יכין מראות נגעים כבר בארנו בפתיחה דכל נגעי אדם אינן אבעבועות. רק שנשתנה מראה עור האדם ונראה כעין כתם לבן בעורו בגודל גריס [רמב"ם רפ"א וספט"ז מטו"צ ה"י]: שנים שהן ארבעה ר"ל ב' מראות לובן כתיבי בתורה בפירוש דהיינו שאת ובהרת. ולהכי נקראים אבות. אבל מדהטיל הכתוב מלת ספחת. שהוא לשון תוספת וטפל. בין מלת שאת למלת בהרת. להכי מרבינן עוד ב' מראות שהן ג"כ לבנות רק שהן כהויי' קצת מב' האבות. חד נוסף על שאת וחד על בהרת. ואלו ב' הנוספות שלא נכתבו בפירוש נקראים תולדות. ואע"ג שבין מראות שלג שהוא היותר לבן שאפשר. ובין מראות הקרום שאין נמוך בלובן יותר ממנו. יש ביניהן כמה מדריגות לבן. אפ"ה לא מנו חכמים רק ד' מראות לובן אלו משום שרק בהן מצוי מראות הנגע. וזה סדר לבנינותן ממעלה למטה. עזה כשלג. כצמר לבן. כסיד היכל. כקרום ביצה [רמב"ם פ"ח מט"צ. אולם רב"א הביא בזרוע עוזו ראיות חזקות מהש"ס דסדר לבנינותן. שלג. סיד. צמר. קרום]: עזה כשלג ר"ל לבנה ומזהרת מאד כשלג: שניה לה ר"ל תולדת בהרת. שג"כ הוא לבן ומזהיר. רק לא עז כשלג: כסיד ההיכל נ"ל דסתם היכל היינו היכל הקודש. שהיה לבן ביותר מדמלבנין אותו בכל שנה קודם פסח [כמדות פ"ג מ"ד]: כקרום ביצה לכ"ע היא הכהויי' בכל ד' מראות. והוא לבן ואינו מזהיר: שניה לה כצמר לבן מטלה בן יומו שלא נתלכלך עדיין מאבק. ורחצהו מדמי לידה. וזו המראה ג"כ לבנה ואינו מזהיר. ואפ"ה עז הוא בלבנינותו טפי מסיד ההיכל. וכ"ש מקרום ביצה: כקרום ביצה רק משמעות דורשין איכא בינייהו. דהרי כולן מצטרפין זה עם זה [וכמ"ג]. רק ר"מ ס"ל דמסתבר שהב' אבות שהזכירתם תורה בפירוש. הן האחת שהיא עזה ביותר. והשנית שהיא הכהה ביותר במראית לבנונית שאפשר. והטיל שפיר הכתוב מלת ספחת ביניהן משום דב' מראות הנוספות. הן ב' מראות הממוצעות. בין הלובן היותר עז. ובין הלובן היותר נמוך. ומה"ט שפיר קריי' רחמנא להמראה היותר כהה במראה לובן. דהיינו קרום ביצה בשם שאת. משום דכל מראה כל שעז יותר בלבנונית נראה נמוך משאר המראות הכהויי' ממנה. והיינו משום שהעין ירחיקו בטבע. מדמזיק להעין שמציץ עליו. וא"כ היותר נמוך מכל ד' מיני לובן. הוא ג"כ היותר מנושא מכל ד' מיני לובן. והוא מראה קרום ביצה. ולכן נקרא בשם שאת. ורבנן ס"ל דכמו בלובן המזהיר. דהיינו בהרת. האב עז יותר מהתולדה. ה"נ בהלובן שאינו מזהיר. דהיינו שאת. האב עז יותר מהתולדה. ולהכי מסתבר דשאת שהוא אב הוא כצמר לבן. ותולדתו יהיה כקרום ביצה. והא דקריי' רחמנא לצמר לבן בשם שאת היינו משום דע"י כהייתו מנושא עכ"פ טפי מבהרת שנכתב בפירוש אחריו: הפתוך שבשלג ר"ל ואם מראה הבהרת שהוא לבן מעורב עם אודם. שעורו כיין וכו': כיין המזוג בשלג הראב"ד כתב דשיעור כמות התערובות היינו שיהיו נכרין בה לבנונית השלג ואודם היין. ול"מ היה נ"ל דמדלא קאמר תנא כיין המעורב בשלג. אלא המזוג בשלג. משמע דמצריך שיהיו ערובו כדרך מזיגת יין. דהיינו על חד יין תלת שלג [כב"ב צ"ו ב']. [ועי' מ"ש בס"ד במראה כהן סי' ד]. ועונ"ל דהא דקאמר כיין המזוג בשלג. לאו היינו שישפוך היין לתוך השלג או שישליך השלג לתוך היין. דהרי בזה ובזה ימס השלג ויהי למים וא"כ מה בצע שיערב השלג שיהי למים. יערב מיד מים ביין. אלא ר"ל שמשערין כאילו נתן חלק א' יין סמוך לג' חלקים שלג. שבכה"ג בטבע השלג לשאוב היין שבצדו. ואותו הצבע שיהיה להשלג לכשיבלע בו כל היין. הוא פתוך שבשלג לר' ישמעאל. ומה"ט נמי לא קאמר כדם בשלג משום דדם מדעב לא נשאב כ"כ מהר לשלג כיין: הפתוך שבסיד דסיד שהוא תולדת בהרת. ג"כ מטמא בו פתוך: כדם המזוג בחלב בתוס' שבועות [דו"ב ד"ה ואם] גרסינן כיין המזוג בחלב [ע"ש]. ושיעור פתוך זה הוא ג"כ כלעיל. דהייט על חד תלת. ולכל הגרסות פתוך זה אדום טפי מפתוך בהרת. ונ"ל עוד דמה"ט לא קאמר כדם המזוג בסיד. מדיש במשמעות מלת סיד גם כשהוא עדיין יבש כגוש או דק כקמח. וסד"א דגם בו משערינן כאילו שאב הסיד האודם הלח שבצדו. והרי בכה"ג יהיה מראה האדמימות שבסיד חלש טפי מאדמימות שנשאב לתוך השלג ברישא. והרי אנן איפכא בעינן שיהיה פתוך שבסיד אדום טפי להכי נקט חלב דהוא הוא כמראה סיד שסדין בו הבתים. ומה"ט נמי נקט לפי גירסתנו הכא דם ולא יין כברישא. משום דיין בטבעו דק ממים. ומתערב מאד בכל חלקי החלב עד שעי"ז יאבד היין הרבה מצבע אדמימותו. והרי אנן הכא אדמימות חזק בעינן וכדאמרן. להכי ניח"ל טפי למנקט דם. שהוא בטבעו עב. וגם כשעירבו בחלב. ישארו כמה מחלקיו מעורבין ואינן מעורבים ועי"ז יחזק האדמימות המעורב בהלובן. והנה בתורה כתיב כי יהיה בעורו שחין ונרפא. והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת וגו'. ומזה למדנו דפתוכי' נמי מטמא בשאת ובבהרת. משום דלפי פשוטו מלת אדמדמת דקרא גם אשאת קאי. וקבלנו מרבותינו ז"ל דגם אם לא היה השאת והבהרת במקום השחין. ג"כ הפתוך מטמא גם שם. ורק שהכתוב דבר בהוה דאחר שחין שנרפא אם יתהווה שם שאת או בהרת מצוי שיהיה הלובן שבהם מעורב באודם. אבל באמת בין במקים שחין או שלא במקום שחין. כל הד' מראות. בין שהם חלקים או פתוכין מטמאים. מיהו אע"ג שבתורה לא נזכר פתוך רק בב' האבות. והתנא מזכיר פתוך רק בבהרת ותולדתו. הכא והכא רק לדוגמא בעלמא נקטי'. דבאמת פתוך של אודם ולובן פוסל בב' האבות ובב' התולדות. אלא דקרא נקט ב' האבות. לאשמעינן דבשניהן פוסל פתוך. והתנא נקט תולדה בהדי חד אב. לאשמעינן דגם בתולדה פוסל פתוך: אדמדם ר"ל פתוך. אלא משום דכל דבריהם בזה דברי קבלה [כדלעיל סימן י"ב]. מר קבלו בלשון פתוך ומר קבלו בלשון אדמדם. כמו שנזכר בתורה. והרי חייב אדם לומר בלשון רבו [כעדיות פ"א מ"ג]: אלא של שלג עזה ר"ל הלבנונית שבו הוא עז וצח ביותר: ושל סיד דיהה ממנה ר"ל הלבנונית שבו אינו צח ומזהיר כלבנונית שבפתוך שבשלג. אמנם לא פירשה לנו המשנה. היאך יהיה הפתוך בשאת ובתולדתו. ונ"ל דלכ"ע משערין דיהתן לפי פתוכין דפליגי בהו במתני'. והיינו לפי סדר לבנינותן שהזכרנו לעיל במשנה א' בסי' ב'. רק דלר' ישמעאל משערין שאת ותולדתו נמוכין קצת מלבנונית דם וחלב. שאת נמוך חד מדריגה מדם וחלב. ותולדתו נמוך מהם ב' מדריגות. ולר"ע משערין שניהן נמוכין מיין ומים. שאת חד מדרגה ותולדתו ב' מדרגות: ארבעה מראות האלו מצטרפין זה עם זה לכשיעור גריס. ולהתחלפות המראות. שאם היה תחלה מראה א'. והתחלפה למראה אחרת. לא אמרינן נגע אחר הוא אלא נידונית כאילו היא היא אותה שהיתה בתחלה. וכ"כ מצטרפת לענין פשיון שצריך שיהיה כמין האום. ואם היה האום ממראה א' ופשה ממראה אחר. מחשב כפשיון ממראה אום. ולראב"ד הנ"ל סימן ח'. דאב ותולדת חבירתה. או ב' תולדות אינן מצטרפות. גרסינן הכא מארבעת וכו' מצטרפין. ור"ל יש מהן שמצטרפין. ולרב"א מתניתין ר"ח סגן הכהנים היא דס"ל [במ"ד] מראות נגעים ששה עשר. דהיינו ד' חלקים. וד' פתוכין פשוטין. ועוד ד' חלקים וד' פתוכין מצורפין. אבל לר' דוסא שם אין מצטרפין רק אב ותולדה דידיה [ולפי דברי רבינו אלו. גם להראב"ד א"צ לגרוס מארבע. אלא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת. דאין הלכה כסתם]: ולהסגיר כולה מפרש ואזיל: את העומד בסוף שבוע ראשון דב' מיני צירוף יש. צירוף שיעור גריס מב' מראות כאחד. וצירוף ב' מראות זה אחר זה. שלא נדון האחרונה כנגע חדש. ולפיכך קאמר הכא דבשניהן מצטרפין כל המראות לענין דין הסגר. שאם היה בתחלה נגע א' כגריס במראה שלג. ובסוף שבוע א' עמד בעיניו. דהיינו שנשאר גדלו כשיעור גריס. אבל מראיתה התהפך כולו למראה קרום ביצה. או איפכא. לא אמרינן נגע אחר הוא ונבעי הסגר בתחלה. אלא אמרינן מראה קרום דהשתא מצטרף למראה שלג שהיה בתחלה. וא"צ רק עוד הסגר שבוע א'. וכ"כ לענין צירוף ב' המראות יחד שכשהיה תחלה גריס במראה שלג. ובסוף שבוע א' נתהפך חציה למראה קרום ביצה. לא אמרינן דמדאין השתא כל המראה כגריס נפטרנו לגמרי. אלא מצטרפי והו"ל כבתחלה ונמצא שעמד בעינו ובעי הסגר ב': את העומד בסוף שבוע שני דבהיה בו נגע כגריס במראה קרום. ובסיף שבוע ב' נתהפך הגריס ההוא למראה שלג. וכ"ש איפכא. אין אומרים נגע אחר הוא. ונבעי הסגר בתחלה אלא הו"ל כעמד בעיניו ב' שבועות ופוטרו הכהן לגמרי. ואע"ג דכל היכא שפוטרו בעמד בעיניו ב' שבועות. כתוב בתורה והנה כהה הנגע. אין ר"ל דאפילו לא פשה אפ"ה לא יפטרנו עד שיכהה ג"כ מראית לבנינותו. אלא קמ"ל קרא דיוקא. דאע"ג שכהה דוקא בעמד בעיניו פוטרו. הא בפשכ. אף שכהה מחליטו: בתחלה כשהיה בו תחלה נגע כגריס. ובה מחיה כעדשה. או ב' שערות לבנות. ה"ז מוחלט מיד. אפילו הגריס הוא מב' מראות: בסוף שבוע שני ר"ל וכן אם נמצא המחיה או הב' שערות לבנות בנגע כגריס שמשותף מב' מראות. בסוף שבוע א' אחר הסגר ראשון. או בסוף שבוע ב' אחר הסגר ב': לאחר הפטור ר"ל או אם אפילו לאחר שפטרו לגמרי בסוף שבוע ב' מדלא מצא בהנגע כגריס א' מג' סימני טומאה. רק שנשארה הנגע כמו שהיתה בתחלה. ולאחר כמה ימים שפטרו. נולד בו א' מג' סימני טומאה ה"ז מוחלט. אף שהנגע כגריס משותפת אז מב' מראות. או שנתהפכה לאחר הפטור ממראה למראה: להחליט את שנולד לו פשיון אפילו הפסיון הוא ממראה אחרת של עיקר הנגע: לאחר הפטור ר"ל בין שנמצא הפסיון הזה שממראה אחרת. אחר ובסוף הסגר א'. או בסוף ההסגר של שבוע ב'. או אחר שפטרו לגמרי בסוף שבוע ב'. מדלא נולד לו אז סי' טומאה. ולאחר שפטרו פשה ממראה אחרת סמוך להנגע הר"ז מוחלט. אבל פשיון בתחלה וכגון שבא לפני הכהן עם נגע כגריס. ועוד קודם שהסגירו רואה שהנגע פושה והולך לפניו. אז אפי' הפשיון הוא ממראה הנגע לא יחליטנו דכל עוד שקודם סוף הסגר א' לא נקרא פסיון. רק אפ"ה מסגירו ובסוף השבוע יראה שאם ימצאנו שפשה יותר ממה שהיה ברגע שהסגירו. זה לבד נקרא פסיון: להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור דאם לאחר שפטרו הכהן וטיהרו. פרח הצרעת בכולו. אפילו היה הפריחה משותפת מב' מראות או שהתהפכה כולו ממראה למראה אחרת לא אמרינן פריחה זו נגע חדש הוא. ונבעי הסגר בתחלה [כפ"ח מ"ז]. אלא נחשבת כנגע ראשון. שפרח מתוך הפטור ויוחלט: את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר שאם אחר שהוחלט. או בסוף ימי הסגרו. נראה שכולו הפך לבן. אע"ג שהפריחה היא ממראה אחרת שהיה בעיקר הנגע. לא אמרינן פריחה זו נגע חדש הוא ונבעי הסגר בתחלה [כפ"ח מ"ז] אלא נחשבת כנגע הראשונה שהפך כולו לבן מתוך הסגר או החלט וטהור: אלו מראות נגעים דהיינו ד' מראות נגעים חלוקות ופתוכו' וצרופן שזכרנו: שכל נגעים תלוים בהן דגם שחין ומכוה אינן מטמאין רק כשמראיתן הוא א' ממראות הנ"ל וגם בהן מצטרפין כל הח' מראות. כמו בנגע עור הבשר. מיהו מלת כל דקאמר לאו דוקא הוא. דהרי נתק מטמא בכל המראות אף שאינו ממראות הנ"ל [וכלקמן רפ"י]: רבי חנינה סגן הבהנים אומר מראות נגעים ששה עשר והיינו ד' מראות יחידות וד' צרופות. דשאת מצטרף עם כל א מג' האחרות. הרי ג'. וקרום וסיד נמי מצטרפין יחד הרי עוד א'. שהן בין כולן ח'. אבל בהרת ס"ל דאינו מצטרף רק עם שאת. ועוד יש ח' פתוכות כנגדן. הרי ט"ז. ונ"ל דמניינא קמ"ל לאשמועינן דיש מראות שאינן מצטרפות: ר' דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה ס"ל דכל הד' מראות מצטרפות זע"ז. הלכך לא נ"מ מידי למחשב כמה צירופין יש. דהרי אין בהן יוצא מהכלל. אלא רק מחשב ד' עיקר מיני לובן וד' פתוכות מאודם ולובן. וכולן מצטרפין. הרי ח' בעור הבשר וכנגדן ח' בשחין ומכוה. וכנגדן ח' בקרחת וגבחת. וכנגדן ח' בנתק. דאע"ג דמטמא בכל מראה שבעולם עכ"פ בח' הנ"ל שוה לשאר נגעים. הרי ל"ב. וירקרק ואדמדם בבגדים. וירקרק ואדמדם בבתים. הרי ל"ו. ונ"ל דגם ר' דוסא קמ"ל מניינא כדי לאשמועינן דבכל מין נגע כל הד' מראות מצטרפין. ולהכי לא חשיב פרטי צירוף שבכל מין מדלא נ"מ מידי למחשב פרטי שבכל מין ומין וכמש"ל: עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים ס"ל נמי כר' דוסא בכל דבריו. הלכך הרי יש ל"ו דר' דוסא בתחלה כשהובא אל הכהן. רק עקביא ראה למחשב כנגדן עוד ל"ו שבסוף ההסגרים שבנגעי אדם. בגדים. ובתים. דגם אז אינן מטמאין בעמד הנגע בעיניו. רק בשיש בהן א' מד' מראות כמו בתחלה וגם אז כל המראות הראויות לכל א' מצטרפות בכל א' הרי ע"ב: אין רואים את הנגעים בתחלה לאחר השבת ר"ל באחד בשבת [ונ"ל דלהכי לא נקט בל' מבורר בא' בשבת משום דאז יהיה כוונת מלת שבת ר"ל שבוע. ולא יהי' שוה למלת חל בשבת דנקט מיד בסמוך. דר"ל בשבת עצמו. וניח"ל טפי למנקט בתרווייהו מלת שבת בחד כוונה]: ששבוע שלו חל להיות בשבת ר"ל שעי"ז יחול יום ז' שלו בשבת עצמו. והרי אין הכהן רשאי לראות בו הנגע מדהו"ל כדן דין דאסור מדרבנן [כביצה פ"ה מ"ב]. ואף דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא"ת [כיבמות צ' ע"ב] עכ"פ אסור לגרום כן לכתחלה: ולא בשני ששבוע שני שלו חל להיות בשבת דיום ז' של שבוע ראשונה עולה לכאן ולכאן: ששבוע שלישי שלו חל להיות בשבת ר"ל ובנגעי בתים ג"כ לא יראה הנגע בתחילה ביום א' וביום ב'. אבל גם לא ביום ג' בשבת. משום דבתים אפשר בהם הסגר ג' שבועות. וכל יום ז' של הסגר עולה לכאן ולכאן: ר' עקיבא אומר לעולם רואים חוץ מבתחילה בשבת ויו"ט דלכו"ע אין רואין כמו שאין רואין אח"כ בשבת ויו"ט. וכדמסיק. [וערכ"מ פ"ט מטו"צ ה"ז]: חל להיות יום ז' של שום הסגר: בתוך השבת ביום השבת: מעבירין לאחר השבת ר"ל אינו רואה הנגע עד יום א' והכי קי"ל. [ודלא כהר"ב]. ופשוט שאינו מתחיל למנות שבוע שניה רק משעה שיבדקנו הכהן ביום א'. ומכאן נ"ל ראיה ברורה דבהסגירו הכהן בתחלה ושהה מלבודקו עד סוף שבוע ב' או יותר ומצאו שעמד בעינו. לא אמרינן כיון דמתחלה היה כך וגם השתא מצאו הכהן כך. נהוי כעמד בעינו ב' שבועות ונפטרנו. ליתא. דהתורה הקפידה על ב' הסגרות וב' בדיקות. וכל שלא בדקו כהן בינתים. לא הו"ל רק הסגר א' וצריך שבוע ב' עדיין להסגרו. וכן הוא הדין בהסגר בגדים ובתים: ויש בדבר להקל ולהחמיר דע"י שלא יראהו בשבת אפשר שעי"ז יתגלגל לפעמים להמנוגע קולא ולפעמים חומרא. וה"ה דלר' חנינא סגן הכהנים שייך כה"ג קולא וחומרא כשלא יראנו בתחלה. בא' בב' וג'. אבל אין לומר. דהא דקאמר יש בדבר להקל ולהחמיר חאי גם אאין רואין בתחלה בשבת. ליתא. דהרי קתני היה בו פסיון והלך לו. והרי אין פסיון פוסל בתחלה [כלעיל מ"ג]. אלא כל שלא בא עדיין תחת יד כהן מקודם לא חשיב לה קולא וחומרא עדיין: היה בו שער לבן ביום ז' של הסגר שחל בשבת. והרי אם היה הכהן רואהו ביום זה היה מחליטו: והלך לו שער לבן שכשראהו הכהן ביום א' מצא שנשרו הב' שערות. ומצי איירי בין בסוף שבוע א' או סוף שבוע ב'. דאם היה אתמול סוף שבוע ב'. אם היה רואה אתמול שב' שערות בנגעו היה מחליטו ואף שהיום ינשרו ממנו הב"ש ויטהרנו עכ"פ יהיה צריך לקרבן לטהרתו. אבל השתא שלא ראהו אתמול כשיראה היום נגעו בלי הב"ש יטהרנו מיד. הרי קולא. ואפילו אם היה אתמול סוף שבוע א'. אפ"ה יש קולא. דאע"ג דע"י שלא ראהו אתמול אתילד חומרא להמנוגע. דהרי אם ראהו אתמול עם הב"ש והחליטו. עכ"פ כשיראה היום שחזרו ונשרו. הרי יטהרנו לגמרי. אבל השתא שלא ראה אתמול הב"ש שבו. רק ראה היום שנשרו ממנו הב"ש יחזור ויסגרנו שבוע ב' והרי חומרא. עכ"פ יהיה לו קולא לענין קרבן. שאילו היה רואהו אתמול והחליטו כשינשרו היום יהיה צריך קרבן. אבל השתא שלא ראהו אתמול. כשיפטרנו בסוף שבוע ב' פטור מקרבן: והשחירו שניהם כולה פירושא דהשחירו הוא. וה"ק השחירו שאמרתי. היינו בין שביום א' בשבת נעשת א' לבנה וא' שחורה. או שביום א' הושחרו שתיהן: ארוכות דשער לבן אינו סימן טומאה עד שיהיו ארוכות כדי לקרוץ בזוג: והקצירו שביום א' נתקצרו שנתהוו אחת וכו': והקצירו שתיהן ה"נ כולה פירושא דהקצירו הוא. וה"ק בין שביום א' הקצירה א' או שתיהן: נסמך השחין לשתיהן לב' השערות. ואתמול היה תוך הבהרת ועכשו רואה שהן סמוכין לשחין. והרי ב"ש אינן סי' טומאה עד שיגדלו תוך הבהרת. אף שא"צ שיקיף רוחב הבהרת חוצה לב"ש סביב. עכ"פ הכא השחין הוא סמוך להן בצד א'. והו"ל ספק נגעים בתחילה דטהור דמי יוכל לשער אם הם תוך הבהרת או תוך השחין. או שביום א' הקיף וכו': הקיף השחין לשתיהן שאתמול היו הב"ש תוך הבהרת. והיום נתהפך הבהרת שסביב השערות לשחין. והרי הן השתא עומדים תוך השחין. ואע"ג דב"ש לבנות גם בשחין הם סימן טומאה. נ"ל דמיירי דאין בשחין כגריס. ורכ"מ [פ"ב מטו"צ ה"ד] תירץ דמיירי כשהשחין מורד. אולם שייר תנא גוונא שחזרה נגע לאחורי' ונמצא שעומדים חוץ להבהרת ולא נקט לה. מדלא מצי למנקט סיפא איפכא במשנה ו' בשהיו הב"ש חוץ להבהרת בשבת וביום א' התפשטה לשם. דהרי בכה"ג לא היה להחמיר מדקדים ש"ל לבהרת. וגם בל"ז כבר מכח כ"ש שמעינן כן הכא ברישא מדקתני הקיף השחין לשתיהן. מקילינן. מכ"ש בחזרה נגע לאחורי'. ונשארו הב"ש במקום בריא: או חלקן להב' שערות. ונ"ל דלא מיירי שנגע השחין בהשערות. דא"כ היינו רישא. אלא כגון שהיה בהרת כב' גריסין [וכ"ש כשהיתה רק גריס] ובה שער א' במזרח ושער א' במערב ואח"כ בא השחין ופילש באמצע הבהרת והפרידה לב' חלקיו ועי"ז יש רק שער א' לכל חלק: השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק כעדשה. דבפחות מכעדשה אינו מפסיק [ועמ"ש פ"ו]. וכולהו או או קתני. ואכולהו תלת דתני. דהיינו נסמך. הקיף. חילק. קאי. וה"ק. אם א' מהנך חמש. נסמך או הקיף או חילק לב' השערות והפסיק ביניהן. ע"י כל חד מהנך גווני נטהר הש"ל [כפ"ח מ"ז]. אולם מלת מחי' פירושו בשר בריא ור"ל שנולד בשר בריא באמצע השחין או באמצע המכוה והרי בהן אין המחי' סימן טומאה. ומלת בהק היינו שיש בהעור כתם שלבנינותו נמוך טפי ממראה קרום ביצה. שאז אין דינו כנגע והוא טהור: היתה מרובעת ונעשית עגולה או ארוכה והרי מחי' שהוא סימן טומאה צריך שיהא בה ג' דברים [וסימנך ס'ע'ר']. (א) שיהיו ממשות הנגע סביב להמחיה כרוחב ב' שערות. (ב) שתהי' המחיה גדול כמו עדשה. (ג) ושתהי' שטחה כדי להושיב עליה רבוע שארוך ורחב כרוחב עדש. וזו אתמול בשבת היתה כך. והיום מחזיק שטחה רק עדש עגול או שרק ארוך כעדש. אבל לא רחב: מבוצרת שאתמול היה בכל צד מהמחיה בהרת סביב בכל צד ברוחב ב"ש. והיתה לפ"ז סגורה בהבהרת כבמבצר: מכונסת שהמחיה צריכה שתהיה גדולה עד כדי שיוכל להושיב עלי' כעדש מרובעת. וכולה במקום א'. וכך היתה זו בשבת: ונתפזרה שביום א' אח"כ נכנס הנגע לתוכה ונתחלקה המחיה. ואעפ"כ ע"י צירוף נשאר עדיין מהמחי' שיעור כעדש. או בא וכו': ובא השחין ונכנס בתוכה ר"ל או שבשבת הי' בהרת ומחי' בתוכה כדינו לטמאו וביום א' שאח"כ מצא ששחין נכנס לתוך המחיה דהיינו הקיפה וכו': והבוהק או או קתני וכולהו פירושא דנכנס לתוכה דתני מקמי הכא קאי. וה"ק או שהשחין או מחית השחין וכו'. הקיף או חילק או מיעט את שיעור המחיה שהיה באמצע הנגע אתמול. והרי אפילו רק הקיפו הנך את המחי'. ולא מיעטו את שיעור המחיה. אפ"ה אין המחיה עוד סימן טומאה. דאין המחיה סימן טומאה בהן רק בבהרת: והלך לו פסיון ר"ל שביום א' עבר הפסיון. [וגם הכא שייר תנא היכא שבשבת היה הפסיון וביום א' הפך כולו לבן. ואפשר משום שזהו בכלל מה דקאמר ועבר הפסיון]: או שהלכה לה האום שאתמול היה בהנגע פסיון. והיום נשאר הפסיון אבל עיקר הנגע נתרפא והלך לו: או שנתמעטה נתמעט האום: ואין בזה ובזה כגריס שהמיעט שנשאר היום מעיקר הנגע ובמה שפשה מאתמול אין בשניהם יחד כגריס. ועי"ז נטהר היום לגמרי. דאילו נשאר משניהם יחד כגריס היום והוא עומד היום בסוף שבוע ראשונה לא היה מטהרו עדיין. דהרי צריך להסגירו עוד שבוע א' [כפ"ד מ"ט]: והמכוה ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפסיון ר"ל שביום השבת פשתה הבהרת ולא היה שום דבר מפסיק בין האום להפשיון. והיום מצא שמפסיק בין האום להפשיון. שחין או מחית השחין וכו'. וה"ה וכ"ש כשמצא היום שעור הבשר מפסיק בין האום לפשיון. דהרי פשיון שהוא רחוק מהאום אמ"ט באדם. אלא נקט שחין ומכוה וכו'. לרבותא דאע"ג שהן מין נגע דהרי גם בהק מין נגע הוא אלא שטיהרתו תורה אפ"ה מפסיקין [וערכ"מ פי"ב מטו"צ ה"ד]: כיצד להחמיר לא היה בו שער לבן ונולד לו שער לבן שביום ז' שחל בשבת לא היה בו ש"ל וביום א' שאח"כ נולדו בו. ואע"ג דגם אם היה רואהו ופוטרו אתמול. ונולדו בו היום ב' שערות או סימן טומאה אחר ג"כ היה מחליטו היום. עכ"פ אם סוף שבוע ראשון הוא ולא ראה בו סימן טומאה אתמול היה מסגירו שוב שבוע שלימה. ואע"ג שהיום יולדו בו ב' שערות או סימן טומאה אחר. לא היה הכהן מחליטו עדיין. ושמא בתוך ימי שבועת ההסגר השני זה יעבור סימן טומאה ויהיה פטור לגמרי. אבל ע"י שלא ראהו אתמול ורק היום ראהו עם הב"ש מחליטו מיד ואפילו היה אתמול סוף שבוע שניה. וא"כ אילו ראהו אתמול והיה פוטרו. ואח"כ היה רואה בו סימן טומאה היה מחליטו ג"כ. וא"כ מה הפסיד שלא ראהו אתמול. י"ל דעכ"פ אם היה רואהו אתמול ולא ראה בו סימן טומאה והיה פוטרו היה טובל ומעריב שמשו וטהור. ואף שהיום נולדו בו אח"כ סימן טומאה היה נשאר בטהרתו עכ"פ עד שיחזור הכהן ויראנו. אבל עכשיו שלא ראה אתמול. הרי הוא נשאר בטומאת הסגר שמאתמול עד שיחליטנו הכהן היום לגמרי: היו שחורות והלבינו קמ"ל דאף דגוף השער קודם להבהרת. אפ"ה כיון דליבונה אח"כ בא. טמא [עספ"ד]: והלבינו שתיהן הכא ליכא למימר כלעיל סימן מ"ג דכולה פירושא דהשחירו. ליתא. דהרי סיים והלבינו שתיהן. אלא ה"ק בין שאתמול היו שתיהן שחורות. והיום הלבינו שתיהן או שאתמול היה א' מהן לבנה. והיום הלבינו שתיהן: אחת קצרה ואחת ארוכה והאריכו שתיהן גם הכא אין לפרש כלעיל מ"ו דכולא פירוש' דקצרות הוא. ליתא דהרי מסיים והאריכו שתיהן. אלא ה"ק בין שאתמול היו שתיהן קצרות. והיום נתארכו שתיהן: או חלקו השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק ר"ל שאתמול ביום השבת היה א' מאלו מפסיק בין ב' השערות שבהבהרת. ולפיכך לא נחשבו סימן טומאה: ובא השחין ונכנס בתוכה ר"ל או שביום השבת בא השחין ונכנס אל התוך של הבהרת דהיינו להמחי'. והיינו שהקיפה או וכו': הקיפה חלקה או מעטה כולה או או קתני. וה"ק בין שכניסת השחין אתמול אל תוך המחי'. היה באופן שהקיף השחין את המחי' שבאמצע הבהרת. או שהשחין חילק את המחי'. או מיעט את המחי' משיעורה ע"י השחין וכו': והמבוה ומחית המכוה והבוהק א' מאלו חולקים וכו': והלבו להן ונתהפכו להיות מקומן בהרת. נמצא שהיום הפסיון סמוך לאום [וגם כאן שייר תנא מלמיתני שאתמול היה הפך כולו לבן והיום נתגלה קצת ממנו]:

מלכת שלמה כתב הרמב"ם ז"ל שהתחיל התנא בחלוקת נגעי עור בשר כמו שעשה הכתוב ע"כ: מראות נגעים וכו'. רפ"ק דשבועות בדף ה' ודילג שם התלמוד לומר דברי ר"מ כמו שהוא שנוי כאן [*) א"ה לכאור' נראה מתוך דברי הר"ש והר"ב שגם בגירסתם לא הי' כתוב דברי ר"מ. וצ"ע שלא העיר בזה:]: שנים שהם ארבעה. גרסי' דממראה יאמר מראות כמו ממתנה מחנות וכי היכי דכתיב ועתה הייתי לשני מחנות ה"נ קתני שפיר מראות שנים תוס' רפ"ק דשבת וגם ברפ"ק דשבועות פירשו הם ז"ל דמראה לשון זכר כדכתיב את המראה הגדול הזה. עוד כתבו ז"ל ותנן נמי ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני טובא משום דחשיב נמי פתיכי א"נ כייל נגעי בתים ובגדים ע"כ ורש"י ז"ל נמי פירש שם בשבועות מראה לשון זכר הוא ולהכי תנן להו לשון זכר כדכתיב מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו' ע"כ וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל: שתן ד'. תולדה דשאת ותולדה דבהרת ושם בשבועות מסיק מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר' עקיבא דאי ר"ע הא אמר מראות נגעים נשנו כסדר מעלתן השנג והצמר והסיד והקרום וכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת ואם הוא שנאם בלשון אבות ותולדות טִהַרְתַ מראה הסיד מלהצטרף דבהדי מאן תצרפי' אי בהדי בהרת שהוא אבי' הא איכא שאת שהוא כצמר דעדיפא מיני' בלובן נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות ור' עקיבא זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהוא מעלה אתת לאו תולדה דידי' היא דהא שקלת לה מיני' ושויתה מין בהרת ולר' עקיבא הכי איבעי' ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניות להן סיד היכל וקרום ביצה דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפים וסיד בהדי שאת נמצא לו צרוף אבל השתא דחלק תולדה לזו ותולדה לזו אין מצטרף כל אחד אלא עם אביו אלא מחוורתא דמתני' דלא כר' עקיבא וספר קרבן אהרן האריך בבאור סוגיא זו בפרשת נגעים פרשה ב': שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר"מ. פי' הרמב"ם דעת ר"מ שאחר קרום ביצה מראה אחד והוא שני של שאת ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה וחכמים רואים שאם הוא חלוש יותר מקרום ביצה אינו ממראות נגעים ע"כ [*) א"ה ראה הנוסח בפי' הר"מ שלפנינו ואז ינעם לחכך הלשון המוגה אשר לפנינו פה ויאורו עיניך בהבנת דברי הר"מ בשיטה חדשה ונפלאה כי גם לר"מ התולדה דשאת גבוה מאביה. ודע שכדי לתרץ תמיהת הר"ש דאיך פליגי ר"מ וחכמים בצמר לבן בדבר התלוי בראית העין צ"ל דגם הר"מ ס"ל כדעת התוס' פ"ק דשבועות שהובא בסמוך דצמר לבן דר"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים ושוב מצאתי במ"נ באמנה נ' שדחק להעמיס הכוונה הזאת בד' הר"מ גם כפי הנוסח שלפנינו אבל שוב בפרפר כ"ח חזר בו והעמיס כוונה אחרת בדברי הר"מ וכ"ז גרם לו שלא ראה הנוסחא המתוקנה הזאת שאין להרהר אחריה:]: דברי ר' מאיר. ולדידי' צמר וקרום מצטרפים ושלג וסיד ושלג וקרום. הרא"ש ז"ל: וחכמים אומרים השאת כצמר לבן. וכתבו תוס' ז"ל שם פ"ק דשבועות ונראה דצמר לבן דר"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים אלא צמר שאינו נקי ושחור מסיד דאין סברא דלשאת שה א שחורה מכולן שתהי' תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהיא לבנה מכולן ע"כ. והר"ש ז"ל תמה גם הוא על זה והאריך בדבר ע"ש: בפי' ר"ע ז"ל ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ות"ק לענין צרוף וכו' אמר המלקט ולהרמב"ם ז"ל שסובר דכל הד' מראית מצטרפים כמו שכתב רעז"ל בסמוך בסי' ג' צ"ע מאי נפקא מימיהו בפלוגתייהו דר"מ וחכמים. ועיין במה שנכתב שם סי' ג': עוד בסוף פי' רעז"ל והשתא לת"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוי אב ותולדה דילי'. אמר המלקט נלע"ד שצריך למחוק מלות דהוי אב ותולדה דילי' או שמא כצ"ל והשתא לת"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוו תרי אבות [הגהה וכן מצאתי שהגי' הר"ס ז"ל וז"ל נ"ל דהוו שתיהן אבות ע"כ]. וכן סיד ההיכל עם שלג או צמר לבן עם קרום ביצה מצטרפים דהוו אב ותולדה דילי' ולרבנן שלג וצמר לבן מצטרפים דהוו תרי אבות או שלג וסיד או צמר וקרום דהוו אב ותולדה דיליה אבל לא שלג וקרום דהוו אב ותולדה דחברי': בפי' ר"ע ז"ל צמר נקי של כבש בן יומו כצ"ל: