יכין [ הענינים אשר נכבדות מדובר בהן במסכת זו. הן ארבעה במנין. א) יודיענו איזה אוכל יחול עליו טומאה מעצמו אף שלא נגע בו טומאה. ואיזה אוכל שמקט"ו מגוף אחר. ב) יודיענו עד כמה גופי' תתפשט הטומאה מזה לזה. בחולין. בתרומה. ובקודש. ג) יודיענו ביאור כל דיני ספק טומאה ברה"י או בר"ה: ד) יבאר לנו בסוף כל דיני טומאת הע"ה וטהרתן. אולם פתח תנא לפרש לנו דיני טומאת נבלת עוף טהור ועוף טמא. ודיני נבלת בהמה טהורה וטמאה. כדי לבאר לי מה הן הדברים החשובים אוכל לקט"ו. וכמה שיעור כל א'. ואגב זה נקט נמי שאר דיני נבלה עוף טמא וטהור:] שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהורדאע"ג שאין בה טומאה כלל רק שכשיאכלנה אדם נטמא. ומטמא בגדים וכלים שנוגע אז בעודה בבית בליעתו. חוץ מאדם וכ"ח. אפ"ה אם חושב עליה. ואמר שתהי' לאכילת אדם. אז מטמאה כשאר אוכלין טמאים אף שלא נגע בה שום טומאה הרי היא ראשון לטומאה. מדאפשר שתהיה אהט"ו בבית הבליעה. אולם הטעם שצריכה מחשבה. היינו משום מדאסורה אינה עומדת לאכילה מסתמא. ואע"ג דגם בנאכלת מנכרי חשיבא מאכל לקט"ו [כטהרות פ"ח מ"ו. ועיין חולין קכ"א ב']. נבלת עוף טהור שמת מעצמו גם עכו"ם לא אכל לי' [ועיין עוקצין פ"ג מ"ג]. והא דצריכה מחשבה לאו בכל דוכתי. אלא ה"ק אפשר שצריכה מחשבה קודם שתטמא טומאת אוכלין. והיינו רק בכפרים. אבל בעיר גדולה שיש עם רב שאוכלין אותה. להכי גם אם לא חישב עליה לאמר שתהיה לאכילת אדם. טמאה כשאר אוכלין טמאין. ולאפוקי שאר אוכלין דא"צ מחשבה בשום דוכתי. דמסתמא לאכילה קאי. וה"ה שתטמא בבית הבליעה א"צ מחשבה בשום מקום. גם ל"ל מחשבה. הא אחשבה ואכל לה. ואי בשתחבה לו חבירו לבית הבליעה נגד רצונו הרי חישב עליה חברו לאכילה [כך פירשתי ע"ד הש"ס כריתות דכא"א] דאמרינן דאפילו חתיכתו לאכלה מחשבה. א"כ כ"ש לקיחתו לאכלה. וא"ת א"כ איזה ק"ו בעי ר"י למילף [נדה דנע"ב] אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה מכ"ש שטומאה קלה שלה לא תבעי מחשבה. והרי כל טומאה חמורה א"א בלי מחשבה. דהרי לקחה לאכלה. והיינו מחשבה. י"ל דכבר רמז לנו רש"י שם ליישב זה. דמיירי שלא ידע שזה הוא נבלה. ול"מ היה נ"ל דמיירי שהי' מתעסק. ובפיזור מחשבות אכלה בלי דעת: צריכה מחשבה שכשחישב עליה לאכלה. אז אע"ג שלא הוכשרה במים וגם לא נגעה בשרץ. אפ"ה טמא כשאר אוכלין שהוכשרו במים ונטמאו אח"כ באהט"ו. דנעשו ראשון לטומאה: ואינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלין בכביצה דאחר שיחדה לאכילה. אם נגעו אוכלין טהורים בכביצה ממנה. נעשה שני: וכזית בבית הבליעה דאף שלא חישב עליה לאכילה. אפ"ה בעוד הכזית בבית בליעתו. הו"ל האוכלה אהט"ו לטמא בגדים שנוגע אז [לאפוקי בשעה שעדיין היא בפיו. או אחר שבלעה. דבעודה בפיו עדיין טהור לגמרי. ואחר שבלעה אינו רק ראשון לטומאה]. וטומאת בית הבליעה בנבלת עוף טמא. ילפינן מדכתיב ונפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו. ואי בנבלת בהמה ל"ל שיאכלנה. הרי כבר משהניחה בפיו נטמא מדנשאה. ותו האיך יטמא מדאכל טרפה. הרי כל טרפה שחיטתה מטהרתה [כחוליו עד"א]. ואי דמיירי בבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה. מה אריא טרפה ששחטה. אפילו טמאה בריאה ששחטה נמי נבלה היא. אלא קבלנו הלממ"ס דאף בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. דאף שאינו מטמא במגע ובמשא. עכ"פ מטמא בבית הבליעה דוקא. וילפינן בית הבליעה מדכתיב ונפש כי תאכל וגו', היינו כשהיא בבית הנפש. וטרפה דנקט קרא. אינה וי"ו המחלקת. אלא לאשמעינן דרק בעוף טהור ששייך בו טרפות. מטמא בבית הבליעה כשהיא נבלה. ולאפוקי עוף טמא [ועיין זבחים ס"ט ב']: והאוכלה טעון הערב שמש דהכי מפורש גבה בקרא. ורחץ במים וטמא עד הערב: וחייבים עליה על ביאת המקדש אם אכלה וקודם שהעריב שמשו אחר טבילתו. וכ"ש אם קודם שטבל. נכנס למקדש. אם במזיד חייב כרת. ואם בשוגג חייב קרבן חטאת עולה ויורד. וה"ה באכל קדשים [כשבועות דז"ב]: ושורפין עליה את התרומה אם אכל כזית ממנה ונגע בתרומה. או אם אחר שחישב עליה לאכילה נגעה היא עצמה בתרומה. אע"ג שטמא רק מד"ס, נשרפת: והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את מ' ר"ל באכל אמה"ח מעוף טהור, לוקה משום אמה"ח. ומצטרף בה בשר גיד ועצם לשיעור כזית, ככל אמה"ח. אע"ג שאין גיד ועצם מצטרף בשום נבלה וטרפה [כרמב"ם פ"ד ממאכלות הי"ח]. וכמו כן לטמא בבית הבליעה אין אלו מצטרפין לשיעור כזית [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו ה']: שחיטתה בין חולין ובין מוקדשין בין בפנים ובין בחוץ: ומליקתה היינו רק בתרתי לטיבותא. שמלק קדשים בפנים. אז אין מטמא תו בבית הבליעה [כך מוכח בזבחים סט"ב]: מטהרת את טרפתה היינו שאינה נחשבת נבלה לטמא בבית הבליעה. אבל פשיטא דלקי עלה כשאכלה משום טרפה. והנך תרתי שחיטה ומליקה חדא חשיב להו תנא במנין הי"ג דברים: ר' יהודה אומר אינן מטהרות אלא דינן כשאר נבלת עוף טהור. ואפ"ה גם לדידי' לא חסר המנין מי"ג הדברים. מדגם זה הוא חידוש דין שלא יהא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאת נבלות. ואע"ג דב' אלו הדינים פשוטים הן ואין בהן חידוש דין. וא"כ לר' יוסי חסר לו דבר א' ממנין הי"ג דברים. י"ל הרי ר' יוסי ס"ל במשנה ב' אף ב' ראשי אגפים וראש הזנב. ומשום דכל הנך ג' מין ראשי נינהו. חשיב להו כולהו כחד. כמו דחשיב הת"ק כל הצפרנים כחד מדכולהו מין צפורן נינהו. נמצא דר' יוסי מפיק חד ומעייל חד. מיהו חולין שלה שנמלק בפנים או בחוץ. לכ"ע מטמא בבית הבליעה. וכ"כ עולה כשרה שנמלקה בפנים ואכלה. אע"ג שאינו רשאי. לכ"ע לא נטמא [רמב"ם פ"ג מאהט"ו]: הכנפים הן הנוצות הגדולות שעל גוף העוף: והנוצה הן הנוצות הרכות כמוכין שגדלין תחת הנוצות הגסות, פלויס פעדערון בל"א [ודלא כמשמע לכאורה מפי' הרמב"ם שהביא התוי"ט. דאם כן מ"ט דר' ישמעאל דנוצה מצטרפות. והיינו מדנאכל עמה]: מיטמאות ר"ל עוף טהור שנשחט וראוי לאכילה, אם נגע שרץ בהנך בעודן מחוברין בו נטמא העוף עצמו: ומטמאות שאם כבר נטמא העוף. והנך שמחוברין בו נגעו בטהרות נטמאו: ולא מצטרפות לטמא כזית בבית הבליעה. ולא לכביצה שיטמא אחרים. מדהו"ל רק יד. שדינו שרק מכניס ומוציא טומאה. אבל אמ"צ [כריש עוקצין]: רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפות מדנאכל עמה [כך כתב רב"א ותמהני דא"כ ע"כ דפלוגתייהו באכילה שע"י הדחק אי שמה אכילה או לא. [כשבת עו"א]. וכיון דקיי"ל התם דשמה אכילה [כרמב"ם פי"ח דשבת ה"ג] א"כ הו"ל הכא למפסק כר' ישמעאל. והרי הרמב"ם [אהט"ו פ"ג ה"ט] פסק הכא דאמ"צ. ואי"ל דדוקא אכילת בהמה ע"י הדחק שמה אכילה. ליתא דהרי בפירוש תנינן [חלה פ"א מ"ח] דגם באדם כן. ול"מ הי' נ"ל דפלוגתייהו אי הוה שומר]: החרטום שנאבעל בל"א. ור"ל הבשר שבפה תחת החרטום: והצפרנים ר"ל מה שמובלע מהצפורן תחת הבשר [חולין קכ"א. ואשתמט לרבינו תוי"ט הך סוגיא. ולכן פי' המשנה כדעת הרמב"ם בפי' המשנה. וכן כתב גם בחיבורו [פ"ג מאהט"ו] דבכל הג' שמעורין בסמוך להבשר. וע"כ שלא הי' להרמב"ם הגירסא שלפנינו בש"ס. וא"כ לא הו"ל להתוי"ט לפרש משנתנו רק כפי גרסתנו ולא כגרסא שלא ידענוה]: מיטמאין ומטמאין ומצטרפים לכזית שיטמא בבית הבליעה. לכביצה לטמא אחרים. וה"ה דמצטרפין עם אוכל בעלמא לטמא טומאת אוכלין: ר' יוסי אומר אף ראשי אגפים ר"ל קצה ראש הכנפים שנשאר בפלעדערוואוש שמטאטאין בו הבית: וראש הזנב הוא העוקץ הבולט מאחורי העוף בקצה השדרה, שגדלין עליו נוצות הגדולות של הזנב. דאע"ג דמדאין עליהן רק עור של העצם, לכן דרך להשליכן. אפ"ה מצטרפות משום דבעופות שמנות חס עליהן מלהשליכן. ומניחין עם העוף לאכלה. ומש"ה לא פליגי רבנן. וגזרו בהן בכל העופות: נבלת העוף הטמא שאין בה טומאה כלל אפילו בבית הבליעה. וכדמסיק: צריכה מחשבה שאמק"ט כלל בשום מקום. ואפילו בשווקים. עד שיחשוב ויאמר שמיחדה לאכילת אדם: והכשר שיפול עליה א' מז' משקין המנויין [פ"י דמכשירין מ"ד]. ואח"כ תקבל טומאה מכל דבר: ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה אם נטמאה והיא כביצה. מטמא לאוכלין אחרים: וכחצי פרס לפסול את הגויה בנטמאה ואכל כחצי פרס ממנה. שהוא ב' ביצים לרש"י. וכביצה ומחצה להרמב"ם נפסל מליגע או מלאכול תרומה. מדנעשה גופו שני עד שיטבול [כלקמן פ"ב מ"ב]: והאוכלה כחצי פרס ממנה, דצריך טבילה וכדאמרן: אין טעון הערב שמש ומותר מיד לאחר שטבל לאכול תרומה: ואין חייבין עליה על ביאת מקדש בנטמאת, ואכל חצי פרס ממנה שנטמא. ואם נכנס למקדש [או אכל קודש] קודם שטבל. פטור מכרת. מדטמא רק מד"ם. והרי אינו חייב רק בשנטמא באהט"ו דאורייתא: אבל שורפין עליה את התרומה בנטמא ואכל חצי פרס ממנה, ונגע בתרומה נשרפת [עיין רכ"מ אהט"ו פ"ג הי"ד]. ואע"ג דעל כל טומאה דרבנן אין שורפים תרומה [כרש"י שבת דט"ז ע"א] אפ"ה בזו גזרו מדדמי לנבלת עוף טהור. וברמב"ם כאן י"ל אם נגעה בתרומה נשרפת. ור"ל אם נטמאה ונגעה: אינו סופג את הארבעים דאין איסור אמה"ח נוהג בטמאין: ואין שחיטתה מטהרתה אין לפרש דר"ל אין שחיטתה מטהרתה מלהטמא כנבלה. ליתא. דהרי בעוף טמא אין שום טומאת נבלות. אפילו טומאת בית הבליעה [רש"י חולין קכ"א]. אלא ר"ל אין שחיטתה מטהרתה שתהיה מותרת לבן נח בעודה מפרכסת. דאסורה לו משום אמה"ח עד שתמות. דדוקא בהמה ועוף הטהורים ששחטן ישראל. אף שמפרכסין מותרים גם לבן נח. מגו דמהני שחיטה לישראל. אבל טמאין אפילו שחטן ישראל אסורים לב"נ משום אמה"ח כל שעה שמפרכסין. וגם אבר ובשר הפורש ממנה אז. הרי זה או זה כאילו פרשה ממנה בעודה חיה שאסורים לעולם משום אבר או בשר מן החי: ומצטרפות דמדאין אוכלין מצויין לה כלעוף טהור. מניחין בה הכנפים והנוצה. כדי לשמרה עד שיזדמנו לה אוכלין [הרא"ש]. והרי כל שומר מצטרף. ולרב"א הנ"ל [סי' א'] הכא בעוף טמא כיון דכל טומאתה מטומאה קלה. ולא אתא לכלל חומרא. הרי לכל טומאה קלה יש שומר. וכל שומר מצטרף: ומטמאים ומצטרפין הא דלא ערבינהו לכל הד' בחדא מחתא. י"ל דפלגינהו הכא איידי דרישא שמחולקין בדינן. א"נ משום דזוג ראשון נשנה בלשון נקבה. וזוג שני בלשון זכר. להכי לא שייך למכללינהו בחדא בבא: העור כשהופשט לגמרי מהבהמה תו אמקט"ו אוכלין, רק כששלקו [כעירובין כח"ב]. אבל כשהשאיר בה בשעה שהפשיטה קצת בשר בכוונה. הו"ל העור שומר. שע"י שהבשר דבוק בהעור ישאר רטוב. ולא יתקלקל כל כך מהר. ולפיכך הו"ל שומר ומצטרף: והרוטב ר"ל רוטב קרוש, דאע"ג דכל רוטב אע"ג שהוא קרוש חזי לאכילה. וגם בפ"ע מחשב אוכל [כלקמן רפ"ג]. הכא מיירי בשומן שנקרש ע"ג בשר. דבפ"ע אינו נאכל כלל ואמקט"ו. ורק מדנאכל בהדי בשר מצטרף לי' [כחולין קבע"א]. ורק בנגע בו טבו"י אינו חיבור לו [כטבו"י פ"ב מ"ה] והיינו מדאיקלש טומאתו [כמעילה דח"ב]. ואילה"ק חלב קרוש אמאי אמקט"ו אי משום דלא חזי לאכילה. מ"ש מדגים חיין [עוקצין פ"ג מ"ח] ובשר חי [פסחים דכע"א] דג"כ השתא לא חזו לאכילה. ואפ"ה מדחזי כשיבשלם מחשבו אוכל ומקט"ו. וא"כ כ"ש חלב חי דחזי לאכילה כשיהיה נמוח. די"ל כשיהיה נמוח פנים חדשות יבוא לכאן. משא"כ בשול. והן אמת דהראב"ד [פ"א מאוכלין ה"כ] כ' בשם התוספתא דחלב קרוש מקט"ו אוכלין. ולא ידענא איך יפרנס בזה סוגיא דחולין הנ"ל. וע"כ התם חלב בקמץ גרסינן: והקיפה תבלין שבקדרה [חולין דק"כ ע"א]. מיהו אין במשמעותו שומין ובצלים שמשימין בקדרה. ככל משמעות תבלין שבש"ס [כרמב"ם פ"ב דערלה מ"י]. דהנך ודאי אוכל נינהו. אלא הכא ר"ל מיני בשמים דבפ"ע אמקט"ו [כעוקצין פ"ג מ"ה]. ורק מדנאכלים עם הבשר מצטרפים לו: והאלל הוא כעין גיד רחב לבן וקשה. והוא עובר תחת מפרקת של כל בהמה בכל אורך העורף. ונקרא האארץ בל"א. וג"כ אינו נאכל בפני עצמו. ואעפ"כ כשנתבשל עם הבשר רגיל למצצו ולהכי מצטרף. וי"ל דאלל הוא בשר שנפלט מהסכין ונשאר בהעור בשעה שהפשיט הבהמה. ונשאר בהעור בלי כוונת המפשיט. ולהכי נתבטל מתורת מאכל. אבל הכא מיירי שחישב לאכול מקצת מהבשר ההוא. ולא פי' איזה מקצת. ובכה"ג אף שבפ"ע אינו חשוב אוכל אפילו כשיהיה כביצה. אפ"ה מצטרף עכ"פ לשאר אוכלין לכשיעור כביצה בהדביקן יחד. אבל כשנגעו זב"ז ולא נתמעכו יחד לגוף א' אמ"צ [תוס' חולין קיח"ב ד"ה אין]. ואע"ג דתנן לקמן [פ"ט מ"ט] דכשכל הפרודים נוגעים בהאום מצטרפין לשיעור כביצה. התם כולן נוגעים בהאום. משא"כ הכא בלא נתמעכו יחד ונגע בא', אמ"צ חברו שבצדו. וגם אפילו נתמעכו יחד במקום שכגעו אהדדי אפ"ה אמ"צ רק לכשיעור כביצה לטמא אחרים. אבל אמ"צ שיתטמא הא' בשנטמא חברו [כרמב"ם פרק ו' מאוכלין ה"ז]. מיהו בין לפי פי' קמא של האלל. או לפי' בתרא. אין אלל מצטרף משום שומר, רק מדנאכל אגב עם שאר בשר [תוס' חולין קכא"א ד"ה ורבי]: והעצמות שיש בהן מוח. שהעצם שומרו שיהי' רטוב: והגידים המותרים באכילה. ואעפ"כ אין נאכלים בפ"ע רק עם הבשר, לכן מצטרפין לו: והקרנים סמוך לעיקרן, מקום שחותכין ויוצא דם: והטלפים מיירי נמי סמוך לעיקרן של הקרנים [ואפשר דמדלא פי' כן הש"ס בפירוש רק אקרנים. להכי י"ל דבטלפים שיעורן כבצפרנים. דהיינו רק שמובלע בהן בבשר. [ועיין תוס' חולין קיז"ב ד"ה וטלפים]: מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אם נטמא הבשר המחובר לאחד מהן. ויש בשניהן יחד כביצה. הרי זה מטמא לאוכלין אחרים: אבל לא טומאת נבלות ר"ל אינו מצטרף לשיעור כזית נבלה ללקות כשאכלה או לכזית לטמא במגע ובמשא. והיינו מדמעטינהו קרא [כחולין קי"ח א']. ומכ"ש כשהן לבדן שאין חייבים עליהן משום נבלה כשאכלן. וגם אין מטמאין במגע ובמשא [עיין רמב"ם פרק ד' ממאכלות הי"ח]. מיהו כשמחוברין לכזית נבלה מקובץ. ודאי נטמא הנוגע בהן. דהרי הנוגע בהשאר שכנגדו בהעור נטמא. מדהו"ל שומר [כחולין קכד"א ורש"י שם ד"ה טמא דשערה]. ואע"ג דאין שומר לטומאה חמורה [כחולין קיז"ב] היינו רק לענין צירוף. שאין השומר מצטרף להשיעור הצריך. אבל במחובר השומר לדבר שכבר יש בלעדי השומר כזית. שפיר השומר מוציא הטומאה: כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי ששחטה ישראל לצורך נכרי: והיא מפרכסת ר"ל אף בשעה שעדיין מפרכסת: מטמאה טומאת אוכלין דבנגע בה אז טומאה נטמאה. דאע"ג דכל עוד שמפרכסת אסור נכרי לאכלה. דהרי אפילו טהורה שנשחטה. כל שלא התירתה שחיטתה לישראל אפילו אחר שתצא נפשה. וכגון שלא נשחטה כראוי. אסור גם לנכרי אבר הפורש ממנה בעודה מפרכסת. אפילו אחר שמתה. א"כ כ"ש זו. שוודאי אפילו נשחטה כראוי. הרי אין שחיטתה מטהרתה לישראל. ואיך תחשב אוכל לקבל טומאה בעודה מפרכסת. והרי אפילו לעכו"ם אסורה עדיין [כי"ד כ"ז]. אפ"ה לענין טומאה אמרינן דמדנשחטה ע"י ישראל מחשבתו משוי לה אוכל שתקבל טומאה. אף שעדיין מפרכסת ואסורה לכל. מיהו דוקא ששחטה לעכו"ם אבל בשחטה לישראל, בטלה דעתו. ולא אמרינן דמחשבתו משווי לה אוכלא. ולהכי אינה מקט"ו אוכלין עד שתמות [הרא"ש]. וה"ה בשחט עכו"ם בהמה טהורה, ואפילו לעצמו. אע"ג שאסורה לישראל. אפ"ה כיון דבבהמה זו שייך שחיטה. לפיכך גם כשמפרכסת הו"ל כמנחא בדיקולא. ומקט"ו אוכלין [כחולין קכא"ב, ועיין תוס' שם ד"ה ועכומ"ז]. רק דמשנתנו נקט' הרבותא בבהמה טמאה. מדהוה מסתבר דרק בגוף הבהמה תליא, אם שייך בה שחיטה או לא. מיהו ביש ב' לריעותא. דהיינו בהשוחט ובבהמה כגון עכו"ם ששחט בהמה טמאה. דאין דין השחיטה לא בהבהמה ולא בהשוחט. בכה"ג לא הוה כמנחא בדיקולא. ואמ"ט טומאת אוכלין עד שתמות: אבל לא טומאת נבלות שאינה מטמאה משום נבלה עד שתמות: או עד שיתיז את ראשה שאז אפי' היא מפרכסת, עדיין מטמאה כשאר נבלה [כאהלות פ"א מ"ו]: ריבה ר"ל ריבה הכתוב: לטמא טומאת אוכלין נ"ל שבבא זו הוא כלל לכל הנך דאמרן מריש פרקין עד הכא. וה"ק, מכל הנך דתנינן נראה שטומאת אוכלין מתפשטת על גופים הרבה. שאין טומאת נבלות מתפשטת עליהן. דהרי נבלת עוף טהור וטמא דתנינן להו במשנה א' וב'. אין בהם טומאת נבלות כלל. וכ"כ אפילו בבהמה יש כמה דברים שאין מטמאין משום נבלה. ככל הנך דנקט במשנה ד'. וכן אפילו בהמה טמאה כולה. עכ"פ כל זמן שמפרכסת, אינה מטמאה משום נבלה. ואפ"ה כל הג' מטמאין טומאת אוכלין. וזהו העיקר מה שרצה תנא לאשמעינן בהנך ד' משניות: האוכל שנטמא באב הטומאה דהו"ל האוכל ראשון: ושנטמא בולד הטומאה דהו"ל האוכל ולד ולד: מצטרפין זה עם זה לטמא אחרים כשיש בשניהן יחד כביצה: כיצד הא דשואל כיצד. לאשמעינן דדוקא באין כביצה בכל א' מצטרפים כקל שבשניהן. הא ביש כביצה בכל א' מצטרפין לטמא כחמור שבשניהן בכל מקום שיגע בהגוש של התערובות: וכחצי ביצה אוכל שני שבללן ומעכן לגוש א', וכחצי ביצה דנקט לאו דוקא. דאפילו יש מהחמור רוב הכביצה אפ"ה דינן כהקל: שני ר"ל התערובת הזה הוא שני לטומאה ואינו פוסל חולין. ורק תרומה שנוגעת בה נעשה שלישי. וה"ה בשלא מעכן זב"ז. ואפילו הב' חצאי זיתים הן פרודים זמ"ז. אפ"ה כשנגעו שניהן בככר תרומה נעשית שלישי [כטהרות פ"ט מ"ט]. ואין חילוק בין בללן ללא בללן רק דבלא בללן אמ"צ רק כשיגע ככר התרומה בשניהן. אבל בללן ומעכן יחד סגי בשתגע התרומה בצד א' מהגוש דכולו כגוף א' חשיבא. דאע"ג דחיבורי אדם אינו חיבור [כרמב"ם אוכלין פ"ו הי"ג] מיעכן שאני. א"נ הכא בנתחברו ע"י ז' משקין: שלישי ואינו פוסל תרומה. וה"ה כשיש כביצה יחד גם מראשון ושלישי שבללן. הרי התערובות שלישי. ואפ"ה לא נקט כן לרבותא. מדבעי למנקט התערובות לפי סדר המדרגות דהיינו ראשון ושני. שני ושלישי. [מיהו מדלא נקט נמי שלישי ורביעי וכדנקט באמת הרמב"ם [אוכלין פ"ד הי"ב], נ"ל דה"ט, משום דרק בחולין קמיירי. ואם כן בשלמא שלישי משכח"ל בחולין שנעשו על טהרת תרומה דדינה כתרומה. אבל רביעי בחולין לא משכח"ל. מדקיי"ל חולין שנעשו על טהרת קודש לאו כקודש דמי [כלקמן פ"ב מ"ד]. ומכאן נ"ל ראיה להרמב"ם [פי"א מאהט"ו ה"ט] ודלא כהראב"ד דפליג התם עליו ועיין ברכ"מ שם]: ראשון מדהן גוש א' והרי יש תוך הגוש ראשון. ולפיכך לא אמרי' בכה"ג חיבורי אדם אינו חיבור [ועיין רמב"ם אוכלין פ"י]. ומה"ט נקט הכא שבללן. דאי בלא מעכן יחד פשיטא דהנוגע בו נעשה שני. וה"ה בכביצה ראשון וכחצי ביצה שני שנבללו ונתמעכו יחד. כיון שיש בהתערובות כביצה שלם מהראשון דינן כראשון. רק נקט הכא ובמשנה ו' שהיה גם בהקל כביצה. מדבעי למתני בתר הכי דכשחלקן. אז דין החלק כהקל. ואילו כשלא היה בהקל כשיעור אם יחלק אח"כ התערובות. לא יהא בכל חלק כשיעור לטמא אחרים מהראשון. ולא יהא נ"מ אז אם יהיה דין כל חלק כהחמור או כהקל. ואע"ג דאכתי יהיה נ"מ כשיערבו שוב עם חמור. לענין להשלים שיעורו. לא רצה תנא להאריך בזה. וכדלא נקט מה"ט חילקן ברישא. בהיה בכל א' כחצי ביצה. משום דגם שם אין נ"מ באיזה מדריגה של טומאה יהיה כל חלק. אם לא כשישלים עליו מן חמור [ודו"ק]. זה שני וזה שני מדבללן קודם שחלקן. הרי יש בכל חלק רק חלי שיעור מהראשון. וחצי שיעור מהשני. ומצטרף כקל שבשניהן: נפל זה לעצמו וזה לעצמו שנפל השני אחר שהסיר הראשון: פסלוהו ונעשה שלישי: נפלו שניהן באחד לאו דוקא. אלא ר"ל שבעוד שנגע זה בהתרומה. נגע בה גם האחר. ואפילו בב' מקומות [כפ"ג דאהלות] רב"א: עשאוהו שני ואע"ג דאוכל פרוד אמ"צ לכביצה [כפ"ג מ"ב]. היינו באין כולן נוגעין בגוף א'. או במשקין שמחוברין יחד [כלקמן פ"ח סמ"ח ופ"ט מ"ט]. אבל הכא הרי כולן נוגעין בהככר [ועיין מ"ש בס"ד לקמן פ"ג בבועז סי' ד']: שני דמדבללן יפה. הרי מסתבר שיש כביצה מהחמור בזה ובזה: מקרצות חתיכות בצק של תרומה: נושכות זו בזו שנדבקו כל כך זב"ז. עד שא"א להפרידן מבלי שידבק קצת מהאחד בחבירו. דאל"כ אף שדבוקין יחד אינן חיבור וכמפורש בתוספתא דמכלתין [ואי"ל דטעמא משום דקי"ל חיבורי אדם אינו חיבור. ליתא, דהרי קיי"ל דכל שמחובר ע"י א' מז' משקין. אמרינן דחיבורי אדם הוה חיבור [כהרמב"ם אוכלין פ"ו הי"ג]. תדע תדע כן ככר האיך אפשר שיטמא כולו כשנגע בו טומאה]: וככרים נושכין זה בזה נ"ל דנקט גם ככרות לרבותא. דאפילו ככרות שכבר גלה הלש דעתו דלא ניח"ל בחיבורן. רק רוצה שיהיה כל א' גוף לעצמו. אפ"ה הוה חיבור. ורק בטבו"י אינן חיבור [כטבו"י פ"א סי' ט'] ומטעם דאמרן [לעיל סי' ל"ב]: כולן תחלה מדהו"ל כולן גוף א': פרשו ר"ל אם לאחר שנטמא א' מהן בחיבורין חזרו ונבדלו זמ"ז: במשקין ר"ל אם שכשהיו נשוכות זב"ז נטמא א' מהן במשקין: כלן שניות דהרי משקין טמאים, לעולם הן כראשון. מדעלולין לקט"ו בלי הכשר [כפסחים ד"ב]: בידים ר"ל אם בחיבורין נטמא אחד מהן מסתם ידים דגזרו על כל סתם ידים אף שלא ידע בהם שום טומאה. רק שלא שמרם בכוונה. שיהיו שניות. ויעשו לתרומה שיגעו שלישי [כשבת יד"ב]. ונ"ל דקמ"ל כל הנהו, דלא מיבעיא בשרץ שהוא טומאה דאורייתא. ולא מיבעיא משקין שיש בהן כמה חומרות. שמטמאין כלים וגם חולין. אלא אפילו ידים שאין בהם טומאה רק שמטמאין תרומה. אפ"ה מחשכו כולן חיבור: מקרצת ר"ל חתיכת בצק תרומה: שהיתה תחלה והשיך שהדביק בה חתיכות אחרות של תרומה: וכלן שניות מדנגעו בראשון: היתה שניה אפילו שנייה דאורייתא. דאע"ג דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אפ"ה משכח"ל שננע הככר במשקין. או שנגע הככר באדם או בכלו שנגעו בשרץ. אפ"ה לא מחשבו כל המקרצות הנשוכות זב"ז כולן כגוף א' רק כל עוד שהן מחוברין ודמי הך לכלים [פי"ח מ"ז ופי"ט מ"ה]: היא שלישית וכולן טהורות דהרי אין בהשלישי כח לעשות התרומה הנוגע בה אפילו במדרגה שלמטה ממנה. דהרי אין רביעי בתרומה. והאיך יהיה בו כח שיעישה להנדבק בו טמא כמותו. [והר"ב פירש דדוקא הנך דלעיל. דמשפירשו נשאר בהנוגע קצת טומאה. להכי גם קודם שפירשו סק חד דרגא להיות כמותו. אבל הכא שהמגיע הוא שלישי. כיון שכשיפרשו הנוגעין מהמגיע יסור הטומאה מהנוגעין לגמרי ויהיו כולן טהורים. להכי אף כשעדיין לא פירשו לא חשבינן להו חיבור מעליא ונשארו בטהרתן. ואני הקוטע הוכרחתי לנטות מפירושו. משום דק"ל מהא דתנינן [כלים פי"ח מ"ז] דכרע שהיה טמא טוע"ר וחברה למטה כולה טמאה טוע"ר. פירשה, רק הכרע טמא טוע"ר והמטה טהורה. הרי דאף כשפירש מהמטה סר הטומאה ממנה לגמרי. אפ"ה כל שעדיין מחוברת להכרע נידון כמותה. ובשלמא לפירושן הנ"ל לא תיקשי מהתם דהרי אנן אמרינן דכיון דאין בהמגיע דהיינו שלישי כח שיתפלט הטומאה ממנו ולהלאה. להכי גם בזה אין בו כח להחשיב המחובר לו כמותו. לפיכך שאני התם דשפיר יש כח בהמגיע דהיינו הכרע שתתפלט הטומאה ממנו ולהלאה לכל דבר חוץ מאדם וכליו. משום הכי יש בו כח נמי לעשות למטה המחוברת לו כמותו. מדאין המחובר לו כלי בפ"ע. אלא להר"ב שכל אדני פירושו מיוסדים לא על כח המגיע אלא על כח הנוגע. דהרי קאמר דמשום דכשפירש הנוגע סר הטומאה ממנו לגמרי להכי גם בעודו במחובר טהור. על זה ק' שפיר מ"ש מכרע. דכשפירש המטה ממנו טהור לגמרי ואפ"ה בעודה מחובר במטה הו"ל כמותה. וי"ל]. מיהו אם היו חתיכות קודש ודאי גם בנדבקו בשלישי כולן נעשין שלישי. ורק בנדבקה ברביעי דינה כשלישי של תרומה. והא דלא נקט תנא הכי [עיין בבועז סימן י"ג]: ככרות הקדש שבתוך כשתי לחם ולחם הפנים ומנחות. וכולן כשכבר נתקדש בכלי או בתנור. או בבאו בגלל הזבח. כלחמי תודה ורקיקי נזיר. שנשחט עליהן הזבח. דאל"כ שלא נתקדשו אלא בפה. הרי דינן כתרומה [כרמב"ם פי"א מאהט"ו הי"ג]. והכא לא נקט מקרצות רק ככרות לרבותא דאף דבככרות לא ניח"ל בחיבורן. שעי"ז יתקלקל צורת הככר. אפ"ה כולן כגוף א' חשובין: גומותיהם שרגיל להיות על פני הבצק כעין גומות. והיה בהן בהגומות שעל גבי כל א' וא'. מים שנשמרו בטהרת קודש. ומיירי שהככרות היו נוגעים זב"ז: נטמאת אחת מהן א' מהככרות: כלן טמאות אף הככר השלישי שנגע השני ונעשה שלישי. עכ"פ מדשלישי עושה רביעי בקודש. מטמא משקה שבגומא שעליו להיות תחלה [כפ"ב מ"ו]. [הא אלו היו מים שאין מקודשין לא היו נעשין תחלה. דכל שלישי אינו מטמא חולין. אבל אי"ל דאילו היו מים חולין. הן עצמן היו מטמאין הקודש. דכל טהרת תרומה וחולין טמא הוא אצל קודש [כחגיגה פ"ב מ"י]. ליתא, דרק בבגדים עשו מעלות מעלות וכדקאמר התם אבל באוכלים לא [וכרמב"ם פי"ג מאהט"ו] וכן מוכח מלקמן [פ"ב משנה ה' ו'] ודוק. אבל אילה"ק הרי המים הן חולין רק שנעשו עטק"ו. והרי קיי"ל דלאו כקודש דמי. י"ל דהכא שהוקדשו בכלי ודאי דינן כקודש. והמים הללו שעל הככר שנעשו תחלה. חוזרים ועושים להככר הג' שני. וחוזר הככר הג' ומטמא להככר הד' ועושהו שלישי. וגם הוא ע"י המשקין שע"ג חוזר גם הוא ונעשה שני וכן אפילו עד אלף נעשה כל א' וא' מהככרות שני ע"י המשקין שעל גביו. מיהו שרץ דנקט לאו דוקא. דאפילו נגעו סתם ידים בככר א' אפ"ה נעשו כולן שניות ע"י המשקין. ורק נקט שרץ לרבותא דתרומה דתני לה בסיפא. לאשמעינן דאפילו בשרץ אמ"ט רק שנים ופוסל א' [רב"א]: בתרומה ר"ל ואם הככרות היו של תרומה: מטמא דהיינו אותן שנגע בהשרץ וזה שחזר ונגע בהככר הנטמא: שנים ופוסל א' דהככר הג' שנגע בהב' אינו רק פסול. דבתרומה אין שלישי עושה רביעי. אינו מטמא נמי משקין שבגומתו להיות תחלה. ולפיכך הככר הג' אף שיש משקין בגומותיו. אפ"ה נשאר להיות שלישי. והרי אין שלישי עושה רביעי בתרומה. ולפיכך הככר הד' טהור [רב"א: אם יש ביניהם משקה טופח אפילו שלא להטפיח. דאע"ג דלענין חיבור, כל שאינו טופח ע"מ להטפיח אינו מחבר ב' גופין להיות נחשבין כגוף א' [כספ"ח]. עכ"פ הכא לענין מגע מקרו משקין אף בטופח לבד: אף בתרומה הכל טמא דהרי המשקין שבין ככר ב' וג' נעשין ראשון מהככר השני שהוא שני ופוסל התרומה. ועושה להמשקין תחלה. וחוזרין המשקין ההם. ועושין להככר השלישי שני. והוא חוזר ועושה להמשקין שבינו לבין הככר ד' תחלה. ונעשה עי"ז גם הככר הד' שני. וכן לעולם:

מלכת שלמה בעה"י יודע כל נסתרות נתחיל מסכת טהרות: שלשה עשר דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור וכו'. ואיתא בפ"ק דבכורות דף י' ופי' שם הרגמ"ה ז"ל בכתיבת יד האי דנקט בנבלת עוף טהור דצריך מחשבה כ"ש נבלת עוף טמא אבל האי דנקט עוף טהור רבותא קמ"ל דאע"ג דעוף טהור דראוי הוא לאכילה בין לישראל בין לעכו"ם אפ"ה לא מטמא טומאת אוכלין אלא במחשבה ע"כ. ואיתא ג"כ בנדה פרק בא סימן (נדה דף נ') ודף נ"א ואמר רבא התם דמדקתני צריכה מחשבה אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה דהא מחיים סתמה לאכילה ואפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראויה לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבולי טומאה ודחי ר' זירא דהכא איכא למימר דבעוף הבר שהיה פורח באויר ונפל מן הרום עסקינן דלא הוה קמן מחיים דליחשוב עליה. ופי' שם רש"י ז"ל ואינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ אלא מאליה מטמאה בלא שום נגיעה ע"כ: ואינה צריכה הכשר דהכשר בזרעים הוא דכתיב ודרשי' מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה פי' דאינם נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות הטומאות אינם נעשים אב לטמא אדם וכלים דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא אדם מהאי קרא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת באותו טמא תטמא עד הערב וכי כתיב האי קרא בדבר שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה כתיב דכתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא וגו' ואההוא טמא קאי והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקים וכלי חרס הואיל ואין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה. רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א:) ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה כך צ"ל: וכזית בבית הבליעה כתיב בספר לקח טוב בפרשת אחרי מות דף פ"ד וז"ל וכל נפש אשר תאכל הוציאו הכתוב בלשון נפש ולא אמר כל איש למדו ז"ל מכאן דאבית נפש דהיינו בית הבליעה כשהנבלה שם מטמאה בגדים ולא כשהיא בתוך בית המעים ולא בתוך הפה ובנבלת עוף הטהור מדבר הכתוב כדלקמן וכן למדו ז"ל שאינה מטמאה בגדים אלא בבית הבליעה מדכתיב בסיפיה דקרא וטמא עד הערב וטהר מי לא עסיקי' שאכל סמוך לשקיעת החמה שעדיין היא קיימת בתוך המעים ואמר רחמנא וטהר עכ"ל ז"ל: בפי' רעז"ל בשלהי גיד הנשה אמר המלקט בברייתא: דברי ר"מ ספ"ז דזבחים פליגי בה נמי ושמא אתא תנא לאשמועי' דאפילו בשאר עופות שאין קריבין לגבי מזבח כגון אווזין ותרנגולין מטהר ר"מ וכדאמר התם ר' אלעזר בגמ' וכך נראה שכתבו ג"כ תוס' ז"ל בסוף הפרק וקשה לי דמסוף פ' טבול יום משמע דלא גרסינן במתני' דברי ר"מ אח"כ מצאתי ג"כ שכתב הרא"ש ז"ל ונראה דל"ג במתני' דברי ר"מ מדדייק התם בזבחים והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה מטהרות את טרפתה ש"מ ר"מ היא דמאן שמעת ליה האי סברא ר"מ כלומר כדתנן התם בפ' חטאת העוף ומה לו לדקדק מכח זה בהדיא קתני מתני' דברי ר"מ אלא ודאי דל"ג לה ומשום דר"מ שנוי בפ' חטאת העוף אצל ר' יהודה ור' יוסי הגיהו התלמידים כאן בספרים אלא סתם מתני' היא כאן ע"כ וכן דקדקו ג"כ תוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) גם הר"ש ז"ל. ועיין בתוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ז) שהקשו שם לר"מ דמתני' כותיה מ"מ נבלת העוף לדידיה צריכה מחשבה מדקאמר בברייתא דשעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקים מחיים ואח"כ חילק ר"י דשעיר המשתלח אם היה נשחט הוה חזי לאכילה בלא מחשבה מה שא"כ בנבלת עוף טהור ובאבר מן החי דבגמ' פ' העור והרוטב דאין סופם ליעשות אוכל הלכך בהו מודה ר"מ דבעינן מחשבה ע"כ: ר' יהודה אומר אינם מטהרות התם בפ' חטאת העוף יליף לה מקרא דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה טרפה למה נאמרה איצטריך לטהר חלב טרפה שמתה ולעולם טרפה חיה ודקאמרת אי טרפה חיה הרי נבלה אמורה בפסוק זה וכיון שמתה נתנבלה במיתתה איצטריך סד"א הואיל וטמאה אסורה מחיים וטרפ' אסורה מחיים מה טמאה חלבה טמא אף טרפה חלבה טמא קמ"ל. ומשמע מכללא שהיא עצמה מטמאה. וילפותא זו הביאוה תוס' ז"ל בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ו) אע"פ שבפירוש רש"י ז"ל כתיבת יד הגרסא דילפי' מקרא דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה: