0:1
Mishnah
משנה א
כָּל מַשְׁקֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ לְרָצוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ לְרָצוֹן, אוֹ שֶׁסּוֹפוֹ לְרָצוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ לְרָצוֹן, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. מַשְׁקִין טְמֵאִים מְטַמְּאִין לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן:
ברטנורה
כל משקה שתחילתו לרצון. דניחא ליה בהנך משקין, בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין:אע״פ שאין סופו לרצון. כשנפלו על הפירות לא ניחא ליה, אפ״ה הוי הכשר. אי נמי, סופו לרצון, כשנפלו על הפירות. אבל בתחילת ביאתן היה הדבר קשה בעיניו, הכל הוי הכשר:הרי זה בכי יותן. כלומר, האוכלין שנפלו עליהן משקין הללו, מוכשרין לקבל טומאה מכאן ואילך. שאין שום אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו מים או אחד משבעה משקין, שהם, מים, יין, שמן, חלב, דבש, דם, טל. דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, כתיב יתן וקרינן יותן, מה יתן דניחא ליה, אף יותן דניחא ליה:מטמאין לרצון ושלא לרצון. כיון דטמאין הן, טומאתן והכשרן באים כאחד, ואם נפלו על הפירות אפילו שלא לרצון, מטמאין אותם, דלא בעינן דניחא ליה אלא כשבא המשקה קודם לטומאה, דכתיב וכי יותן מים על זרע, והדר ונפל מנבלתם עליו. אבל כשהמשקה והטומאה באין כאחד כגון שהמשקין טמאין, לא בעינן דניחא ליה:
תוסופות יום טוב
כל משקה. ושבעה הן כמו שכתבם הר"ב ותנינן להו במשנה ד' פרק בתרא. והתם פי' הר"ב מהיכא ילפינן לה:
*[שתחלתו לרצון. פי' הר"ב בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין של תלוש כדלקמן פ"ד משנה ג']:
הרי זה בכי יותן. כתב הר"ב שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבא עליו מים כו' פירוש משנתלשו שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים. ומהו אומר אשר יבא עליו מים. רש"י בפי' החומש. ובפ"ט דחולין דף קי"ח תניא כשם שאין זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו. פירש"י. כדאמרינן בת"כ אם אתה אומר מחוברים טמאין. טמאת את הכל. שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם. ע"כ. כך אין מקבלין הכשר עד שיתלשו:
משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון. ועיין במשנה ב' פ"ד. ועוד עיין בספ"ג דטבול יום:
יכין
מלכת שלמה