימר דאין ענשו שוה בכל, דהרי צבור ושותפין אין ממירין, ואי אפשר שילקו כשהמירו, ולפיכך סד"א דגם אשה כשהמירה לא תלקה, קמ"ל [ש"ס ד"ב ב']: אלא שאם המיר מומר נתפס בקדושה כלעיל סי' א'. [אב"י והא דלא נקט תנא בקיצור, הכל שהמירו תמורתם תמורה אלא שלוקה. תירץ רש"י ריש חולין, דכך הוא לשון התנאים, הכל שוחטין. הכל סומכין, הכל חייבין, ולתוס' כאן י"ל דלישנא אלימא נקט, לאשמעינן דאפילו במזיד עושה תמורה. או דסד"א דאשה אף דלוקה, מ"מ לא מקרב תמורה דידה. דאהני מיעוטא דלא יחליפנו, בלשון זכר, דלא מקרב תמורתה, ואהני רבוייא דהמר ימיר דתלקה. קמ"ל]: וסופג את הארבעים ואע"ג דבכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. י"ל דתמורה שאני דהו"ל כחוסם בקול, שע"י דבורו נעשה מעשה, ה"נ על ידי דבורו נעשה מחולין קדשים [ש"ס ד"ג ב'], אבל בכל לאו שאין בו מעשה לא לקי חוץ מנשבע לשוא או לשקר, ומקלל חבירו בשם, וכמו כן מוציא שם רע ועדים זוממין דכתיב בהו בפירוש שנענשין [תוס']: הכהנים ממירים את שלהם בקרבנן שהפרישו בעצמן: ולא בככור שנתן לו ישראל להקריבן. וכי מפני מה אין ממירים בבכור ר"ל בשלמא חטאת ואשם אף שנתנו לו מישראל. עדיין יש שייכות להבעלים בהקרבן להתכפר בו, והרי בממיר בתר מתכפר אזלינן, דרק הוא יכול להמיר [כש"ס ד"י ע"א]. ותו דגם כשנתנו להכהן, אינו שייך לו לבד, רק שייך לכל אנשי המשמר להקריבו ולאכלו [כמנחות ע"ד א' ורמב"ם פ"ד מכלי מקדש]. וגם בזה אין לכל הכהנים שום שייכות בו, דכולן רק משולחן גבוה קא זכו [כקדושין דנ"ב ב']. וא"כ האיך ימיר הכהן בזה הקרבן שאינו שלו כלל. אבל בכור שניתן להכהן מישראל, אין להבעלים שום שייכות בו לכפרה, והכהן יקריבנו ויאכל בשרו לבדו אפילו כשאין זמן משמר שלו. ולא שייך בכה"ג משולחן גבוה קזכי, דהרי כבר הוא שלו כולו, ולמה לא ימיר בו: והבכור מתנה לכהן דשניהן הן מכ"ד מתנות כהונה המפורשים סוף פרשת קרח: אף הבכור לא ימירנו בו דכיון דנלמדו מהדדי במה מצינו, אין לחלק בכל הנ"ל, מדעכ"פ השתא בחיי הקרבן שוין חטאת ואשם לבכור, ואין להכהן השתא זכייה בשניהן, ולפיכך כל הנך פרכות הנ"ל שאינן בבכור רק אחר הקרבתו, לא מחשבו רק פרכות כל דהו, מדעכ"פ השתא אין בזה קולא וחומרא בשניהן, וילפינן להו שפיר מהדדי. [ונ"ל דמה"ט נמי ליכא למפרך דמה לחטאת ואשם דכשיומם אין להכהן שום זכייה בו, אבל בכור כשיומם הרי כולו שייך לכהן. [עי' בש"ס] דליתא, דעכ"פ השתא כשהמיר בו כשהוא תם אין לו זכייה בו, כל כה"ג הו"ל פירכא כל דהו, דלא פרכינן בה במה מצינו. והרי בבכור בעל מום כשימירו בו לא תפיס בה המרה. ורק בתם שייך בו המרה, ואז אין לו שום זכייה בו]: שאין זכין בהן בחייהם דגם בחיי הקרבן יש חילוק גדול ביניהן, דחטאת ואשם אף שניתנו לו מישראל שיקריבו בעדו, אין הכהן יכול למכרו אפילו לכהן אחר, והו"ל כממיר בקרבן שאינו שלו: דבבכור אף שכשהוא תם בא"י שאין הכהן יכול למכרו מדעומד להקרבה, עכ"פ מצינו בבכור תם שנולד בח"ל, רשאי הכהן למכרו, אף דחזי להקרבה, דס"ל כמשנה דלקמן [סוף פ"ג] דאע"ג דלכתחילה לא יעלהו לא"י להקריבו, עכ"פ בהעלהו רשאי להקריבו [ולא קי"ל כן]. וא"כ כיון דגם בחיי הקרבן וכשהוא תם יש להכהן זכייה בגוויה, אינו דומה לחטאת ואשם, וליכא למילף להו מהדדי במה מצינו, מדאיכא למפרך פרכא גמורה בינייהו [ודו"ק היטב]: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דהוקשו אהדדי הקרבן והתמורה בפירוש לענין הוויית קדושתן: היכן קדושה חלה עליו על הקרבן שהקדיש: אף תמורה בבית הבעלים ולפיכך דוקא הבעלים ממירים על הבכור כל זמן שהוא ברשותם, מדחלה הקדושה ברשותן על עיקר הקרבן. אבל הכהן לא: מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים וכולהו ולפינן להו מדכתיב בהמה בבהמה, והרי כולהו בהמות נינהו: לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב טוב חולין ברע קודש. דמלה קמא דנקט קרא היינו החולין. ובמלת רע דנקט קרא יש במשמע נמי בעל מום, [וערתוי"ט]: איזהו טוב ברע כלומר איזה רע של קודש שעושה תמורה: בעלי מומין שקדם הקדישן את מומם אבל כשקדם מומן להקדישן לא חלה עליו קדושה ולא עביד תמורה. וילפינן הכי, מדמייתרו תרתי מלות טוב בקרא, דהוה סגי למכתב לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בו, אלא חד טוב קמ"ל דאפילו בממיר בטוב לקי, ואידך טוב קמ"ל דרק טוב מעיקרא עושה תמורה. [כך מסקנת הש"ס אליבא דרבא, דבכל דוכתא דבריו הם טפי עיקר ממילי דאביי, מדהוא בתרא. והר"ב תפס הפי' של אביי. והיינו אי נימא דמלה קמא דקרא היינו החולין ופרושינו לפי שיטה בכורות [די"ד ב'] דמלה קמא של קרא היינו הקודש. ודו"ק]. מיהו כל קרבן כשיומם וצריך אחר, אסור להמיר הבעמ"ו רק מוכרו, או פודהו לעצמו במעות, וקונה בהן בהמה ומקריב: ממירים אחד בשנים ושנים באחד א' של חולין בב' דקודש, או איפכא: והיה הוא ותמורתו מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת אב"י ולרבנן הוא, לאפוקי ולד דאין עושה תמורה, כלקמן מ"ה, ולר"ש יליף ולד מהקישא דמעשר, דגם במעשר אין קדוש הולד שלה שהיה לה בשעה שנעשרה [כמעילה פ"ג מ"ו]. או דר"ש סבר ולד עושה תמורה: ולא עוברים באברים דבאמר רגל בהמת חולין זו תהיה תמורה על העובר שבמעי בהמת קודש זו, אז אין האבר נתפס בקדושה. וה"ה איפכא: ולא שלמים בהן אבר או עובר של חולין, לא ימירנה בבהמה שלימה של קודש. או איפכא. ועובר אפילו לרבנן לקמן [מ"ה] אצטריך דס"ל דאפילו ולד אין ממיר בו, אפ"ה סד"א עובר ירך אמו ומחובר בקדושה, ואפ"ה עדיף מאבר דאית ליה חיות בפ"ע, קמ"ל: רבי יוסי אומר ממירים אברין בשלמים אבר של בהמת חולין בשלימה של קודש, וחלה קדושה על האבר ופשטה קדושה על כל הבהמה ותקרב: אמר רבי יוסי והלא במוקדשין ר"ל בתחלת ההקדש: כולה עולה ולת"ק דוקא במקדיש אבר שהנשמה תלוייה בו, אז כולה עולה [עי' חולין רפי"א]. וא"כ נראה פשוט דבממיר באבר שנשמה תלוייה בו, מודו רבנן: אין המדומע מדמע אלא לפי השבון תרומה שנתערב בפחות מק' חולין, ונאסר הדמוע לזר. וחזר ונפל מדמוע הזה סאה א' למקום אחר, א"צ שוב ק' חולין נגד הסאה שנפלה, רק משערין יפה כמה תרומה יש בסאה זו לפי תערובות הראשון, נקט כל הבבות אלו הכא, אגב סיפא דמשנה ה'. דאין תמורה עושה תמורה: אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון דאם חימץ בשאור תרומה עיסת חולין, ונאסרה העיסה לזר, וחזר וחימץ מעיסה זו שנאסרה, עיסת חולין אחרת, לא חשבינן לעיסת חולין הב' כאילו נתחמצה מתרומה לבד, רק משערין יפה כמה שאור תרומה היה בחתיכת העיסה שנתערבה בהעיסה הב', ולא נאסרה העיסה הב' רק בהיה באותו שיעור התרומה שבו כח להחמיץ העיסה הב' מבלי החולין שמעורבין עמה. ואין אומרים בכל הנך חנ"נ מדאין אסור מחמת עצמו התרומה: אין המים שאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון דמקוה שהוא כולה מים שאובין פסול מדאורייתא. אבל מי גשמים שירדו לגומא והם מ' סאה. כשרין לטבול בהן, וגם אין נפסלין אפילו אם נפלו שוב לתוכן אלף סאה מים שאובין, כיון שמתחלה היה מ' סאה מים כשרין. וקאמר הכא שאם היה מתחלה מים כשרים פחות ממ' סאה ונתמלאה עד מ' סאה ממים שאובין ע"י המשכה ע"ג קרקע, אז אין השאובין פוסלין המקוה החסירה הנ"ל רק לפי חשבון. ר"ל דבנפלו השאובין לתוכה בהמשכה יש חילוק, דאם הרוב מהמ' סאה היו שאובין, נפסלה כל המקוה למחשבו כולה שאובין, בין שקדמו השאובים למים הכשרים או איפכא, ואפילו ירדו השאובין לתוכה ע"י המשכה ע"ג קרקע. אבל כשהיה מתחלה בהגומא כ' סאה ומשהו מים כשרים, והמשיך לתוכן ע"ג קרקע ממש באורך ג' טפחים, כ' סאה חסר משהו מים שאובין, או יותר, כשרה כל המקוה [י"ד ר"א סמ"ה]. מיהו מי מעין כל שהוא מותר למלאותה עד מ' סאה ויותר מים שאובין אפילו בלי המשכה, ואפילו המי מעין מועט [שם סט"ו], ורק לכתחילה יש להחמיר גם במעין ליתן לתוכן השאובין בהמשכה [שם ס"מ]. עוד יש לפרש ע"פ המשנה במסכת מקואות פ"ג משנה א' ב' ג'. או ע"פ המשנה שם פ"ה מ"א. וי"א דה"פ דמתני', דהרי ג' לוגין שאובין שנפלו מהכלי בלי המשכה ע"ג קרקע, לתוך מקוה מים כשרים שאינן מ' סאה, נפסלו כולן, ומחשבו כאילו כולן שאובין, בין שקדמו המים כשרין להשאובין או איפכא. וקאמר הכא דג' לוגין שפוסלין המקוה אינן פוסלין רק לפי חשבון, ר"ל שיהיו חשבון הכלים שנפלו מתוכן השאובין כחשבון הלוגין, דהיינו דוקא כשנפלו הג' לוגין מג' כלים או פחות. אבל בנפלו מד' כלים או יותר, לא נפסלו המים הכשרים אפילו נפלו מכל הד' כלים ביחד. ודוקא שלא נתכוון לרבות, ר"ל שלא נתכוון ששופך לשם הג' לוגין כדי שיהיה בהמקוה מים בשפע רב. א"נ שלא התכוון מיד בתחלה להפיל לשם כל הג' לוגין, דבחד מהנך גוונא אפילו הטיל הג' לוגין מכמה כלים, וזה אחר זה, אפ"ה נפסלה המקוה [שם סט"ו. ועש"ך שם סקמ"ט]: אין מי חטאת נעשין מי חטאת לטהר בזריקה, ולטמא הנושאן: אלא עם מתן אפר ונ"ל דהא דנקט רק הנך אין אין, והרי עוד טובא אין אין איכא בתורה, כגון אין מים המאררים נעשין מאררים רק בנתינת אפר ומחיקת מגילה, ואין מים חיים של מצורע כשרים להזייה אלא בדם צפיר, ואין מנחה כשרה לקמיצה אלא במתן שמן ולבונה, ועוד טובא טובא. אלא דלא בעי למנקט רק הנך כולהו דדמו לאין תמורה עושה תמורה, דבכולהו הוה ס"ד, דמתתבר שיהא כח בדבר הנפעל שיעשה לדבר אחר שיהיה כמותו, שיהיה המחומץ מחמץ גם לדבר ארר כשנתערב בו, וששאובין שוב יעשו שאובין לכשנתערב, וגם מי חטאת אם נתערבו במים אחרים נעשה גם התערובות כדין מי חטאת. להכי קאמר הכא שאין נעשין מי חטאת רק עם נתינת אפר, ר"ל עד שיהיו מים תחלה בכלי ואח"כ יתן האפר על המים. דאע"ג דכתיב ונתן עליו מים חיים. אין הכוונה שיתן המים על האפר, ליתא, דהרי כתיב מים חיים אל כלי, ומשמע שלא יחצץ האפר בין המים להכלי. רק ה"ק קרא, דלאחר שנתן האפר על המים שבכלי, ונתן עליו וגו'. ר"ל יערב המים יפה יפה עד שיעלו ממעל להאפר [ש"ס הכא י"ב ב']: אין בית הפרס עושה בית הפרס החורש על הקבר עושה בית הפרס, דהיינו כל שחורש מהקבר ק' אמה לכל רוח, העפר ההוא מטמא במגע ובמשא, משום שכך שיערו חכמים דעד שם יכול להתגלגל עצם כשעורה מהקבר ע"י עגלת המחרישה. ואפילו קבור בעומק מאד או תוך ארון של אבן, אפ"ה כל שחרש ע"ג הקבר גזרו כך משום לא פלוג. וקאמר הכא דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר, דאם חזר וחרש משדה ביהפ"ר שכבר נטמא, לשדה אחרת הסמוכה לה, לא חיישינן שהעצמות כשעורה שבביהפ"ר הראשון שכבר נטמא, הובאו ע"י המחרישה לשדה הסמוכה לה. א"נ דאם לאחר שחרש מהקבר מ' או נ' אמה הפסיק, וחזר וחרש ממקום שהפסיק עד יותר מק' אמה מהקבר, אין מטמא רק עד מקום כלות הק' אמה מהקבר. והיינו דלא כר"א דס"ל [אהלות פי"ז מ"ב] דדוקא בחרש בפעם א' יותר מק' אמה מהקבר, אינו עושה פרס רק עד ק' אמה מהקבר, דאין המחרישה מוליך העצם כשעורה שבא לתוכו מהקבר רק עד ק' אמה. אבל בחרש מהקבר והפסיק תוך הק' אמה, וחזר וחרש ממקום שהפסיק, חוזר ומטמא שוב משם ולהלן ק' אמה [כך פי' שם הרא"ש]: ולא תרומה אחר תרומה שותפין בתבואה שתרמו שניהן כל א' מדעת חבירו, תרומת הראשון תרומה, דהרי מדעת חבירו תרם. אבל תרומת האחרון אינה תרומה שהרי כבר נתרם. ומתני' ר"ע היא, אבל ר"א ס"ל דתרומת שניהן תרומה, דהיינו כל א' לפי חלקו בהתבואה, דמדחזר השני ותרם, גלי דעתיה שחזר בו קודם שתרם הראשון, ולא הוה ניחא ליה שיתרום הראשון על חלקו. ולר"ע גלוי דעת למפרע לא אמרינן, כיון שלא גילה דעתו קודם שתרם שלוחו. אבל בתרמו כל א' שלא מדעת חבירו, היינו פלוגתא שנזכרה [בתרומות פ"ג מ"ג], דלר"ע תרומת שניהן תרומה, כל א' לפי חלקו בהתבואה, ולחכמים שם גם בכה"ג רק תרומת הראשון תרומה, וקיי"ל כר"ע. ודוקא בתרם הראשון א' ממ', כעין יפה, או א' מס', דהיינו כעין רעה. אבל בתרם הראשון כבינוני, דהיינו א' מנ' קיי"ל דאין תרומת השני תרומה: ולא תמורה עושה תמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ולא תמורת תמורתו. אבל בהמיר אפילו אלף בהמות על קרבן אחד כולן קדושים, בין שהמירן בבת אחת או בזה אחר זה על הקרבן: ולא הולד עושה תמורה דכתיב והיה הוא, ולא ולד של קודש: רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה דמלת יהיה מיותר, לרבות ולד שנתהווה: לא הולד ולא תמורה עושין תמורה א"ל היינו ת"ק. ונ"ל דה"ק, רק בהקדש כתיב תמורה, אבל ולד הרי לא כתיב כלל גבי תמורה, ומנ"ל שימיר בה. ואי משום יהיה דקאמרת, לאו לרבות ולד, רק לרבות שוגג שנתהווה ממילא, אפ"ה דינו כמזיד, דבחישב להמיר שור שחור והמיר לבן אע"ג דבהקדש כה"ג קיי"ל דהקדש טעות אינו הקדש, אפ"ה בתמורה כה"ג קדוש: שלא נאמר אלא בבהמה דכתיב ואם המר ימיר בהמה. [ואע"ג דבחולין [דט"ז ב'] קאמרינן צואר בהמה למעלה, ומוקי לה בעופא דקליל. י"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (כחולין קל"ז ב'). תדע. (דבב"ק דנ"ד ב'), קאמר אם לרבות העופות. אע"ג דהתם בהפרשה בהר סיני כתיב אם בהמה, ש"מ דבלישנא דקרא אין עוף בכלל בהמה, ורק חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה (כב"ק שם. וחולין ד"ע ע"א]: אינן עושין תמורה מדכתיב בתמורה קרבן, וקדשי בדק הבית לא מקרו קרבן: אמר רבי שמעון והלא המעשר בכלל היה ר"ל מעשר בהמה היה בכלל כל הקרבנות שעושין תמורה: ולמה יצא דפרט ביה קרא שעושה תמורה: יצאו קרבנות צבור וה"ה שותפין נמי נתמעטו, דהרי שותפין פטורין ממעשר בהמה: יצאו קרבנות בדק הבית דהו"ל מעשר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד דלא ללמד ע"ע יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. דר"ש ס"ל דקדשי בדק הבית מקרו קרבן, להכי אצטריך קרא לממעטינהו הכא

מלכת שלמה כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים אחר ערכין תמורה על פי סדורם בכתוב כמו כן ע"כ: הכל ממירין רפ"ק דחולין ורפ"ק דערכין: אחד אנשים ואחד נשים בהכל שוחטין לא תני אחד אנשים ואחד נשים ובגמרא מפרש משום דכל הפרשה כולה בלשון זכר נאמרה איצטריך קרא לרבויי נשים תוס' ז"ל. ובגליון כתוב וז"ל הכא צריך למיתני נשים משום דתמורה אינה בכל שאינה בצבור ע"כ. ובגמרא פריך הא גופיה קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר תני לא שאדם רשאי להמיר דיעבד אלא אמר רב יהודה ה"ק מתניתין הכל בתמורה פירוש הכל שאמרו תהא זו תחת זו נתפס זה תחת זה והקשו תוספות ז"ל ומנא ליה למקשה דהכל ממירין לכתחילה הוא דילמא דיעבד דכה"ג פריך בריש חולין וצריך לומר דעל כרחך דהכל ממירין לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי כדפריך התם דהכל שוחטין ר"ל לכתחילה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ופירש רש"י ז"ל התם דלכך לא קשה הכא תרתי דיעבד למה לי משום דאשמועינן בסיפא שסופג ארבעים דסד"א לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. ולפירושו קשה מאי פריך הכא. ואין לומר דהיינו הא דקא משני דאין הלשון משמע כן. ועוד מאי קמשני ממה שהקשה ליתני הכל ממירין וסופג את הארבעים. והעלו בשם הר"י ז"ל דתנא הכל ממירין לישנא אלימא משום נשים דאמרינן לקמן דכל הענין מדבר בלשון זכר וכתיב המר ימיר לרבויי נשים דה"מ למיכתב ואם ימיר בהמה בבהמה וסד"א אהני מיעוטא ואהני רבוייא אהני רבוייא לאשמועינן דתמורת נשים קדשי ואהני מיעוטא דלא מקרבן לכך תנא הכל ממירין לישנא אלימא דקריבה כמו תמורת אנשים ע"כ. בפירוש רעז"ל והכל דתנינן הכא לאתויי יורש וכו'. אמר המלקט ודלא כר' יהודה דאמר יורש אינו מימר ור"מ פליג עליה ויליף לה מקרא דכתיב אם המר ימיר לרבות את היורש ומוי"ו דואם המר ימיר יליף לרבות את האשה לפי שכל הפרשה נאמר בלשון זכר לא יחליפנו ולא כתיב לא תחליפנו לכך הוצרך לרבוייא ור' יהודה וי"ו לא דריש ואיצטריך ליה כפל דהמר ימיר לרבות את האשה אבל היורש אינו מימר דיליף תחלת הקדש דהיינו תמורה מסוף הקדש דהיינו סמיכה דהויא סמוך לשחיטה מה סוף הקדש יורש אינו סומך דיליף לה מחד מתלתא קרבנו דכתיבי גבי שלמים למעוטי קרבנו ולא קרבן אביו אף תחלת הקדש יורש אינו מימר ואינך תרי קרבנו חד למעוטי קרבנו ולא קרבן שליח בין שליח של ישראל בין שליח של עו"ג וחד לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה שאם נשתתפו ב' או ג' על קרבן אחד קרינן אכל חד וחד קרבנו וכולן סומכין בו וכדתנן מ"פ שתי מדות. ור"מ ס"ל נמי דיורש סומך ותלתא קרבנו צריכי חד למעוטי קרבן עו"ג וחד למעוטי קרבן חברו וחד לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה ולא אייתר ליה חד למעוטי קרבן אביו דשל אביו לא כשל אחר דמו אלא כשלו. ור' יהודה עו"ג וחברו מחר קרבנו אימעיטו להו דמה לי שליח של עו"ג או של ישראל וכדכתבינן. ועיין בס"פ שתי מדות במ"ש שם. ומפרש בגמרא דאע"ג דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איצטריך הכא גבי תמורה קרא לרבויי אשה דסד"א ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן לקמן בפרק שני דצבור ושותפין אין עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל: לא שאדם רשאי להמיר פרק הפועלים דף צ"א. ופירש רש"י ז"ל בריש חולין לא שאדם רשאי להמיר דהא כתיב לא יחליפנו וגו' ורישא ה"ק הכל תורת תמורה נוהגת בהם והא דתנא הכל ממירין ואיצטריך ליה תו לפרושי לא שאדם וכו' ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתם תמורה לשון התנאים הוא זה כמו הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין הלכך אע"ג דהוצרך להאריך לא שינה התנא את לשונו ע"כ: וסופג את הארבעים וא"ת אמאי לא תני שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו וי"ל דלא נחת למנין מלקיות אלא כלומר דלקי עליה. ועוד י"ל דלעולם לא לקי אלא מ' ותרי לאוי צריכי חד בקרבן שלו וחד בשל חברו וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר תוספות ז"ל. בפירוש רעז"ל צ"ל ואע"צ דלאו שאין בו מעשה הוא משום דקיימא לן וכו'. וביד פ"א דהלכות תמורה סימן ה'. ז'. ט': שאין זכין בהן בחייהן. תימה אף אם זכין בחייהן אין ממירין למ"ד בגמרא בריש פירקין ובדף י' דבתר מתכפר אזלינן וי"ל דלא אתא למעט רק המקדיש להתכפר חברו אבל מי שהקדיש שלו פשיטא דיתכפר גליון תוספות ז"ל: תאמר בבכור שזכין בו בחייו רב נחמן דס"ל בגמרא דבזמן בית המקדש דבכור תם להקרבה קאי ומהקטרה ואילך הוא דזכי כהן בגויה אבל מחיים לא ומתניתין דקתני דבכור זוכה בו כהן בחייו ומשמע דבתם מיירי דהא דומיא דחטאת ואשם קתני ובזמן בית המקדש משמע דמיירי דהשתא ליכא חטאת ואשם מוקי לה בבכור בח"ל דסתמיה לאו להקרבה קאי אפילו בזמן בית המקדש והאי הוא דזכי ביה כהן מחיים ור"ש היא דאמר לקמן ספ"ג אם באו בכורות תמימים מח"ל יקרבו אם באו אין לכתחילה לא ובפ"ק דמעשר שני סימן ב' כתבתי מימרת רב נחמן ע"ש: היכן קדושה וכו' בתוס' דפ' שתי מדות (מנחות דף צ"ג:) אף תמורה בבית הבעלים כתוב בגליון ומתכפר קרי שפיר בעלים כיון שלשמו הקדישו והא דתנינן לקמן ספ"ג תמורת הבכור והמעשר ר"ל בבכור שנולד בעדרו של כהן דלעולם הוא שלו וי"מ דישראל קודם שיתנו קרי ליה שפיר בענים וממירו כיון שבידו ליתנו לכל כהן שירצה ע"כ: ובת"כ רוב פירקין בפ"ט דפרשה בחוקתי: